סוד חורבן בית המקדש

סוד חורבן בית המקדש.

כל דבר הקורה בעולם הזה אינו אלא השתקפות של אידיאות בעולמות עליונים. אנשים פנימיים יודעים להשתמש במקרים הקורים בעולם הזה כדי לדעת את אותם הדברים העליונים. כאשר קורה חורבן בעולם הזה צריך לשאול איזה אידאה יכול להיות בעליונים שהוא חורבן, אשר החורבן הממשי אינו אלא התרחשותה בעולם הזה. וגם כאשר יתוקן החורבן של העולם הזה תישאר האידיאה לנצח כדרך האידאות. וצריך לדעת מהו ואיך לקיימה בנפשנו.

והסוד הוא, שבכל מדרגות הקיום יש קטרוג. בבריאת העולם נאמר אמת אמר אל יברא. ובבריאת אדם נאמר מה אנוש כי תזכרנו, ונאמר מצד האדם נוח לאדם שלא נברא משנברא. ובבנין בית המקדש נאמר האמנם ישב אלהים על הארץ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה. שלשה אלה בעצמם אינם אלא חזרות על אותה סיפור. וחורבן בית המקדש, כמו מיתת האדם, כמו החזרת העולם לתהו ובהו, אינם אלא הכרעות כאותה הצד המקטרג שאמר אל יברא.

הצד הזה בשורשו אינו אלא מידת הגבורה, ומצדנו מידת היראה. מידת היראה היא המידה המודדת את המרחק האינסופי מן היוצר אל היצירה ואומרת שלעולם לא תהיה הערכה ביניהם, השם אלהים אמת הוא לבדו אמת וכל הנברא שקר, מידה זו מחרבת תמיד את העולם. וכאשר עומד אדם על אידאה זו הרי הוא נרתע לאחוריו ורואה כיצד הוא בריה שפלה ואפלה בפני תמים דעים ואין בו זכות קיום כלל, ורתיעה זו הוא יראה עילאה. היראה הזו בעצמה היא ספירה עליונה היא חלק אלוה ממעל ואינה מידה מתנגדת אל רצונו חלילה.

מידת היראה לא זו בלבד שהיא מחריבה את כל הקיום ומחריבה את בית המקדש, היא גם המקום שבתוכו הוא נבנה. כי אם ישנה אז יראת ה' היא אוצרו אי לאו אין כלום. אבל כמה לשון הרע שנאמרה על מידת אהבה עוד יותר רחוקה היא מידת יראה זו מדעת בני אדם, כי כולם רואים את החורבן היוצא ממנה ואינם רואים אותה בטהרתה כשהיא תענוג אינסופי כאשר יראה עילאה נופלת על האדם. וכאשר תקום היראה מנפילתה אל מקומה העליון ממילא לא תצטרך להתלבש בחורבנות התחתונים וייבנה הבית באותה אש הגבורה שבו נחרבה.

היתה כאלמנה

כשם שגדלה עומק תשוקת הנפש אל מקורה עד כלות הנפש, כאשר תמצא מתואר בכל ספרי האהבה, כך בדיוק גודל כאב וצעקת ובכי הנפש כאשר נפרדה ממקורה. ההפרש הוא שהתשוקה קיימת מצד הסתכלות הפעם הראשונה, כאשר מסתכלים מצד המבט של עולם הזה ומספרים לנפש דע שאת מן העליונים והיא מתפנה מכל עסקיה לרדוף אחרי אהובה הראשון. כנערה מתבגרת והולכת לה לחפש אהבה. האבל קיים מן ההסתכלות של הנפש עצמה, שידעה זה כבר את טעם ביאת אור אין סוף, וכבר שכן בתוכה מקדש הויה, ועם המלך במלאכתו ישבה, והנה הלך דודה ממנה והתעלם ממנה, אז היא זועקת איכה אלי אלי למה עזבתני. אם שיר השירים הוא נחלת המשתוקקים לעלות אל הויה, הרי איכה הוא נחלת אלה אשר טעמו את אור הויה ונפלו ממנו.

