תגובת הקהל לסיפור המבול

דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב מיד בכו וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד) ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה, ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקדוש ברוך הוא שיכח רחמיו מהם." (בראשית רבה לג, ה)

רבי עקיבא עומד כאן על שאלה מעניינת מאד, למה אין הציבור בוכה כשהוא מספר להם על עונש דור המבול? זה הרי סיפור עצוב. והרי ברגע שהוא מזכיר להם את הסיפור העצוב של איוב מיד הם בוכים.

הוא עומד על כך שלהזדהות שלנו עם גיבורי הסיפורים שלנו, ולתחושת אמפתיה כלפיהם, יש בעצמו דין. במילים אחרות, לא כל הסיפורים נקראים לנו באותו צורה ולא כולם רלבנטיים לנו באותו צורה. לא תמיד ניתן לזהות את ההבדל במה שכתוב. הרי לפי ההוה אמינא של רבי עקיבא סיפור עצוב = בכי של הקהל. אבל חוסר הבכי שלהם על המבול מעיר לו משהו על אופי הסיפור עצמו.

תגובת הקהל אל סיפורים קדומים מלמד אותנו משהו על אותם הסיפורים. הוא לא סתם דבר. דור המבול לא מעורר בנו אמפתיה בגלל שהם היו אנשים שהתנהגו בלי אמפתיה. הוא דורש שזה כאילו בעצמו העונש שלהם, בגלל שהם לא התנהגו ברחמים לכן גם לא מרחמים עליהם הדורות הבאים בשמיעת הסיפורים שלהם. זה גם הסבר מטאפיזי לתגובת הקהל – חוסר ההזדהות שלהם הוא חלק מעונש דור המבול שנגזר עליהם שכחה. וגם הסבר רציונלי פסיכולוגי. אנו ממעטים באורח טבעי להזדהות עם המוצג לנו כפסיכופט.

ממוצא הדברים אתה למד, שגם שאר התגובות שלנו אל הסיפורים הם גופי תורה. אם קורא אדם בפרשת מכירת יוסף ואומר הלא זה לא באמת יכול להיות שהשבטים היו כאלה רשעים, חייבים אנחנו ללמד עליהם זכות. יש להתעוררות זו שלו סיבה. אפשר לומר התשובה שהתחרטו השבטים על מעשיהם הוא שגרמה שבקריאת הסיפור יש הזדהות ונסיון ללמד זכות עליהם. וההוכחה לכך הוא שיש סיפורים אחרים שבאותו מידה אפשר ללמד עליכם זכות וכמעט אף אחד לא מלמד עליכם זכות, כמו דור המבול או כמו לוט.

ויש סיפורים שבדור מסוים פתאום מתעוררת התגובה להצדיק את הרשע שבסיפור או להרשיע את הצדיק. וכל זה אינו במקרה אלא באמת משהו בזכות אותה הרשע התעוררה. ואם למשל מגיע מי השילוח ומלמד זכות על זמרי, אין זה המצאה שלו אבל זה כי באותו שעה הגיעה זמנו של זמרי להתתקן בבית דין שלמעלה ונתעוררה החלק הטוב שבו, וממילא כאשר קרא ר' מרדכי יוסף בפרשתו בתורה התעורר לומר וודאי לא היה זמרי סתם נואף וכו'.

וראה אגדת התלמוד בסוגיא דארבעה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא והבן.

סיפור – הושענה רבה

היה זה כמה וכמה דורות אחרי הגאולה, גם החכמים יודעי העיתים שספרו בתחילה שנה אחת לביאת המשיח שנה שניה לביאת המשיח וכו' כבר התבלבלו מעט, לא זכרו אם זה שבעים דורות מאז הגאולה או שבעים ואחת או שמא שמונים או שמונים ואחת. כבר לא נשאר גם מי שזכר ממסורת הסבא של הסבא שלו כיצד היו נראים הדברים בעת הגלות, כפי שהיה במאה מאתיים השנים הראשונות.

כבר זה מאות בשנים פורקו כל צבאות העולם מנשקם והתיישבו לשורר שירים ביחד. השירים הראשונים שלהם הזכירו את תחושת פורקנם מלחץ השנאות ואת שמחת שחרורם מעול פחד המות והדאגה לשלום מדינתם. לאט לאט התמעטו שירי ההודיה על השלום והשחרור והתחילו לדבר יותר על האהבה הטהורה בלבד, עוד מעט זמן וגם שירי האהבה כבר לא עסקו בגעגוע ובמאמצי ההתגברות על מניעות האהבה, שכן כבר לא זכר אי מי שהיה פעם מניעה אל האהבה השלימה העולמית. תחת שיהיו הניגונים על עלות האהבה מהשנאה והיחוד מן הניתוק, עלו השירים ודיברו על אהבה מתוך אהבה ועל יחוד מתוך יחוד בלבד.

