נחמו נחמו

נחמו נחמו
נחמו, נחמו,
נחמו? נחמו!
נחמו, נחמו.

האסון של הפייסבוק הוא שכתיבה הפכה לרבים ממדיום רפלקטיבי אל מדיום אקסהיביציוני. בעצם זה לא החטא של הפייסבוק, זה החטא הקדמון. כאשר המלכות או הדיבור הפכה פניה מבעלה. כלומר המילה הפך מתלוי אמת פנימית לתלוי אינטרס חיצוני. זהו העומק שאמרו החורבן תלוי בלשון הרע. כלומר מילים שיש להם יותר מדי מטרה.

לכן, כאשר בא נביא בעל שפה מנחמת ועמוקה ואומר נחמו, מיד הוא נשאל ומה, מה הנך רוצה בזה, את האינטרס של מי הנחמה הזאת משרתת, עבור איזה מלך העיתון הזה עובד. וכאשר הוא ממשיך שוב, לא, זה הכל דרך החשיבה של הגלות, הוא כופל כאילו עונה, אני אומר נחמו פשוט כי נחמו. למילה שלי אין מחויבות היא פשוט חוזרת אל עצמה. המטרה של הנחמה שלי הוא נחמה. היא אחודה עם עצמה ומראה את עצמה.

שבת שלום, ושלום.

נחם נא הויה אלהינו

אמר רבי יוחנן:
אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר:
תחת הנחשת אביא זהב,
ותחת הברזל אביא כסף,
ותחת העצים נחשת,
ותחת האבנים ברזל,
תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין?
ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
(ראש השנה כג, א)

טיוטת הסכם השילומים/ דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

שמעו נא יהודים, אלה אשר אינם מבינים על נצעק ונבכה בבטן רעבה כעלות המנחה נחם הויה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה. אלה אשר אומרים מה כל זה הלא כל עיר ירושלים על תילה בנויה, ואיה עיר האלהים המושפלת עד שאול תחתיה, וחזקו עלינו דבריהם באמור אלינו אם לשלימות אלהות צפיתם תחזירו את העולם לתוהו ובהו, וכי נמצא בעולם שלימות אוטופיה, הלא זו מלכות ישראל וזו מלכות יהודה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון, הניחו לי הניחו לי, כל ימות השנה כולה תבנו על הריאליות חסרת האשליות והאוטופיה חסרת הנחמה. יום אחד תנו לנו לקרוע את האשליה הזו, ולבטא מעט עם מה נחמה משיחית אלוהית צריכה להתמודד ומה היא צריכה לפעול ואל מה עינינו מיחלות ואת מה אנו רואים בצפיתנו, כאשר 'איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת'.

ובכן, תנו להבין רגע אחד, אשר צפיה וכאב ובכי וגאולה, אינם נשלמים בכך שיש לנו דירה ממוזגת ויכולים אנו לשבת על הספה ולקרוא עיתון במנוחה בירושלים. זה אכן דבר חשוב מאד, ובוודאי יותר טוב מאשר לשכב על צריף באושוויץ. אבל איך זה עונה על זה?? הלא זכות כל בשר שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ואדמה לשבת עליה. כאשר עובר אדם ועם ועולם אלפי שנים של צרות והגירות ורציחות והפסדים, נשמתו מבקשת משהו שיענה על כך, בתקופת המקרא קראו לזה נקמה. ואם אין הדבר שייך או הוגן או צודק, נחמה עדיין מותר לנו לבקש. ונחמה אינה מתמצית בכך שכבר יש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול ואדמה לשבת בה. נחמה צריכה לענות על השבר, היא צריכה לכפר על העבר, היא צריכה להשלים אותה.

אכן, דורשים אנחנו אוטופיה. אך לא אוטופיה מכלל נעימת העולם הזה. אך אוטופיה הנובעת מדרישת הצדק והיושר והשלימות הכי בסיסית בעולם. אם אין במה לענות על שואה כי אם בדירה וקפה ועיתון, איזה מין עולם זה ואיך אפשר לשבת בתוכה בכלל, כל שכן להעיז ולקרוא לזה גאולה?? אכן, הנשמה דורשת משהו נעלה מגבול העולם הזה, אשר בלתי אפשרי להבין בו במה אפשר לענות על שואה אחת.

