פרשת נשא תשע"ח: גרשון קהת ומררי, וסוד גזל הגר

א] פרטי השגות פרטיות

אחר שנתבאר ענין חומש הפקודים לתת מקום ופקודת כל פרט, יש להרחיב מעט על תפקידים או דרכים פרטיות.  וביארנו שהכרת השגה פרטית זו תלויה בהכרת האדם שמאחורי השם והמספר והמפקד, וכעין שביארנו בפרשיות ויקרא שהכרת ציור הקרבנות תלויה בהכרת 'אדם כי יקריב מכם', הרצון והמניע של האדם להקריב קרבן שהוא יסוד סוד הקרבן. וכך כאשר מתארים לעצמנו את האדם שמאחורי השם והמפקד נוכל להבין מעט עניינו.

ב] קהת – לקיחת סיכונים

יסוד הדברים על פי מי השילוח בפרשה. בני לוי נחלקו לשלשת דרכים גרשון קהת ומררי. וסודרו בסוף פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא על עבודתם ועל משאם. ולפי חשיבות משאם התחיל בבני קהת. ומבני קהת הם גם משה ואהרן מנהיגי העם ומקבלי התורה. ונדב ואביהו. ומבואר שהיה מספר בני קהת מועט לפי שהארון היה מכלה בהם. ואין זה כי הארון הוא דין המחפש לכלות בני אדם ח"ו. אבל דרך בני קהת הוא דרכם של מי שנכנסים לפני ולפנים מבלי לבוש ומבלי פחד. והאדם הנכנס לדברים דקים ועמוקים ועדינים הוא בהכרח משחק באש, כי לגעת בדברים העומדים ברומו של עולם תמיד יש שם סיכון שיטעה, כארבעה שנכנסו לפרדס שיש בזה כמה סיכונים. ובהכרח הוא כך שמי שנוגע בארון הקודש צריך לקחת סיכון בעצמו, הנקרא בשפת מי השילוח להכניס את עצמו לספיקות. כדרכה של עולם שכל דבר שיש בו צד ריווח יותר גדול יש בו גם צד סיכון יותר גדול. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כאשר נכנס אדם למשא הארון אין שם דבר

וזהו שמתחיל מיד במניין תולדות אהרן בפרשת במדבר הבכור נדב ואביהו, ואע"פ שכבר מתו ולכאורה אין לספור אותם במפקד הבאים לצבא העבודה, וחזר ופירש מיד וימותו נדב ואביהוא לפני הויה בהקריבם אש זרה לפני הויה במדבר סיני. ואמרו במדרש מלמד שהיה צער לפני המקום. כלומר כי לב המקום אצלם גם בתוך מיתתם ולכן כאשר עובר על מקומם בסדר התולדות אינו יכול להתאפק מלהזכיר סיפורם. ואמרו במדבר סיני שמסיני נטלו אפופסין שלהם למיתה שהביטו בשכינה. כלומר כי תיאור מקום בני אהרן חייב תמיד לכלול התנועה של נדב ואביהו, שלא תאמר שאלעזר ואיתמר לא היו בני לקיחת סיכון כנדב ואביהו, וכאילו היו נדב ואביהו רשעים והם צדיקים. אבל אותה תנועה הניעה את כולם, אותה תנועה שהניעה את משה למסור את התורה, אותה תנועה שהניעה את הכהן הגדול בעבודתו, אותה תנועה הניעה את נדב ואביהו לפני הויה. אלא שהם טעו והשאר לא טעו, אבל הדבר הזה כמעט כמו גורל, שהנכנס בדרך זו אי אפשר שלא יהיה לוקח סיכון בעצמו ומקום טעות. ואותה מסירות נפש וגבורה של לקיחת הסיכון שהיה לנדב ואביהו נצרך הוא לכל בני קהת.

וכך הזכיר שוב מיתת נדב ואביהו בפרשת עבודת יום הכיפורים, ואמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני. עומק הדבר שלא תשכח את הפלוני שמת כאשר אתה נזהר ממה שטעה בו, ולא תחשוב שאתה בגדר אחר כי כל כהן הנכנס לקודש היה לוקח סיכון שיטעה כנדב ואביהו. והיו בוכים ומשביעים אותו שלא יעשה כדרך הצדוקים ויטעה בכניסה זו. ומסורת ביד חז"ל שהיה הקודש מכלה בכהנים גדולים שטעו בכך, ואע"פ כן היה נכנס כהן גדול כל שנה כי זהו דרכו ותפקידו של הכהן הגדול שהוא לוקח סיכונים גדולים בכדי לקבל רווחים גדולים.

ואותה תנועה עצמה היא שהניעה את אהרן לעשות את העגל, שלא היה בישראל מי שהיה מוצא בנפשו עוז לעשות עגל אלא אהרן הכהן, וכאשר טעה הודה על טעותו וחזר לעבוד את עבודת המשכן באותה תנועה של סיכון, וכך אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בדיוק מפני שאתה לא מפחד מלקחת סיכונים והעזת גם לעשות את העגל כאשר שיערת שזהו הדבר הנכון, אע"פ שלא היה לך סעד לתמוך אותך והיית נושא הדבר על כתפך מבלי עזרה, באותו תנועה יש לך לעבוד את עבודת המשכן.

וזהו כללות עבודת בני קהת בכתף ישאו, היינו כדרך שאנו אומרים על הלוקח סיכון בעצמו שיש לו כתפיים רחבות, היו בני קהת נושאים על כתפם אחריות גורלם והיו נכנסים לפרדס ולמקום הקודש כל יום אע"פ שלפעמים היו נופלים בכך והיה הארון מכלה בהם.

