כלל הפרשיות הללו הם סימנים על מנהיגות פנימית בתוך עם ישראל, מי בראש מי למעלה ומי למטה. יש י”ב שבטים שכל אחד בגופו מייצג את דרכי השבט שיוצא ממנו. ועיקר הסיפורים שלהם פנימיים בינם לבין עצמם לא בינם לאומות.

ארבעה שבטים שונים מוצגים כאן כמיועדים למלוך, וכולם מלכו בישראל באופנים שונים בהמשך ההיסטוריה. וצריך להתבונן באופי המנהיגות של כל אחד מהם למה זה עלה וזה ירד. והם: ראובן, לוי, יהודה, ויוסף.

ראובן הוא הבכור ליעקב ולאה והבכור כרונולוגית. היה ראוי לו אם כן להנהיג מצד זה. אבל כמו ביעקב ועשו וכמו בפרץ וזרח וכמו במנשה ואפרים, הבכור הטבעי יש לו גם דווקא חסרון מצד שהוא חושב את עצמו לבכור טבעי ולוקח הכל בכוח, ועל כך אמר יעקב פחז כמים אל תותר. החטא של ראובן עם בלהה הוא שהוא חושב שמכח היותו בכור כבר ישלוט עכשיו בבית אביו וממילא גם בפילגשות אביו, כמו שרואים אצל אבשלום, ובפרט שהיא שפחת רחל והוא הבכור לגביה. כן להלן הצטרפו בני ראובן אל קרח ועוררו על ההנהגה של בני לוי.

כשלון המנהיגות של ראובן רואים בפרשת יוסף, ראובן שומע ואומר לא נכנו נפש וכו’ למען הציל אותו מידם. הוא חושב שמה שהאחים עושים אינו נכון אבל אין לו אומץ להגיד להם את דעתו, אז הוא משחק כאילו הוא עמהם אבל מייעץ להם לפי דעתם לא להרגו, וממליץ להשליך בבור ויוסף ימות ממילא. הוא חושב שיוסף יהיה שם וישיבו אל אביו אבל וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו וכו’. כולם הבינו שנכשלו פה, ראובן היה אמור לשמור על יוסף ולא הצליח, ולמעשה חזרו לתוכנית הראשונה שלהם לומר חיה רעה אכלתהו ועצתו של ראובן לא הועילה כלום.

לכן גם בשלב הבא באותו סיפור כאשר ביקש יוסף לראות את בנימין, ואמר ראובן את שני בני תמית וכו’, לא סמך יעקב עליו, הרי כבר פעם אחת חשבו שהוא לקח אחריות וראו מה עלה בידו.

אפשר לומר החיסרון של ראובן שהוא חושב לקחת את מקום אביו ולחקות אותו מבלי לחשוב שהוא צריך לחדש לבד מה ששייך למצבו. זה נקרא בכור שוטה. אפשר להראות שעצתו זו של ראובן להשליך את יוסף בבור ולשוב לקחתו דומה לעצתה של סבתא רבקה ליעקב, שכאשר ראתה חמת עשו על יעקב יעצה לו להסתתר בבית לבן עד שוב חמת אחיך, ושלחתי ולקחתיך משם. אמנם כבר שם לא עבדה עצה זו ולעולם לא שלחה רבקה לקחתו משם ולא שבה חמת אחיו אלא הלך לקראתו בארבע מאות איש. (חז”ל אמרו ששלחה את דבורה ומתה בדרך, עכ”פ נכשלה העצה) ולא ניצל יעקב עד שאזר אומץ ללחום עם עשו ולפייסו בעצמו.

חייב להיות קשר גם לענין בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם בעבר הירדן, וצל”ע.

