דרשת משה בפרשת עקב מול דרשתו בפרשת דברים –
פרשת דברים מצדיקה ומחזקת את המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ.
פרשת עקב מייסרת את יושבי הארץ שלא ישכחו את ה' מתוך עושרם, ולפיכך מדברת דווקא כמו איומי המרגלים.
ותאמר ציון עזבני ה' מול נחמו הוא כמו השלב השני הזה שבו צריך להיזכר
זיכרון הוא כניסה למסתרים ולכן אין מעשה עגל שבגילוי 'אלה' נזכר אלא אנכי שהוא מדרגה פנימית
התשובה הוא לשכוח את החטא לא להיזכר בה.
איכה ישבה בדד מכניסה אותנו אל פנימיות עומק הלב הנקרא מסתרים, שאין חבריה מבינים אותה, וריווח הכניסה אל אותו מקום הוא הנחמה, ככתוב שמחנו כימות עניתנו, שיהא עומק השמחה כמו עומק הכאב, והוספת כפליים על הפסד הגניבה ועל הגניבה עצמה שהוא הכניסה אל המסתרים, ושם כמוס עמדי חתום באוצרותי לליבי גליתי לאברי לא גיליתי סודות המנחמים ומוסיפים בתורה שתחייה את המתים.
'משה מפי עצמו אמרו' (מגילה דף לא עמוד ב). פירוש שכל נביא וכל משיג מתדבק הוא במידה מסוימת ומשם מקבל נבואתו. ויש הרבה דרכים ומדרגות להידבק בהם, יש מתקשר בשם זה ויש מתקשר בשם אחר. משה רבינו כאשר אמר את כל התורה כולה התדבק בשם הוי"ה ומשם קיבל את נבואתו. אך במשנה תורה התדבק במדרגה הנקראת משה רבינו עצמו ומשם קיבל נבואתו.
כשם שיש מי שמדבק נפשו בנשמת צדיק שבדור קודם לו בכדי להשיג השגה, כמו שיש מי שיתדבק באליהו הנביא ויבשר לו השגות חדשות, או יש מי שיתדבק בנשמת רשב"י או בנשמת צדיק קדמון אחר בכדי להשיג השגה. כי נשמות הצדיקים אחר התפשטותם אינם אלא צורת השגתם, וכל צדיק עושה דרך להגיע בה אל ההשגה ודרך זו נשארת תפוסה בנשמתו. וכאשר מתחבר בו נשמה מאוחרת הרי זה נקרא בחינת עיבור או גלגול שנשמת הצדיק הקודם מדבר בו.
וכך ממש במשנה תורה התדבק משה בנשמתו בעצמו ומשם דיבר את הדברים האלה. כי גם הנשמה של אותו צדיק עצמו מיום אתמול יכול להיות בערך היום הזה כמו צדיק אחר שנפטר לבית עולמו, באשר מה שפעל באותו היום נחשב כמו ניצוץ אחד מנשמתו או חלק אחד מנפשו, והיא נשלמה ועלתה לה למקומה. וכאשר השלים משה רבינו את כל התורה הרי עמד בפניו כל מדרגה זו של נשמת משה רבינו במלואה, וממנה חזר להתדבק באמרו משנה תורה.
וכן כל אחד לפעמים הוא לומד דברי עצמו, אשר השיג ביום אתמול, ועכשיו אינו עומד באותו מקום, אבל הוא נזכר באותו המדרגה ומתעבר בה, וממנו מקבל עוד השראה לגבי מה שנצרך אליו היום.
וזה פירוש, 'ואתחנן אל הויה בעת ההוא לאמר'. פירוש לפעמים אין אדם יודע להתפלל היום, אבל הוא נזכר שהיה עת שבה התפלל כראוי, והוא מתעבר באותו התפלה שהתפלל באותו הזמן, ומתוך זיכרון זה הוא ממשיך להתפלל על מה שהוא צריך היום.
אלה הדברים הוא נגיעת הכל אל עולם הדבר שבו הוא נעשה ממשי בפני האדם ונעשה מסיפורים תוכחות נוראות מעצמו של משה אל עצמות הנפש.
ביאור רגע היות הדבר לאהבה ויראה אמיתיים שהוא הרגע של אלה הדברים.
וענין אבלות החורבן על פי סידור הרב שאין שכיח התעוררות יראה מאליו כמו התעוררות האהבה כי היראה הוא יותר בגלות.
שלא לפחד ממידת היראה, להתפעל ולהתעורר ממנו בהופעתו בחיינו ובצרות ההיסטוריה, ומכך אפשר להעלות אל מידת יראה עליונה בראש השנה.
סוד חורבן בית המקדש.
כל דבר הקורה בעולם הזה אינו אלא השתקפות של אידיאות בעולמות עליונים. אנשים פנימיים יודעים להשתמש במקרים הקורים בעולם הזה כדי לדעת את אותם הדברים העליונים. כאשר קורה חורבן בעולם הזה צריך לשאול איזה אידאה יכול להיות בעליונים שהוא חורבן, אשר החורבן הממשי אינו אלא התרחשותה בעולם הזה. וגם כאשר יתוקן החורבן של העולם הזה תישאר האידיאה לנצח כדרך האידאות. וצריך לדעת מהו ואיך לקיימה בנפשנו.
והסוד הוא, שבכל מדרגות הקיום יש קטרוג. בבריאת העולם נאמר אמת אמר אל יברא. ובבריאת אדם נאמר מה אנוש כי תזכרנו, ונאמר מצד האדם נוח לאדם שלא נברא משנברא. ובבנין בית המקדש נאמר האמנם ישב אלהים על הארץ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה. שלשה אלה בעצמם אינם אלא חזרות על אותה סיפור. וחורבן בית המקדש, כמו מיתת האדם, כמו החזרת העולם לתהו ובהו, אינם אלא הכרעות כאותה הצד המקטרג שאמר אל יברא.
הצד הזה בשורשו אינו אלא מידת הגבורה, ומצדנו מידת היראה. מידת היראה היא המידה המודדת את המרחק האינסופי מן היוצר אל היצירה ואומרת שלעולם לא תהיה הערכה ביניהם, השם אלהים אמת הוא לבדו אמת וכל הנברא שקר, מידה זו מחרבת תמיד את העולם. וכאשר עומד אדם על אידאה זו הרי הוא נרתע לאחוריו ורואה כיצד הוא בריה שפלה ואפלה בפני תמים דעים ואין בו זכות קיום כלל, ורתיעה זו הוא יראה עילאה. היראה הזו בעצמה היא ספירה עליונה היא חלק אלוה ממעל ואינה מידה מתנגדת אל רצונו חלילה.
מידת היראה לא זו בלבד שהיא מחריבה את כל הקיום ומחריבה את בית המקדש, היא גם המקום שבתוכו הוא נבנה. כי אם ישנה אז יראת ה' היא אוצרו אי לאו אין כלום. אבל כמה לשון הרע שנאמרה על מידת אהבה עוד יותר רחוקה היא מידת יראה זו מדעת בני אדם, כי כולם רואים את החורבן היוצא ממנה ואינם רואים אותה בטהרתה כשהיא תענוג אינסופי כאשר יראה עילאה נופלת על האדם. וכאשר תקום היראה מנפילתה אל מקומה העליון ממילא לא תצטרך להתלבש בחורבנות התחתונים וייבנה הבית באותה אש הגבורה שבו נחרבה.