תגית: Facebook

כאשר נסגרת לה מעגל השנה וננעצת לה אחרית שנה בראשית שנה, אנו שבים ובטוחים. בישיבה לימדו אותנו שיש להשתנות כל שנה, שיש לקבוע התחלות טובות וחדשות. שיש להתעורר מן השינה שהיא ההיקבעות באותם מעשים להשתנות ולהתחדש. משעברו עלינו ראשי שנים הרבה ושנים הרבה, ידענו שאין צורך במאמץ לשם כך. העולם הולך ופושט צורה ולובש צורה בכל עת שאנו מסתכלים בו. אנו עצמינו חיים בתבניות חדשות אחרות מפעם לפעם והמצבים שאנו נקרים בהם מתחלפים ומגוונים במהירות כזו שאין לנו פנאי להסתכל בשינוייהם כלל. כאשר תקעו בחדש שופר אנו נותנים תודה שניתן לנו זמן וארך נשימה למנות מעט ממה שחלף והשתנה השנה, מה שעבר לבלתי שב, מה שהשאיר רושם מחודש בנפש, ומה שנמצא מחוצה ומסביב לנו שאנו הווים בתוכה. ומה שאנו מקווים לעשות מכל זה ולמצוא קו מעט יותר בהיר בשנה הבאה בפנים וסובב – שאינו אלא המציאות שאנו חלק ממנה ומהווה אותנו ואת קשרינו.

בישיבה למדנו שיש לבכות בימים נוראים ושזה מראה על שלימות הנשמה. חשבנו זה בוודאי מעלה גדולה מי שנוגע בו הרוחניות של הימים עד שבוכה, או מי שמאמין בכנות כזו עד שנוגע לו 'מי יחיה וכו". כאשר עברו עלינו שנים וראשי שנים ידענו את המובא בפוסקים שיש למנות ש"ץ מי שמבוגר מעט ויש לו בנים כי ליבו יותר נשבר. אין צורך בדרשות התעוררות או ברוחניות מופשטות בכדי לכופף את הלב בתפלה. ניסיון חיים עושים את זה הרבה יותר טוב מכל דרשה. וכאשר אנו מפגישים את הנפש עם כלל המציאות שהיא קיימת בה ובתוכה ישירות מבלי הסטת עין יום אחד בשנה אין שם אלא דמעה. כאשר כולם צועקים על פי הכתוב במחזור באלו השורות ב'ונתנה תוקף', אני תמיד מהרהר שהם מפספסים את המסר. מה שמזעזע בפיוט הזה אינו רשימת העונשים שבו, אלא הניגוד שהוא מבטא בין הנפש ומעשיה לבין המוחלט הנורא. אני שותק במי יחיה ובוכה ב'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו'. ונגד זה הפיוט מנגיד – 'ואתה הוא מלך חי וקים, אין קצבה לשנותיך וכו". ושוב הוא מחבר את נפשו בתקוות צרור החיים ואומר 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך, וצועק לחבר נפשו אל נצחיות המוחלט 'שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך'. שלש תנועות אלו הם כלל תנועות הימים הנוראים.

***

מה שאנו לומדים כשיש לנו ילדים, וילדים פה הם שם כולל לכל דבר משמעותי שאדם יכול לעשות בחייו. הוא שעל הדבר המשמעותי ביותר והשייך לנו ביותר והמגדיר אותנו ביותר כאחראים על יצירתו אין לנו שליטה. הרי מה שכולנו מחפשים בסוף, אם באופן פיזיקלי אם באופן רוחני, הוא השליטה השלימה. אנו שואפים לשלוט בגורלנו. שואפים לשלוט ביצרינו. לשלוט סוף סוף בסדר היום שלנו שנוכל למלא אותו במה שחשוב לנו. לשלוט בנפשנו שלא תנוד משלוותה מכל הוויות העולם. הרי זו מגמת כל מבקש. אבל מה שהעולם הזה לימד אותנו, הוא שאם אתה רוצה לעשות דבר קיים באמת, דבר שאינו קטן וקטוע אלא יש לו מציאות וקיום, אתה צריך ללמוד איך להתנהג במצב של איבוד שליטה. המנהלים המוצלחים ביותר ששולטים על דברים גדולים ביותר אינם אלה ששולטים בכל פרט, אלא אלה שיודעים לאבד שליטה ביעילות, כיצד למסור את הכוח לאחרים, לבני אדם ולמהלכים, וכיצד לא להיאבד ולאבד את המטרה בכל זה.