לוי אע”פ שהוא הכהן בכל המשך איננו נזכר בפני עצמו בסיפור השבטים, ודבר זה אומר דרשוני. המעשה היחיד שנזכר ללוי הוא סיפור שמעון ולוי בשכם, ודבר זה בוודאי שורש לזמן הנהגת בני לוי בפועל דהיינו החשמונאים, וכמבואר בספרי החשמונאים שדרשו מקרא זה הכזונה יעשה את אחותינו לעורר קנאותם להינקם מן היוונים שגזרו על בנותיהם. כלומר למעשה המלוכה של לוי נקשרה בהתעוררות אלימה מצד עצמם לא מירושת אבותם. גם ציווי משה לבני לוי שנחשב מקור לכהונתם חגרו איש חרבו וכו’ הוא כך. יש לבני לוי שורש במה שנקרא קנאות דהיינו התעוררות עצמאית לחגור חרב ולקחת את המלוכה לידים. אמנם קדושת לוי עצמו לגבי עבודה שאינו שייך דווקא להנהגה איננו נרמז בזה וצריך עיון בזה עוד. גם בסיפור יוסף אינו נזכר אבל חז”ל הבינו שגם שם שמעון ולוי הם יוזמי האלימות.

יהודה הוא זה שיורש את המנהיגות אחר שראובן נכשל. ודבר זה נראה כבר בסיפור יוסף פעמיים. אמנם אפשר לומר מה שמאפיין הנהגתו של יהודה שקשה לייחס הצלחתו אל עצמו. תמיד הוא עושה דברים שנראים אימפולסיביים אבל בסוף מתברר שדווקא כך יוצא הכי טוב. למעשה כאשר יהודה מולך ה’ הוא המולך דרכו ויהודה בסדר עם זה.

שרשו של דבר בפרשת יוסף, כאשר בא יהודה אחר עצתו של ראובן ואמר עצה דומה מאד עם סברא דומה מאד, אבל עצתו היתה למכור את יוסף לישמעאלים וכך נעשה. אבל בסופו של דבר דווקא עצה זו התאימה לכל התוכנית ולמחיה נשלח יוסף לפניהם. בדיוק אותו דבר קרה לו שוב כאשר לקח ערבות על בנימין ויעקב הסכים אליו, ובאותו זמן דווקא עצה זו לא עבדה ונפלו לעלילת יוסף עם הגביע, אך זה דווקא גרם להתגלות יוסף אליהם וכל המשך הסיפור.

גם סיפור יהודה ותמר הנסמך לכאן יש לו קו דומה, כאשר יהודה מתאהב בבת אשה כנענית, ובניה אינם מוצלחים בהתחלה, ואז הוא בא על זונה בלתי ידועה, ומצוה לשרוף את כלתו, אבל מתברר בסוף שהכל בעלילה בכדי שיוליד את פרץ וזרח מתמר.

יוסף בסיפור יוסף כמו מייצג את ישראל עצמם עליו, אבל הוא גם מנהיג בפני עצמו אבל עיקר הקו שלו זה המתנה להצלחת ה’ שהוא צופה הדורות מראש. הפסוק ואביו שמר את הדבר מייצג את עיקר הגישה של יוסף עצמו, שלא צריך לעשות דבר אלא לחכות כי בסוף יצליח ה’ את דרכו. זה מתייחס גם לאריכות הזמן של ה’ שסדר הזמנים שלו ארוכה מכל מידות בני אדם ולכן לא צריך לעשות דבר לקרב את הקץ אלא לחכות אליו. ולכן גם יוסף אינו מתפלל הוא לעולם לא נמצא במצוקה הכל תמיד רק שאלה של זמן.

מעשה אבות סימן לבנים. אבל מה דין פרשיות יוסף ואחיו. לכאורה אלה הם כבר ה’בנים’ שמעשה האבות סימן אליהם.. הלא למשל אברהם ירד למצרים וזה סימן, אבל בני יעקב כבר יורדים למצרים בעצמם וזה המעשה שזה היה סימן לו..

פעם שמעתי וורט שזה הפירוש ברש”י שאומר ביקש יעקב לישב בשלוה. כי יעקב אבינו ידע שהאבות צריכים לעשות סימן על הכל עד ביאת המשיח. אז עקב אחרי מהלך הסימנים וראה שכבר הגיעו לימות המשיח, עד אבוא אל אדוני שעירה. חשב אוקיי אפשר לנוח כבר נגמר לנו העבודה של האבות. אבל אז קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר השם נכון יפה מאד סיימת את העבודה של האבות אבל עכשיו מתחיל התקופה של הבנים והנה יוסף וכו’..