ג] בני גרשון – זהירות

דרך הפוכה מבני קהת הוא בני גרשון, שנוהגים תמיד במידת הזהירות, ומגרשים עצמם מכל דבר שיש בו צד ספק כפרוש הפורש מצ"ט שערי היתר שלא ייפגש בשער אחד של איסור.  הם אמרו ועשו סייג לתורה. עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. לעולם לא עמדו על עצמם אלא גדרו את עצמם בכל מיני גדרים שלא יבואו לידי ספק ולידי מכשול.

ולפיכך היה משא בני גרשון יריעות המשכן וקלעי החצר. כלומר היו נושאים בעצמם את שכבות הגבול והגדר שבין חול לקודש ובין קודש לקודש הקדשים.

ואע"פ שדרך זו פחותה במעלה מדרך בני קהת, ואין בה קולות וברקים והתנשאות כמו מי שלוקח סיכונים גדולים והולך בגדולות, עדיין צריך האדם לדעת מתי להתנהג במידה זו, והיא מידת כל אדם שאין בידו כוח לעמוד בהיכל מלך, ומידת כל שעה שהאדם אינו מוצא בנפשו עוז להסתכן, והוא המידה שאנו צריכים ללמד באופן כללי שלא יבואו לידי סכנה, והיא מובילה את האדם בדרך טובה. שבוודאי הוא יותר טוב מאשר לא ינהג בזהירות ויפול לכל מיני מקומות החטא. והוא שלב הראשון בדרך זהירות מביאה לידי וכו', קדימת היראה לאהבה.

נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם, כלומר אע"פ שתוכל לחשוב שאינם חשובים, גם הם צריכים נשיאת ראש ונקרא שם ה' עליהם לפי דרכם ומגיע להם שבח והתנשאות על התגרשותם ממקום הספק השפל.

ד] בני מררי –אנשי מעשה

בני מררי הם בעלי מצוות  מעשיות. הוא עיקר הבסיס החומרי המעשי של העבודה, כדרכו של מי שמרבה עמודי גמרא ופרקי תהלים ומעשי חסד, ובאופן כללי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ריבוי פעולת עשיית המצוות שהם מעשים טובים הם אבני הבנין שעליהם נבנה כל הקומות היותר עדינות ועמוקות.

היו בני מררי נושאים קרשי המשכן ועמודיו ואדניו שהם עיקר גוף בנין המשכן, וכל שאר היתדות והכלים. והיה משא עבודתם בפועל כפול ממשא בני גרשון והיה משאם ארבע עגלות מול שתי עגלות של בני גרשון. והיינו לפי שאנשי הזהירות הם מקיימים טוב מעט בכוונה, ונזהרים גם מעשיית מצות חבילות חבילות שמא אינם מושלמים כל הצורך. אבל בני מררי הם מקיימים קול מעורר הכוונה, ומן החיצוניות יתעורר הפנימיות. והם עושים מצוות רבות אע"פ שלפעמים יש בהם מרירות שנעשים מבלי טעם וחשק, אבל הם בונים עיקר הבנין. ויש להם הרבה תוקף ועשיית חיל שהרי תמיד יש משהו בידם, ויש להם ריבוי כלים, ונשיאם צוריאל בן אביחיל כלומר האל צורי ותוקפי כמו קרשי ואדני המשכן, ואבי הוא עושה חיל רב.

ה] שילוח טמאים מפרטי המחנות

מאחר ונקבעו המחנות וניתן לכל פרט מקומו הפרטי, נאמר הדבר הזה מן הצד של סור מרע. שכן כמו שיש בכל מחנה מי ששייך לו, כך יש בכל מחנה מי שאינו שייך לו והוא נשלח מאותה מחנה אל מחנה אחרת. ולפיכך נצטוו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

וכבר דייקו רז"ל שאין כל טמא נשלח מכל מחנה, אבל יש בזה פרטים, שטמא מת נשלח ממחנה שכינה בלבד אבל נכנס הוא במחנה לויה ובמחנה ישראל, וזב נשלח ממחנה לויה אבל נכנס במחנה ישראל, וצרוע נשלח מכל המחנות אף מחנה ישראל, אבל מקומו מחוץ למחנה.

אם כן יותר ממה שאנו צריכים להתבונן למה נשלח הטמא מן המחנה, לאיפה הוא נשלח. כלומר לאיזה מחנה הוא כן שייך, ולמה אין מקום הטומאה הזו במחנה זו אלא בזו שלאחריה.

והביאור בזה על פי מי השילוח כי טומאת מת הוא עצבות. ועצבות אינה עבירה ואין להאשים את העצב שלא ייכלל בכלל. ואף במחנה לויה שהוא עסק התורה יורו משפטיך ליעקב נכנס העצב, ואדרבה יש איזה נגיעה של העצבות בתלמידי חכמים לפי שהם נכנסים להבנת עמקי העולם תמיד ויש בדבר זה קושיות ועצבון לדייק בעומק כל דבר.

והזב הוא בא על ריבוי התאווה וקלות ראש. ואין ראוי לתלמידי חכמים שיהיה בהם קלות ראש כי זה היפך העיון (ולפיכך יש סוג של עצבות בתלמידי חכמים מאותו הסיבה עצמה), ולפיכך כאשר עברה עיקר התורה מן הלוים אל תלמידי חכמים בימי עזרא תיקן טבילה לקרי לתורה, שלא ילמדו בקלות ראש. אבל במחנה ישראל הוא נכנס כי לכלל עבודת ישראל נכנסים בעלי תאווה ולא עוד אלא שנצרכת להם התאווה ושמחת הקלות ראש לקיומם.

