גאולה – וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

סיפור – הושענה רבה

היה זה כמה וכמה דורות אחרי הגאולה, גם החכמים יודעי העיתים שספרו בתחילה שנה אחת לביאת המשיח שנה שניה לביאת המשיח וכו' כבר התבלבלו מעט, לא זכרו אם זה שבעים דורות מאז הגאולה או שבעים ואחת או שמא שמונים או שמונים ואחת. כבר לא נשאר גם מי שזכר ממסורת הסבא של הסבא שלו כיצד היו נראים הדברים בעת הגלות, כפי שהיה במאה מאתיים השנים הראשונות.

כבר זה מאות בשנים פורקו כל צבאות העולם מנשקם והתיישבו לשורר שירים ביחד. השירים הראשונים שלהם הזכירו את תחושת פורקנם מלחץ השנאות ואת שמחת שחרורם מעול פחד המות והדאגה לשלום מדינתם. לאט לאט התמעטו שירי ההודיה על השלום והשחרור והתחילו לדבר יותר על האהבה הטהורה בלבד, עוד מעט זמן וגם שירי האהבה כבר לא עסקו בגעגוע ובמאמצי ההתגברות על מניעות האהבה, שכן כבר לא זכר אי מי שהיה פעם מניעה אל האהבה השלימה העולמית. תחת שיהיו הניגונים על עלות האהבה מהשנאה והיחוד מן הניתוק, עלו השירים ודיברו על אהבה מתוך אהבה ועל יחוד מתוך יחוד בלבד.

בתחילה נכתבו והתפרסמו מאות ואלפי ספרים אודות ניסי הגאולה. כולם תיארו כיצד ביום בהיר אחד התעורר בלב כל אדם בעולם אהבה גדולה שמחה וחירות עצומה. כיצד בתחילה לא ידעו בני אדם כיצד לעכל אהבה זו. לא היה זה מחזה נדיר לראות חבורת אנשים זרים מתהלכים ברחוב ופתאום מתחילים להתחבק ולהתנשק מבלי יכולת להיפרד. הם סיפרו כיצד בתוך אסיפה כללית של האו"ם קמו פתאום כל ראשי המדינות ושכחו את כל מגמותיהם והתחילו לרקוד ביחד. את סידור אמנת השלום הסופי השאירו למספר מחשבים שהתפנו לכך מאחר ולאף בן אדם בעולם לא היה יכולת לזכור עוד את הדברים הפעוטים שהיו צריכים לסדר. אומרים שהאמנה הזו עדיין חתומה במחשבים הגדולים שם, אבל כבר אין אחד מבין למה צריך אמנה לסדר דבר פשוט כמו אהבה ושלום.

מאחר ונרגעו בני אדם מן החדשות האלה, והמהפכה הפכה אל ענין שבשגרה, התחילו הדורות המאוחרים יותר להתעניין בהיסטוריה כיצד היה נראה העולם המוזר הזה ששמעו עליו מאבות אבותיהם כיצד היה כולו מלא כעס ותככים ומחלוקת, הלכו רוב ספורי הגאולה המופלאה ושכבו מבלי קוראים, והתחילו כולם לקנות את ספרי זכרונות הזקנים שניסו לתאר בשפה שנשאר להם כיצד היה נראה העולם הכה מוזר הזה, כמה זה סיקרן את הצעירים לקרוא כיצד פעל פעם עולם שבו כל אחד חשב על טובת עצמו בלבד ושנא את חבירו ואת קבוצות חבירו, לרוב מטעמים מצחיקים ביותר. היו מציגים הצגות עושים סרטים כיצד נראה עולם שבו אנשים שנאו אנשים אחרים ורצו להרוג אותם כי חשבו קצת אחרת או התלבשו אחרת מהם, וכיצד מסרו נפשם על השנאה הזאת וכיצד היה כל אחד צריך לדאוג כל הזמן מן השני השונא אותו גם הוא, והיו הילדים מביטים בהם בהתפלאות וצחוק. כך היו מתבדרים בסיפורים הללו במשך כמה דורות.