בתחילה נכתבו והתפרסמו מאות ואלפי ספרים אודות ניסי הגאולה. כולם תיארו כיצד ביום בהיר אחד התעורר בלב כל אדם בעולם אהבה גדולה שמחה וחירות עצומה. כיצד בתחילה לא ידעו בני אדם כיצד לעכל אהבה זו. לא היה זה מחזה נדיר לראות חבורת אנשים זרים מתהלכים ברחוב ופתאום מתחילים להתחבק ולהתנשק מבלי יכולת להיפרד. הם סיפרו כיצד בתוך אסיפה כללית של האו"ם קמו פתאום כל ראשי המדינות ושכחו את כל מגמותיהם והתחילו לרקוד ביחד. את סידור אמנת השלום הסופי השאירו למספר מחשבים שהתפנו לכך מאחר ולאף בן אדם בעולם לא היה יכולת לזכור עוד את הדברים הפעוטים שהיו צריכים לסדר. אומרים שהאמנה הזו עדיין חתומה במחשבים הגדולים שם, אבל כבר אין אחד מבין למה צריך אמנה לסדר דבר פשוט כמו אהבה ושלום.

מאחר ונרגעו בני אדם מן החדשות האלה, והמהפכה הפכה אל ענין שבשגרה, התחילו הדורות המאוחרים יותר להתעניין בהיסטוריה כיצד היה נראה העולם המוזר הזה ששמעו עליו מאבות אבותיהם כיצד היה כולו מלא כעס ותככים ומחלוקת, הלכו רוב ספורי הגאולה המופלאה ושכבו מבלי קוראים, והתחילו כולם לקנות את ספרי זכרונות הזקנים שניסו לתאר בשפה שנשאר להם כיצד היה נראה העולם הכה מוזר הזה, כמה זה סיקרן את הצעירים לקרוא כיצד פעל פעם עולם שבו כל אחד חשב על טובת עצמו בלבד ושנא את חבירו ואת קבוצות חבירו, לרוב מטעמים מצחיקים ביותר. היו מציגים הצגות עושים סרטים כיצד נראה עולם שבו אנשים שנאו אנשים אחרים ורצו להרוג אותם כי חשבו קצת אחרת או התלבשו אחרת מהם, וכיצד מסרו נפשם על השנאה הזאת וכיצד היה כל אחד צריך לדאוג כל הזמן מן השני השונא אותו גם הוא, והיו הילדים מביטים בהם בהתפלאות וצחוק. כך היו מתבדרים בסיפורים הללו במשך כמה דורות.

עברו עוד מאות שנים ולאט לאט היו נראים הזכרונות הללו כה מוזרים ופרועים לבני אדם, עד שכבר התחילו חכמים מביניהם לפקפק אם היה אי פעם עולם כזה. היו מתוחכמים שבהם אומרים אך משל ומליצה הנחילונו אבותינו כדי שנוכל לשמוח, והיו תמימים שבהם מתווכחים איתם ואומרים שאסור לומר כך ואפילו שאין אנו מבינים וודאי כך היה הדבר. בין כך ובין כך פחתה התעניינות בני אדם בסיפורים הללו עד אשר גם הוויכוח האמוני הגדול עליהם נשכח והיו הספרים אוספים אבק במדפים התחתונים של הספריות, עד אשר הפכו גם הם לאבק ונשכחו.

וכך חיו דורות על גבי דורות בעונג אינסופי של שלום ואהבה ואחווה. עד אשר נשכח משפתם כל המילים שהיו משמשים לתיאור צער וצרה. בכל יום ויום הומצאו מילים חדשות לסוגים חדשים של תענוג ושמחה שלא שערום מקדם והיה להם אלפי מילים על אהבה בלבד שכל אחד הוא אהבה אחרת ומיליוני מילים ואופנים של שמחה. וכאשר היו חוקרי עתיקות קוראים לפעמים בספרים הישנים ומוצאים שם מילים ותיאורים כמו צרה וצער ואבל ועצבות וקנאה ושנאה ומרירות, היו אומרים וודאי זה מין תענוג מסוים שהיה לאבותינו ונשכח מאיתנו או התחלפו המילים לזה במשך הזמן.

והיו הולכים מתענוג אל תענוג ומשמחה אל שמחה ומאהבה אל אהבה. ויהי היום ורוח חדשה התחיל לנשוב בעולם. לא נודע מי היה הראשון שחשב מחשבה הזאת, אבל לאט לאט קמה תנועה של אנשים והתחילו מדברים ביניהם שחסר להם משהו. ענה מישהו ואמר הלא תזכרו כיצד מסופר בספרים הישנים מאד שהיו סבתותינו עוד קוראים בהם. והיה כתוב שם שיש כזה מושג של גאולה מגלות ושל שחרור מצער. והיה מסופר עוד כיצד הגאולה הזו הוא כזו שמחה ותענוג וכיצד קבעו יום טוב של דורות עבור השמחה הזו. והנה אנו יושבים שלווים ושקטים באהבה ותענוג נפלאה, אבל את השמחה הזו אנו מפספסים. אמרו חריפים שבהם הלא וודאי גם באותה שעה מיתית של הגלות היו רוב העולם שלווים ומסופקים, ואך מעטים הרגישו את החוסר וצעקו שתבוא הגאולה. וכאשר היא באה השתחררו כולם והבינו באיזה חושך היו שרויים וקבעו שבעים שנות שמחה על זה בלבד. ומאן יימר לן שאין אנו במצב דומה ושאין אנחנו בעצמנו צריכים גאולה.