נחם נא הויה אלהינו

אמר רבי יוחנן:
אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר:
תחת הנחשת אביא זהב,
ותחת הברזל אביא כסף,
ותחת העצים נחשת,
ותחת האבנים ברזל,
תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין?
ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
(ראש השנה כג, א)

טיוטת הסכם השילומים/ דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

שמעו נא יהודים, אלה אשר אינם מבינים על נצעק ונבכה בבטן רעבה כעלות המנחה נחם הויה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה. אלה אשר אומרים מה כל זה הלא כל עיר ירושלים על תילה בנויה, ואיה עיר האלהים המושפלת עד שאול תחתיה, וחזקו עלינו דבריהם באמור אלינו אם לשלימות אלהות צפיתם תחזירו את העולם לתוהו ובהו, וכי נמצא בעולם שלימות אוטופיה, הלא זו מלכות ישראל וזו מלכות יהודה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון, הניחו לי הניחו לי, כל ימות השנה כולה תבנו על הריאליות חסרת האשליות והאוטופיה חסרת הנחמה. יום אחד תנו לנו לקרוע את האשליה הזו, ולבטא מעט עם מה נחמה משיחית אלוהית צריכה להתמודד ומה היא צריכה לפעול ואל מה עינינו מיחלות ואת מה אנו רואים בצפיתנו, כאשר 'איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת'.

ובכן, תנו להבין רגע אחד, אשר צפיה וכאב ובכי וגאולה, אינם נשלמים בכך שיש לנו דירה ממוזגת ויכולים אנו לשבת על הספה ולקרוא עיתון במנוחה בירושלים. זה אכן דבר חשוב מאד, ובוודאי יותר טוב מאשר לשכב על צריף באושוויץ. אבל איך זה עונה על זה?? הלא זכות כל בשר שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ואדמה לשבת עליה. כאשר עובר אדם ועם ועולם אלפי שנים של צרות והגירות ורציחות והפסדים, נשמתו מבקשת משהו שיענה על כך, בתקופת המקרא קראו לזה נקמה. ואם אין הדבר שייך או הוגן או צודק, נחמה עדיין מותר לנו לבקש. ונחמה אינה מתמצית בכך שכבר יש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול ואדמה לשבת בה. נחמה צריכה לענות על השבר, היא צריכה לכפר על העבר, היא צריכה להשלים אותה.

אכן, דורשים אנחנו אוטופיה. אך לא אוטופיה מכלל נעימת העולם הזה. אך אוטופיה הנובעת מדרישת הצדק והיושר והשלימות הכי בסיסית בעולם. אם אין במה לענות על שואה כי אם בדירה וקפה ועיתון, איזה מין עולם זה ואיך אפשר לשבת בתוכה בכלל, כל שכן להעיז ולקרוא לזה גאולה?? אכן, הנשמה דורשת משהו נעלה מגבול העולם הזה, אשר בלתי אפשרי להבין בו במה אפשר לענות על שואה אחת.

בדיוק בגלל זה אנו מצפים אל האלהים בעצמו. בדיוק בגלל זה אין אנו מצפים אל גוי לא יושיע אלא אל האלהות בעצמה, אשר יודעים אנחנו בסתר לבבנו שיש בכוח אלוה להחזיר את העצמות היבשות אל חיק בשרם וגידם, להחזיר ממש ילדים אשר בושלו בידי נשים רחמניות אל חיק אימותם, שיש בכוח אלוהי לשלם לאדם תחת הרג בניו ובנותיו. שיש בכוח המשיח לספר סיפור כזה ולשיר שיר כזה ולעשות דבר כזה אשר ישלים את העולם, אכן בשר ודם אינו ביכולת לנחם בשר ודם חבירו, לכן נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. נחמה בכפלים כי נחמה אחת איננה עושה כלום לנפש המרגישה את זעקת הקינה ואת דרישת הצדק ואת בעירת האש הנובעת ממנה. היא חייבת נחמה כפולה, אשר יתן לנו הווה ועתיד חיים, אך גם ישלים את כל העבר, גם יחזיר את העשן אל הארובות ואת הנפשות אל הגופות ואת האותיות הפורחות אל הספר אות אחרי אות סעיף אחרי סעיף. אין מי שיכול לעשות את זה ולכן אפס בלתך גואלנו לימות המשיח.

