תגית: קבלה
בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק א']
בקורת המיסטיקה הטהורה [הפילוסופיה של המיסטיקה]
[לאור כמה וויכוחים חוזרים ונשנים אודות נאמנות החוויה הדתית לסוגיה כהוכחה כלשהו לנכונות דעות או דתות, ולאור היות השאלה הזו חשובה ביותר באופן כללי, הנני מנסה ללמוד ולסכם את העניין הזה כפי יכולתי.
כתלמיד של שני הדיסציפלינות הללו, הפילוסופיה והמיסטיקה, אשר לעתים נדמה ששוררת מלחמת עולם ביניהם, מעניין אותי מאד לעמוד על הקשרים ביניהם. בפעם הזאת נתרכז מנקודת מבטו של הפילוסופיה- מה אומרת הפילוסופיה, ובעיקר הפילוסופיה הביקורתית, על המיסטיקה. בפעם אחרת אולי נתרכז על ה"מיסטיקה של הפילוסופיה". אלא שהאחרונה ספק אם מקומה כאן]
חלק א'- דיוק השאלה
ראשון להבהרת כל נושא הוא לדעת מהו השאלה שאנו שואלים, ואיך מתייחסים שאלות שונות הנשאלות בענין זה לזה בדרכים של אם תמצי לומר וכו'.
לשם כך נחלק את השאלה שלפנינו לשני שאלות עיקריות בנויות זה על גבי זה- [1] מציאות החוויה ו[2] משמעותה. כאשר מובן שהשנייה נבנית על גבי הראשונה. שהרי אם אין חוויה בוודאי אין לדבר על משמעותה. ולאידך גיסא אם יש חוויה עדיין אין אנו יודעים משמעותה. וכל אחד מהם נחלק לכמה שאלות משניות,
1. מציאות החוויה
1.1.תיאורטית מהו גדר חוויה מיסטית.
1.2.מציאותה כקטגוריה כללית במציאות.
1.3.מציאות חוויה מסוימת פרטית.
2. משמעות החוויה
2.1.משמעות פילוסופית
2.2.משמעות אפיסטמולוגית
2.3.משמעות פסיכולוגית
2.4.משמעות הלכתית
כאן חשוב מאד לשים לב לשלשה שאלות נפרדות [לפחות] שישנם בזה, כפי שחילקם וויליאם ג'יימס בספרו המפורסם "החוייה הדתית לסוגיה", והפרטים שיש לחלק בהם.
2.5.האם החווה בעצמו רשאי או יכול לסמוך על חווייתו
2.6. האם אחרים שלא חוו יכולים או חייבים להאמין לידע הזו.
2.7. האם קיומו של סוג ידע כזאת מטיל בספק את הבלעדיות של הידע ה"רציולני"- החושי וההיסקי.
הבהרה: ההבדל בין הרגשות לבין חוויות.
חשוב מאד להבחין כאן בין השימוש הנעשה כאן במילה חוויה, לבין הרגשות, תחושות, ודומיהן. אין המדובר כאן בכלל על הרגשות או תחושות כלשהן, אלא על תפיסה/פרספציה", מסוימת של משהו שאינה נעשית בדרכים החושיים הרגילים. [אשר עיקר הדיון נסוב באם ישנו הבדל אפיסטמולוגי או אחר בינה לבין כל תפיסה רגילה] הרגשת אהבת או יראת האל, אינה מה שאנחנו מדברים עליו, שכן אלו הרגשות ולא פרספציות של מציאות כלשהן, מה שאנחנו מדברים עליו הוא תחושת מציאות האל, או כל ישות אחרת, לא הרגשה. אע"פ שהרגשה זו תהיה משויכת אל האל. אדם המרגיש שמחה פתאומית, ומייחס את זה בגלל שמישהו נכנס לחדר, אין זה סוג של פרספצייה של האדם ההוא, לעומת זאת מי שחש שמישהו נכנס לחדר ללא ידיעה חושית, זו פרספציה מיסטית. ייתכן שבמציאות אלו השנים באים מעורבים זה בזה, הרגשות דתיות וחוויות דתיות/מיסטיות, אך בכל זאת חשוב להבחין ביניהם.