כאשר הודתה על מענה הבנים מאת האל, אמרה חנה 'אין קדוש כהויה כי אין בלתך'. 'אין לבלותך, בשר ודם מעשי ידיו מבלים אותו אבל אתה מבלה מעשי ידיך'. אבל את הדבר הזה למד הויה כאשר ברא את העולם, והאציל את מלכותו בכל. שגם אותו יבלו מעשי ידיו כביכול. כאשר ברא את העולם ורצה לעשות דבר קיים, אמרו לו המלאכים אם אמת וצדק אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין אמת וצדק. אמרו לו אם רוצה אתה שליטה גמורה ודעת גמור עד הפרט האחרון, לא יהיה לך עולם. יהיה לך רק אלוהותך לבד אחוד בעצמו. השליך אמת ארצה ומסר את השליטה לתוך העולם. מסר את מלכותו שתלך באשר תלך. ומאז הצעקה קיימת ביניהם תמיד ברואים מתגעגעים אל האמת והאמת מתגעגע אל הברואים, נפגשים לרגע אבל אינם יכולים להישאר ביחד יותר מזה. צריך העולם להיזכר באמת אבל אינו צריך להישאר שם. דינו להיות מלכותו של האל מבלי להיות האל עצמו. דינם של ישראל להיות בנים למקום ולא מקום עצמו. הדיאלקטיקה הנוראה הזו הוא רחמי האב על בנים. כאשר אין דבר חשוב ונוגע בבבת עינו של האב יותר מבנו, אבל אין דבר שחייב להיות נפרד ורחוק ממנו כבנו, שהרי בנו נפש לעצמו בעל בחירה וחיים לעצמו. וכך האב רוצה ולא בעבד שתלוי בו לכל קיומו. במרחב הזה נמצאים רחמי אב על בנים. והיות אב הוא ללמוד לסבול את הרחמים האלה. ללמוד את הרחבת קיומך מעבר למקום קיום דעתך ושליטתך, והיותך בתוך זה ומחוץ לזה לגמרי.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, פירוש תבנו את פרצוף המלכות שלי, תיצרו לי מקום של אלוהות שאינו עומד וזקוק לי כל העת. תיצרו עולמות משלכם כלולים ברחמי, אבל לא נצרכים ועומדים ככלבין המבקשים הב הב תדיר. תהיו לי בנים יקרים, תדעו לקחת את דיבורי וליצור מהם תורות עומדות כביכול גם אחרי שעבר האל. תיצרו מהם עולמות עומדים לעצמם, מבנים הולכים וסדורים בעצמם. ופעם בשנה תחזרו ותגעו בנקודת התחלת האפיסה שלהם, תרעדו מעוצם נגיעה זו, ומיד תאמרו הויה מלך שם. אז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. זכרון הברית ברית אבות, הברית שהוא עוצם סוד רחמי אב על בן רחמי אלוה על עולם רחמי יוצר על הסיסטם אשר עשה שעומד מבלעדיו.