הלכו וחקרו בסידורים הישנים מאד מאד. ומצאו כתוב נוסחאות התפלה והשירים שהיו מתפללים צועקים ובוכים ושרים ומתגעגעים אל הגאולה. כבר לא זכר אף אחד כבר הניגון והתנועה של אותם שירים. אף לא היה בידם דרך להתלבש באותה תחושה, כבר לא ידעו כלל כיצד צועקים ומתגעגעים מתוך צער. לקחו בידם את כלי השמחה החדשים שהיה מתחחדש להם כלי שיר חדש וניגון חדש, ולקחו את העצים הנפלאים שהיו צומחים להם מבלי מאמץ ובמנוחה נפלאה כל יום, הלכו וסבבו את העיר בסדר הריקודים שהיו מרקדים כל יום, הלכו ואחזו בידם את הספרים החדשים שהיו מלאים שירי יחוד מיחוד ואהבה מאהבה, פתחו ביחד עם כל זה את הסידורים הישנים שמצאו, וצעקו בכל כוחם הושענה הושענה.

וזה בחינת הושענא רבה ושמיני עצרת.

חמשה עשר באב : זאת אות הברית

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'.

משמעות הדברים ששמחת ט"ו באב קשור לנחמה מט' באב שהיה לפניו. וכיצד הוא הנחמה. יש לנו לחזור אל החורבן הראשון.

היה היה פעם ברא השם ארץ ואדם עליה, לקח את האדם ברכו בפריה ורביה והבטיחו שליטה על כל היקום. שוב יום אחד ראה ה' את מעשי האדם והנה הם רעים, התנחם ה' על כל הבריאה ואמר נחמתי כי עשיתי. הביא מבול וימח את כל היקום. כאשר זה הסתיים התנחם השם שוב על אשר עשה, נזכר שנשאר עוד נח צף בתיבתו אשר מצא אצלו חן פעם הלך והוציאו מן התיבה, ואמר לנח הנה הארץ לפניך צא פרה ורבה.

שאלת נח התבקשה מאליה, רבונו של עולם מה נעשה עם ברכותיך והבטחותיך, והלא גם לאדם הראשון ברכת והבטחת, ושוב ניחמת ומחית את כל זרעו. ומי יערב לנו שלא תתנחם שוב. למה לי לטרוח לעבוד את האדמה ולפרות ולרבות ולטרוח בצער גידול בנים, הלא ידוע לפניך כי יצר לב האדם רע ועתיד הוא לחטוא לפניו, וכל פעם תלך ותביא מבול, לא כדאי, נעזוב את כל הענין.

(והלא כיצד שואלים שאלות כאלה מאת הקב"ה? אלא דרך נקבע לאדם בראשית הבריאה לדבר אל אלוהיו, והוא נקרא קרבן. קרבנות שהקריב נח לא קרבנות סתם היו אבל היו דרך שלו לשאול את השאלה הגדולה הזאת. לקח מכל בהמה וכל עוף שהציל במבול והטיחם כלפי מעלה בעשן הקרבן ואמר על מה זאת.)

ענה לו ה' אל תדאג נח, הבנתי את טענתך, יודע אני כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הפעם האחרונה שאחריב את כל העולם עבור חטאי האדם. לא אוסיף עוד לעשות את זה. אמר נח ומי עד לי על כך. אמר לו ה' הנה אנכי כורת איתך ואת זרעך ברית. ולחותם הברית אקח לי את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית שתהיה גלויה לכל העולם, ובהראות הקשת בענן איזכר בבריתי ותזכרו אותה.

(ומהו ברית? כבר העמדנו כמה פעמים. הוא הבטחה שנותן האהוב לאהובתו שיאהב אותה גם כאשר כבר אינו אוהב אותה. כמו ברית הנישואין. כאשר יש אהבה אין צורך בברית. הברית אומר אני מבטיח לאהוב אותך גם כאשר כבר לא אאהב אותך. כך הברית שבין ה' לעולמו אומר שגם כאשר כל בני האדם יהיו רשעים, עדיין הוא יאהב את עולמו.)

מיד קם נח בשמחה וכבר לא התייאש מלבנות עולם חדש, דבר ראשון נטע כרם, סטחט ענבים ועשה מהם יין, כמו לברך לחיים לחיי העולם החדש שלו. יין משמח לב אלהים ואנשים. משמח אנשים מן העצבון שנגזר עליהם בחטא אדם, ומשמח אלהים בהיותו סמל ודוגמה אל הברית שבין אלהים לבין העולם, עוד מוציאה הארץ פירות משמחים, עוד שמח אלהים בעולמו.

(אמנם באותו יין היה מה שהיה, עם כל זה לא נאסרה שתיית היין ממכשול נח, שהיתה התחלתו בכוונה טובה).

***

כך כאשר חרב בית המקדש כמו החריב ה' שוב את כל עולמו, אמר ניחמתי כי עשיתי, על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום הווסדה. טעיתי ולא היה שווה לי כל הסיפור של לקיחת עם ושכינתי בתוכם. נגמר הענין.

הלכו בני ישראל בגולה, אמרו זהו לא נישא נשים ולא נשתה יין. וכי מה שווה העולם אם כבר אין בה רצון. אמר להם רבי יהושע ומה, ייחרב כל העולם זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הלכו לפני יחזקאל אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. אמר להם יחזקאל ומה תעשו, ההפסיק אלהים להיות מלך העולם.