[אפשרלטעון שאין כאן יותר מתחושה, אבל טענה זו צריך שתהיה מוסברת, ומובדלת מהאימון הרגיל בחושים, וכדלהלן]
בא נחדד שאלה 1. כתופעה פנומנולוגית, קיימת במוח נפש ודמיון של אנשים, ברור שחוויה מיסטית קיימת, אלמלא כן לא היינו דנים כאן עליה. [למעשה שאלה 1.2. אינו אלא שאלה זו, כשהיא מיושמת על חוויה פרטית מסוימת, וכמו כן אפשר לכאורה לשאול על הכלל, ולטעון אולי כלהדיווחים השונים אינם אלא שקרים הגזמות והטעיות, אבל אין כל זה ענין לשאלתנו, שכן אנו דנים על חוויה פנימית, שתיאורה הפנומנולוגי אינו אלא זו שהיא נחווית ככך על ידי אנשים, הנחה עובדתית יחידה יש לי כאן שיש אנשים המדווחים על כך שאכן חשים זאת ואינם רק משקרים לנו. אבל נראה שזו הנחה די סבירה ומתקבלת. [וכמו כן נודע לי מחוויה אישית אם זה משנה כאן] וממילא כקטגוריה פנומנולוגית כללית ברור שהיא קיימת]
מה שאנחנו צריכים לשאול כאן הוא האם החוויה הזו אמתית, או נכונה, כלומר האם היא יכולה לשמש סוג של חוש או היסק לנכונות טענה כלשהו. או שאינו אלא סוג מסוגי הדמיונות החלומות וחזיונות השווא. שאינם מצביעים על כלום במציאות שחוץ לאדם החווה אותם.
קבלה-מציאות או שפה
עיקר הטענה על הקבלה בזה הוא הריבוי, והדמות, שהם לכאורה מכניסים באלוה. בניסוח המפורסם של תשובות הריב"ש סי' קנ"ז בשם "אחד המתפלספים" "הע"ג [הנוצרים] מאמיני השילוש והמקובלים מאמיני העשיריות"
בעצם יש כאן שני בעיות. א' הריבוי, שהיסוד העיקרי של הקבלה הוא שקיימים עשר ספירות שהם אלוקות, והרי הוא כאומר שאין האלוה אחד כפשוטו. וב' ההגשמה שהספירות מתוארות בתארים גשמיים מאד, תיאור המגיע לפסגתו בשתי האדרות שבזוהר ובכתבי האר"י, שבלשונו של מיימוני, הם כמעט פורנגרופיה. [בעצם שרש שני דברים אלו אחד הם, כמו שביאר הרמב"ם כי ההגשמה נשללת מפני האחדות]
אם מקבלים את לשונות הקבלה כפשוטם ממש [ואפילו לא ממש אלא ], אלו הם באמת בעיות חמורות מאד. הבעיה של הבעיה הזאת הוא, שהמקובלים עצמם הם שהזהירו בלשונות החריפים ביותר נגד ההבנה הזאת בדבריהם.
נפתח בדבריו של הרשב"י [או מי שיהיה שכתב את האדרא] בפתיחת האדרא רבא שהשביע את התלמידים שהיו שם בתקיעת כף ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר. וענו כלם ואמרו אמן. ומפרשים כל המפרשים, שמכיון שפתח לדבר בשפה הזאת הזהיר אותם בשבועה לבל יחשבו שהדברים בפשוטם ויעשו מהאל דמות גוף, פסל ומסכה, ומציינים את פירוש התיקונים על פסוק זה בסתר- בסתרו של עולם. כלומר שבסתרים אלו יש מקום גדול לטעות בטעות הזאת, ולכן מצריך הדבר אזהרה חמורה.
כמו כן בדפוס ראשון של הזוהר, ומשם ברוב המהדורות, בתחילת האידרא, נדפס אזהרה של המגיה שאין הדברים האלו כפשוטם, אלא הם מורים ענינים פנימיים שכליים.
