לקט פירושי ראשונים על נבואת זכריה שיהיו הצומות לששון ולשמחה

אבן עזרא זכריה פרק ח

והנה התשובה שישימו אלה הימים שהיו בוכים וסופדי’ בהם ימי ששון ושמחה וישמרו מצות השם על פי הנביאים וזהו והאמת והשלום אהבו כאשר כתוב אמת ומשפט שלום וזאת התשובה שהשיב הנביא היא כנגד השואלים האבכה בחדש החמישי שלא היו שומרי’ התורה שצום השם והיו שואלים אם ישמרו מה שקבלו אבות על עצמם והנה השיב הנביא יותר טוב הייתם עושים אם הייתם שומעים דברי השם ותניחו דברי האבות מאשר תשמרו דברי האבות ותניחו דברי השם הם הצדיקים הגמורים:

שמונה פרקים לרמב”ם פרק ד

ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה. והשיב ה’ יתעלה על ידי נביאו, למי ששאל על צום יום אחד בשנה, האם יתמיד בזה או לא, והוא אומרם לזכריה: +זכריה ז, ג+ “האבכה בחדש החמישי הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים”, והשיבם: +זכריה ז, ה – ו+ “כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי [ו]זה שבעים שנה, הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים”. אחר כך ציוום בצדק ובמעלה בלבד, לא בצום, והוא אומרו להם: +זכריה ז, ט+ “כה אמר ה’ צבאות לאמר, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו” וכו’. ואמר אחרי כן: +זכריה ח, יט+ “כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו”. ודע, כי ‘אמת’ – הן המעלות השכליות, לפי שהן אמיתיות, לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני; ו’השלום’ – מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם.

צרור המור ויקרא פרשת צו

וכן הענין בעצמו בתעניות שהם במקום הקרבנות. טוב לו לאדם שלא יחטא. משיחטא ויתענה. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה’ צום הד’ וצום הה’ וצום הז’ וצום הי’ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כלומר מה תועלת יש לי בתעניותיכם. כאומרו למען כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ומה תועלת נמשך לי. וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. והכל לעצמיכם. והתענית בעבור חטאתכם. ואם כן צום הרביעי וצום הה’ יה”ר שיהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים באכילה ובשתייה. בתנאי שהאמת והשלום אהבו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם.

עקידת יצחק ויקרא שער סג (פרשת אחרי מות)

. ירצה מי יתן ויהיו לכם אלו הצומות לימי שמחה ומשתה בשתהיו אוהבים האמת והשלום ולא תצומו כיום בשתוסיפו עוד שנוא אותם וכמעט פירש זה נמצא להרמב”ם ז”ל בח’ פרקים (פ”ד).

סוד חורבן בית המקדש

סוד חורבן בית המקדש.

כל דבר הקורה בעולם הזה אינו אלא השתקפות של אידיאות בעולמות עליונים. אנשים פנימיים יודעים להשתמש במקרים הקורים בעולם הזה כדי לדעת את אותם הדברים העליונים. כאשר קורה חורבן בעולם הזה צריך לשאול איזה אידאה יכול להיות בעליונים שהוא חורבן, אשר החורבן הממשי אינו אלא התרחשותה בעולם הזה. וגם כאשר יתוקן החורבן של העולם הזה תישאר האידיאה לנצח כדרך האידאות. וצריך לדעת מהו ואיך לקיימה בנפשנו.

והסוד הוא, שבכל מדרגות הקיום יש קטרוג. בבריאת העולם נאמר אמת אמר אל יברא. ובבריאת אדם נאמר מה אנוש כי תזכרנו, ונאמר מצד האדם נוח לאדם שלא נברא משנברא. ובבנין בית המקדש נאמר האמנם ישב אלהים על הארץ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה. שלשה אלה בעצמם אינם אלא חזרות על אותה סיפור. וחורבן בית המקדש, כמו מיתת האדם, כמו החזרת העולם לתהו ובהו, אינם אלא הכרעות כאותה הצד המקטרג שאמר אל יברא.