נזכרו באות הברית שהראה השם לנח, בכך שבכל זאת העולם קיים ועוד לא נחרב, אמרו אפשר בטלה בית המקדש אבל לא בטלה ברכת נח, ואם תאמר ניבטל מפריה ורביה, הלא עדיין יצר פריה ורביה קיים, משמע אות הברית קיים, משמע עוד שמח הקב"ה בעולמו, משמע גם לנו יש לשמוח, משמע גם לנו יש לעשות לחיים.

הלכו וקיבצו את כל בנות ישראל בט"ו באב. ולהיכן קיבצום, לאותם כרמים שנטע נח, אמרו מי שאין לו אשה שייפנה לשם, שעוד לא פסקה הארץ מלפרות ולרבות, עוד אות הברית קיים, עוד שמחת ה' במעשיו קיים, שתו לחיים על בריאת העולם וברכת האדם.

פרשת נשא תשע"ח: גרשון קהת ומררי, וסוד גזל הגר

א] פרטי השגות פרטיות

אחר שנתבאר ענין חומש הפקודים לתת מקום ופקודת כל פרט, יש להרחיב מעט על תפקידים או דרכים פרטיות.  וביארנו שהכרת השגה פרטית זו תלויה בהכרת האדם שמאחורי השם והמספר והמפקד, וכעין שביארנו בפרשיות ויקרא שהכרת ציור הקרבנות תלויה בהכרת 'אדם כי יקריב מכם', הרצון והמניע של האדם להקריב קרבן שהוא יסוד סוד הקרבן. וכך כאשר מתארים לעצמנו את האדם שמאחורי השם והמפקד נוכל להבין מעט עניינו.

ב] קהת – לקיחת סיכונים

יסוד הדברים על פי מי השילוח בפרשה. בני לוי נחלקו לשלשת דרכים גרשון קהת ומררי. וסודרו בסוף פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא על עבודתם ועל משאם. ולפי חשיבות משאם התחיל בבני קהת. ומבני קהת הם גם משה ואהרן מנהיגי העם ומקבלי התורה. ונדב ואביהו. ומבואר שהיה מספר בני קהת מועט לפי שהארון היה מכלה בהם. ואין זה כי הארון הוא דין המחפש לכלות בני אדם ח"ו. אבל דרך בני קהת הוא דרכם של מי שנכנסים לפני ולפנים מבלי לבוש ומבלי פחד. והאדם הנכנס לדברים דקים ועמוקים ועדינים הוא בהכרח משחק באש, כי לגעת בדברים העומדים ברומו של עולם תמיד יש שם סיכון שיטעה, כארבעה שנכנסו לפרדס שיש בזה כמה סיכונים. ובהכרח הוא כך שמי שנוגע בארון הקודש צריך לקחת סיכון בעצמו, הנקרא בשפת מי השילוח להכניס את עצמו לספיקות. כדרכה של עולם שכל דבר שיש בו צד ריווח יותר גדול יש בו גם צד סיכון יותר גדול. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כאשר נכנס אדם למשא הארון אין שם דבר

וזהו שמתחיל מיד במניין תולדות אהרן בפרשת במדבר הבכור נדב ואביהו, ואע"פ שכבר מתו ולכאורה אין לספור אותם במפקד הבאים לצבא העבודה, וחזר ופירש מיד וימותו נדב ואביהוא לפני הויה בהקריבם אש זרה לפני הויה במדבר סיני. ואמרו במדרש מלמד שהיה צער לפני המקום. כלומר כי לב המקום אצלם גם בתוך מיתתם ולכן כאשר עובר על מקומם בסדר התולדות אינו יכול להתאפק מלהזכיר סיפורם. ואמרו במדבר סיני שמסיני נטלו אפופסין שלהם למיתה שהביטו בשכינה. כלומר כי תיאור מקום בני אהרן חייב תמיד לכלול התנועה של נדב ואביהו, שלא תאמר שאלעזר ואיתמר לא היו בני לקיחת סיכון כנדב ואביהו, וכאילו היו נדב ואביהו רשעים והם צדיקים. אבל אותה תנועה הניעה את כולם, אותה תנועה שהניעה את משה למסור את התורה, אותה תנועה שהניעה את הכהן הגדול בעבודתו, אותה תנועה הניעה את נדב ואביהו לפני הויה. אלא שהם טעו והשאר לא טעו, אבל הדבר הזה כמעט כמו גורל, שהנכנס בדרך זו אי אפשר שלא יהיה לוקח סיכון בעצמו ומקום טעות. ואותה מסירות נפש וגבורה של לקיחת הסיכון שהיה לנדב ואביהו נצרך הוא לכל בני קהת.

וכך הזכיר שוב מיתת נדב ואביהו בפרשת עבודת יום הכיפורים, ואמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני. עומק הדבר שלא תשכח את הפלוני שמת כאשר אתה נזהר ממה שטעה בו, ולא תחשוב שאתה בגדר אחר כי כל כהן הנכנס לקודש היה לוקח סיכון שיטעה כנדב ואביהו. והיו בוכים ומשביעים אותו שלא יעשה כדרך הצדוקים ויטעה בכניסה זו. ומסורת ביד חז"ל שהיה הקודש מכלה בכהנים גדולים שטעו בכך, ואע"פ כן היה נכנס כהן גדול כל שנה כי זהו דרכו ותפקידו של הכהן הגדול שהוא לוקח סיכונים גדולים בכדי לקבל רווחים גדולים.

