ערב ראש השנה תשע"ח

כאשר נסגרת לה מעגל השנה וננעצת לה אחרית שנה בראשית שנה, אנו שבים ובטוחים. בישיבה לימדו אותנו שיש להשתנות כל שנה, שיש לקבוע התחלות טובות וחדשות. שיש להתעורר מן השינה שהיא ההיקבעות באותם מעשים להשתנות ולהתחדש. משעברו עלינו ראשי שנים הרבה ושנים הרבה, ידענו שאין צורך במאמץ לשם כך. העולם הולך ופושט צורה ולובש צורה בכל עת שאנו מסתכלים בו. אנו עצמינו חיים בתבניות חדשות אחרות מפעם לפעם והמצבים שאנו נקרים בהם מתחלפים ומגוונים במהירות כזו שאין לנו פנאי להסתכל בשינוייהם כלל. כאשר תקעו בחדש שופר אנו נותנים תודה שניתן לנו זמן וארך נשימה למנות מעט ממה שחלף והשתנה השנה, מה שעבר לבלתי שב, מה שהשאיר רושם מחודש בנפש, ומה שנמצא מחוצה ומסביב לנו שאנו הווים בתוכה. ומה שאנו מקווים לעשות מכל זה ולמצוא קו מעט יותר בהיר בשנה הבאה בפנים וסובב – שאינו אלא המציאות שאנו חלק ממנה ומהווה אותנו ואת קשרינו.

בישיבה למדנו שיש לבכות בימים נוראים ושזה מראה על שלימות הנשמה. חשבנו זה בוודאי מעלה גדולה מי שנוגע בו הרוחניות של הימים עד שבוכה, או מי שמאמין בכנות כזו עד שנוגע לו 'מי יחיה וכו". כאשר עברו עלינו שנים וראשי שנים ידענו את המובא בפוסקים שיש למנות ש"ץ מי שמבוגר מעט ויש לו בנים כי ליבו יותר נשבר. אין צורך בדרשות התעוררות או ברוחניות מופשטות בכדי לכופף את הלב בתפלה. ניסיון חיים עושים את זה הרבה יותר טוב מכל דרשה. וכאשר אנו מפגישים את הנפש עם כלל המציאות שהיא קיימת בה ובתוכה ישירות מבלי הסטת עין יום אחד בשנה אין שם אלא דמעה. כאשר כולם צועקים על פי הכתוב במחזור באלו השורות ב'ונתנה תוקף', אני תמיד מהרהר שהם מפספסים את המסר. מה שמזעזע בפיוט הזה אינו רשימת העונשים שבו, אלא הניגוד שהוא מבטא בין הנפש ומעשיה לבין המוחלט הנורא. אני שותק במי יחיה ובוכה ב'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו'. ונגד זה הפיוט מנגיד – 'ואתה הוא מלך חי וקים, אין קצבה לשנותיך וכו". ושוב הוא מחבר את נפשו בתקוות צרור החיים ואומר 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך, וצועק לחבר נפשו אל נצחיות המוחלט 'שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך'. שלש תנועות אלו הם כלל תנועות הימים הנוראים.

***

מה שאנו לומדים כשיש לנו ילדים, וילדים פה הם שם כולל לכל דבר משמעותי שאדם יכול לעשות בחייו. הוא שעל הדבר המשמעותי ביותר והשייך לנו ביותר והמגדיר אותנו ביותר כאחראים על יצירתו אין לנו שליטה. הרי מה שכולנו מחפשים בסוף, אם באופן פיזיקלי אם באופן רוחני, הוא השליטה השלימה. אנו שואפים לשלוט בגורלנו. שואפים לשלוט ביצרינו. לשלוט סוף סוף בסדר היום שלנו שנוכל למלא אותו במה שחשוב לנו. לשלוט בנפשנו שלא תנוד משלוותה מכל הוויות העולם. הרי זו מגמת כל מבקש. אבל מה שהעולם הזה לימד אותנו, הוא שאם אתה רוצה לעשות דבר קיים באמת, דבר שאינו קטן וקטוע אלא יש לו מציאות וקיום, אתה צריך ללמוד איך להתנהג במצב של איבוד שליטה. המנהלים המוצלחים ביותר ששולטים על דברים גדולים ביותר אינם אלה ששולטים בכל פרט, אלא אלה שיודעים לאבד שליטה ביעילות, כיצד למסור את הכוח לאחרים, לבני אדם ולמהלכים, וכיצד לא להיאבד ולאבד את המטרה בכל זה.