עברו עוד מאות שנים ולאט לאט היו נראים הזכרונות הללו כה מוזרים ופרועים לבני אדם, עד שכבר התחילו חכמים מביניהם לפקפק אם היה אי פעם עולם כזה. היו מתוחכמים שבהם אומרים אך משל ומליצה הנחילונו אבותינו כדי שנוכל לשמוח, והיו תמימים שבהם מתווכחים איתם ואומרים שאסור לומר כך ואפילו שאין אנו מבינים וודאי כך היה הדבר. בין כך ובין כך פחתה התעניינות בני אדם בסיפורים הללו עד אשר גם הוויכוח האמוני הגדול עליהם נשכח והיו הספרים אוספים אבק במדפים התחתונים של הספריות, עד אשר הפכו גם הם לאבק ונשכחו.

וכך חיו דורות על גבי דורות בעונג אינסופי של שלום ואהבה ואחווה. עד אשר נשכח משפתם כל המילים שהיו משמשים לתיאור צער וצרה. בכל יום ויום הומצאו מילים חדשות לסוגים חדשים של תענוג ושמחה שלא שערום מקדם והיה להם אלפי מילים על אהבה בלבד שכל אחד הוא אהבה אחרת ומיליוני מילים ואופנים של שמחה. וכאשר היו חוקרי עתיקות קוראים לפעמים בספרים הישנים ומוצאים שם מילים ותיאורים כמו צרה וצער ואבל ועצבות וקנאה ושנאה ומרירות, היו אומרים וודאי זה מין תענוג מסוים שהיה לאבותינו ונשכח מאיתנו או התחלפו המילים לזה במשך הזמן.

והיו הולכים מתענוג אל תענוג ומשמחה אל שמחה ומאהבה אל אהבה. ויהי היום ורוח חדשה התחיל לנשוב בעולם. לא נודע מי היה הראשון שחשב מחשבה הזאת, אבל לאט לאט קמה תנועה של אנשים והתחילו מדברים ביניהם שחסר להם משהו. ענה מישהו ואמר הלא תזכרו כיצד מסופר בספרים הישנים מאד שהיו סבתותינו עוד קוראים בהם. והיה כתוב שם שיש כזה מושג של גאולה מגלות ושל שחרור מצער. והיה מסופר עוד כיצד הגאולה הזו הוא כזו שמחה ותענוג וכיצד קבעו יום טוב של דורות עבור השמחה הזו. והנה אנו יושבים שלווים ושקטים באהבה ותענוג נפלאה, אבל את השמחה הזו אנו מפספסים. אמרו חריפים שבהם הלא וודאי גם באותה שעה מיתית של הגלות היו רוב העולם שלווים ומסופקים, ואך מעטים הרגישו את החוסר וצעקו שתבוא הגאולה. וכאשר היא באה השתחררו כולם והבינו באיזה חושך היו שרויים וקבעו שבעים שנות שמחה על זה בלבד. ומאן יימר לן שאין אנו במצב דומה ושאין אנחנו בעצמנו צריכים גאולה.

הלכו וחקרו בסידורים הישנים מאד מאד. ומצאו כתוב נוסחאות התפלה והשירים שהיו מתפללים צועקים ובוכים ושרים ומתגעגעים אל הגאולה. כבר לא זכר אף אחד כבר הניגון והתנועה של אותם שירים. אף לא היה בידם דרך להתלבש באותה תחושה, כבר לא ידעו כלל כיצד צועקים ומתגעגעים מתוך צער. לקחו בידם את כלי השמחה החדשים שהיה מתחחדש להם כלי שיר חדש וניגון חדש, ולקחו את העצים הנפלאים שהיו צומחים להם מבלי מאמץ ובמנוחה נפלאה כל יום, הלכו וסבבו את העיר בסדר הריקודים שהיו מרקדים כל יום, הלכו ואחזו בידם את הספרים החדשים שהיו מלאים שירי יחוד מיחוד ואהבה מאהבה, פתחו ביחד עם כל זה את הסידורים הישנים שמצאו, וצעקו בכל כוחם הושענה הושענה.

וזה בחינת הושענא רבה ושמיני עצרת.