ואותה תנועה עצמה היא שהניעה את אהרן לעשות את העגל, שלא היה בישראל מי שהיה מוצא בנפשו עוז לעשות עגל אלא אהרן הכהן, וכאשר טעה הודה על טעותו וחזר לעבוד את עבודת המשכן באותה תנועה של סיכון, וכך אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בדיוק מפני שאתה לא מפחד מלקחת סיכונים והעזת גם לעשות את העגל כאשר שיערת שזהו הדבר הנכון, אע"פ שלא היה לך סעד לתמוך אותך והיית נושא הדבר על כתפך מבלי עזרה, באותו תנועה יש לך לעבוד את עבודת המשכן.

וזהו כללות עבודת בני קהת בכתף ישאו, היינו כדרך שאנו אומרים על הלוקח סיכון בעצמו שיש לו כתפיים רחבות, היו בני קהת נושאים על כתפם אחריות גורלם והיו נכנסים לפרדס ולמקום הקודש כל יום אע"פ שלפעמים היו נופלים בכך והיה הארון מכלה בהם.

ג] בני גרשון – זהירות

דרך הפוכה מבני קהת הוא בני גרשון, שנוהגים תמיד במידת הזהירות, ומגרשים עצמם מכל דבר שיש בו צד ספק כפרוש הפורש מצ"ט שערי היתר שלא ייפגש בשער אחד של איסור.  הם אמרו ועשו סייג לתורה. עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. לעולם לא עמדו על עצמם אלא גדרו את עצמם בכל מיני גדרים שלא יבואו לידי ספק ולידי מכשול.

ולפיכך היה משא בני גרשון יריעות המשכן וקלעי החצר. כלומר היו נושאים בעצמם את שכבות הגבול והגדר שבין חול לקודש ובין קודש לקודש הקדשים.

ואע"פ שדרך זו פחותה במעלה מדרך בני קהת, ואין בה קולות וברקים והתנשאות כמו מי שלוקח סיכונים גדולים והולך בגדולות, עדיין צריך האדם לדעת מתי להתנהג במידה זו, והיא מידת כל אדם שאין בידו כוח לעמוד בהיכל מלך, ומידת כל שעה שהאדם אינו מוצא בנפשו עוז להסתכן, והוא המידה שאנו צריכים ללמד באופן כללי שלא יבואו לידי סכנה, והיא מובילה את האדם בדרך טובה. שבוודאי הוא יותר טוב מאשר לא ינהג בזהירות ויפול לכל מיני מקומות החטא. והוא שלב הראשון בדרך זהירות מביאה לידי וכו', קדימת היראה לאהבה.

נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם, כלומר אע"פ שתוכל לחשוב שאינם חשובים, גם הם צריכים נשיאת ראש ונקרא שם ה' עליהם לפי דרכם ומגיע להם שבח והתנשאות על התגרשותם ממקום הספק השפל.

ד] בני מררי –אנשי מעשה

בני מררי הם בעלי מצוות  מעשיות. הוא עיקר הבסיס החומרי המעשי של העבודה, כדרכו של מי שמרבה עמודי גמרא ופרקי תהלים ומעשי חסד, ובאופן כללי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ריבוי פעולת עשיית המצוות שהם מעשים טובים הם אבני הבנין שעליהם נבנה כל הקומות היותר עדינות ועמוקות.

היו בני מררי נושאים קרשי המשכן ועמודיו ואדניו שהם עיקר גוף בנין המשכן, וכל שאר היתדות והכלים. והיה משא עבודתם בפועל כפול ממשא בני גרשון והיה משאם ארבע עגלות מול שתי עגלות של בני גרשון. והיינו לפי שאנשי הזהירות הם מקיימים טוב מעט בכוונה, ונזהרים גם מעשיית מצות חבילות חבילות שמא אינם מושלמים כל הצורך. אבל בני מררי הם מקיימים קול מעורר הכוונה, ומן החיצוניות יתעורר הפנימיות. והם עושים מצוות רבות אע"פ שלפעמים יש בהם מרירות שנעשים מבלי טעם וחשק, אבל הם בונים עיקר הבנין. ויש להם הרבה תוקף ועשיית חיל שהרי תמיד יש משהו בידם, ויש להם ריבוי כלים, ונשיאם צוריאל בן אביחיל כלומר האל צורי ותוקפי כמו קרשי ואדני המשכן, ואבי הוא עושה חיל רב.

ה] שילוח טמאים מפרטי המחנות

מאחר ונקבעו המחנות וניתן לכל פרט מקומו הפרטי, נאמר הדבר הזה מן הצד של סור מרע. שכן כמו שיש בכל מחנה מי ששייך לו, כך יש בכל מחנה מי שאינו שייך לו והוא נשלח מאותה מחנה אל מחנה אחרת. ולפיכך נצטוו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

וכבר דייקו רז"ל שאין כל טמא נשלח מכל מחנה, אבל יש בזה פרטים, שטמא מת נשלח ממחנה שכינה בלבד אבל נכנס הוא במחנה לויה ובמחנה ישראל, וזב נשלח ממחנה לויה אבל נכנס במחנה ישראל, וצרוע נשלח מכל המחנות אף מחנה ישראל, אבל מקומו מחוץ למחנה.