***

מקום הנפילה של המונותאיזם הוא שהוא משעמם. כמה כבר אפשר לדבר על אל אחד, כמה יופי כבר אפשר למצוא בתוך גוון אחד. כמה כבר אפשר לעשות תשובה אל מקום אחד. באיזשהו שלב אנו נשחקים ואומרים נו כבר שמענו. מתוך השעמום הזה נוצרו עולמות. עם המלך במלאכתו ישבו נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. וצדיקים אין אחד בלבד אלא ריבוי גדול. אמרו לא פחות עלמא מל"ו צדיקים, הכוונה למספר של ריבוי. אין העולם עומד מבלי שיהיו בו לפחות ל"ו סוגי צדיקים אחרים. כי צדיק אחד הרי כמו אלוה אחד ישב וישתעשע בעצמו מה יש לו מן העולם.

המונותאיזם צריך לעבודה זרה שייתן לו חיות. כאשר אנו קוראים בתנ"ך אין אחדות האל מוגדרת בתור דבר לכשעצמו אלא תמיד תוך מאבק בעבודת אלילים. יאמרו אין הוא נגדר אלא בשלילה. אבל יש בכל זה משמעות עבודה אמתית. אחדות האל כמות שהוא אינה מעניינת. מה שמעניין הוא הבליעה של כל הגוון והשוני בתוך אחדות אחד, מה שנקרא הביטול של האלילים. הנגיעה של כל הגוונים בגוון האחד והנביעה של כולם ממנו הוא סיפור העולם השנה והנפש. תנועת התשובה הוא אותה נגיעה של הגוונים באחד, והיצירה הוא היות נובעים מהם. כאשר אנו מדברים בראש השנה על 'ויאתיו כל לעבדך', וכן הלאה עד סוף האל'ף בית ויתנו לך כתר מלוכה, אין אנו מבטאים את הציפיה לעולם שיהיה סוף סוף משעמם בתכלית כאשר כולם יתפללו בנוסח אחד בבית כנסת אחד לאל אחד ושוב לא יהיה לנו מה להגיד בתפלת ראש השנה. אלא אנו מבטאים בדיוק את השירה המופלאה של היכללות ריבוי הגוונים האינסופיים ביוצר אחד, ונביעת כל העולמות מתוך האחד.

וְעַמְּךָ תְלוּאִים בִּתְשׁוּבָה לְהִתְיַחֵד.
שְׁנֵי לְבָבוֹת לְךָ כְּאַחַד לְאֶחָד.
רַחֵץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם נְשֹוֹא לֵב אֶחָד.
קוֹל שׁוֹפָר כָּפוּף כְּפֹף לֵב אֶחָד.
צִיּוּן שׁוֹפָר פָּשׁוּט פְּשֹׁט לֵב אֶחָד:
פּוּר יָמִים יֻצָּרוּ בָּם לָבוּר אֶחָד.
עוֹבְרִים בּוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי יוֹצֵר אֶחָד.

(מפיוט הקליר לקדושה ראש השנה)

פעמים רבות נעמדים אנחנו בפני מחזורים פתוחים, בפני מילות תפילה, בפני שערי שמים פתוחים, בפני עולמות נחרבים ונבראים, בפני מאורעות זמנים ומועדים, ואנו תועים. זה לא אני זה לא אתה לא נדבקים פה אותיות ומילים אחד אל השני וכולם אל הנפש. קורא אדם וידוי וכתוב בו אשמנו בגדנו גזלנו וכך הוא ממשיך על סדר כל האלף בית, ואין לו מושג מה רצון המילים האלה ממנו ומה הוא רוצה מהם ומה כל המעמד הזה ומה מנסים לעשות כאן. מגיע אל תעינו הוא אומר לפחות זה אמת שתעינו ואין אנו יודעים כלל מה הולך כאן.