אבל האמת הוא שזה לא לגמרי נכון כי פרשיות יוסף ואחיו גם הם סימן לבנים במובן חשוב מאד. באופן כללי פרשיות אברהם יצחק ויעקב סימן למה שיקרה לבנים עם האומות אברהם עם פרעה ואבימלך ואז עם בניו ישמעאל ויצחק ויעקב עם עשו ולבן וכו’. אבל פרשיות יוסף ואחיו הם סימן למה שיקרה לבנים בינם לבין עצמם. דהיינו כמו שכבר אמרו הנביאים פירוד הממלכות של עץ יוסף ועץ יהודה וכו’.

ולכן כולם נרתעים מפרשיות אלה כי זה פוליטיקה פנימית ומתגלה שאנחנו לא הרבה יותר טובים כאשר אנחנו רבים עם אחינו מאותם הגוים שאנחנו רבים עמהם חיצונית. אז יש כל מיני פלפולים אבל עכ”פ זה באמת הסימן. אחים מוכרים את יוסף ויהודה הולך לאיזה זונה ומתברר שהיא תמר וער ואונן רעים וכו’ וכו זה הסיפורים שלנו כאשר אין לנו תירוץ לומר זה הגויים..

סיפור השורשים הישראלי שבספר בראשית כולו רצף של ניתוק שרשים. בסיפור יעקב כתבתי על שני דגמים שונים של הלך לך הזה, והנה הגענו אל סיפור יוסף מצאנו דגם שלישי. אברהם הלך אחרי האידאות שלו ושכח את משפחתו. יעקב הלך אחרי נסיבות חייו וברח מבית אביו והלך מבית חתנו. סיפורו של  יוסף טרגי במידה שהם אינם מגיעים אליו ובאותו דרך ומגיע אל פתרון בלתי צפוי  שהם לא יגיעו אליו.

הילד האהוב של אביו, שנולד לאשת האהובה אהבתו הראשונה מתוך שנים שחיכו, בן זקונים, נפשו קשורה בנפשו, והנה הוא אינו מסתדר עם אחיו, הדברים מגיעים עד כדי כך שאחיו מוכרים אותו כעבד לארץ רחוקה, ארץ מצרים, הארץ הסמלת לראשונה את הגלות הזרה שבה גלו ישראל, תרבות רחוקה, מדינה כובשת. לא די לו בכך שהוא נמכר לעבד להם, הוא העבד של העבדים שלהם, נמצא בבית הסוהר של מצרים, יותר רחוק מזה ויותר רחוק מגדולת בית אביו לא יכול להיות.

ופה מגיע המפנה, ליוסף, שירד בכל כרחו בוכה וסובל, משחק המזל דווקא במצרים. אחיו שנאו אותו על כישוריו הבולטים, עם משפחתו הוא לא יכול להסתדר, הוא טוב מדי בשבילם, הם חושדים בו יותר מדי, הכוחות שלו לא יכולים להתגלות שם. יותר מדי מגבלות מגבילים אותו. דווקא בארץ הזרה, בין עברייני מצריים, יוצא לו שם טוב. האסורים בבית הסוהר אינם מאוימים על ידי התבלטות כשרונותיו של יוסף, הם אוהבים אותו מעריכים אותו, והוא מצידו עוזר להם פותר להם חלומותיו מדבר על ליבם. השמועות על כך מגיעות עד בית המלך, הנער העברי העבד לשר הטבחים יודע משהו. סוף הסיפור ידוע.

כאשר יוסף מתבסס במלכותו ושלטונו, מקים את משפחתו עם אשה זרה, בתו של כהן מצרים, הוא קורא לבנו הראשון מנשה כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, והשני אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עניי. מודה הוא לאל על ששכח את העמל שהיה לו בבית אביו ומצא את מקומו הצלחתו ומזלו שם. סוף הסיפור הוא שגם אחיו נצרכים אליו והוא נהפך אף להם למושיע מתוך ההצלחה שהצליח במקום שמכרוהו אליו.

