חמשה עשר באב : זאת אות הברית

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'.

משמעות הדברים ששמחת ט"ו באב קשור לנחמה מט' באב שהיה לפניו. וכיצד הוא הנחמה. יש לנו לחזור אל החורבן הראשון.

היה היה פעם ברא השם ארץ ואדם עליה, לקח את האדם ברכו בפריה ורביה והבטיחו שליטה על כל היקום. שוב יום אחד ראה ה' את מעשי האדם והנה הם רעים, התנחם ה' על כל הבריאה ואמר נחמתי כי עשיתי. הביא מבול וימח את כל היקום. כאשר זה הסתיים התנחם השם שוב על אשר עשה, נזכר שנשאר עוד נח צף בתיבתו אשר מצא אצלו חן פעם הלך והוציאו מן התיבה, ואמר לנח הנה הארץ לפניך צא פרה ורבה.

שאלת נח התבקשה מאליה, רבונו של עולם מה נעשה עם ברכותיך והבטחותיך, והלא גם לאדם הראשון ברכת והבטחת, ושוב ניחמת ומחית את כל זרעו. ומי יערב לנו שלא תתנחם שוב. למה לי לטרוח לעבוד את האדמה ולפרות ולרבות ולטרוח בצער גידול בנים, הלא ידוע לפניך כי יצר לב האדם רע ועתיד הוא לחטוא לפניו, וכל פעם תלך ותביא מבול, לא כדאי, נעזוב את כל הענין.

(והלא כיצד שואלים שאלות כאלה מאת הקב"ה? אלא דרך נקבע לאדם בראשית הבריאה לדבר אל אלוהיו, והוא נקרא קרבן. קרבנות שהקריב נח לא קרבנות סתם היו אבל היו דרך שלו לשאול את השאלה הגדולה הזאת. לקח מכל בהמה וכל עוף שהציל במבול והטיחם כלפי מעלה בעשן הקרבן ואמר על מה זאת.)

ענה לו ה' אל תדאג נח, הבנתי את טענתך, יודע אני כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הפעם האחרונה שאחריב את כל העולם עבור חטאי האדם. לא אוסיף עוד לעשות את זה. אמר נח ומי עד לי על כך. אמר לו ה' הנה אנכי כורת איתך ואת זרעך ברית. ולחותם הברית אקח לי את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית שתהיה גלויה לכל העולם, ובהראות הקשת בענן איזכר בבריתי ותזכרו אותה.

(ומהו ברית? כבר העמדנו כמה פעמים. הוא הבטחה שנותן האהוב לאהובתו שיאהב אותה גם כאשר כבר אינו אוהב אותה. כמו ברית הנישואין. כאשר יש אהבה אין צורך בברית. הברית אומר אני מבטיח לאהוב אותך גם כאשר כבר לא אאהב אותך. כך הברית שבין ה' לעולמו אומר שגם כאשר כל בני האדם יהיו רשעים, עדיין הוא יאהב את עולמו.)

מיד קם נח בשמחה וכבר לא התייאש מלבנות עולם חדש, דבר ראשון נטע כרם, סטחט ענבים ועשה מהם יין, כמו לברך לחיים לחיי העולם החדש שלו. יין משמח לב אלהים ואנשים. משמח אנשים מן העצבון שנגזר עליהם בחטא אדם, ומשמח אלהים בהיותו סמל ודוגמה אל הברית שבין אלהים לבין העולם, עוד מוציאה הארץ פירות משמחים, עוד שמח אלהים בעולמו.

(אמנם באותו יין היה מה שהיה, עם כל זה לא נאסרה שתיית היין ממכשול נח, שהיתה התחלתו בכוונה טובה).

***

כך כאשר חרב בית המקדש כמו החריב ה' שוב את כל עולמו, אמר ניחמתי כי עשיתי, על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום הווסדה. טעיתי ולא היה שווה לי כל הסיפור של לקיחת עם ושכינתי בתוכם. נגמר הענין.

הלכו בני ישראל בגולה, אמרו זהו לא נישא נשים ולא נשתה יין. וכי מה שווה העולם אם כבר אין בה רצון. אמר להם רבי יהושע ומה, ייחרב כל העולם זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הלכו לפני יחזקאל אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. אמר להם יחזקאל ומה תעשו, ההפסיק אלהים להיות מלך העולם.

נזכרו באות הברית שהראה השם לנח, בכך שבכל זאת העולם קיים ועוד לא נחרב, אמרו אפשר בטלה בית המקדש אבל לא בטלה ברכת נח, ואם תאמר ניבטל מפריה ורביה, הלא עדיין יצר פריה ורביה קיים, משמע אות הברית קיים, משמע עוד שמח הקב"ה בעולמו, משמע גם לנו יש לשמוח, משמע גם לנו יש לעשות לחיים.

הלכו וקיבצו את כל בנות ישראל בט"ו באב. ולהיכן קיבצום, לאותם כרמים שנטע נח, אמרו מי שאין לו אשה שייפנה לשם, שעוד לא פסקה הארץ מלפרות ולרבות, עוד אות הברית קיים, עוד שמחת ה' במעשיו קיים, שתו לחיים על בריאת העולם וברכת האדם.

השאר תגובה