פרשת במדבר ערב שבועות תשע"ח

א] בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום ניתנה. פירוש שלא תהיה לימוד חלק חדש בתורה כמו פרט בתוך כלל מושג התורה. אבל בכל חלק של התורה יש מהות ודרך חדשה בתורה גופא. כמו שיש הבדל בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כך יש הבדל בין תורה של היום לתורה של אתמול, או בין פרשה של היום לפרשה של אתמול. שכל ספר וכל פרשה יש בו חידוש במהות הגדרת התורה, שהוא תורה מסוג אחר ומסיבה אחרת. אם כן יש לעמוד על הייחוד של ספר במדבר, וכיצד אפשר לקבל תורה מתוך האספקלריא של ספר זה. ועל מה תיקנו לקרוא ספר במדבר בכל שנה ערב חג השבועות.

ב] ספר במדבר נקרא חומש הפקודים. שעיקרו מנין בני ישראל וחלוקת תפקידיהם בדגלים ובמקומותיהם בירושת ארץ ישראל וכו'. צריך לעמוד על המאור שבתורה זו, שעל פי רוב הוא נראה כמו רשימה יבשה של שמות ומספרים ותאריכים ומקומות. יש בדרך זו תורה בפני עצמה.

דומה לזה הוא ספר דברי הימים בתנ"ך, שעיקרו רשימות דברי הימים ושמות ותולדות וארצות ומקומות. ומצינו ברז"ל הפלגות על ספר דברי הימים. אמרו בפסחים ס"ב שלא רצה ר' יוחנן ללמד ספר יוחסין לר' שמלאי שלא בא ממקום חכמים. ואמרו שם מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכבה מאור עיניהם. ופירשו בה שספר יוחסין הוא ברייתא של פירוש דברי הימים. ומהו אותו מאור עיני החכמים הגנוז בתוך דברי הימים.

ג] אם ניכנס לעיר חדשה או לחברה חדשה ונבקש להכיר אותה, יתנו בידינו דבר ראשון ספר טלפונים. ובו רשומים שמות בני העיר תפקידיהם וכתובותיהם ומספריהם. הספר הזה כשהוא בתוך חברה חיה יש לו תפקיד נפלא. הוא מסדר את כל אחד מבני העיר על מקומו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואילו לא היה לכל אחד תפקיד מוגדר ובית לגור בו ודרך להגיע אליו בטלפון הרי היתה זו אנדרלומוסיא. הן מבחינת בני האדם שלא ידעו מה לעשות בחייהם וכיצד יעשו את תפקידם באופן המועיל לכלל החברה. והן מבחינת הרוצה להכיר אותם שלא ידע הדרך אל בית פלוני והאופן הראוי לפנות בו אל אלמוני. הספר טלפונים מועיל לנו ולבני העיר יותר מספרי העיתונים והסיפורים והרכילויות, שהרי הוא מנחה עבורנו דרך אל בני האדם החיים הממששים ולהכיר אותם על מקומם, מה שהעיתונות והרכילות לא יכולה לספק אלא מכלי שני ושלישי.

כאשר העיר מתה ובתיה נחרבו ואין כבר מי שזוכר אחד מבני העיר, הרי ספר הטלפונים הספר הכי פחות שימושי עבורנו להכיר את העיר, הוא ספר מת ואין בו כל תועלת, כי איני מכיר לא אל איזה בשר ודם מתכוון השם שבספר ולא איך להתקשר לו במספר הטלפון הנמסר שם או באיזה רחוב למצוא את ביתו הרשום שם שהרי אין עיר ואין בית ואין רחוב. במצב החורבן הזה כבר אעדיף לקרוא את סיפורי הרכילות והחדשות שלהם, שכך לפחות יהיה לי איזה דרך לשער לעצמי הכרת בני האדם הממשיים שחיו באותו העיר ובאותו התקופה, אע"פ שאינו דומה להכרתם חיים.