וכן מפורש בדברי האריז"ל, בשער ההקדמות, ומשם בעץ חיים שער עיגולים ויושר ענף ד'. ואעתיק לשונו מפני חשיבותו : ואמנם דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כח גוף חלילה. וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך חס ושלום. אמנם לשכך את האוזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחנים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי לכן ניתן רשות לדבר בבחי' ציורים ודמיונים כאשר הוא פשוט בכל ספרי הזוהר. וגם בפסוקי התורה עצמה כולם כאחד עונים ואומרים בדבר הזה כמו שאמר הכתוב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. עיני ה' אל צדיקים. וישמע ה'. וירח ה'. וידבר ה'. וכאלה רבות וגדולה מכולם מ"ש הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה וגו'. ואם התורה עצמה דברה כך גם אנחנו נוכל לדבר כלשון הזה עם היות שפשוט הוא שאין שם למעלה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות בלתי נתפשים שם כלל וכמו שאמר הכתוב כי לא ראיתם כל תמונה וכאלה רבות ואמנם יש עוד דרך אחרת כדי להמשיך ולצייר בה הדברים העליונים והם בחינת כתיבת צורת אותיות כי כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון וגם תמונת זו דבר פשוט הוא כי אין למעלה לא אות ולא נקודה וגם זה דרך משל וציור לשכך את האוזן כנזכר ולכן נבאר עתה הקדמה הנזכר על דרך ציור האותיות גם כן ובבחי' ציורים אלו הן ציור האדם והן ציור אותיות שתיהן מוכרחים להבין ענין האורות העליונים כאשר תראה ספרי הזוהר בנוים על שתי בחי' הציורים האלה:
ולשון זה העתיקו הרש"ש בספרו, וכל ספרות הקבלה מלאה באזהרה זאת, כך שאין א' הלומד קבלה שיסבור שמדובר על גוף או דמות גוף כפשוטו.
כל זה לגבי ההגשמה, לגבי הריבוי הדברים בעיתיים קצת יותר. למשל בלשון האר'י המובא לעיל שאינם אלא אורות דקים וכו'. מה הם אורות אלו, [וזה בעצם שרש הבעי' ] וכאן יש לשונות רבים בדברי המקובלים הראשונים ואחרונים הנראים סותרים זה את זה, שיש מהם שנראה מדבריהם שטוענים בתוקף שהאורות האלו הם מציאות ממש, והם האלקות, או שמתאחדים עם האלקות. ויש שטוענים אחרת. למען הקיצור, אשתמש בלשונו של שותפי סוד שהביא באשכול שלו שמייצג את גישתו של הלשם, שהספירות הם נמצאים רוחניים שהבורא מתייחד אתם בחיבור נורא כדוגמת גוף ונשמה.
לשון כזה , אם נקבל אותו כפשוטו ממש, הוא היפוך היסוד הפשוט שהשי"ת הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים. למען האמת, רבים חולקים בכללות על הבנה של הלשם ושכמותו בקבלה, בראשם ספרי חסידות הראשונים, שטוענים ש"לומדי קבלה מגשימים מאד" [ל' הבעש"ט המובא בדרך מצוותיך לצ"צ. לא הלשון המדוייק] ו"זו דעה מגושמת עד מאד" [לשון התניא על הסוברים שצמצום כפשוטו] ו"חכמת האמת אשר נתגשמה בעונותינו" [לשון ר' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש בהקדמה לחסד לאברהם] אך אדבר אפילו לשיטתו של הלשם.
תחילת הדבר הוא שכל המקובלים אומרים שדבריהם הם סוד. פירוש, שאין הדברים כפי שהם נראים, כי אילו היו כפי שהם נראים, במה הם סוד יותר מכל דבר. במילים שלי. כל הקבלה באה להסביר הרגשות ודמיונות [במובן הכי עמוק של המילה הזאת] של האדם כלפי האלקות. דבר ידוע הוא, שכשהאדם נדרש לבטא החוויות הכי עמוקות שלו כלפי שום דבר, הוא מתקשה מאד למצוא הלשון לבטא זאת כנכון. קל וחומר כשהוא נדרש לספק ביטוי פילוסופי ומוסבר שכלית של הרגשתו, האמצעים העומדים לרשותו של האדם דלים מאד ביחס לכל חוויה כזו. אם יתעקש מאד להוציא את מה שהוא מרגיש בלשון, נמצא אותו משתמש במשלים הכי רחוקים, ובמישור הפילוסופי, בהסברים הנראים הכי לא מתיישבים עם עצמם. כך שמי שירצה להבין את מה שהוא אומר , אם לא ינסה להתחבר רגשית ושכלית לחוויה הזאת, לא יבין בשום אופן את הדברים. ואם יפרשם מבחינת מה שהם אומרים בלבד, הוא עלול להגיע לכוונות הכי הפוכות ממה שנתכוון בו הכותב.