והצרוע הוא הכעס, כלומר שהצרעת באה על לשון הרע, ולשון הרע פירושו מידת הכעס, ואין ענין הכעס הזה לפי דעתי רתיחת הדמים כי זה אדרבה ישנו גם בתלמידי חכמים דאורייתא מרתחא בהו, אבל הכעס ענינו כמו שאומרים באנגלית שכועס, כלומר מי שיש לו טרוניא על הכלל עד שהוא מוציא את עצמו מן הכלל. ולכן מידה כנגד מידה אם אתה מוציא את עצמך מן הכלל ומבקר את ישראל מבחוץ מקומך מבחוץ למחנה. ואמנם גם מחוץ למחנה הזה הוא מקום מסוים וכבר נאמרה פרשת ארבעה אנשים מצורעים ללמד על זה ואכ"מ.

ו] גזל הגר – מי שאין לו מקום פרטי

ואחר כל זאת נאמרה פרשת גזל הגר . וסוד פרשה זו ללמד כי לכל איש מישראל יש מקום פרטי משלו, ואם מאבד את דרכו ונגנב ממנו, יוכל לחזור על ידי גואלו הקרוב אליו, על ידי שמחפש את הדרך הכללי יותר שבפרט שלו, כמו למשל מי שהוא ממשפחת בני קהת, אע"פ שנאבד מאיתו פרט נפשו ממש, שהרי בוודאי גם בתוך בני קהת יש חילוקים לכל אחד לפי מקומו ותפקידו, ולמשל שאחד היה נושא הארון ואחד השולחן וכו' וכן בנמשל. הרי יחזור אל עיקר כלל קהת ויתנו לו תפקיד על פי שורשו.

אבל מה יהיה אם אין לו גואל, וכבר אמרו רז"ל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו קרוב עד יעקב אבינו, יחזור עד שימצא את נפשו לפחות בכלל דרך יעקב. אבל יש לך גר שהוא נשמה שאינה יודעת כלל את מקומה הפרטי בשום מדרגה. ומה יעשה נפש זה לחזור בתשובה. על כן נתחדשה הלכה מיוחדת שהוא חוזר לכהן.

והיינו סוד השער הכללי. כאשר אמר המגיד בשם האריז"ל שיש י"ב נוסחאות תפלה כנגד י"ב שבטים שלכל אחד מהם שער נפרד. אבל מי שאינו יודע שבטו יש לו עוד נוסח י"ג שהוא שער הכולל. ואמר המגיד שבוודאי אם היה יודע את שבטו היה יותר טוב שיתפלל בדרכו הפרטי, כי הדרך הכללית אע"פ שהיא גבוה מכולם שהרי כוללת את כולם, עכ"ז יש לה חסרון לגבי תיקון פרטיות נפשו שלו. אבל כאשר אין לאיש גואל אז בהכרח הוא חוזר לכהן, כלומר לקדושה היותר גבוהה שהיא ממילא הקדושה היותר כוללת.

וכך אנו רואים לפעמים שגרים ובעלי תשובה שאינם מכירים דרך פרטית השייכת להם מתחילים להחמיר בכל החומרות האפשריות ומחפשים את כל הקדושות היותר גדולות, כי מאחר ואינם יודעים שבטם בהכרח להם לשוב אל הדרך הכי גבוהה שממילא היא כוללת אותם. אבל יש בזה חסרון שזה רחוק מלגעת בפרט נפשם באופן פרטי עד אשר ימצאו את התיקון הפרטי מתוך התיקון הכללי.

והיינו אם אין לאיש גואל האשם המושב לה' לכהן, אם לא תדעי לך דרכך הפרטית עלי לך אל הדרך הגבוהה הכוללת של הכהן, והכהן יורה דרכו להחזיר לו את גניבתו לפי פרטיות נפשו.

 

תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה

תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה (סוכה כט, א).

על פי פרד"ס:

פשט (נאיבי): החמה לוקה להזהיר את מי שחטא. ובפרט בחטאים מסוימים הנמנים בגמרא.

פשט (רציונליסטי): הגמרא לא ידעה שיש לליקוי חמה סיבה אסטרונומית דטרמניסטית.

פשט (סינכרטי): מכל מקום יש לנו ללמוד מן הגמרא כי יש חטאים אשר חמורים מספיק כדי להחשיך את החמה באמצע היום. ואם החמה אינה נחשכת בפועל ראוי לה להיחשך על כך.

פשט (פסיכולוגי): הכל מעיינים בליקוי חמה כי הוא מסמל להם את שהוא מסמל להם את חייהם בתת מודע ומפחדים הם אשר שרירותיות חוקי השמים יגברו על תוכניותיהם היפים.

רמז: חמה ראשי תיבות ח'יים 'מ'תחת ה'שמים שלקה, ועל ארבעה דברים החמה לוקה: על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה אבד ח'סיד מ'ן הארץ, ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע ומ'לאה ה'ארץ ח'מס, ועל משכב זכר כמעשה ארץ מצרים ה'ם ח'רטומי מ'צרים, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד כי ח'זק ה'וא מ'ממנו, ובע"ה יתקיים יתמו ח'טאים מ'ן הארץ.

דרוש (רציונלי): תמיד יש לחזור בתשובה, וממה נפשך אם חטאת תעשה תשובה והסימן יזכיר לך, ומה זה משנה אם באמת בא בגלל זה, ואם לא חטאת הרי הסימן אינו משנה לך כלשון הגמרא "ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו".

דרוש (מוסרי): בוודאי אם יוצאים מן הסדר בישיבה לראות בליקוי חמה ומבטלים תורה יש לעשות תשובה על כך, וגם בבין הזמנים יש ללמוד כל היום.