ד] כך ממש קרה לנו עם התורה הזו. כאשר חנו בני ישראל במדבר, או בכלל כאשר ישבו בארצם ומעמד כל אחד מהם ותפקידו נקבע על ידי יחוס שבטו ומשפחתו וסדר משמרות הכהונה והצבא וכל שאר הצטרכויות העם, בוודאי היה חיות וחידוש גדול במסירת סדרי הדגלים ורשימת תולדות היוחסין. והיו רשימות אלו של דברי הימים קיימים ואקטואליים והיה בכוחם לחרוץ גורל האדם ותפקידו לכל חייו לפי מציאות ספר היוחסין שלו וירושת משפחתו. היו ספרי רשימות אלו רלבנטיים יותר מכל ספרי הסיפורים שנדמים לנו יותר רלבנטיים. שהרי הם סידרו את העם על מחנהו ועל דגלו ממש וסידרו כל יחיד לפי מקומות בסדר זה.

אם כן כאשר נרצה להעריך בלבנו את גודל הפרשיות הללו, אם כדי להבין את מקומם כפי שהיו, אם כדי ללמוד מהם את שיש לנו ללמוד בדרך הרמז והדרוש לחיינו, יש לנו להעריך את הרשימות הללו כספר טלפונים. שאין מציאותם עבור השמות והמספרים אלא עבור האנשים החיים המסומנים בהם ואשר נעמדו על מקמם בספר זה. אם כן כדי לצייר בלבנו את מהות הפרשה עלינו לצייר לעצמנו קודם לכל את כל אחד מהאנשים הרשומים בו, דרך משל אליצור בן שדיאור היה איש שלם עם ביוגרפיה ומשפחה ולימודים ועבודה ואהבות ושנאות וקנאות, וכיצד פעל עליו העמדתו בראש שבט ראובן, שגם להם היה אופי שלם והיה מורכב מאנשים ממשיים שלהם חיבורים ופירודים ואהבות ומשפחות וכו'. ואם חסר לנו הרבה כדי לצרף לעצמנו תמונה כזאת, שהרי בידינו פרטים מועטים מאד אודותיהם, על כל פנים נצרף מלבנו בדרך הדרש והדמיון כדי להשלים את התמונה. ומצינו למדרשי רז"ל שדרשו הרבה אודות שמות בני אדם הנמנים במקרא, וצירפו נימא בנימא להוציא מרמזי המקרא תמונה שלימה, שהרי אלו הרמזים שנשארו לנו ואם לא נשתמש בהם במה נשתמש. והבינו שמסתמא נקראו על שם מעשיהם או שמם גרם להם למעשיהם.

וכך אם נרצה להבין מכל זה משהו לתיקון נפשנו, נוכל ללמוד זאת על ידי מציאת התמונות השלימות הללו ואיך נסדרו איש על מחנהו בספר, וכיצד אפשר לדמות מילתא למילתא לתמונות אנשים שלמים שלנו ושאנו מכירים בעצמנו ובדורנו ומה ניתן ללמוד מהם. וכאשר מבינים את זה מבינים איך דברי הימים הוא כח חכמים ומאור עיניהם, שהרי זה עיקר מטרת התורה לתקון הנפש ותקון החברה, ללמד לכל אחד לפי פרטיות מציאות נפשו את מקומו ותפקידו בעולם, וכאשר נגנז ספר יוחסין אין אתנו יודע עד מה ונשאר לנו התורה בגדר הוראות כלליות בלבד ורחוקים אנחנו מלדעת פרטיות העמדת כל אחד ואחד על מקומו.