בדיוק בגלל זה אנו מצפים אל האלהים בעצמו. בדיוק בגלל זה אין אנו מצפים אל גוי לא יושיע אלא אל האלהות בעצמה, אשר יודעים אנחנו בסתר לבבנו שיש בכוח אלוה להחזיר את העצמות היבשות אל חיק בשרם וגידם, להחזיר ממש ילדים אשר בושלו בידי נשים רחמניות אל חיק אימותם, שיש בכוח אלוהי לשלם לאדם תחת הרג בניו ובנותיו. שיש בכוח המשיח לספר סיפור כזה ולשיר שיר כזה ולעשות דבר כזה אשר ישלים את העולם, אכן בשר ודם אינו ביכולת לנחם בשר ודם חבירו, לכן נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. נחמה בכפלים כי נחמה אחת איננה עושה כלום לנפש המרגישה את זעקת הקינה ואת דרישת הצדק ואת בעירת האש הנובעת ממנה. היא חייבת נחמה כפולה, אשר יתן לנו הווה ועתיד חיים, אך גם ישלים את כל העבר, גם יחזיר את העשן אל הארובות ואת הנפשות אל הגופות ואת האותיות הפורחות אל הספר אות אחרי אות סעיף אחרי סעיף. אין מי שיכול לעשות את זה ולכן אפס בלתך גואלנו לימות המשיח.

בקשת אחרי הצהריים הזו פשוטה ביותר, היא מבקשת נחם נא, ומי ינחם, אתה הויה אלהינו, את מי, את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. היא אינה מבקשת בנה את העיר מחורבנה או הקם אותה מעלבונה, את זה אפשר לבני אדם לעשות, אבל לנחם את העיר החרבה והאבלה והבזויה והשוממה, והסידור מפרט איך ובאיזה אופן מציאותי היא חרבה ואבלה ובזוייה ושוממה. אבל על כל אלה אנחנו מבקשים נחמה, חזרה של כל השייך לנו לא לדור אחד בלבד אלא לכל הדורות אשר עברו על העם ועל העיר, לכל הדברים החסרים לנו מימות עולם, אשר דבר זה בלתי אפשרי כי אם אתה הויה באש אתה עתיד לבנותה כנאמר. ולא לחינם נכתבו כל נבואות הנחמה בשפה עשירה בשבעה משיבי טעם להשיב לעם את נחמתו, כי לנחמה זו צריכים אנחנו נחמה נבואית אלוהית, על זה אנחנו בוכים עדיין ואל זה עינינו מיחלות עד היום הזה.

אמירה של נחמה – שבת נחמו תשע"ו

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם.

שאמר הפילוסוף (שכחתי איזה, שמעתי באיזה קורס על פילוסופיה הודית, ויש קירבה גם ברעיונות הוסרלנים): אין בעולם משפטים דסקריטפיביים. כולם פרספריקטיביים. היינו, גם אם אני אומר "העץ הזה ירוק", הרי איני אומר את המשפט באוויר, לספר שהעץ ירוק, כי זה הרי כבר העובדה. בעצם האמירה שלי יש כאן תביעה נסתרת, אני מדבר אתך ותובע ממך להאמין שהעץ הזה ירוק.

כל יום אנחנו מקבלים מאות או אלפי הודעות. הטלפון שלי מאיית : "יש לך שלש עשרה הודעות חדשות". הפייסבוק מדליק אור אדום בפינה: יש לך נוטיפיקציה חדשה. כל האמירות האלה הנראות תמימות, ובאות לעזור לך להודיע לך משהו מעניין על העולם, אבל מסתתרת מאחוריהם דרישה, לפעמים דרישה בלתי אפשרית. הוא מצווה לך : תקרא את ההודעה הזו! תענה להודעה הזו! תעשה את העבודה שההודעה הזו מספרת לך עליה! כאשר מתברבים עלינו הדרישות האלה אנו מאבדים יכולת להתמודד. יש גבול למידת ההטרונומיה שאדם יכול לקבל על עצמו..

בסוף, כל האמירות אינם אלא שליחים. טיפשי להרוג את השליח, לזרוק את הטלפון ולומר הנה אני פטור מכל שיעבודי העולם. צריך גם לזרוק את החבר או הבוס השולח את ההודעות.. ואם עוקבים קצת יותר אחרי העולם, גם החבר אינו אלא שליח, ובסוף הכל שליחים של המפץ הגדול או האלהים, והוא בא כל יום וכל רגע באינספור דרישות מן האדם. שהרי אמרנו, כל חויה כל ידע על המציאות מסתירה בתוכה דרישה. והאדם הרגיש למה שמאחורי הדברים מרגיש ומתאיים מכל הדרישות האלה. ומי יעמוד בפניו.