הצד הזה בשורשו אינו אלא מידת הגבורה, ומצדנו מידת היראה. מידת היראה היא המידה המודדת את המרחק האינסופי מן היוצר אל היצירה ואומרת שלעולם לא תהיה הערכה ביניהם, השם אלהים אמת הוא לבדו אמת וכל הנברא שקר, מידה זו מחרבת תמיד את העולם. וכאשר עומד אדם על אידאה זו הרי הוא נרתע לאחוריו ורואה כיצד הוא בריה שפלה ואפלה בפני תמים דעים ואין בו זכות קיום כלל, ורתיעה זו הוא יראה עילאה. היראה הזו בעצמה היא ספירה עליונה היא חלק אלוה ממעל ואינה מידה מתנגדת אל רצונו חלילה.

מידת היראה לא זו בלבד שהיא מחריבה את כל הקיום ומחריבה את בית המקדש, היא גם המקום שבתוכו הוא נבנה. כי אם ישנה אז יראת ה’ היא אוצרו אי לאו אין כלום. אבל כמה לשון הרע שנאמרה על מידת אהבה עוד יותר רחוקה היא מידת יראה זו מדעת בני אדם, כי כולם רואים את החורבן היוצא ממנה ואינם רואים אותה בטהרתה כשהיא תענוג אינסופי כאשר יראה עילאה נופלת על האדם. וכאשר תקום היראה מנפילתה אל מקומה העליון ממילא לא תצטרך להתלבש בחורבנות התחתונים וייבנה הבית באותה אש הגבורה שבו נחרבה.

היתה כאלמנה

כשם שגדלה עומק תשוקת הנפש אל מקורה עד כלות הנפש, כאשר תמצא מתואר בכל ספרי האהבה, כך בדיוק גודל כאב וצעקת ובכי הנפש כאשר נפרדה ממקורה. ההפרש הוא שהתשוקה קיימת מצד הסתכלות הפעם הראשונה, כאשר מסתכלים מצד המבט של עולם הזה ומספרים לנפש דע שאת מן העליונים והיא מתפנה מכל עסקיה לרדוף אחרי אהובה הראשון. כנערה מתבגרת והולכת לה לחפש אהבה. האבל קיים מן ההסתכלות של הנפש עצמה, שידעה זה כבר את טעם ביאת אור אין סוף, וכבר שכן בתוכה מקדש הויה, ועם המלך במלאכתו ישבה, והנה הלך דודה ממנה והתעלם ממנה, אז היא זועקת איכה אלי אלי למה עזבתני. אם שיר השירים הוא נחלת המשתוקקים לעלות אל הויה, הרי איכה הוא נחלת אלה אשר טעמו את אור הויה ונפלו ממנו.

נחם נא הויה אלהינו

אמר רבי יוחנן:
אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר:
תחת הנחשת אביא זהב,
ותחת הברזל אביא כסף,
ותחת העצים נחשת,
ותחת האבנים ברזל,
תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין?
ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
(ראש השנה כג, א)

טיוטת הסכם השילומים/ דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

שמעו נא יהודים, אלה אשר אינם מבינים על נצעק ונבכה בבטן רעבה כעלות המנחה נחם הויה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה. אלה אשר אומרים מה כל זה הלא כל עיר ירושלים על תילה בנויה, ואיה עיר האלהים המושפלת עד שאול תחתיה, וחזקו עלינו דבריהם באמור אלינו אם לשלימות אלהות צפיתם תחזירו את העולם לתוהו ובהו, וכי נמצא בעולם שלימות אוטופיה, הלא זו מלכות ישראל וזו מלכות יהודה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון, הניחו לי הניחו לי, כל ימות השנה כולה תבנו על הריאליות חסרת האשליות והאוטופיה חסרת הנחמה. יום אחד תנו לנו לקרוע את האשליה הזו, ולבטא מעט עם מה נחמה משיחית אלוהית צריכה להתמודד ומה היא צריכה לפעול ואל מה עינינו מיחלות ואת מה אנו רואים בצפיתנו, כאשר ‘איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת’.