כאשר הודתה על מענה הבנים מאת האל, אמרה חנה 'אין קדוש כהויה כי אין בלתך'. 'אין לבלותך, בשר ודם מעשי ידיו מבלים אותו אבל אתה מבלה מעשי ידיך'. אבל את הדבר הזה למד הויה כאשר ברא את העולם, והאציל את מלכותו בכל. שגם אותו יבלו מעשי ידיו כביכול. כאשר ברא את העולם ורצה לעשות דבר קיים, אמרו לו המלאכים אם אמת וצדק אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין אמת וצדק. אמרו לו אם רוצה אתה שליטה גמורה ודעת גמור עד הפרט האחרון, לא יהיה לך עולם. יהיה לך רק אלוהותך לבד אחוד בעצמו. השליך אמת ארצה ומסר את השליטה לתוך העולם. מסר את מלכותו שתלך באשר תלך. ומאז הצעקה קיימת ביניהם תמיד ברואים מתגעגעים אל האמת והאמת מתגעגע אל הברואים, נפגשים לרגע אבל אינם יכולים להישאר ביחד יותר מזה. צריך העולם להיזכר באמת אבל אינו צריך להישאר שם. דינו להיות מלכותו של האל מבלי להיות האל עצמו. דינם של ישראל להיות בנים למקום ולא מקום עצמו. הדיאלקטיקה הנוראה הזו הוא רחמי האב על בנים. כאשר אין דבר חשוב ונוגע בבבת עינו של האב יותר מבנו, אבל אין דבר שחייב להיות נפרד ורחוק ממנו כבנו, שהרי בנו נפש לעצמו בעל בחירה וחיים לעצמו. וכך האב רוצה ולא בעבד שתלוי בו לכל קיומו. במרחב הזה נמצאים רחמי אב על בנים. והיות אב הוא ללמוד לסבול את הרחמים האלה. ללמוד את הרחבת קיומך מעבר למקום קיום דעתך ושליטתך, והיותך בתוך זה ומחוץ לזה לגמרי.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, פירוש תבנו את פרצוף המלכות שלי, תיצרו לי מקום של אלוהות שאינו עומד וזקוק לי כל העת. תיצרו עולמות משלכם כלולים ברחמי, אבל לא נצרכים ועומדים ככלבין המבקשים הב הב תדיר. תהיו לי בנים יקרים, תדעו לקחת את דיבורי וליצור מהם תורות עומדות כביכול גם אחרי שעבר האל. תיצרו מהם עולמות עומדים לעצמם, מבנים הולכים וסדורים בעצמם. ופעם בשנה תחזרו ותגעו בנקודת התחלת האפיסה שלהם, תרעדו מעוצם נגיעה זו, ומיד תאמרו הויה מלך שם. אז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. זכרון הברית ברית אבות, הברית שהוא עוצם סוד רחמי אב על בן רחמי אלוה על עולם רחמי יוצר על הסיסטם אשר עשה שעומד מבלעדיו.

***

מקום הנפילה של המונותאיזם הוא שהוא משעמם. כמה כבר אפשר לדבר על אל אחד, כמה יופי כבר אפשר למצוא בתוך גוון אחד. כמה כבר אפשר לעשות תשובה אל מקום אחד. באיזשהו שלב אנו נשחקים ואומרים נו כבר שמענו. מתוך השעמום הזה נוצרו עולמות. עם המלך במלאכתו ישבו נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. וצדיקים אין אחד בלבד אלא ריבוי גדול. אמרו לא פחות עלמא מל"ו צדיקים, הכוונה למספר של ריבוי. אין העולם עומד מבלי שיהיו בו לפחות ל"ו סוגי צדיקים אחרים. כי צדיק אחד הרי כמו אלוה אחד ישב וישתעשע בעצמו מה יש לו מן העולם.

המונותאיזם צריך לעבודה זרה שייתן לו חיות. כאשר אנו קוראים בתנ"ך אין אחדות האל מוגדרת בתור דבר לכשעצמו אלא תמיד תוך מאבק בעבודת אלילים. יאמרו אין הוא נגדר אלא בשלילה. אבל יש בכל זה משמעות עבודה אמתית. אחדות האל כמות שהוא אינה מעניינת. מה שמעניין הוא הבליעה של כל הגוון והשוני בתוך אחדות אחד, מה שנקרא הביטול של האלילים. הנגיעה של כל הגוונים בגוון האחד והנביעה של כולם ממנו הוא סיפור העולם השנה והנפש. תנועת התשובה הוא אותה נגיעה של הגוונים באחד, והיצירה הוא היות נובעים מהם. כאשר אנו מדברים בראש השנה על 'ויאתיו כל לעבדך', וכן הלאה עד סוף האל'ף בית ויתנו לך כתר מלוכה, אין אנו מבטאים את הציפיה לעולם שיהיה סוף סוף משעמם בתכלית כאשר כולם יתפללו בנוסח אחד בבית כנסת אחד לאל אחד ושוב לא יהיה לנו מה להגיד בתפלת ראש השנה. אלא אנו מבטאים בדיוק את השירה המופלאה של היכללות ריבוי הגוונים האינסופיים ביוצר אחד, ונביעת כל העולמות מתוך האחד.