חכמי הספרות מדברים אודות מושג ה'קול'. הvoice שדרכו מסופר כל תיאור כל סיפור כל משפט. זהו הכלי שבלעדיו אין שום דבר מתחיל. לא שאין סיפור ואין קושיא ואין תירוץ. אלא שכאשר חסר האני המספר, חסר הקול שדרכו יביעו דברים את מאמרם, הרי אין את החוט את המוט את העמוד את הבסיס לתלות עליו את המילים ולספר עליו את הסיפורים. וכמה קולות יש שונים זה מזה, גוף ראשון גוף שני גוף שלישי קול העצב קול השמחה קול הסיפור. וכל אחד מאלה אינם ארגונים ביטויים בלבד, כאילו את אותו הסיפור אפשר לספר בכמה קולות, אבל הם ממש הגדרת מהות פעולת הדיבור עצמו. כי כאשר אדם מדבר בקול האני שלו בגוף ראשון הוא עושה דבר אחד וכאשר עובר לתאר מצד אוביקטיבי בגוף שלישי הוא עושה משהו אחר בנפשו ובדבריו ואין שני הפעולות דומות כלל. העמדה של המדבר לנוכח אינו העמדה של המדבר על עצמו ואינו העמדה של המדבר מן הצד.

וכאשר הולכת הנפש בגלות, הולכת השכינה בגלות, הולכת האני בגלות, הולכת הקול בגלות. אין האדם יודע מאיזה צד לפתוח את הספר הזה שהוא העולם הזה. אינו יודע מיהו ובשם איזה אני או איזה קול יתחיל לדבר כלל או יתחיל להתפלל או יתחיל לעשות או לספר. וכשם שיש קולות מוכרים לנו יותר ואפשר לקרוא להם קולות 'חילוניים'. כך יש קולות של קודש. קול של תפלה, ואני תפלה. יש מין תנועה כזו מין עמדה כזו שהוא הקול של האני כשהיא מתפללת. שאינו דומה לא לגוף ראשון הסיפורי הרגיל ולא לגוף הנוכחי הרגיל ולא לגוף שלישי הרגיל. הוא קול המתפלל. וכאשר אנו מאבדים את הקשר עם קול התפילה ברוב רגילותינו בקולות שאינם נכונים אנו שוכחים מה זה להתפלל בכלל. לא כי אנו לא יודעים אל מי להתפלל או מהו התפלה, אלא כי פשוט הפעולה הזו שנקראת תפילה זקוקה לקול לאני שתוכל להביע כלל, וכאשר אין יודעים מהו קול תפלה אין יכולים להתפלל כלל.

על כך אמרו משחרב ביהמ"ק ננעלו כל שערי התפלה. כי בתפלה עצמה יש כמה מיני קולות רבים ויש תפלה בלשון נוכח ותפלה בלשון נסתר ותפלה שהוא חזרת תפלה שכבר אמר מישהו אחר ותפלה שהוא חידוש תפלה מעצמו ותפלה שהוא קבוע ותפלה שהוא תחנונים וכל מיני תפלות. ולכל אחד מאלה צריך ללמוד איך למצוא את הקול הזה ואיך אם אדם קורא מזמור תהלים הוא צריך להתלבש בתוך האני של האומרה הרשום בראש המזמור, שאין ציונים אלה היסטוריים אבל הם סימנים אל איזה אני צריך לכוון כאשר מבטאים תפלה זו. וכך הפייטנים רושמים שמם על מזמוריהם כדי שנדע איך להתלבש בהם ובאיזה קול להתפלל את התפלה. וכך אנו מתפללים מי שענה לזה וזה הוא יעננו. אין זה סתם מליצה אבל הכוונה הוא לדפיקה על אותו השער על הצטיירות באותו התמונה אותו הקול שעשה אותו מתפלל באותו סיפור והתלבשות תפלתנו באותו קול. וכאשר נעלם מאתנו כל זאת אנו נשארים מאחורי כל סוגיית התפילה ומסתובבים סביב בית הכנסת סחור סחור ואין אנו יודעים מאיזה צד להיכנס.