Joseph dwells in Egypt by Tisot - Wikimedia
Joseph dwells in Egypt by Tisot – Wikimedia

קווים דומים אפשר למצוא בסיפור מגילת אסתר. אסתר הפסידה את בית אביה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, נהייתה היא לבת אצל מרדכי היהודי הגולה מירושלים, לא די לה אלא שהפסידה גם את זה, ונלקחה לבית המלך הזר להיות שם לאשה, וכאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך, וסוף לעת הזאת הגיעה למלכות למצוא חן וחסד דווקא בשביית נשי המלך, ולהביא משם ריווח והצלה לכל עמה.

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב.

אנחנו לא אלוהים, אנחנו גם לא צריכים לפעול בשמו. אנחנו לא בדיוק צריכים לדעת מה הסיפור של החיים שלנו, ולא צריכים לנקום במי שעשה לנו עוול כי מה שהוא התכוון ומה שקרה לנו אלו שני דברים שונים בכלל. ובכלל העולם הרבה יותר גדול ומורכב מזה עשה לי ואני אעשה לו. כל מיני דברים קורים וגורמים כל כך דברים מסובכים בסיבות מתגלגלות שאי אפשר בכלל לתת פירוש אחד לסיפור לא שלנו ולא של אחרים.

ומה תעשה למי שכיוון אולי לפגוע בך אבל לך יצא מזה טוב? אתה נהיית מלך מזה והוא גם הרוויח מזה? תתחיל לחקור אם הולכים אחר הכוונה או אחר התוצאה ואם ביקש לעשות טוב ויצא רע או ביקש לעשות רע ויצא טוב מה הדין? ואם יהיה לך איזה עמדה בזה מה תעשה עם זה? יותר טוב להבין שאינך אלוהים ולא חשוב לך לדעת. אתה בסך הכל יכול לנסות להתנהג כל יום ובכל מקרה לפי המיטב שבידך לאותו מקרה. כל החשבונות והדנים שתעשה שלזה מגיע ככה כי ככה וכאן צריך ככה כי ככה בין כך מסתבכים כשמתחילים לדעת יותר מדי.

היצריות שברוח

כאילו שאינה מרתקת מספיק בקריאה הפשוטה שלה, או אולי דווקא מפני שהיא מרתקת מדי “על הגוון” שלה (אם להשתמש במטבע לשון האיזיביצית), משמשת עלילת יוסף ואחיו, שכבר במקרא מוצג כשרש בהתפתחות של כל סיפור התהוות עם ישראל בירידתו לגלות מצרים, מעיין בלתי נדלה לדרשנים מכל הסוגים לתלות בוויכוח שביניהם כל סוג וויכוח אידיאולוגי ורעיוני שהם יכולים לדמיין המתרחשות תוך גבולותיה הפנימיות של היהדות.  נרתום גם אנחנו את היצירתיות שבתוכנו המתרחשת על רקע סיפורי המקרא החוזרים עלינו במעגל הזמן כל שנה, להוסיף משהו משלנו לערימת הפירושים האלה, לאור מה שלמדנו מהגותם של מי השילוח וממשיכיו.

קודם כל, שני הארות על הענין שפתחנו בו עצמו. אין לדעת אם המלחמה הארצית שהיתה בין יוסף לאחיו הייתה תלויה בכלל במלחמה שמיימית רעיונית, ובוודאי שאין לדעת אם מאבק אידיאולוגי ספציפי שאנחנו מפרשנים לתוך המחלוקת הזו קשורה לוויכוח שלהם, אם הייתה. והרי הכתוב צווח ואומר “ויקנאו בו אחיו”. ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, כמו שאין שום אדם, גדול ורם כמה שלא יהיה, יוצא מידם של התחושות האנושיות הבסיסיות המובילות את האנושות כולה, (ולפחות ברובד מסוים, רובד ה”פשט” שבנפשו).