וְעַמְּךָ תְלוּאִים בִּתְשׁוּבָה לְהִתְיַחֵד.
שְׁנֵי לְבָבוֹת לְךָ כְּאַחַד לְאֶחָד.
רַחֵץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם נְשֹוֹא לֵב אֶחָד.
קוֹל שׁוֹפָר כָּפוּף כְּפֹף לֵב אֶחָד.
צִיּוּן שׁוֹפָר פָּשׁוּט פְּשֹׁט לֵב אֶחָד:
פּוּר יָמִים יֻצָּרוּ בָּם לָבוּר אֶחָד.
עוֹבְרִים בּוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי יוֹצֵר אֶחָד.

(מפיוט הקליר לקדושה ראש השנה)

נבואת אמת לזמננו – פרשת ראה תשע"ו

(יג, ב – יג, ה) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:

פרשה זו של נביא שקר המסית לעבודה זרה, הנראה לפעמים חקירה מופשטת לזמן אחר, וכי באיזה ישיבה לומדים הלכות נבואה או איזה רב פוסק היום מי הוא נביא אמת. וכאשר נתבונן בה נמצא כי היא צופנת בתוכה סוד עצום מסודות הדת כאשר אנו באים בימינו לשמוע בקול הויה. שהרי, הפרשה הזו במילים פשוטות אומרת, שאם יבוא נביא להכחיש את עיקר תורת הנביא הראשון משה, אין לשמוע אליו. והפרשה נותנת נימוק, כי מנסה הויה אתכם. כלומר יכול להיות שהויה בעצמו ישלח נביא שידבר דבר שקר בשמו, כדי לנסות את העם לראות האם הם אוהבים אותו בכל לבבם ובכל נפשם או לא. ויתמה כל הגיון ויתפלא כל לב על גודל המבוכה שהכניס הויה אותנו אליו פה. הרי מאחר שנתברר שיש אפשרות של נבואה שכל כולה באה לנסות אתכם, מאיפה נדע כי לא הנבואה הראשונה היא שבאה לנסות אותנו, ואיזה הגיון יש להעדיף את הראשון רק כי הוא היה קודם והודיע שמי שיבוא אחריו הוא ניסיון, אולי ההיפך הוא הנכון? ואיזה אכזריות מרושעת זו להכניס את האדם במבוכה כזו בכדי לנסות אותו, מבוכה שאין דרך אנושית להחילץ הימנה? וכי איזה ילוד אשה יכול לדעת איזה נביא מדבר בשם הויה ומי מדבר בשם הנסיון?

(ולהלן בפרשת שופטים יח, כא נשאלה שאלה זו בהקשר אחר, וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דיברו הוי"ה, ונתנה מבחן אם יבוא הדבר, אבל אין זה נוגע לכאן כי שם מדובר על נביא המנבא סתם, אבל במנבא לעבוד עבודה זרה אין צורך למבחן זה כי נאמר כאן שתמיד הוא נסיון גם אם יבוא האות והמופת ויצליח. ונשארה השאלה העצומה פה איכה נדע אשר ציווה הויה דווקא לעבדו ולא לעבוד עבודה זרה, ושמא הוא העבודה זרה והשני הויה?)

***

בכדי לענות על המבוכה הזו יש לדייק בפסוקים שלפנינו, ובפירושים שנאמרו עליו (וראו יסודי התורה לר"מ פרק ט, ומורה נבוכים ב, לג). אמר נלכה לעבוד אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. הרי נמצא המבחן אשר יגיד לנו מהו הויה ומהו אלהים אחרים, והוא הדעת. וכך אמר אחרי זה כי הנסיון לדעת הישכם אוהבים (כמבואר שאין הנסיון כדי לגלות כלפי שמיא שהרי הכל גלוי וידוע, אבל הוא לבסס את הדעת אצלנו ולהוציאו מן הכח אל הפועל). ושוב כתב פסוק שלם לבאר מהו הדרך שיש לילך בו שלא להיכשל בנבואות שקר: אחרי הויה אלהיכם תלכו, אותו בלבד תיראו, ואת מצוותיו בלבד תשמורו, ובקולו בלבד תשמעון, ואותו בלבד תעבודו, ובשמו בלבד תדבקון.