נחם נא הויה אלהינו

אמר רבי יוחנן:
אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר:
תחת הנחשת אביא זהב,
ותחת הברזל אביא כסף,
ותחת העצים נחשת,
ותחת האבנים ברזל,
תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין?
ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
(ראש השנה כג, א)

טיוטת הסכם השילומים/ דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

—

שמעו נא יהודים, אלה אשר אינם מבינים על נצעק ונבכה בבטן רעבה כעלות המנחה נחם הויה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה. אלה אשר אומרים מה כל זה הלא כל עיר ירושלים על תילה בנויה, ואיה עיר האלהים המושפלת עד שאול תחתיה, וחזקו עלינו דבריהם באמור אלינו אם לשלימות אלהות צפיתם תחזירו את העולם לתוהו ובהו, וכי נמצא בעולם שלימות אוטופיה, הלא זו מלכות ישראל וזו מלכות יהודה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון, הניחו לי הניחו לי, כל ימות השנה כולה תבנו על הריאליות חסרת האשליות והאוטופיה חסרת הנחמה. יום אחד תנו לנו לקרוע את האשליה הזו, ולבטא מעט עם מה נחמה משיחית אלוהית צריכה להתמודד ומה היא צריכה לפעול ואל מה עינינו מיחלות ואת מה אנו רואים בצפיתנו, כאשר 'איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת'.

ובכן, תנו להבין רגע אחד, אשר צפיה וכאב ובכי וגאולה, אינם נשלמים בכך שיש לנו דירה ממוזגת ויכולים אנו לשבת על הספה ולקרוא עיתון במנוחה בירושלים. זה אכן דבר חשוב מאד, ובוודאי יותר טוב מאשר לשכב על צריף באושוויץ. אבל איך זה עונה על זה?? הלא זכות כל בשר שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ואדמה לשבת עליה. כאשר עובר אדם ועם ועולם אלפי שנים של צרות והגירות ורציחות והפסדים, נשמתו מבקשת משהו שיענה על כך, בתקופת המקרא קראו לזה נקמה. ואם אין הדבר שייך או הוגן או צודק, נחמה עדיין מותר לנו לבקש. ונחמה אינה מתמצית בכך שכבר יש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול ואדמה לשבת בה. נחמה צריכה לענות על השבר, היא צריכה לכפר על העבר, היא צריכה להשלים אותה.

אכן, דורשים אנחנו אוטופיה. אך לא אוטופיה מכלל נעימת העולם הזה. אך אוטופיה הנובעת מדרישת הצדק והיושר והשלימות הכי בסיסית בעולם. אם אין במה לענות על שואה כי אם בדירה וקפה ועיתון, איזה מין עולם זה ואיך אפשר לשבת בתוכה בכלל, כל שכן להעיז ולקרוא לזה גאולה?? אכן, הנשמה דורשת משהו נעלה מגבול העולם הזה, אשר בלתי אפשרי להבין בו במה אפשר לענות על שואה אחת.

בדיוק בגלל זה אנו מצפים אל האלהים בעצמו. בדיוק בגלל זה אין אנו מצפים אל גוי לא יושיע אלא אל האלהות בעצמה, אשר יודעים אנחנו בסתר לבבנו שיש בכוח אלוה להחזיר את העצמות היבשות אל חיק בשרם וגידם, להחזיר ממש ילדים אשר בושלו בידי נשים רחמניות אל חיק אימותם, שיש בכוח אלוהי לשלם לאדם תחת הרג בניו ובנותיו. שיש בכוח המשיח לספר סיפור כזה ולשיר שיר כזה ולעשות דבר כזה אשר ישלים את העולם, אכן בשר ודם אינו ביכולת לנחם בשר ודם חבירו, לכן נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. נחמה בכפלים כי נחמה אחת איננה עושה כלום לנפש המרגישה את זעקת הקינה ואת דרישת הצדק ואת בעירת האש הנובעת ממנה. היא חייבת נחמה כפולה, אשר יתן לנו הווה ועתיד חיים, אך גם ישלים את כל העבר, גם יחזיר את העשן אל הארובות ואת הנפשות אל הגופות ואת האותיות הפורחות אל הספר אות אחרי אות סעיף אחרי סעיף. אין מי שיכול לעשות את זה ולכן אפס בלתך גואלנו לימות המשיח.