סוד (פשוט): המאורות שבגמרא אינם אלה שלמטה אלא הזו"נ דאצילות וכשהם לוקים כלומר נחשך אורם בוודאי סימן רע למי שתלוי באותם הספירות.

סוד (מהר"ל): המאורות שלמטה עם סיבותיהם הם משתלשלים מן הסיבות האמתיות של המציאות שהם המאורות המטאפיזיים ואין כוונת הגמרא על סיבה הקרובה לליקוי שהוא האסטרונומיה אלא על הסיבה השורשית כלומר השכלים הנבדלים שהם סיבה למאורות אלו.

פשט/סוד (איזביצאי): אכן ידוע מששת ימי בראשית מתי יהיה הליקוי, וכן ידוע מששת ימי בראשית מתי יחטאו, כנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים הללו הסדורים מששת ימי בראשית, ועל כל זמן חטא נקבע ליקוי ונקבע תשובה מראש כנאמר אתה הבדלת אנוש מראש וכו'. הכל גלוי וידוע לפניך צופה ומביט עד סוף כל הדורות. והא שיש לאדם בחירה אינו סותר לזה כי זה אינו אלא לפנים. ואדרבה תליית הליקוי בחטא מורה על סוד זה שהכל צפוי ואע"פ שהרשות נתונה אם יתנו לב לכך זוהי עיקר התשובה.

סוד (מודרני): החמה מסמלת את האוניברסלי, והלבנה את הפרטיקולרי. ליקוי חמה הוא שהנאציונאליזם גובר על האוניברסלי בבחינת ימין, וליקוי לבנה להיפך בחינת שמאל. ולעתיד לבוא ימין ושמאל תפרצי והיה אור הלבנה כאור החמה בלי סתירה.

סוד (מודרני): סוד ליקוי חמה שהשכינה מסתירה את אור התפארת, דהוא סוד דלעתיד נקבה תסובב גבר, ולהכי הוי סימן רע לגוים כלומר לפטריארכיה דממאנים בכך, וליקוי לבנה הוי סימן רע ליהודים דתש כחם כנשים בגלות, והתיקון השלם דיהו שני מלכים בכתר אחד שוויון גמור בב"א.

קצת מראי מקומות

עוד מצאתי בערוך לנר סוכה שם:

בגמרא ת"ר בזמן שהחמה לוקה. המלעיגים על דברי רז"ל חשבו למצוא במאמרים האלה מקום לכונן חציהם על יתר כאלו ר"ל לא ידעו דרכי הטבע שליקויי החמה והלבנה נתהוה ע"פ חשבון מכוון בתהלוכותיהם כאשר חכמי הטבע מחשבים טרם בואם שלעת ורגע הזאת תחשך השמש או הירח אבל באמת המלעיגים נלקו בעורון שלא יביטו איך רז"ל דברו בענין זה בלשון חכמה להראות שלא נעלם מהם זה דיש לדקדק למה אמרו בכל ג' הברייתות בזמן שהחמה לוקה וכו' כל זמן שמאורות לוקין וכו' בזמן שהחמה לוקה וכו' דהך בזמן לשון מיותר הוא דהל"ל כשהחמה לוקה וכשמאורות לוקין אמנם בזה הורו שאף שהלקויים הם ע"פ הטבע עכ"ז ידעו ע"פ סודות משפטי ד' הנגלות להם שהעתים והזמנים של הלקויים הם עתות הדין שיש עתות לטובה ועתות לרעה וכמו שאמרו בענין כזה יהי מאורות מארות כתיב שזמן תלוי המאורות הוא עת דין שלא יפול אסכרא בתנוקות וכמו כן העתות הלקויות הם עתות דין ליושבים במקום אשר באו הלקויות אם במזרח ליושבי מזרח ואם במערב ליושבי מערב ואם באמצע הרקיע לכל העולם ולכן אמרו בכוון בזמן שהחמה לוקה לומר אף שבא בזמן ידוע מ"מ הוא סימן רע וכעין מה שפי' הרמב"ן פ' נח באות הקשת שאף שהוא דבר ע"פ הטבע עם כל זה ניתן הראות ענין הטבע הזה לאות טוב שלא יביא הקדוש ברוך הוא מבול ושעל כן לא נאמר את קשתי אתן בענן אלא נתתי בענן פי' קשתי שכבר נתתי מששת ימי בראשית אני מיעדו עתה שיהי' לכם לאות ברית ע"ש וכן הענין כאן בהיפך שהלקויים שהם בטבע הם לאות ולסימן פורענות ע"פ הפרטים שנפרטו בברייתות הללו או לאומות העולם או לישראל או לכל העולם כפי החוקים אשר נגלו להם בסוד ד':

ובזה מדוייק ג"כ המשל שבברייתא מפנס די"ל מי הוא העבד שאמר לו המלך טול פנס מלפניהם בנמשל וגם למה נקט המשל בטול פנס מפניהם ולא בקיצור שצוה המלך לכבות הנר ולהושיבם בחושך אבל ע"פ זה יובן דחכמינו ז"ל ידעו דליקוי החמה נעשה ע"פ הטבע כשהלבנה עומדת מכוון בין השמש ובין הארץ ומעכבת את אור השמש לבל יגיע לארץ ולכן לא שייך במשל שמכבה הנר שאור השמש לא נכבה ולא נתמעט בעת הליקוי אלא שהלבנה מחשיך אורו ליושבי הארץ וזה ענין הנמשל בשצוה לעבדו שהוא הלבנה טול פנס מפניהם שימניע אור הפנס שהיא השמש מעבדיו היושבים בסעודה שהם יושבי הארץ המתענגים מטוב הארץ