ה] יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב הוא הרשימות הכתובות. תורה שבעל פה הוא בני האדם החיים הממשיים שאותם מסמנים הרשימות הכתובות. לפיכך נמצאו בתורה שבכתב הרבה רשימות יבשות. כי לרשימות כאלה נועד כל עיקר הכתב. והרי המצאת הכתב לא היתה לספר סיפורים, שאלו נמסרים בצביונם וחיותם בעל פה. אבל הכתב הומצא לחשב חשבונות מי חייב למי וכמה וכו'. ולכן בתורה שבכתב מהגדרתה תימצא רשימות יבשות כיצד לעשות את המשכן ורשימות התולדות ומקומות כי זה הגדרת התורה שבכתב. אבל הסיפור בעצמו, החיים בעצמם, שעליהם נועדים הרשימות הללו, אינם נכתבים בספר כי מקומם הוא תורה שבעל פה, הדבר שהכתב מסמן. ולכן הלומד תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה הוא כמו הקורא ספר טלפונים מבלי הכרת בני האדם שבו שאין בו כל תועלת. אבל בחיבור שני התורות הוא תורת חיים.

ו] יום מתן תורה הוא מתן הלוחות, שהוא שורש תורה שבכתב. פירוש שאי אפשר לקבוע יום ותאריך על כל התורה שהיא רחבה מארץ מידה, ומקפת כל החיים וכל העולם שכולם בחכמה עשית. אבל הגדרת היום הוא על הגדרת הכתב, שהוא כמו שמסדרים את הרשימה איש על מחנהו של עשרת הדברות או תרי"ג מצוות והם סימנים אל כל התורה החיה כולה. ויש בה משמעות למי שיש לו את התורה כולה בלב, שהוא מבין ומכיר איך כל דיבור מסדר את שאר הדברים שבעולם במקומו איש על דגלו.

כמו שאמר המגיד מדובנא לגר"א, שתיקון ליל שבועות הוא כמו הצעת הדוגמא של הסחורה, ומי שאין בידו הסחורה לשחוק ייחשב הצעת הדוגמא. אבל מי שיש את התורה כולו בליבו, כל אחד כפי הבנתו, הרי הוא קורא בכ"ד ספרים ומסדר לעצמו את סדר כל התורה כולה בסדר אחד, ומצרף את כל רוחבה הנמצא בו לסדר אחד, נעשה מזה קישוטי כלה. כמו קישוט ממש שאינו אלא אבן, אבל כאשר האבן הזאת מסמן סיפור אהבה שלם הרי נעשה מזה יחוד. כך תלמידי חכמים שושביני הכלה שיש בליבם את עצם התורה, צריכים הם להתקשט בכ"ד קישוטים שהם כ"ד ספרים, כלומר לסדר הכל בסימנים שהם קישוטי היחוד. וככל שמרבים להוסיף קישורים מן התורה שבעל פה שבליבם אל אותם הקישוטים שבידיהם הרי מרבים בכך שמחת היחוד, שהוא יחוד תורה שבכתב עם התורה שבעל פה תפארת ומלכות, והוא הוא שמחת מתן תורה.

תואר כלה מאד נתעלה

"תואר כלה מאד נתעלה בקבלת יום זה עשרת הדברים", מה מתוק הוא תיאורי חג מתן תורתנו כהעמדת חופה ויצירת ברית נישואין בין הנותן לבין המקבל, מלווה בכל תיאורי הרומנטיקה האפשריים והבלתי אפשריים, כאשר המעמד הזה מתואר בחז"ל, וביותר בזוהר, וכלל ביטויי רגשות העם בפיוטים ספרים ומאמרים. הלב שואל, אנה הדרך המוביל אל חתונה מתוקה כזאת, איך נראה אנחנו בחיינו מקום של קבלת תורה שיש בו אותו אושר אותו נועם ואותו הבטחה נצחית כברית נישואין, מה יש בתורה שגורם לנו להרגיש בקבלתה ככלה בחופה, ומהו חוסר ההבנה המעכב בעדנו מלראות את הדבר הזה. אנסה לשרטט את הגדרות הדבר הזה, כפי שהבנתי אותו השנה, בזכות שושביני הכלה חברים מקשיבים.