בקשת אחרי הצהריים הזו פשוטה ביותר, היא מבקשת נחם נא, ומי ינחם, אתה הויה אלהינו, את מי, את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. היא אינה מבקשת בנה את העיר מחורבנה או הקם אותה מעלבונה, את זה אפשר לבני אדם לעשות, אבל לנחם את העיר החרבה והאבלה והבזויה והשוממה, והסידור מפרט איך ובאיזה אופן מציאותי היא חרבה ואבלה ובזוייה ושוממה. אבל על כל אלה אנחנו מבקשים נחמה, חזרה של כל השייך לנו לא לדור אחד בלבד אלא לכל הדורות אשר עברו על העם ועל העיר, לכל הדברים החסרים לנו מימות עולם, אשר דבר זה בלתי אפשרי כי אם אתה הויה באש אתה עתיד לבנותה כנאמר. ולא לחינם נכתבו כל נבואות הנחמה בשפה עשירה בשבעה משיבי טעם להשיב לעם את נחמתו, כי לנחמה זו צריכים אנחנו נחמה נבואית אלוהית, על זה אנחנו בוכים עדיין ואל זה עינינו מיחלות עד היום הזה.

שכינתא בגלותא

ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו גלות השכינה הראשונה ממקומה. כאדם שיוצא למלאכתו בששת ימי המעשה, והמראה שלו הדיבור שלו הדין שלו מתקיים למול האחר שאינו עצמותו, והוא אינו מאוחד אצל עצמו. וביום השביעי שבת וינפש אחרי שהדיבור יוצא לכל צד בבריאת עולמות נפרדים היא חוזרת ועולה לנפשה, ככלה כלולה אחרי שיצאה לבקש טרף לביתה, כאדם ששובת ממלאכתו ונזכר במחשבת מלאכתו ומאחד שוב את היצירות הנפרדות אשר עשה אל קיומו העצמותי.

והנה כל זה הוא סדר אחד של הבריאה ושבתה, הידוע בכללי לאשר שם ליבו אל קול דממה דקה של עליית וירידת השכינה בששת ימי המעשה ושבת. אך עוד השכינה נמצאת בקול גלוי במקומות רבים. והלא השכינה דבר העוצמתי ביותר בעולם. זו סוד העולם זו נקודת האמצע זו הר המקדש, כאשר כל מקום אשר הרגישו שם בני אדם מציאות לחישת האלוהות באש שלהבתיה נתקבע להם מקום לשכינה. השכינה אינה מין מציאות שאפשר לה לברוח או להיעלם. והיא אינה דבר שאפשר לבני אדם להתנהג כאילו איננה, גם אחרי שאותו ציון אל נקודת תחושת להב אלוהית עוברת תמורות רבות וחילופי ידיים והתלבשויות זרות. כי זה נקודת גלות השכינה שבכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך. השכינה היא אותו מציאות כאשר עוצמת אלוהות נוגעת בלב בני אדם. ובכל מקום ובכל שם ובכל תמורה אשר היא נחשבת שם שם היא.

ווי לשכינתא בגלותא, אשר היא שבויה ונמצאת בפי כל מיני עיוותים כאשר כולם קוראים בשם האל, זה הולך וצם ומשרה עליו שכינה ויוצא לעשות מלחמה בשכינו הצם ומתפלל הוא ויוצא להרוג וליהרג. ושכינה נקרעת לחתיכות וגזרים רבים כפילגש בגבעה שנשלח בתרי גופתה לכל עבר ולכל צד. וי מי יתאר את צערה מי יפנה מעט מקום מהיות שובה אותה בגלותו הפרטי ויקשיב אל קולה הבוכיה בלילות, בכה תבכה בלילה אין מנחם לה, כל אחד מנכס לו חלק בתרי גופתה ונפשה לעצמו, קורא בשמה והיא נמצאת בפי כל מקנא וכל מרצח וכל מאהב.