הפשט שלו שזה נקרא עת דין כמו שיש עתות דין קבועות בכל מיני זמנים, ולא שזה בא פתאום בגלל שחטאו. לא כתוב בדיוק את זה אבל ככה נראה לי. והוא מדייק מזה שכתוב בזמן שזה דרוש יפה. גם הדרוש שלו על המלך שאומר לעבד לכבות את הפנס שהעבד הוא הלבנה יפה. אמנם אין זה מסתבר כ"כ בלשון הגמרא. 
ולגבי הפשט האיזביצאי:
קראתי אותו פשט/סוד מאחר וזה לא כ"כ סוד במובן שהוא טוען שהמאמר מתייחס לרובד סודי במציאות כמו שאר הסודות (קצת כן ויל"ע) גם יש לי הרהורים שמא זה באמת קרוב לפשט כי כל תליית שעות דין וכדומה באותות השמים נגוע בדטרמניזם כאשר כבר העיר הר"מ עצמו בהלכות תשובה.
בספר עבודת ישראל פרשת נח:
תחת השמים (קהלת ג, א) זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו' וזמן היה לו שיצא ממנה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך עכ"ל. תחילת דברי המד"ר להורות לנו דרך הישרה שקבלנו מרבותינו נ"ע ובארתים באורך בהגהות לספר גבורות ה' ומשם תראנו. וקיצור הענין, שיש שני הנהגות לסדר העולם ומקריו, האחד מה שקבע יוצרנו בלוח מששת ימי בראשית וסידר העת וזמן מה שיהיה כל ימי הבריאה, כמו שנתבאר (ב"ר ב) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום שצפה הקב"ה על ד' גליות שיהיו אח"כ. ורוח אלהים, הוא רוחו של משיח. וכן כל הענינים לגדול ועד קטן. ואף על פי כן עשה אופן בתוך אופן הוא הנהגה התוריית כמו שכתב הרמב"ן בפסוק (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר, וההיפך יגרום ההיפך. ואל תאמר כיון שהבחירה תלוי בבחירה איך היתה מודעת לפני היוצר לסדר בלוח העתים ובזאת נבוכו רבים מהחכמים. והחוקר בזה כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה, ה"ה) שאין לעמוד בסודו כמו שנאמר (ישעיה נה, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר אמת כמו שאמרנו באורך במקום אחר. ועיין בהגהות שנדפס בשמי בספר באר הגולה בזה הענין.
ובספר פנים יפות פרשת אחרי בסוף ד"ה כמעשה ארץ מצרים:
איתא שם עוד בת"כ ר"ש אומר הרי הוא אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש זימן את הדור חייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם, נראה לפרש לפי שאמר הכתוב בפרשת עקב [ט, ה] לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים האלה וגו' ולמען הקים את הדבר, וכיון שהדבר תלוי בשני זמנים בזמן שקבע הקב"ה לאברהם אבינו ליתן לבניו, ובזמן שנתמלא סאתם של הכנענים כדכתיב [בראשית טו, טז] כי לא שלם עון האמורי, א"כ הוא דבר פלא שיבואו שני זמנים בבת אחת, אך הענין הוא דאף שאמרו [ברכות לג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל הקב"ה יודע עתידות וקורא הדורות מראש זימן שיבוא דור החוטא לזמן שיגיע קץ לירושת ישראל. ובזה מובן מ"ש חז"ל בסוכה [כט.] שהמאורות לוקין על עון הדור, אף שהוא בדרך הטבע לזמנים ידועים, אלא שזימן הקב"ה שיבואו שניהם בזמן אחד:

כי ירחיב: ראה מברכים אלול תשע"ז

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.

לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב

(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)

religious v

א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.

"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.

נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.

ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.

ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.

נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.

אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.

והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.

(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)

ג) וכל גבולך לאבני חפץ.

וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.

והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.

וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.

ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.

ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.

הדרוש בתורה שבעל פה:

נבואת אמת לזמננו – פרשת ראה תשע"ו

(יג, ב – יג, ה) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:

פרשה זו של נביא שקר המסית לעבודה זרה, הנראה לפעמים חקירה מופשטת לזמן אחר, וכי באיזה ישיבה לומדים הלכות נבואה או איזה רב פוסק היום מי הוא נביא אמת. וכאשר נתבונן בה נמצא כי היא צופנת בתוכה סוד עצום מסודות הדת כאשר אנו באים בימינו לשמוע בקול הויה. שהרי, הפרשה הזו במילים פשוטות אומרת, שאם יבוא נביא להכחיש את עיקר תורת הנביא הראשון משה, אין לשמוע אליו. והפרשה נותנת נימוק, כי מנסה הויה אתכם. כלומר יכול להיות שהויה בעצמו ישלח נביא שידבר דבר שקר בשמו, כדי לנסות את העם לראות האם הם אוהבים אותו בכל לבבם ובכל נפשם או לא. ויתמה כל הגיון ויתפלא כל לב על גודל המבוכה שהכניס הויה אותנו אליו פה. הרי מאחר שנתברר שיש אפשרות של נבואה שכל כולה באה לנסות אתכם, מאיפה נדע כי לא הנבואה הראשונה היא שבאה לנסות אותנו, ואיזה הגיון יש להעדיף את הראשון רק כי הוא היה קודם והודיע שמי שיבוא אחריו הוא ניסיון, אולי ההיפך הוא הנכון? ואיזה אכזריות מרושעת זו להכניס את האדם במבוכה כזו בכדי לנסות אותו, מבוכה שאין דרך אנושית להחילץ הימנה? וכי איזה ילוד אשה יכול לדעת איזה נביא מדבר בשם הויה ומי מדבר בשם הנסיון?