אבל מה שאמת ללא ספק, הוא שלמלחמת האידיאות, ישנם אותם תכונות, אותה התלהבות ואותם יצרים, אם אפשר לדבר בשפה זאת, בדיוק כמו לעלילות ולמלחמות הארציות. אני לא מדבר רק על האנשים הנושאים בנפשם את אותם אידיאות, אלא גם על האידיאות עצמם, אשר מי שניחון בחוש להבחין בהם ולצייר אותם בעיני רוחו, רואה את המלחמות שביניהם באותו אומץ, באותו מעוף, ובאותה יצירתיות, ובכל אותם תכונות שמתאפיינים בהם המאבקים האנושיים המונעים על ידי קנאה תאווה וכבוד. ולא זו בלבד, אלא שגם המילים קנאה תאווה כבוד עצמו, מתפרשים בעיני הרוח מתבוננות באותו מאבק רוחני, כנושאים אותו משמעות עצמה שיש להם ביחסים אנושיים. כך שכאשר אנחנו קוראים “ויקנאו בו אחיו”, על איזשהו וויכוח רוחני, אין אנו צריכים לשנות את פשט המילים וכלל הסיפור כלל.

ואם נניח, כפי שנרצה לפרש, שעיקר הסיפור הוא סיפור על המחלוקת עצמה, שיותר משהיא סיפור על פרטי המחלוקות והאישים שהשתתפו בהם, היא סיפור שרוצה להגיד לנו משהו על אופייה וסופה של מחלוקת אנושית, הרי שאין אנו אפילו מסלפים את עיקר תוכן כוונת הסיפור בפרשנות שמסיבה אותה למחלוקת רעיונית, כי למלחמת השמים אותם תכונות ואותם חסרונות כאשר למלחמת הארץ.

הוויכוח הפנימי

ההארה השנייה נוגעת יותר אל הסיפור הספציפי הזה עצמו. והוא, שיש גבול לסוג הוויכוחים שאפשר לתלות בוויכוח יוסף עם אחיו, והגבול הזה הוא שהם חייבים להיות וויכוחים פנימיים. כלומר מתחוללים לגמרי בתוך גבולות היהדות, באיזה אופן שלא נגדיר את הגבול הזה שלה. בלשונו של מי השילוח[1]:

הנה בזאת הסדרה התחיל לברר הברורין שבין ישראל… והנה בימי אאע”ה לא יצא מפורש עומק יקרת אומה ישראלית וכן בימי יצחק, ולכן היו צריכין להתברר ממדות האומות ולהפריש עצמם מכחם, משא”כ יעקב אבינו ע”ה שהיה לו י”ב שבטי ישורן, שכלם מתאימות ואין בהם שום נטייה מרצון הש”י, רק עסקיו היה בהם עצמם לברר איזה מהם מוקדם ואיזה מהם מאוחר… ואלו הם ברורין דקין בין ישראל עצמם.

פרושם של דברים: ישנה איזה תוכן, שהבירור בעניינה, כלומר הבחירה איפה האדם עומד ביחס אליה, מגדירה אם אתה בפנים או בחוץ. וזה מה שמסמל עבורנו מאבק יצחק מול ישמעאל או יעקב מול עשו. היה להם בחירה לאן לנטות בנושא מסוים, וזה שישמעאל בחר בו בצורה אחרת מיצחק, או עשו מיעקב, הגדירה אותם כעומדים מבחוץ למערכת שהמקרא רוצה לכונן. אחרי זה מגיע שלב שבו הפנים והחוץ כבר מוגדרים היטב, וכבר כל בני יעקב שייכים אוטומטית לפנים. ועדיין , “ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף”, שגיאה הוא לחשוב שאם הגענו אל המצב הזה כבר ניתן לקפל ידיים ולנוח. עדיין ישנם ספקות ובירורים בפנים, שלא נופלים בעוצמתם, כלומר בעוצמת הספקות שלהם והבירור שצריכים לעבור בהם, מן הבירור של הפנים מן החוץ.

האם אפשר לאפיין בדיוק את ההבדל בין הבירור הראשון והבירור השני? אפשר לאפיין אותה רק עד גבול מסוים, אבל בעומק מסוים החלוקה הזו מתמוססת, ולא נשאר אלא חלוקה הסכמית, שזו וויכוח פנימי וזו וויכוח בין הפנים לחוץ. הסכמה שחייבת להיות מאושרת, לפחות למפרע, על ידי שני צדדי הוויכוח[2].