וי לבני נשא אשר תחת שימת לב אליה בהרגשתם אותה, ותחת אשר יתחילו ללקט נפזריה ולהכיל איך כולם חלקיה ואיך כל תחושות אלוהות בכל העולמות שייכים אליה יחידה בעצמה, הולכים באותו תחושת אלוהות ושובים עוד יותר את השכינה. עד אשר המקטרגים אומרים ראו איך כל רשעה נעשית בשם האל, והקנאים אומרים ראו כי חלק השכינה אשר שביתי גוברת על חלק השכינה ששבית, ומי יהנה מזה כאשר מכריחים את אותיות הויה להילחם זו בזו. כאותם שני יהודים שצעק האחד שמע ישראל מצד אחד של החזית וענהו מצד השני הויה אלוהינו הויה אחד. וכך ממש אותיות השם הקדוש שם השם מתגלגלים בפיהם ובנפשם של כל צדדי הקרב בכל העולמות מוכרחים על ידי הגלות להרוג את עצמם חלילה.

אשרי מי שיתן מילה אחת דמעה אחת שניה אחת לא לנצח עם חלק השכינה אשר בידו, ולא להתקבע בפיזור אות אחת של השם אשר בנפשו, אבל פשוט לשבת לארץ ולבכות את צער השכינה כולה, בשניה זו עצמה הוא מכיר בכללות השכינה ובהיותה כולה אחדות אחת אחודה בשורשה. ומאותו רגע זוכה ורואה התנוצצות נחמתה כאשר הבנה זו תתחיל להופיע בעולם וידעו כולם כי אלוהות אחת בפי כולם, ולא ישאלו עוד 'כמה שכינתא אית לכו', ויתפייסו חלקי השכינה עם עצמו ויפילו את לבושי קטרוגא דהוות לבישא בגלותא ויהפכם אל אותו החלק המפריד בעצמו, וישמעו ישראל הויה אלוהינו הוא הויה אחד בכל העולם כפירוש רשי כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה ולעבדו שכם אחד.

פרשת נח תשע"ו

שלא לבטל הקביעות אביא כעת ממה שנתחדש לי היום מתוך עיון במאמר הזוהר על הפסוק בפרשה זו בשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. כי בשנת ת"ר לאלף הששי ייפתחו שערי וינבעו נביעות החכמה.

תנא דבי אליהו שית אלפי שנין הווי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. יש להבין שאין המאמר הזה מדבר מסדר זמנים שהולכים בזה אחר זה ב אלפים זה ואחרי זה ב אלפים זה, שהרי כבר העירו עליו רבות שאין חשבונות מחוור ואינו כפי הכתובים וכפי המציאות. אבל הם שלשה סדרי זמנים שונים היינו שלשה דרכים של הסתכלות על סדר הזמן בהיסטוריה של העולם כולו.

והם בחינת שלשה חלקי הזמן הווה עבר עתיד. שני אלפים תהו הם בחינת הווה. כי זהו מבט שאין בו סדר קדימה שנה זו קודמת לחברתה או בנויה על חברתה. אלא כל יום כפי שהוא עתים צדיק עתים רשע עתים מבול עתים נמרוד עתים אברהם, ואין בכל זה סר או סיפור כולל להסביר את הדרגת הזמן. וזה ראשון בסדר השכלת האדם שנולד מיום ליום ומחודש לחודש וצריך לתפוס את עצמו בכל רגע שהוא בבחינת חסד אל שאין בו דין והדרגה, ולעתים גבורה בלי הדרגה. ובבחינה זו הגם שיש חורבנות אין בזה בעיה כי אין הבחנה שהחורבן קיים בזמן אחר שכבר נבנה והבנין שהיה מקודם קיים בדיוק כמו החורבן או אם בונה אחריו אין זה משנה כי אין צריך לתקן החורבן אלא בדיוק מה שבונה הוא בונה.