אם כן יותר ממה שאנו צריכים להתבונן למה נשלח הטמא מן המחנה, לאיפה הוא נשלח. כלומר לאיזה מחנה הוא כן שייך, ולמה אין מקום הטומאה הזו במחנה זו אלא בזו שלאחריה.

והביאור בזה על פי מי השילוח כי טומאת מת הוא עצבות. ועצבות אינה עבירה ואין להאשים את העצב שלא ייכלל בכלל. ואף במחנה לויה שהוא עסק התורה יורו משפטיך ליעקב נכנס העצב, ואדרבה יש איזה נגיעה של העצבות בתלמידי חכמים לפי שהם נכנסים להבנת עמקי העולם תמיד ויש בדבר זה קושיות ועצבון לדייק בעומק כל דבר.

והזב הוא בא על ריבוי התאווה וקלות ראש. ואין ראוי לתלמידי חכמים שיהיה בהם קלות ראש כי זה היפך העיון (ולפיכך יש סוג של עצבות בתלמידי חכמים מאותו הסיבה עצמה), ולפיכך כאשר עברה עיקר התורה מן הלוים אל תלמידי חכמים בימי עזרא תיקן טבילה לקרי לתורה, שלא ילמדו בקלות ראש. אבל במחנה ישראל הוא נכנס כי לכלל עבודת ישראל נכנסים בעלי תאווה ולא עוד אלא שנצרכת להם התאווה ושמחת הקלות ראש לקיומם.

והצרוע הוא הכעס, כלומר שהצרעת באה על לשון הרע, ולשון הרע פירושו מידת הכעס, ואין ענין הכעס הזה לפי דעתי רתיחת הדמים כי זה אדרבה ישנו גם בתלמידי חכמים דאורייתא מרתחא בהו, אבל הכעס ענינו כמו שאומרים באנגלית שכועס, כלומר מי שיש לו טרוניא על הכלל עד שהוא מוציא את עצמו מן הכלל. ולכן מידה כנגד מידה אם אתה מוציא את עצמך מן הכלל ומבקר את ישראל מבחוץ מקומך מבחוץ למחנה. ואמנם גם מחוץ למחנה הזה הוא מקום מסוים וכבר נאמרה פרשת ארבעה אנשים מצורעים ללמד על זה ואכ"מ.

ו] גזל הגר – מי שאין לו מקום פרטי

ואחר כל זאת נאמרה פרשת גזל הגר . וסוד פרשה זו ללמד כי לכל איש מישראל יש מקום פרטי משלו, ואם מאבד את דרכו ונגנב ממנו, יוכל לחזור על ידי גואלו הקרוב אליו, על ידי שמחפש את הדרך הכללי יותר שבפרט שלו, כמו למשל מי שהוא ממשפחת בני קהת, אע"פ שנאבד מאיתו פרט נפשו ממש, שהרי בוודאי גם בתוך בני קהת יש חילוקים לכל אחד לפי מקומו ותפקידו, ולמשל שאחד היה נושא הארון ואחד השולחן וכו' וכן בנמשל. הרי יחזור אל עיקר כלל קהת ויתנו לו תפקיד על פי שורשו.

אבל מה יהיה אם אין לו גואל, וכבר אמרו רז"ל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו קרוב עד יעקב אבינו, יחזור עד שימצא את נפשו לפחות בכלל דרך יעקב. אבל יש לך גר שהוא נשמה שאינה יודעת כלל את מקומה הפרטי בשום מדרגה. ומה יעשה נפש זה לחזור בתשובה. על כן נתחדשה הלכה מיוחדת שהוא חוזר לכהן.

והיינו סוד השער הכללי. כאשר אמר המגיד בשם האריז"ל שיש י"ב נוסחאות תפלה כנגד י"ב שבטים שלכל אחד מהם שער נפרד. אבל מי שאינו יודע שבטו יש לו עוד נוסח י"ג שהוא שער הכולל. ואמר המגיד שבוודאי אם היה יודע את שבטו היה יותר טוב שיתפלל בדרכו הפרטי, כי הדרך הכללית אע"פ שהיא גבוה מכולם שהרי כוללת את כולם, עכ"ז יש לה חסרון לגבי תיקון פרטיות נפשו שלו. אבל כאשר אין לאיש גואל אז בהכרח הוא חוזר לכהן, כלומר לקדושה היותר גבוהה שהיא ממילא הקדושה היותר כוללת.

וכך אנו רואים לפעמים שגרים ובעלי תשובה שאינם מכירים דרך פרטית השייכת להם מתחילים להחמיר בכל החומרות האפשריות ומחפשים את כל הקדושות היותר גדולות, כי מאחר ואינם יודעים שבטם בהכרח להם לשוב אל הדרך הכי גבוהה שממילא היא כוללת אותם. אבל יש בזה חסרון שזה רחוק מלגעת בפרט נפשם באופן פרטי עד אשר ימצאו את התיקון הפרטי מתוך התיקון הכללי.

והיינו אם אין לאיש גואל האשם המושב לה' לכהן, אם לא תדעי לך דרכך הפרטית עלי לך אל הדרך הגבוהה הכוללת של הכהן, והכהן יורה דרכו להחזיר לו את גניבתו לפי פרטיות נפשו.