אעתיק רק לשון אחד של הרמ"ק שמדבר על הקושי הזה [פרדס רמונים שער ד' פרק ג']: ובודאי יש לנו להאמין כי אין זו כונת החסיד ר' מנחם ז"ל אלא שבודאי רוח אחרת היתה עמו וקצרה יד לשונו בהעתקתו מהשכל אל הפה ומהפה אל הקולמוס:
חווית האדם את האלקות, הוא הדבר הכי פרדוקסאלי וסותר את עצמו שיש בעולם. והוא גם החוויה החזקה והמושכת ביותר הידועה לאדם. טבע האדם שהוא מחוייב לספר את מה שהוא חווה ויודע. הטבע הזה דוחק את האדם שימצא דרך לבטאות אותו. ולכן הוא ממציא לעצמו משלים הלקוחים מן עולם האהבה הרומנטית [שיר השירים] . ומכל סוג חיבור וחוויה שיימצא בעולם . כן הוא מתאר את האלוה, שהוא יודע שהוא בלתי ניתן לתיאור, בכל סוגי התיאורים שהוא יודע.
כל זה בבחינה האנושית של הקבלה. אך לקבלה עוד הקדמה, והוא שאין דברים אלו מקריים כאילו הם סתם ככה,או מוכרחים להיות ככה. אלא כל דבר שיש בעולם הוא בכוונה מכוונת ובדווקא מאת האל. ובוודאי זה שהאדם יכול או אינו יכול לחוות דברים מסויימים והדרכים שבהם הוא חווה זאת, הם כולם נבראים מהאל. כלומר, במובן המטאפיזי, אפשר לדבר על כל הרגשה כמציאות. אם האדם מרגיש את האל כתכלית הטוב, נקרא לזה מציאות של טוב שהבורא גילה מעצמו בכדי שיוכלו בני אדם להכירו ולהשיגו ולהרגישו כטוב. וזה הדבר מכונה בקבלה ספירת החסד. ולא שבאמת יש איזה מציאות דבר שנעשה או נאצל. אך ההכרה הזאת שבני אדם [או מלאכים וכדו אם תרצה] מכירים את הבורא כטוב, היינו מכירים את הבורא, א"כ הוא הוא עצמו. שאין לנו לומר שאיננו הבורא בעצמו, וא"כ הרי זה דבר שנודע לנו מעצמו. ואנחנו חווים את הדבר הזה בשני מציאות סותרים את עצמם, א' שאנו יודעים שהבורא הוא בלתי ניתן לתיאור, וב' שאנו מכירים אותו במדה הזאת. ומה נאמר, שהמדה אינו הבורא, אלא מי הוא? ולכן נוצרים כל הלשונות האלו כאילו יש כאן מציאות המתאחד עם הבורא, וכל זה לא נמצא אלא במחשבה שלנו.
זה היסוד של הקבלה לדעתי. ואני יודע שגם עלי חל הקושי הזה, ואולי לא דייקתי מספיק , אשמח לענות ולדייק יותר בכל פרט.
ויש עוד דברים רבים להסביר היוצאים מזה, אך כבר נתארכו עכשיו יותר מדי. אך כללו של דבר, החידוש העיקרי של הקבלה הוא דיבור על המטאפיזי כפיזי, דבר שמקרב את הדברים יותר אלינו [עכ"פ רובינו ] ולכן גם תוכל לדבר על שני אנשים שיש להם תכונה שווה כנשמה אחת שנתגלגלה, או נתעברה. וכן על מי שמחשבה מסויימת במוחו כאילו אינה הוא עצמו, כנשמה רעה שנדבקה בו [דיבוק] , וכו' וכו' .