ובכן, תנו להבין רגע אחד, אשר צפיה וכאב ובכי וגאולה, אינם נשלמים בכך שיש לנו דירה ממוזגת ויכולים אנו לשבת על הספה ולקרוא עיתון במנוחה בירושלים. זה אכן דבר חשוב מאד, ובוודאי יותר טוב מאשר לשכב על צריף באושוויץ. אבל איך זה עונה על זה?? הלא זכות כל בשר שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ואדמה לשבת עליה. כאשר עובר אדם ועם ועולם אלפי שנים של צרות והגירות ורציחות והפסדים, נשמתו מבקשת משהו שיענה על כך, בתקופת המקרא קראו לזה נקמה. ואם אין הדבר שייך או הוגן או צודק, נחמה עדיין מותר לנו לבקש. ונחמה אינה מתמצית בכך שכבר יש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול ואדמה לשבת בה. נחמה צריכה לענות על השבר, היא צריכה לכפר על העבר, היא צריכה להשלים אותה.

אכן, דורשים אנחנו אוטופיה. אך לא אוטופיה מכלל נעימת העולם הזה. אך אוטופיה הנובעת מדרישת הצדק והיושר והשלימות הכי בסיסית בעולם. אם אין במה לענות על שואה כי אם בדירה וקפה ועיתון, איזה מין עולם זה ואיך אפשר לשבת בתוכה בכלל, כל שכן להעיז ולקרוא לזה גאולה?? אכן, הנשמה דורשת משהו נעלה מגבול העולם הזה, אשר בלתי אפשרי להבין בו במה אפשר לענות על שואה אחת.

בדיוק בגלל זה אנו מצפים אל האלהים בעצמו. בדיוק בגלל זה אין אנו מצפים אל גוי לא יושיע אלא אל האלהות בעצמה, אשר יודעים אנחנו בסתר לבבנו שיש בכוח אלוה להחזיר את העצמות היבשות אל חיק בשרם וגידם, להחזיר ממש ילדים אשר בושלו בידי נשים רחמניות אל חיק אימותם, שיש בכוח אלוהי לשלם לאדם תחת הרג בניו ובנותיו. שיש בכוח המשיח לספר סיפור כזה ולשיר שיר כזה ולעשות דבר כזה אשר ישלים את העולם, אכן בשר ודם אינו ביכולת לנחם בשר ודם חבירו, לכן נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. נחמה בכפלים כי נחמה אחת איננה עושה כלום לנפש המרגישה את זעקת הקינה ואת דרישת הצדק ואת בעירת האש הנובעת ממנה. היא חייבת נחמה כפולה, אשר יתן לנו הווה ועתיד חיים, אך גם ישלים את כל העבר, גם יחזיר את העשן אל הארובות ואת הנפשות אל הגופות ואת האותיות הפורחות אל הספר אות אחרי אות סעיף אחרי סעיף. אין מי שיכול לעשות את זה ולכן אפס בלתך גואלנו לימות המשיח.

בקשת אחרי הצהריים הזו פשוטה ביותר, היא מבקשת נחם נא, ומי ינחם, אתה הויה אלהינו, את מי, את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. היא אינה מבקשת בנה את העיר מחורבנה או הקם אותה מעלבונה, את זה אפשר לבני אדם לעשות, אבל לנחם את העיר החרבה והאבלה והבזויה והשוממה, והסידור מפרט איך ובאיזה אופן מציאותי היא חרבה ואבלה ובזוייה ושוממה. אבל על כל אלה אנחנו מבקשים נחמה, חזרה של כל השייך לנו לא לדור אחד בלבד אלא לכל הדורות אשר עברו על העם ועל העיר, לכל הדברים החסרים לנו מימות עולם, אשר דבר זה בלתי אפשרי כי אם אתה הויה באש אתה עתיד לבנותה כנאמר. ולא לחינם נכתבו כל נבואות הנחמה בשפה עשירה בשבעה משיבי טעם להשיב לעם את נחמתו, כי לנחמה זו צריכים אנחנו נחמה נבואית אלוהית, על זה אנחנו בוכים עדיין ואל זה עינינו מיחלות עד היום הזה.

קרא עלי מועד II

אין אומרים תחנון בתשעה באב שנקרא מועד. לפי נוסח ספרד אומרים בכל תחנון וידוי. אם כן משמעות המועד הוא שבכל היום של הקינות והאיכה אין אנו אומרים אפילו פעם אחד אשמנו בגדנו. נחנו פשענו ומרינו – שכן דרכנו בכך, אתה לא סלחת – והלא זו דרכך.