נחמו נחמו הוא תשובה על המילים האלה הנשלחות מאת האלהים בפי הנביאים הקודמים אליו, תשובה על בניית העולם בצורה שהיא כולה מסתיימת בתביעות מן האדם עליה. נחמו הוא נחמה כמו וינחם השם אשר עשה. ומזה בא הנחמה על הצער. הוא מהפך בסדרת ה"יאמר אלהיכם", בסדרת ה"ויאמר אלהים" שהתחילה את העולם והמשיכה עד וידבר השם של כל המצוות ועד הנוטיפיקיישינים שלנו. הוא מתנחם על כל זה ומתחיל לדבר בצורה אחרת. דברו על הלב וקראו עליה, תגידו לה דיבורים של שבת דיבורים של מנוחה דיבורים של נחמה.

גם דיבורים אלה הם פרקספריקטיביים, היינו הם פועלים את פעולת בדיבור לבד (כאשר ביארנו בפרשת מטות), אבל הם דיבורים שאינם מנותקים מן האדם המקבלם. הם אינם אומרים אני מפקד עליך לעשות כך וכך, ונשארים שם באוויר שבינם לבין האדם מחכים שהאדם ייענה להם ויעשה. הם מגיעים ישר עד ללב של האדם, אומרים אני אוהב אותך אני מנחם אותך, אינם נשארים בחוץ, וכך נמלטים מן הטורח שמטילים כל ההנחות ההטרונומיות על האדם, מנחמים אותו בדיבור מחבר, בדיבור של דבקות.

התקבלה הודעה חדשה: אהבה.

נחמו – קול אומר קרא

(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.

היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת בפני המעמד השליט, מכל מיני מגזרים ומדינות, איך מזניחים את הצדק איך לא שמים לב לעני וחלש, איך זה יביא עליהם חורבן. לא נתן שום מקום לצד אחר, תעשו את הצדק ואת האמת או מרה תהיה אחריתכם.

פתאום בוקר בהיר אחד קם ישעיה הנביא ונחה עליו רוח אחרת, הוא מתחיל לדבר דיבורים שונים לגמרי. כל כך שונים, שחכמים וחוקרים שבאו אחריו וקראו את ספרו ממאנים להאמין שמדובר באותו ישעיה. אין ספק שזה ישעיה שני הם אומרים, כל כך לא צפויה היא המהפכה הזו.

והוא מספר על הטרנספורמציה הזו, (פסוק ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; פתאום שומע אני קול אחר, לא הקול שהייתי רגיל אליו, הקול אומר לי קרא ואני אומר מה אקרא, וכי שכח הקול את שהיה חוזר לי תדיר, כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. אין למי לדבר, כולם חציר נבל, גם חסדם וטובתם קמל כציץ השדה.

אבל לקול רוח אחרת פעם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. אכן, צודק אתה, האנושות זבל, אכן חציר העם, אבל בתוך קמילת האנושי נושבת רוח הויה, ולא זו בלבד, אלא שאותו רוח הוא עצמו הסיבה לקמילה, האנושות מתפוררת מפני רוח השם הנושבת בו, היא חזקה מכל טוב אנושי ושמה אותה ללעג.

יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, סופו של דבר הכל פורח ונעלם, אבל יש דבר אחר, דבר אלוהינו יקום לעולם. אני לא לי בהכחשה. לא בוקר אחד אמרתי נעזוב עם נבואות החורבן זה בכלל לא קרה או יקרה. אני יודע היטב כי ישב חציר ונבל ציץ, גם העשבים שגדלו מעל הר ציון ששמם כבר נבלו, אבל בתוך כל זה דבר אלהינו יקום לעולם. יש דברים נסתרים יש סדר אחר, עליון, אופטימי, בתוך העשבים השוטים, והוא יישר דרך למשהו אחר.

יהי רצון שנלמד לפנות דרך השם, לפנות לנו פינה בלב אל הקול הזה ואל הרוח הזאת, לא רוח מתכחשת לחורבן, רוח אומרת בתוך כל זאת דייקא דבר אלהינו יקום לעולם.

שבת נחמה ושלום.