 

פרשת במדבר ערב שבועות תשע"ח

א] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום ניתנה. פירוש שלא תהיה לימוד חלק חדש בתורה כמו פרט בתוך כלל מושג התורה. אבל בכל חלק של התורה יש מהות ודרך חדשה בתורה גופא. כמו שיש הבדל בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כך יש הבדל בין תורה של היום לתורה של אתמול, או בין פרשה של היום לפרשה של אתמול. שכל ספר וכל פרשה יש בו חידוש במהות הגדרת התורה, שהוא תורה מסוג אחר ומסיבה אחרת. אם כן יש לעמוד על הייחוד של ספר במדבר, וכיצד אפשר לקבל תורה מתוך האספקלריא של ספר זה. ועל מה תיקנו לקרוא ספר במדבר בכל שנה ערב חג השבועות.

ב] ספר במדבר נקרא חומש הפקודים. שעיקרו מנין בני ישראל וחלוקת תפקידיהם בדגלים ובמקומותיהם בירושת ארץ ישראל וכו'. צריך לעמוד על המאור שבתורה זו, שעל פי רוב הוא נראה כמו רשימה יבשה של שמות ומספרים ותאריכים ומקומות. יש בדרך זו תורה בפני עצמה.

דומה לזה הוא ספר דברי הימים בתנ"ך, שעיקרו רשימות דברי הימים ושמות ותולדות וארצות ומקומות. ומצינו ברז"ל הפלגות על ספר דברי הימים. אמרו בפסחים ס"ב שלא רצה ר' יוחנן ללמד ספר יוחסין לר' שמלאי שלא בא ממקום חכמים. ואמרו שם מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכבה מאור עיניהם. ופירשו בה שספר יוחסין הוא ברייתא של פירוש דברי הימים. ומהו אותו מאור עיני החכמים הגנוז בתוך דברי הימים.

ג] אם ניכנס לעיר חדשה או לחברה חדשה ונבקש להכיר אותה, יתנו בידינו דבר ראשון ספר טלפונים. ובו רשומים שמות בני העיר תפקידיהם וכתובותיהם ומספריהם. הספר הזה כשהוא בתוך חברה חיה יש לו תפקיד נפלא. הוא מסדר את כל אחד מבני העיר על מקומו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואילו לא היה לכל אחד תפקיד מוגדר ובית לגור בו ודרך להגיע אליו בטלפון הרי היתה זו אנדרלומוסיא. הן מבחינת בני האדם שלא ידעו מה לעשות בחייהם וכיצד יעשו את תפקידם באופן המועיל לכלל החברה. והן מבחינת הרוצה להכיר אותם שלא ידע הדרך אל בית פלוני והאופן הראוי לפנות בו אל אלמוני. הספר טלפונים מועיל לנו ולבני העיר יותר מספרי העיתונים והסיפורים והרכילויות, שהרי הוא מנחה עבורנו דרך אל בני האדם החיים הממששים ולהכיר אותם על מקומם, מה שהעיתונות והרכילות לא יכולה לספק אלא מכלי שני ושלישי.

כאשר העיר מתה ובתיה נחרבו ואין כבר מי שזוכר אחד מבני העיר, הרי ספר הטלפונים הספר הכי פחות שימושי עבורנו להכיר את העיר, הוא ספר מת ואין בו כל תועלת, כי איני מכיר לא אל איזה בשר ודם מתכוון השם שבספר ולא איך להתקשר לו במספר הטלפון הנמסר שם או באיזה רחוב למצוא את ביתו הרשום שם שהרי אין עיר ואין בית ואין רחוב. במצב החורבן הזה כבר אעדיף לקרוא את סיפורי הרכילות והחדשות שלהם, שכך לפחות יהיה לי איזה דרך לשער לעצמי הכרת בני האדם הממשיים שחיו באותו העיר ובאותו התקופה, אע"פ שאינו דומה להכרתם חיים.

ד] כך ממש קרה לנו עם התורה הזו. כאשר חנו בני ישראל במדבר, או בכלל כאשר ישבו בארצם ומעמד כל אחד מהם ותפקידו נקבע על ידי יחוס שבטו ומשפחתו וסדר משמרות הכהונה והצבא וכל שאר הצטרכויות העם, בוודאי היה חיות וחידוש גדול במסירת סדרי הדגלים ורשימת תולדות היוחסין. והיו רשימות אלו של דברי הימים קיימים ואקטואליים והיה בכוחם לחרוץ גורל האדם ותפקידו לכל חייו לפי מציאות ספר היוחסין שלו וירושת משפחתו. היו ספרי רשימות אלו רלבנטיים יותר מכל ספרי הסיפורים שנדמים לנו יותר רלבנטיים. שהרי הם סידרו את העם על מחנהו ועל דגלו ממש וסידרו כל יחיד לפי מקומות בסדר זה.