(ולהלן בפרשת שופטים יח, כא נשאלה שאלה זו בהקשר אחר, וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דיברו הוי"ה, ונתנה מבחן אם יבוא הדבר, אבל אין זה נוגע לכאן כי שם מדובר על נביא המנבא סתם, אבל במנבא לעבוד עבודה זרה אין צורך למבחן זה כי נאמר כאן שתמיד הוא נסיון גם אם יבוא האות והמופת ויצליח. ונשארה השאלה העצומה פה איכה נדע אשר ציווה הויה דווקא לעבדו ולא לעבוד עבודה זרה, ושמא הוא העבודה זרה והשני הויה?)

***

בכדי לענות על המבוכה הזו יש לדייק בפסוקים שלפנינו, ובפירושים שנאמרו עליו (וראו יסודי התורה לר"מ פרק ט, ומורה נבוכים ב, לג). אמר נלכה לעבוד אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. הרי נמצא המבחן אשר יגיד לנו מהו הויה ומהו אלהים אחרים, והוא הדעת. וכך אמר אחרי זה כי הנסיון לדעת הישכם אוהבים (כמבואר שאין הנסיון כדי לגלות כלפי שמיא שהרי הכל גלוי וידוע, אבל הוא לבסס את הדעת אצלנו ולהוציאו מן הכח אל הפועל). ושוב כתב פסוק שלם לבאר מהו הדרך שיש לילך בו שלא להיכשל בנבואות שקר: אחרי הויה אלהיכם תלכו, אותו בלבד תיראו, ואת מצוותיו בלבד תשמורו, ובקולו בלבד תשמעון, ואותו בלבד תעבודו, ובשמו בלבד תדבקון.

וביאור דבר זה עם היסוד הידוע לכל משכיל, שאין נושא העבודה זרה חקירה באיזה שם נקרא לאל אם הויה או בעל או משהו אחר, כי מה משנה באיזה שם נקרא לו, למה זה תשאל לשמי, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל שם אשר יקרא לו קרוב הוא לכל קוראיו באמת. אבל יסוד איסור עבודה זרה הוא כל עושה עיקר מכל שם שיהיה. וכל שם הגשמה ותפיסה באלהות בכל דרך שיהיה, הרי זה איסור עבודה זרה הנצחי. וגם העובד לשם הויה אם אינו מבטלו וכוללו באינסוף שאין לו שם וכינוי, הרי זה עובד עבודה זרה גמורה, כאשר האריכו בגנות הלוקח את השם בלי המהות, או המלכות בלי הספירות העליונות, או הספירות מבלי האינסוף. וכמו כן העושה עיקר אפילו מן המצוות באופן שאינו מבטלם כליל לאינסוף, וחושב שיש עיקר אלהות במצווה מן המצוות או הלכה מן ההלכות או דרך מן הדרכים, הרי זה עובד עבודה זרה.

כתוב במי השילוח פרשת דברים ח"א, על הפסוק (לעיל ד, כג) השמרו לכם פן תשכחו ועשיתם לכל פסל תמונת כל אשר צוך הוי"ה אלהיך, והתלבטו בו כל המפרשים מהו כל אשר צוך, נדחק רש"י לפרש אשר צוך לא לעבדם, "היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה הוי"ה. וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון מצוות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצוות לא תעשה". ולמתבונן מובן שאין זה דרש אבל כך הוא עומק הדברים, כי כל הדברים נצטוו בעולם מאת הויה אם במאמר בראשית ואם במצוות התורה, והעושה עיקר ואלוהות מכל פרט בהם שיהיה הרי זה עובד עבודה זרה. ודבר זה דק ועמוק עד אין חקר ולכן נצרכים אליו כל כך שמירות ואזהרות שלא לשכוח, אף העוסק בתורה ומצוות, שיהיו לשמה ולא לשם עצמם שהוא עבודה זרה.

***

והנה יסוד דבר זה, של כוונת כל כוונה וכל עבודה לעצמות האלהות שאין לו שם וכינוי ותפיסה ומקום ומצווה, אי אפשר לו להיות מסור במסורת התורה או אפילו בנבואה. שהרי לא ישיגוהו נביא וחוזה. והתורה במהותה תלויה בז"א ובספירות אחרי רוב ההתלבשות. ואפילו הנביאים אינם רואים אלא במדרגות תחתונות מאד לפי ערך, כי לא יראני האדם וחי. עד שאמרו מקובלים הראשונים שעצמות האלוהות אינו כתוב בתורה כלל, ואפילו אינו מרומז בו אלא במקום אחד אהיה אשר אהיה. אם כן כל אחד אשר מקור עבודתו ותפיסתו באלהות מתחילה מן מסורת האבות או ממסגרות התורה והמצוות, בהכרח הרי הוא עובד עבודה זרה. אבל עצמות האינסוף ידועה רק בדרך ידיעת האדם מעצמו. וגם זה לא ניתן להיאמר אבל זה דבר התלוי בדעת ובהשערת הלב. (כי ככלל החכמה רואה מרחוק, היינו אדם יכול לחשוב בחכמתו על מה שלא ראה, ולכן לא יראני האדם וחי אבל יחשבהו האדם וחי, בצירוף השערת הלב, כי הנבואה תופסת רק במה שניתן לחוש הפנימי והחיצוני לתפוס, אבל החכמה והדעת מגיעה רחוק יותר אל מה שלא נתפס, ידוע הוא בהגדרה הפילוסופית שלו). ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו מקדימים אלהינו לאלהי אבותינו, זה אלי ואנוהו, ואחרי זה אלהי אבי.