וביאור דבר זה עם היסוד הידוע לכל משכיל, שאין נושא העבודה זרה חקירה באיזה שם נקרא לאל אם הויה או בעל או משהו אחר, כי מה משנה באיזה שם נקרא לו, למה זה תשאל לשמי, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל שם אשר יקרא לו קרוב הוא לכל קוראיו באמת. אבל יסוד איסור עבודה זרה הוא כל עושה עיקר מכל שם שיהיה. וכל שם הגשמה ותפיסה באלהות בכל דרך שיהיה, הרי זה איסור עבודה זרה הנצחי. וגם העובד לשם הויה אם אינו מבטלו וכוללו באינסוף שאין לו שם וכינוי, הרי זה עובד עבודה זרה גמורה, כאשר האריכו בגנות הלוקח את השם בלי המהות, או המלכות בלי הספירות העליונות, או הספירות מבלי האינסוף. וכמו כן העושה עיקר אפילו מן המצוות באופן שאינו מבטלם כליל לאינסוף, וחושב שיש עיקר אלהות במצווה מן המצוות או הלכה מן ההלכות או דרך מן הדרכים, הרי זה עובד עבודה זרה.

כתוב במי השילוח פרשת דברים ח"א, על הפסוק (לעיל ד, כג) השמרו לכם פן תשכחו ועשיתם לכל פסל תמונת כל אשר צוך הוי"ה אלהיך, והתלבטו בו כל המפרשים מהו כל אשר צוך, נדחק רש"י לפרש אשר צוך לא לעבדם, "היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה הוי"ה. וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון מצוות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצוות לא תעשה". ולמתבונן מובן שאין זה דרש אבל כך הוא עומק הדברים, כי כל הדברים נצטוו בעולם מאת הויה אם במאמר בראשית ואם במצוות התורה, והעושה עיקר ואלוהות מכל פרט בהם שיהיה הרי זה עובד עבודה זרה. ודבר זה דק ועמוק עד אין חקר ולכן נצרכים אליו כל כך שמירות ואזהרות שלא לשכוח, אף העוסק בתורה ומצוות, שיהיו לשמה ולא לשם עצמם שהוא עבודה זרה.

***

והנה יסוד דבר זה, של כוונת כל כוונה וכל עבודה לעצמות האלהות שאין לו שם וכינוי ותפיסה ומקום ומצווה, אי אפשר לו להיות מסור במסורת התורה או אפילו בנבואה. שהרי לא ישיגוהו נביא וחוזה. והתורה במהותה תלויה בז"א ובספירות אחרי רוב ההתלבשות. ואפילו הנביאים אינם רואים אלא במדרגות תחתונות מאד לפי ערך, כי לא יראני האדם וחי. עד שאמרו מקובלים הראשונים שעצמות האלוהות אינו כתוב בתורה כלל, ואפילו אינו מרומז בו אלא במקום אחד אהיה אשר אהיה. אם כן כל אחד אשר מקור עבודתו ותפיסתו באלהות מתחילה מן מסורת האבות או ממסגרות התורה והמצוות, בהכרח הרי הוא עובד עבודה זרה. אבל עצמות האינסוף ידועה רק בדרך ידיעת האדם מעצמו. וגם זה לא ניתן להיאמר אבל זה דבר התלוי בדעת ובהשערת הלב. (כי ככלל החכמה רואה מרחוק, היינו אדם יכול לחשוב בחכמתו על מה שלא ראה, ולכן לא יראני האדם וחי אבל יחשבהו האדם וחי, בצירוף השערת הלב, כי הנבואה תופסת רק במה שניתן לחוש הפנימי והחיצוני לתפוס, אבל החכמה והדעת מגיעה רחוק יותר אל מה שלא נתפס, ידוע הוא בהגדרה הפילוסופית שלו). ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו מקדימים אלהינו לאלהי אבותינו, זה אלי ואנוהו, ואחרי זה אלהי אבי.

ודרך הדעת הזו, המתחלת אצל כל אחד ואחד בלבו, בשורש שורשי ליבו האחוז בעצמו בעצמות האלהות, ממקור שאין לו תפיסה, יש לילך תמיד. אותו תעבודו ובו תדבקון. ואם יבוא כל נביא או כל תורה או כל דרך אחר שיאמר כל אות או מופת או מסורת או תורה, אשר יעשה עיקר מן הדבר שאינו עצמות האלהות, זה נקרא אלהים אחרים אשר לא ידעתם. אין זה עובד לאלוה עצמו שבדעתו אלא לאלהים אחרים. הזהיר שלא לפחד מכל נבואות אלה אלא ללכת אחרי הויה עצמו. (הא אם מנבא הנביא בשמם האלהות עצמו ואינו עושה עיקר מדבריו בוודאי יש לשמוע אליו, כי העצמות צריך ללבוש כתורה ומצוות בכדי שישרה בעולם הזה, אבל העושה מהם עיקר הרי זה עובד עבודה זרה).