אם כן כאשר נרצה להעריך בלבנו את גודל הפרשיות הללו, אם כדי להבין את מקומם כפי שהיו, אם כדי ללמוד מהם את שיש לנו ללמוד בדרך הרמז והדרוש לחיינו, יש לנו להעריך את הרשימות הללו כספר טלפונים. שאין מציאותם עבור השמות והמספרים אלא עבור האנשים החיים המסומנים בהם ואשר נעמדו על מקמם בספר זה. אם כן כדי לצייר בלבנו את מהות הפרשה עלינו לצייר לעצמנו קודם לכל את כל אחד מהאנשים הרשומים בו, דרך משל אליצור בן שדיאור היה איש שלם עם ביוגרפיה ומשפחה ולימודים ועבודה ואהבות ושנאות וקנאות, וכיצד פעל עליו העמדתו בראש שבט ראובן, שגם להם היה אופי שלם והיה מורכב מאנשים ממשיים שלהם חיבורים ופירודים ואהבות ומשפחות וכו'. ואם חסר לנו הרבה כדי לצרף לעצמנו תמונה כזאת, שהרי בידינו פרטים מועטים מאד אודותיהם, על כל פנים נצרף מלבנו בדרך הדרש והדמיון כדי להשלים את התמונה. ומצינו למדרשי רז"ל שדרשו הרבה אודות שמות בני אדם הנמנים במקרא, וצירפו נימא בנימא להוציא מרמזי המקרא תמונה שלימה, שהרי אלו הרמזים שנשארו לנו ואם לא נשתמש בהם במה נשתמש. והבינו שמסתמא נקראו על שם מעשיהם או שמם גרם להם למעשיהם.

וכך אם נרצה להבין מכל זה משהו לתיקון נפשנו, נוכל ללמוד זאת על ידי מציאת התמונות השלימות הללו ואיך נסדרו איש על מחנהו בספר, וכיצד אפשר לדמות מילתא למילתא לתמונות אנשים שלמים שלנו ושאנו מכירים בעצמנו ובדורנו ומה ניתן ללמוד מהם. וכאשר מבינים את זה מבינים איך דברי הימים הוא כח חכמים ומאור עיניהם, שהרי זה עיקר מטרת התורה לתקון הנפש ותקון החברה, ללמד לכל אחד לפי פרטיות מציאות נפשו את מקומו ותפקידו בעולם, וכאשר נגנז ספר יוחסין אין אתנו יודע עד מה ונשאר לנו התורה בגדר הוראות כלליות בלבד ורחוקים אנחנו מלדעת פרטיות העמדת כל אחד ואחד על מקומו.

ה] יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב הוא הרשימות הכתובות. תורה שבעל פה הוא בני האדם החיים הממשיים שאותם מסמנים הרשימות הכתובות. לפיכך נמצאו בתורה שבכתב הרבה רשימות יבשות. כי לרשימות כאלה נועד כל עיקר הכתב. והרי המצאת הכתב לא היתה לספר סיפורים, שאלו נמסרים בצביונם וחיותם בעל פה. אבל הכתב הומצא לחשב חשבונות מי חייב למי וכמה וכו'. ולכן בתורה שבכתב מהגדרתה תימצא רשימות יבשות כיצד לעשות את המשכן ורשימות התולדות ומקומות כי זה הגדרת התורה שבכתב. אבל הסיפור בעצמו, החיים בעצמם, שעליהם נועדים הרשימות הללו, אינם נכתבים בספר כי מקומם הוא תורה שבעל פה, הדבר שהכתב מסמן. ולכן הלומד תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה הוא כמו הקורא ספר טלפונים מבלי הכרת בני האדם שבו שאין בו כל תועלת. אבל בחיבור שני התורות הוא תורת חיים.

ו] יום מתן תורה הוא מתן הלוחות, שהוא שורש תורה שבכתב. פירוש שאי אפשר לקבוע יום ותאריך על כל התורה שהיא רחבה מארץ מידה, ומקפת כל החיים וכל העולם שכולם בחכמה עשית. אבל הגדרת היום הוא על הגדרת הכתב, שהוא כמו שמסדרים את הרשימה איש על מחנהו של עשרת הדברות או תרי"ג מצוות והם סימנים אל כל התורה החיה כולה. ויש בה משמעות למי שיש לו את התורה כולה בלב, שהוא מבין ומכיר איך כל דיבור מסדר את שאר הדברים שבעולם במקומו איש על דגלו.

כמו שאמר המגיד מדובנא לגר"א, שתיקון ליל שבועות הוא כמו הצעת הדוגמא של הסחורה, ומי שאין בידו הסחורה לשחוק ייחשב הצעת הדוגמא. אבל מי שיש את התורה כולו בליבו, כל אחד כפי הבנתו, הרי הוא קורא בכ"ד ספרים ומסדר לעצמו את סדר כל התורה כולה בסדר אחד, ומצרף את כל רוחבה הנמצא בו לסדר אחד, נעשה מזה קישוטי כלה. כמו קישוט ממש שאינו אלא אבן, אבל כאשר האבן הזאת מסמן סיפור אהבה שלם הרי נעשה מזה יחוד. כך תלמידי חכמים שושביני הכלה שיש בליבם את עצם התורה, צריכים הם להתקשט בכ"ד קישוטים שהם כ"ד ספרים, כלומר לסדר הכל בסימנים שהם קישוטי היחוד. וככל שמרבים להוסיף קישורים מן התורה שבעל פה שבליבם אל אותם הקישוטים שבידיהם הרי מרבים בכך שמחת היחוד, שהוא יחוד תורה שבכתב עם התורה שבעל פה תפארת ומלכות, והוא הוא שמחת מתן תורה.