שני אלפים תורה זה בחינת עבר. כי התורה מתחילה מן אברהם העברי וסדר התורה הוא שתמיד העבר חשוב מן ההווה המקרא קודם למשנה ומשנה לגמרא וכל אחד נצרך לאביו וזקניו ומה שקדם אליו וכל דור מאוחר הוא בחינת ירידת הדורות, דהיינו שהוא צריך להתבסס על מה שהיה. וזהו תפיסה הרגילה של האדם שהוא מתקדם וכל יום נבנה על חכמת חבירו ואם סותר את מה שהיה אתמול הרי צריך להתחיל מחר להתחלה אם שהה לגמור את כולה כי לא נשאר מן האתמול ולכן צריך בו הרבה זהירות לא להרוס מה שנשאר מן הראשונים או מן האתמול ואין לשרוף גשרים. וזהו הסדר האמצעי הרגיל.

שני אלפים ימות המשיח זהו בחינת עתיד. כי זהו התפיסה המשיחית של ההיסטוריה שהיא הולכת כסדר לקראת עלייה וגאולה. וכפי זה אין כל קלקול אלא שלב ותהליך של התיקון ההולך ונבנה. ויש להבין מאד מאד כי אם שני אלפים אלה הם הגאולה הרי שהתורה שקדמה להם הוא בחינת הגלות. כי התורה הזו היא כל שמבחינת המבט שלה שייך להיות גלות ושבירה ואין דרך קלה לצאת מזה. אבל שני אלפים גאולה הם התפיסה האחרונה שהופכת את סדר הזמן על פיה ואומרת העתיד חשובה מן העבר ואין לנו צורך להסתכל אל העתיד מאין באת אלא אל העבר לאן אתה הולך. ולצד בחינה זו אין חשש בשריפת גשרים והריסת נערים, משני עמקים שעומקם אחד, כי הסדר כך הוא שהעתיד טוב מן העבר. ושנית כי הקלקול עצמו נהפך לתיקון.

הגאולה קדמה לעבודה

רעיונות דוגמת קבלת הייסורים, שימת ערכים רוחניים כמטרה לחיים, מסירות לחיי רוח, ודומיהם, נשמעים הרבה פעמים כמטרות בלתי אפשריות הדורשות מהאדם דרישות נוספות על כל הדברים שגם ככה הוא כבר חייב לסדר בחיים. כאילו לא די שיש לי ייסורים אני עוד צריך לקבל אותם באהבה. מה לי ולצרה הזאת. אולי האוהב משימות קשות יחפש דברים כאלה.

אבל האמת שכל הרעיונות האלה אינם אלא עצות להינצל מטרחות העולם. ומי שאמור לרדוף ביותר אחרי הרעיונות האלה הוא האנשים המחפשים להם חיי נוחות ועצלנות. העמדת משהו העומד מבחוץ למקרי העולם למעלה מרדיפתם הוא פשוט הדרך הכי יעילה להתמודד עם המקרים האלה. קבלת הייסורים אינו מין מזוכיזם חדש הוא פשוט משכך הכאב הכי זול ביקום. הוא גאולה.

***

כאשר יצאו ישראל ממצרים, מעבודת פרעה אל עבודת האל, היו כאלה ששאלו את אותו הקושיא, איזה מין גאולה זה בסך הכל הוספת עלינו עבדות, טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, הם לא ידעו כי מוות במדבר הוא הרבה יותר קל מלהתמודד עם כל שעבודי מצריים וכי עבדות השם אמור להחליף את עבדות המצרים באדונות על עצמך ועל החיים שלך בדרך לקיחת שליטה על מה שהוא חשוב באמת לחייך שהוא התורה.

אמנם הממסד שהוקם על הרעיונות האלה לכאורה, פעמים רבות משתמש בדרישות הרוחניות אך להוסיף שעבודים לאדם. לא די לך שאתה משועבד להרוויח את לחמך אתה גם צריך לשעבד לרב את המוח והנשמה שלך. כך בוודאי לא תוכל לעבוד את השם. כלל אצבע צריך להיות כי הגאולה (יציאת מצריים) הוא תנאי הכרחי לתורה. כפי שאומר הזוהר, מי שמשועבד לאחר אינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. ואם מלכות השמיים אינו פותר אותך משעבודים אחרים, אות הוא כי אין זה מלכות שמים. גואל שאומר טוב לכם לעבוד את השם במצרים אינו משה הוא הכפיל השקרי שלו, הערב רב.