ויש דרכים שהם כמו משל הבעש"ט שיש מי שיודע את המפתח לדלת ויש מי ששובר אותה. כך הוא שערי דמעה שאין הכוונה בו לשער מסוים שכאילו ננעל, אבל הוא כמו פרץ התפרצות שנובע מתוך משהו עמוק ויסודי מאד שנשאר שם בנפש תמיד, והוא מסוגל להמציא קול אני גם כאשר נאבדו כל הקולות. וכך הוא סגולת קול השופר שהוא מעורר ישנים. שעניין השינה בנפש הוא אבדת האני כאדם הישן שיודע הרבה דברים ורואה הרבה סיפורים אבל אינו שולט על קול אחד שיוכל לשזור את הסיפור עליו כמו חוט, והשופר הוא מעורר את זה כלומר הוא מה שקראו בספרים קול פשוט, הוא לא אני מסוים הוא פשוט התפרצות של צעקה שאומר אאאאאאאאא וזו ההתפרצות שהיא ממציאה קול ולא הולכת עם קול בלבד. וכאשר מתחילים עם הקול הזה מן ההתחלה אחרי שלא ידענו כלום, משם מתפרטים כל הקולות לשלש ושבע ועשר ושלשים ומאה, ומשם אנו לומדים להכיר ולגאול את כל הקולות עוד ישמע וגו' קול ששון וקול שמחה קול אומרים הודו.

המבדיל בין קודש לחול חטאתנו הוא ימחל –

כך סיפרו, כאשר באו ששת ימי בראשית אל קיצם, קדש היום ועוד לא סיימו כל הברואים להיבראות. כמו שאנו מגיעים כל שבוע אל השבת ועוד לא הסתיימו כל מטלות השבוע. נשארו יצורים בעלי רוח בלי גוף. אלו הם השדים, או בלשוננו, רעיונות אשר לא יצאו אל הפועל. מחשבות עקרות. וכאשר יצאה השבת חזרו אלה לתבוע את גופם, באמרם הרי כבר הובדל בין קודש לחול, יחזרו נשמות לגיהנום, יחזרו אותם רעיונות שאין להם גוף לצירוף כף הקלע של ספיקות הרהור הלב. לקח אדם הראשון שתי אבנים וחכן זה מזה ויצא מהם אש, אמרו עברה שבוע היצירה והותחלה שליטת אדם, נמסרה הדעת אליו, ואשר יוליד הוא יהיה.

וכשם שקרה בין חול לקודש בערב שבת, כך קורה בין קודש לחול במוצאי שבת, יוצאת השבת ונשארו געגועי שלש-סעודות תלויים באוויר מבלי מענה. נשארו אותם בקשות כמו תקועים באוויר הפנוי שבין קודש לחול, שאין מי שמבחין בו אלא המבדיל בין קודש לחול, כמו אותם דמדומי בין הערביים שבין אור לחושך, שבהם קווי אור וניצוצי חושך מעורבבים זה בזה, שבהם גנוזים כל חצאי המחשבות וכל חצאי הפעולות. וכאשר השבת עוזבת יוצאים ומסתובבים נשמות ערטילאיות עם בגדי השבת שלהם אל הרחוב, כמו גופים שנשכח מאיתם מקום נפשם, מקרבים את הבשמים אל חוטמם מבקשים להשיב את נפשם, אבל הריח חמקמק תמיד, כמו מנסים לאחוז בו תמיד אומרים אהההה, אבל הוא איננו.

חזרו לשיר לנגן ולבקש 'הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך'. מי שיודע אותם נשמות שנשארו ערומות מיום שישי. מי שיודע אותם גופות שנשארו פנוים ממוצאי שבת. מי שיודע איה נבדלו האור והחושך. ולמה נפרדו ישראל ועמים. ומה יש בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ידע גם את מעשינו הבלתי גמורים, ואת המעשים והחובות ההחוזרים לרדוף אחרינו. חטאתנו הוא ימחול – זרענו וכספנו ירבה כחול.

ואנחנו לא נדע מה נעשה –

ענני יודע יצר ענני.