שגרת לשון בחז"ל מתארת את התורה כנתונה "מפי הגבורה". אין דבר רחוק מתיאור אהבה ונישואים מתואר זה. התורה מתוארת כמפי הגבורה כי היא קיימת בגבורה, היא לא נתונה מפי החסד. העולם שלפני התורה מתוארת כחסד, עולם חסד יבנה, העולם הוא רחב ועשיר, מלא חופש אהבה יצירה וקיום. ואילו התורה באה לחוקק חוק על העולם הזה, להגדיר את הגדרותיו להעמיד עליו גבולות להגיד זה מותר וזה אסור זה חובה וזה פטור, זה טוב וזה רע. היא מסמנת עבורנו בגבורה רבה את הדרך נלך בה ואת השבילים אשר לא נעיז להתקרב אליהם. ועלינו לחתור אל איחוד הגבורה הזאת עם תואר הנישואין, עם פסגת הייחוד, עם מה שמתואר כקרבה היותר קרובה האפשרית לבשר ודם עם האלוהות, כפי שמתואר הוא במקורות הקבלה, שהוא יום חג השבועות.

[במילים אחרות, אנחנו מבקשים להגדיר בצורה מאד ברורה, כי אם זו תורה של עץ הדעת טוב ורע, כאשר תיארו בזוהר ששה סדרי משנה טוב ורע כשר ופסול אסור ומותר, בוודאות אין זו התורה שעליה שמחים כל כך ומאושרים כל כך. התורה שעליה נאמרו תארים אלה חייבת להיות התורה של עץ החיים, אשר אל השגתה וקבלתה מחדש אנחנו חותרים בחג השבועות, ואל תיאורה עד כמה שיתנו המילים אנחנו חותרים כאן.]

ובכן, מהו תורה. תורה מלשון הוראה, הוא מורה ומדריכה לנו דרך של חיים. חשוב לא לטעות כאן ולפרש ש"התורה", כלומר איזה טקסט נתון, היא "הדרך לחיים", ואין בלתה. אלא להיפך, "תורה", היינו הוראה ודרך לחיים, וזהו התורה אשר אנחנו מחפשים בכל שנה ושנה. זמן מתן תורתנו אינו זמן לציין איזה מאורע בהיסטוריה העתיקה, אלא זמן ומקום בחיים שלנו שבה מקבלים אנחנו דרך לחיינו בהוויה הנוכחית. ותורה שאינה מספקת מענה לכל בעיות ושאלות הקיום הנוכחים, בצורה מלאה, אינה ראויה לשם תורה, ואם אין לנו הוראה כזאת, הרי זה אומר שלא זכינו לקבלת התורה.

כבני אדם, מזדהים אנחנו הרבה יותר עם דרך החיפוש והבקשה אחרי התורה הזאת, מאשר עם מעמד קבלת התורה עצמה. אין אנחנו בני אדם קבועים, דוגמטיים, אשר המציאו להם איזה תבנית טקסט אחד ואתו הם מנפנפים בכל עת, מחפשים אנחנו תורת אמת, משהו שיענה על כל השאלות. ימי העומר מסמלים את מכלול שאלות הקיום, חמשים שערי בינה אשר הראשונים הגדירו כחמישים שאלות הרשומות במענה ה' לאיוב, והכתר המופיע עלינו בחג השבועות הוא רק זה הנותן מענה לכל חמשים השאלות, מראשית ועד אחרית. ואילו הדבר הזה תורה, מין תחושה ברורה של הראוי לנו והבלתי ראוי לנו, הוא דבר אשר אנחנו חווים רק לעתים נדירות. כשם שחג השבועות הוא יום אחד בלבד, שבע פעמים שבע ממנו ימי השאלות.

אמנם, מתוך תהייה מאד עמוקה, ומתוך נתינת רשות לעצמנו לשאול את השאלות המפליגות ביותר, מצאנו כי יש מקום מסוים אשר בו התורה מופיעה בפנינו, שיש דבר, שהוא כל בקשתנו, אשר בו מתבהר בפנינו, מפי הגבורה עצמה, מה ראוי לנו ומה אסור לנו. לא "אסור" כפי שהבנו בילדותיות כזאת. שאין בה אותו וודאית נבואית של מתן תורה, שלא עברה את כל מ"ט שלבי הספקות, אלא וודאות שקטה, יד האוחז בידינו ואומר לנו את זה תיקח לך ואת זה תשאיר. קול המופיע לעתים נדירות ביותר, אבל גם בצמתים המכריעות ביותר, ומגיד לנו בבירור את התורה.