בלשונו של מי השילוח, ובתרגום לעבודה נפשית, ההבדל הוא שהבירור הראשון היא בירור מהותי, בירור איזה מידה או תכונה אנחנו רשאים להשתמש בה ואיזה לא. בירור האם אנחנו רוצים את רצון ה’ או משהו אחר. זה הבירור הראשון. ואילו הבירור השני מתרחש רק מאחר ש(1) קבענו בעצמנו את העדפת הרצון האלוהי בכל הענינים, כאשר כבר בחרנו, והשרשנו בנפשנו, באופן עקרוני, שרק רצון ה’ הוא הראוי להתנהג בה. ו(2), כבר ביררנו לעצמנו, באופן כללי, איזה מידה מתאימה ואיזה לא. למשל ביררנו כבר שהכעס אינה מידה רצויה בדרך כלל, והשרשנו את זה בנפשנו במידה ראויה. אז נשארים עדיין ספקות רבות, והם הספקות של סדר עדיפות, איזה ענין מוקדם לשני, ועל איזה נקודה ראוי להקצות את עיקרי המשאבים, החיצוניים והפנימיים.

במחשבה, אולי ההגדרה הזו עובדת , אבל בפועל, ניתן להראות בקלות איך כל וויכוח של סדר עדיפות מגיעה מהר מאד לוויכוח מהותי. למשל אם יש שיטה שאוחזת שהעיקר בעבודת ה’ היא מידת האהבה, ואילו השני אוחזת שהעיקר הוא היראה, ולפי שיטה א’ ניתן לפעמים אפילו לוותר על דברים הקשורים ליראה אם הם מפריעים לאהבה, הרי אליבא דשיטה ב’ זו לא רק קביעת משקל העדיפות אלא יציאה לבחוץ לגמרי, שהרי לדעתה היראה הוא עיקר מהותה של עבודת ה’, ומי שעובר על גבולה מוצא את עצמו בחוץ.

במילים אחרות, ניתן להבין, שבעצם מה שאפשר לכנות וויכוח פנימי, הוא תמיד וויכוח על עצם הגדרת חומות הפנים והחוץ. וששאלות של סדר עדיפות, תמיד מתורגמים לשאלות של קביעת הגבול ההכרחי של הענין. כך, אם יוסף הצדיק טועה בסדר העדיפות שלו, ולא הענין שלו היא המרכזית, ולא לו מגיע להיות ראש השבטים בכורם ומלכם, הרי שלדעת אחיו, הוא לא רק טועה בפרט, הוא מורד במלכות, מקעקע תחת הכל, ומגיע לו מיתה והרחקה לגמרי. שהרי , גם אם הם מסכימים שבכל המעשים שלו בפועל אין בהם משהו שיוצא מן הגבול, הרי יש בעצם קביעת הגבולות שלו ערעור על מה שהוא יסוד הגבול אצלם, והרי הוא הורס את הכלל כולו אף שאינו הורס את הפרטים.

ונמצא שתחת ההבנה הרגילה, שהייתה תוחמת את הוויכוח החיצוני כוויכוח על כללים, ואילו הוויכוח הפנימי כוויכוח על פרטים. ההיפך הוא הנכון, דווקא הוויכוח החיצוני היא זו שמתווכחת על פרטים, ואילו הפנימי הוא דווקא זה שמתווכח על הכללים. ולכן, מבחינת כל צד בוויכוח הפנימי, הצד השני הוא הרבה יותר גרוע מאשר מי שנמצא בחוץ לגמרי. ורק במבט לאחור, אם של השותפים לוויכוח עצמו, ואם של הבאים אחריהם, ניתן לראות שמה שיש כאן הוא בעצם וויכוח פנימי.


[1] חלק ראשון פרשת וישב ד”ה וישב יעקב השני, עמ’ מח במהדו”ח.

[2] בכך ששניהם מודים שאילו היה דין צד מסוים בוויכוח הזה להיקבע כחוץ, הם היו חייבים לחזור בהם, לפחות כל עוד רוצים לטעון לכתר ה”בפנים”. עם זה, כמו שהדגשתי, ההסכמה הזו מעצם טיבה מתרחשת בדרך כלל למפרע, שהלא בשעת הוויכוח גופא כל צד טוען שהצד הנגדי הוא מבחוץ, ואילולי כן לא היה הוויכוח מתקיים כלל.