בקשת אחרי הצהריים הזו פשוטה ביותר, היא מבקשת נחם נא, ומי ינחם, אתה הויה אלהינו, את מי, את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. היא אינה מבקשת בנה את העיר מחורבנה או הקם אותה מעלבונה, את זה אפשר לבני אדם לעשות, אבל לנחם את העיר החרבה והאבלה והבזויה והשוממה, והסידור מפרט איך ובאיזה אופן מציאותי היא חרבה ואבלה ובזוייה ושוממה. אבל על כל אלה אנחנו מבקשים נחמה, חזרה של כל השייך לנו לא לדור אחד בלבד אלא לכל הדורות אשר עברו על העם ועל העיר, לכל הדברים החסרים לנו מימות עולם, אשר דבר זה בלתי אפשרי כי אם אתה הויה באש אתה עתיד לבנותה כנאמר. ולא לחינם נכתבו כל נבואות הנחמה בשפה עשירה בשבעה משיבי טעם להשיב לעם את נחמתו, כי לנחמה זו צריכים אנחנו נחמה נבואית אלוהית, על זה אנחנו בוכים עדיין ואל זה עינינו מיחלות עד היום הזה.

קרא עלי מועד II

אין אומרים תחנון בתשעה באב שנקרא מועד. לפי נוסח ספרד אומרים בכל תחנון וידוי. אם כן משמעות המועד הוא שבכל היום של הקינות והאיכה אין אנו אומרים אפילו פעם אחד אשמנו בגדנו. נחנו פשענו ומרינו – שכן דרכנו בכך, אתה לא סלחת – והלא זו דרכך.

תסמונת תשעה באב – תשע"ו

תסמונת תשעה באב.

א) קרא עלי מועד, זמנים רגילים יש וזמנים שאינם רגילים, זמנים שמבקשים איזה טרנסנדנס על הרגיל. מבין המועדים הוא תשעה באב. שכן גם הוא מבקש לחגוג עומק שאינו נא בתוך החיים הרגילים. זוהי התחלת העניו, כמו שמלמדים בישיבה בדרך קטנות לנסות לחוש את העצב, זה דבר שצריך לימוד והעמקה.

כה אמר השם בנו בתים ושבו ונטעו גנות וקחו נשים ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה. (ירמיה כט). זה כל ימות השנה דרשו את השלום אל תהפכו את העולם. אבל פעם בשנה תשבו לארץ ותזכרו את העומק אשר נחסר בעולם ותאמרו איכה.

שיש קו אמצעי ויש קצוות. הקצוות תמיד מבטאים את מה שלא ניתן לביטוי ביומיומי. רוב בני אדם הולכים בקו אמצעי. ויש אנשים עמוקים דורשי מה שלא נראה על פני הקרקע כלל. קוראים להם עובדים אמנים נביאים משכילים משוגעים. הם שמטיבים לראות אל תוך הענין מה שלא נראה על פניו. וכמו שיש אנשים כך יש זמנים למי שהולך בלוח של הקהילה, זמנים נביאיים שבהם ניתן פתח להציץ אל תוך עומק שאינו קיים ביומיום. נקראו מועד. ונועדתי לך שמה.

ב) בתחילה ניטל הדיבור, ולא היה אפשר להגיד מילה. ולא היה כח לחשוב מילה. נפלה כל זכרון הכעס והכאב. פתח הנביא ונאחז באלף בית איכה בכה גלתה דרכי וכו'. במשך הימים ניתנו יותר מילים ונמצאו דרכים לבטא ולדבר על כך. אבל בתחילה שתיקה. ישב בדד וידום.

ג) קשה עלי יום תשעה באב בגלל החוב ההיסטורי שהוא מטיל עלי. את כל המועדים פירשנו מזמן על דרכי היחיד, ומצאנו בדרכי חגיגתם את הפרט את לימודי ההשכלה היוצאים מהם הוצאנו אותם מידי פשוטם. אבל יום תשעה באב כאילו בא ושובר, או מנסה לשבור, את האדישות ההיוסטורית או לאומית הזו, הוא אומר הנה תשב לארץ תצום תעשהה זה על סיפור היסטורי על חורבנות של אלפים שנה על גלות מתמשכת ואולי יש גאולה ואולי לא. ואני אין לי כלים לראות את עצמי בתוך הסיפור הזה. ואין לי סיפור שיסביר למה כל זה מעניין או חשוב. וכל ההיסטוריה הזו, גם אחרי הכל, היא סיפור מאד עצוב, ומה לי ולכל זה. ואבותיי היו במחנות ריכוז, ואם מצאו פיסת מנוחה בעולם למה להפריע לו ואיך יעזור שנבכה ונאמר קינות בעברית ישנה, ואם נפטפט על לתקן את הארץ או האומה או העולם מי מקשיב ולמה כל זה טוב.