בכדי שלקול הזה יהיה משמעות, הוא חייב לבוא ממקום שמכיר היכרות עמוקה אינטימית ואינדיבידואלית את כל נבכי הנפש, את כל המסלולים וכל התהפוכות וכל הצדדים. שכחת להכניס ספק אחד, או כפירה אחת, לתוך הבקשה, וכל התורה שלך לא שווה כלום. כי הוא כבר לא תורה בשבילך, הוא איזה דפוס המוחל עליך ממקום אחר. כך זה עם עצמנו, וכך, בקל וחומר, עם אחרים.

באופן כללי, לשיפוטיות, ליומרה הזאת להגיד לשני מה טוב לו, למסור לו תורה, אין כלל על מה לחול. לא כי זה מעשה פסול מאיזה סיבה מוסרית אופנתית, אלא כי הוא פשוט חסר ואין לו על מה לחול. בשביל להגיד דבר אחד לזולת, אתה חייב להיות מסונכרן אתו עד שם. לדעת את כל התהליך של המחשבה הזאת שלו שלדעתך הוא טועה בה, ולהיות מסוגל לבוא אל המקום הזה המדויק ולהראות לו את טעותו. לרוב אין ההיכרות הזאת קיימת כלל, ועתים אף חברים קרובים ביותר ייקח להם שנים של ניסוי ותהייה עד שיגיעו לסוג של היכרות כזאת. וגם כאשר היא מופיעה, היא שם רק לרגע. כי הדרך אל לב בני אדם היא גן המבוכה העמוקה ביקום, ואתה צריך נס ממש ללכת עם אדם בכל הדרכים שלו עד שתגיעו ביחד אל מקום ההכרעה שלו.

'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', שזה בערך אומר, אף פעם. בכל זאת טועמים אנחנו לפעמים את טעמו של ההגעה למקומו הזה, תוך התקרבות עמוקה מאד של חברים, הקופצים קפיצות רבות של אימון במסירות נפשם, ואז לרגעים יכול להיות אולי דבר כזה של להראות לשני מה לעשות.

כאשר אנחנו מתארים יום מתן תורה שלימה, באוטופיה בלתי אפשרית כזאת שאלוהי היצירות כולם יופיע לעם כולו וייתן להם תורה, אין לנו מילה אחרת לתאר אותו בה אלא כייחוד. שכן, המרכיב הכי מהותי בנגיעה הזאת של נותן תורה ומקבלי תורה הוא האינטימיות העמוקה בעולם שהוא תנאי הכרחי, וכמעט הדבר עצמו, לתורה. הרעיון הזה שהאלוהים ידבר את כל הדברים האלה לעם כולו, או לעולם כולו, אומר שנוצרו בין העם ובין האל תנאי קירבה כאלה שכבר מאפשר לו להגיד להם את עשרת הדברים האלה. ואין זו היכרות חד צדדית בלבד, כאילו שהאל הרי יודע ומכיר את הכל וממילא זכותו להחיל עלינו תורה כגיגית, אלא ברית משותפת לשני צדדים, בשאלת פיה ואמרה הן, נעשה ונשמע, נתייחד אתך, ההר כגיגית לא תהיה כלא של כפייה אלא חופה של נישואין, ונתקרב עד כדי שמיעת קול אלוהים בדברי תורה.

[במובן כללי, ניתן לומר אשר כבר נוצרו היסטורית תנאי אינטימיות כאלה באופן כללי בין מקור התורה לבין היצורים, במידה מספקת שיקבלו למשל את עשרת הדברות שהם תורה כללית לכולם, ואילו לגבי פרטים יותר מפורטים הדבר תלוי בכל יחיד ויחיד או כל קבוצה וקבוצה וכו']