ודרך הדעת הזו, המתחלת אצל כל אחד ואחד בלבו, בשורש שורשי ליבו האחוז בעצמו בעצמות האלהות, ממקור שאין לו תפיסה, יש לילך תמיד. אותו תעבודו ובו תדבקון. ואם יבוא כל נביא או כל תורה או כל דרך אחר שיאמר כל אות או מופת או מסורת או תורה, אשר יעשה עיקר מן הדבר שאינו עצמות האלהות, זה נקרא אלהים אחרים אשר לא ידעתם. אין זה עובד לאלוה עצמו שבדעתו אלא לאלהים אחרים. הזהיר שלא לפחד מכל נבואות אלה אלא ללכת אחרי הויה עצמו. (הא אם מנבא הנביא בשמם האלהות עצמו ואינו עושה עיקר מדבריו בוודאי יש לשמוע אליו, כי העצמות צריך ללבוש כתורה ומצוות בכדי שישרה בעולם הזה, אבל העושה מהם עיקר הרי זה עובד עבודה זרה).

נצח הרגע – קבלת התורה באספקלריא המאירה

בחג השבועות, מתבקש לשים לב אל העיקר הקובע את המעמד הזה כעיקר וכציר עליו סובבת חיי היהדות, כעיקר המפורסם, "שזאת התורה לא תהא מוחלפת", והניגוד המתבטא בקביעות ערך זה עצמו כיום חג מסוים בשנה- "זמן מתן תורתנו". הדבר הקבוע והמוחלט הזה, העומד מופשט מממדי הזמן, איך נקבע בזמן כה מוגדר, וכה קצר, יום אחד בלבד (בשונה משאר המועדים שנמשכים לשבוע, המסמל מחזוריות הזמן)[1]. חכמי הפנימיות יישבו את המתח הזה בקביעתם שהמאורעות שהיו לא היו בלבד, אבל חוזרים על עצמם בממדים הפנימיים בכל שנה ושנה, ובמה שהורו אותנו שאין ערכי התורה עומדים קבועים מצד עצמם עד שאנחנו עושים אותם – "ישראל דמקדשי לזמנים"-, ואנו עושים אותם בכל פעם כפי מצבנו באותו העת. וצריכים אנו לבאר דבר זה מנקודת הסתכלות עמוקה יותר, ומתאימה יותר למקום שאנחנו בו כעת.

בדרך כלל אנחנו רואים מסירת דבר תורה, אמירה אינטלקטואלית, כמובדלת בהחלט מסיפור אישי, מווידוי, ממסע אישי. לאור ההבנה היותר עמוקה בתורה, הרי שכל דבר תורה אמתי, שראוי להיקרא בשם חידוש, ואינו רק חזרה על הישן, אינו אלא וידוי וגילוי של הסיפור שהאדם עצמו עובר בזמנו ושעתו. לאור תובנה זו ארשה לעצמי לספר כאן קצת, ולהראות את הסיפור שלי בתוך דברי התורה שאומר כאן.

לאחרונה מצאתי את עצמי נדרש בפורומים שונים לספר את עצמי, או לספר על עצמי, באיזשהו סיפור קוהרנטי ומובן, בשפה ובתבנית המובנת כלפי שומעי. הדרישה הזאת מעוררת בתוכי התנגדות עמוקה מאד אליה. תחושה שמבקשים  ממני להספיד את עצמי טרם זמני. לגמור לחיות, להתקדם, ללכת, ולמצוא את עצמי באיזשהו מסגרת סיפורית מתאימה. האדם המסופר הופך להיות אובייקט בתוך סיפורם של אחרים, אדם מת. לא לחנם מספידים את המתים, כי להם נאה ההספד והסיפור. באותו מידה, באם מתן תורה מהווה אצלנו סיפור, משהו שניתן לספר עליו, לדווח עליו, כבר אינו תורת חיים. זהו תורה של מתים. תורה שהייתה פעם, שניתנה פעם. שממשיכים להאמין בה כי היתה פעם.

לא שאין לספר סיפורים ולהאמין בתורות. ההיפך, לכל אדם סיפורים רבים ובהיותו חיה חברתית אין סיפוריו נגמרים אצלו עד שהוא מספר אותם לאחרים. אבל יש לשים לב, שהסיפור לאחרים כובל את האדם בו בעת שהוא משחרר אותו. שכן, בעוד שהדחף הראשוני לספר הוא זה של שחרור, של ביטוי מה שהיה גנוז במעמקים, הרי הכלים שבו הוא חייב להשתמש בסיפורו, והיעד שאליו הסיפור מיועד, כובלים אותו. פעמיים האדם נכבל כשהוא בא לספר, פעם ראשונה באותיות ובלשון שהוא חייב להגביל את עצמו בהם בכדי שיהיו למילותיו מובן בשפה. ופעם שנייה כשהוא חייב להתחשב ביעד האנושי שאליו מכוונים דבריו, שלהם הבנות ודפוסי קליטה משלהם. גם כאשר האדם חוזר אל עצמו עם הסיפור שסיפר את עצמו בה, הרי הוא חוזר לראות את עצמו באותו דפוס ובאותו שפה שבה סיפר את עצמו לאחרים, וזהו הכבילה השלישית והמסוכנת ביותר. כבילה שיש בה כדי להמית. שכן, כאשר האדם שוכח את עצמות חירותו הבלתי מוגבלת, את זה שממנו נובעים כל העצמיות, כל הסיפורים וכל המילים, וחושב את עצמו ומקור נביעתו למה שסופר, הרי הוא חדל להיות אדם ומתחיל להיות סיפור, וסיפור כותבים רק אחרי שהוא נגמר. אם כבר יש לך סיפור שלם, אתה נגמר, אתה מת.