איני יודע, אפשר ננסה בכח להחזיר גם את זה לרשות הפרט. ואת האומה נשאיר לאלהים שידאג לה. או למי שיודע. זהות לאומית היסטורית חורבנות גלות גאולה ארץ עם מדינה איפה יש כח בלב להכיל דבר כזה. לנפש שלי אין וזה מסובך מדי עבורה. אני רואה כל אלה שיש להם זהות לאומית ופוליטית והיסטורית מגובשת ואין אף אחד שלא נמלט מפשטנות מחרידה והתעלמות מרוב המציאות. בכל צד. אפשר נביט על הכל באופטימיות ואפשר נביט בפסימיות ואפשר נבין שזה לא כל כך משנה לנו בחיים בכלל ונתעכב על מה שאפשרי לנו לנו ולבנינו ולהכיל. בוודאי הרבה חברים שלי יסכימו לזה והרבה יחלקו ועוד צריך לחזור לזה.

ד) עוד יותר קשה הוא הענין התיאולוגי. האלהים שנמצא תמיד במרכז כל עומק וכל מועד למשכילים היודעים להביט פנימה. והנה ההסתכלות הזו הושב אחור. לכל מועד יש פנים שהוא התגלות פני האל אפשרות לראות את נקודת המרכז החיות העדינה העמוקה של כל הדברים למצוא בדרכים מגוונות את הפנים של החיות. ובמועד הזה נראה ומתגלה הבגידה ההיפך. כולם יודעים לומר איכה ידע אל ויש דעה בעליון איפה היה האל בחורבן איפה היה בשואה איה הוא ביומיום עד שזה הפך לקלישאה ולמשחק מילים.

אבל רק המשכילים יודעים על מה הם מדברים רק אלה שמסרו נפשם למען נקודת האלהות וויתרו על כל חייהם ביטלו את מציאות עצמיותם והלכו אחריו בארץ לא זרועה רק הם יודעים בכלל על מה מדובר ואיפה נמצא מקום בעולם לבגידה הזו. (לא לחנם התחיל ירמיה עם הלכתך אחרי). כי צריך להבין בוודאי אלהות הוא לא איזה מין מפלצת השמים שעושה הכל הוא החי ומהווה את הפנים של כל הדברים. ונקרא בשמות רבים ומשונים כל אחד לפי שפתו. והוא הווה ומחיה את כולם. אבל שיחזיר פניו אחורה ויבגוד בנו זה הדבר הנורא מכל. ומי שקורא באיכה את הקריאה הזו איכה עשה הויה את כל זה היה אדני כאויב וודאי לא יוכל לחיות עוד לרגע.

אפשר תגידו הבגידה אפשרית רק באל הפרסונלי אבל אם נעבוד למופשט ההפשטות עילת העילות בלבד אין זה יכול להיות נוגע אליו. וודאי הדבר כך לפי האמת. אבל לעולם לא נופשט לגמרי ותמיד תמיד לכל אחד שעוזב את השטויות ורודף אחרי איזה נקודה שאפשר לקרוא לה אלוהית תמיד מתסתר שם חורבן ותמיד יש החזרת פנים לאחור ותמיד יש חורבנות מיוחדים שקורים רק לאלה שהלכו אחרי הקודש ותמיד תמיד נזדעקת שאלה זו, גם אם ניקח אותה בצורה מופשטת איך הפך הדבר הזה את פניו. וגם זה כעס וכאב שאי אפשר לסבול ורבים הגיעו לאן שהגיעו מכל זה.

ה) אמר רבינו נחמן מברסלב, כל אחד צריך שיהיה בקי בהלכה, דהיינו בקי בדרך שאדם צריך ללכת בו, והיינו שני דברים צריך שיהיה בקי ברצוא ובקי בשוב. צריך שיהיה בקי בעליה לשמים ובירידה לתהום. צריך שיהיה בקי בייאוש ובקי בחיזוק, בקי בעליה ובקי בנפילה. ואין דרך אחרת ללכת בו. כך צריך לדעת לשבת על הארץ ולבכות ולדעת לקום ולהתעורר. ואם יודעים רק את אחד מהם אין זו ידיעת הדרך כלל.

ו) הכל שטויות צריך רק להפסיק את הצום והכל יהיה בסדר.