גם העולם בכלל, והתורה שהוא הממד הפנימי, הערכי, שלה, מוגבלת בשלשה מרחבים אלו. כנאמר בספר יצירה, העולם נברא בספר (=שפה, מילים, ותבניות), וסופר (=המספר את הסיפור), וסיפור (=הסיפור עצמו). אלו הם שלשה לבושים של המוחלט, של האינסופי. הספר והסיפור הם דרכים שבהם מביע הסופר את עצמו, עצמו האינסופי. אבל לעולם אינם מביעים אותו, אלא אם הם גם כולאים אותו. זהו גבול האדם, שחכמתו מדוברת וכתובה במילים.

ההבנה הזאת, שאת העצמיות לא ניתן לספר, ושהסיפור כולו לבושים ותבניות שאולות גנובות וכובלות, מחייבת תפיסה צנועה מאד של כל מילה, כל תורה, וכל אמונה. תפיסה שמלמדת אותנו את הארעיות של כל מילה אנושית, ובוודאי של כל מילה אנושית המתיימרת לתפוס את הנשגב.

אם הסיפור האנושי הוא הדיבור, הרי שהסיפור האנושי הדתי, המאמין, והמוחלט, הוא הנבואה. הנבואה, שהוא דיבור של האל, המתבטא בדיבור האדם, הוא הדיבור המוחלט, הסיפור המקבל את חותמת האלוהות. הדיבור שנתפסת כאמת ברמה של אמת אלוהית, מוחלטת. התפיסה הזאת, הוא המעצור החשוב ביותר מפני ההבנה הצנועה, מפני הענווה האמתית, המלמדת לאדם את גבולותיו, גם, ובפרט, כאשר הוא עוסק במוחלט.

המוחלטות של התורה שבידינו, מבוססת על שני דברים: נבואת משה רבינו, והמוחלטות של נקודת מעמד הר סיני. בשניהם  אנו מוצאים בדברי חז"ל, שלא שובחו במעלתם ובמוחלטות שלהם, אלא דווקא בענווה שבהם. אמרו רז"ל שהתורה ניתנה על הר סיני שהוא הנמוך והעניו שבהרים. וכאשר התורה השתבחה במשה רבינו לא מצאה לנכון לציין אלא ענוותנותו, והאיש משה עניו מאד.

לענווה זו אין ביטוי במידות בלבד, כבין אדם לחבריו בלבד. ככל מידה אמתית, יש בה מימד אינטלקטואלי מובהק, ומימד קיומי מובהק. כזו שמשנה את כל תפיסת האדם את עצמו את עולמו ואת אלוהיו. במאמר מפתיע (יבמות מט, ב), מבארים לנו חז"ל את ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, בכך שמשה ידע שלא ראה, ושאר הנביאים חשבו שראו. הם עמדו על הסתירה, שמשה רבינו אמר "כי לא יראני האדם וחי", ואילו ישעיה הנביא אמר "ואראה את ה' " וביארו "כל הנביאים נסתכלו באספקליא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה", ופירש רש"י, "כל הנביאם וכו' -וכסבורים לראות ולא ראו, ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו".

במי השילוח (פרשת מטות חלק א) מבאר את הענין:

כל הנביאים נתנבאו בכה הוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר..  כי כל הנביאים היה שליחותם לישראל במאמר נבואתם כפי העת והזמן וכפי כח השגתם כן התנבאו, ועלה ברוח נבואתם אשר דבר נבואה הלז יהיה קיים לעולמי עד, אך באמת נמצא שנויים כפי ערך דור ודור, ועל זה הוסיף עליהם משה רבינו ע"ה להתנבאות בזה הדבר, היינו שהוא השיג כל דבר לפי שעתו ומקומו, והבין כי הנבואה אינה רק לזמן, ולאחר זמן יחפוץ הקב"ה בענין אחר.

לפי האמור, החלטיות נבואת משה אינו בהיותו מובדל ומופשט מהקשרו. אלא אדרבה, מעלת נבואת משה הוא ענוותנותו. כל נביא, וכל מאמין, רואה משהו, ונדמה לו שהדבר הזה יחייב לעולם. נוסף עליהם משה, שגם בתוך החוויה הנבואית, שמעצם טבעה, מהמאפיינים היותר יסודיים שלה, הוא ההחלטיות שלה, שאם לא כן לא היתה נקראת דיבור אלוהי, לא נבלע מתוך המצב הזה, ולא ניכס לעצמו את ההודעה הזו. תמיד ידע שזו רצון ה' המתגלה אליו ברגע זה, וזו הצורה שבה מתגלה דעת ורצון ה' אליו בזמנו ומקומו. רצון ה' אמנם מוחלט הוא, ונבואת משה מוחלטת ואמתית. אבל השרש בעצמו, הקב"ה בעצמו, אינו נגבל בסיפור אחד שבחר לספר בשבועות אחד במדבר סיני. לכל שנה, לכל דור, ולכל מקום, יש את סיפור מתן התורה שלו, ולכן יש לנו לחגוג את החג הזה.


[1] ייתכן שזוהי באמת הסיבה שאין חג השבועות מיוחדת לזמן מתן תורה בתורה בכלל, ולא הוגדרה ככזו אלא על ידי חכמים. ועדיין צריך תלמוד באשר לאופי החג שנקבע על ידי חז"ל וחכמי הדורות.