תתן אמת ליעקב , שקר ליוסף

וישב יעקב. ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקב"ה לא די להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה.

כמה נוגע ללב התיאור הזה, וכמה אקטואלי הוא אלינו. קראנו את כל סיפורו של יעקב מלידתו ומריביו עם אחיו, עד שיצא מבית אביו לחרן, עד שהתחתן וכל מאבקיו וצרות נשותיו ובניו וחותנו ואחיו, והנה סוף סוף חזר אל ביתו אל ארצו ומקומו, עם כל מה שהרוויח בנים, "ויבא יעקב אל יצחק אביו", חשב לחזור לאיזה ישוב העולם בורגני אשה ילדים מקום, אמר הקב"ה לא, זה לא עובד כך לצדיקים, ההתיישבות הזאת טובה אולי לעולם הבא, בעולם הזה יש עבודה לעשות, יש תהפוכות יש דרמות יש תמיד דרך ללכת בה ולהוסיף בה. מאחר שלקחת על עצמך להיות צדיק "והיה הויה לי לאלהים" הבטחת לעצמך שלא יהיה לך שלווה בורגנית בעולם הזה. וכל פעם שתחשוב הנה כבר הגעתי כבר למדתי כבר לחמתי כבר ניצחתי כבר התמודדתי כבר השגתי, תקפוץ עליך רוגזה חדשה עוד יש מה לחדש להוסיף ולעשות, וכמו תמיד זה בא עם דרמות עם עייפות עם לילות חסרות שנה וימים מלאות פעולה עד עייפות וחוזר חלילה.

***

אבל יש להתעמק יותר בשתי נטיות אלה, והרי שני צדדי הסיפור הזה בליבו של יעקב הם הווים, מצד אחד "ביקש לישב בשלווה", מצד שני "אמר הקב"ה". מהו בקשת השלווה לפי עומקה ומה אומר על כך הקב"ה, כלומר הקריאה אל מעבר.

כל בני האדם מבקשים את השלווה. או את האושר, או איך שקוראים לזה. חכמים רבים שאלו מהו הדרך הישרה שיבור לו האדם שבו יפיק את מירב השלווה בעולמו. אמר אריסטו אין חיי שלווה יותר מחיי עיון והתבוננות. הלא עולם הממשי מלא תהפוכות וספיקות וכאבים. ואילו המעיין על כל דבר יפיק טוב, עד אשר יראה את עולמו בחייו, ידע את עצמו וידע את העולם שהוא שרוי בו וידע את אלוהיו. ובכך תתקיים תקוות האדם ותכליתו להוציא לפועל שלימותו האנושית להיות לבריה יודעת ומכרת.

זו דרך אחת אל השלווה, דרך שאפשר לחשוב בה שהיא דרך תלמידי חכמים בעלי תורה כיעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים. ובוודאי היא תקווה טובה של התלמיד חכם לישב בשלווה באוהלו עם ספריו ומחשבותיו ועיוניו ולא יטרידוהו טרדות פרנסה וטרדות משפחה וטרדות פוליטיקה, ואם יחשוב על דברים אלה אינם אלא בכדי לדעת ולהבין, ידע ויבין את כל סיפורי העולם יבין את הביזנס ואת הפוליטיקה ובסוף תהיה לו שלווה שלימה כי ידע את כל וידע כל בו.

***

אלא שיש לדעת, כי יש פסיביות או דכאון מובנה בדרך הזה. וזאת מסיבה כפולה: ראשית, כי מטבע המציאות שאי אפשר לאדם לבוא עד תכלית ידיעתה, ולכן דרך המחקר אחר ידיעת אמיתתה בהכרח תוביל את המבקש אל הייאוש ואל האבדון הדיכאוני, יש במהרה ויש שלוקח לו יותר זמן להבין. שנית ויותר מהותי, הדרך הזו במהותה היא לקיחת צעד אחורה מן ההיות האקטיבית הדינמית של העולם, אל תנועתו של החכם המביט מבחוץ ותוהה מה יש בה. זו תנועה שיש במהותה נטיה של פסיביות, של צמצום, של דכאון. אמר הרב בעל התניא רוב המתמידים בלימוד הם בעלי מרה שחורה.

הגדרה יפה שראיתי, הוא שיש שתי צורות להתייחס אל העולם: יש מבינים את העולם כפאזל, כחידה. ויש מבינים אותו כמשחק. בעלי חיי העיון, ה"ויטה קונטמפלטיבה", מסתכלים על העולם כפאזל. כל חייהם הם מחפשים להרכיב אותו ישר, לראות איך חלקיו עובדים זה את זה, להבין איך העולם עובד. מאידך בעלי חיי המעשה, ה"ויטה אקטיבה", רואים את העולם כמשחק שיש לשחק אותו, שיש לנצח בו אם אפשר. הם לא מחפשים להבין את חוקי המשחק או למה החוקים הם כאלה ולא אחרים, כי לא זהו מציאות העולם. זו משחק שיש בו כלים מסוימים שצריך לשחק דרכם, חוקים מסוימים שבהם העולם עובד וחוקים אחרים שבהם הוא לא עובד, ויש לשחק בו בצורה הנכונה. במשחק יש מנצחים ויש מפסידים,  אבל הגדרת הכל הוא משחק.

בשפה של הדרוש אפשר לומר, שזה ההבדל בין אורה ושמחה. כתיב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". אמרו על כך חכמים, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. יש שתי מטרות שונות בעולם הזה. הצדיקים, המבקשים לישב בשלוה, הם דורשים אחרי האורה. מבקשים הם להבין ולדעת את העולם, וכשהם מצליחים להשיג מעט מזה, נחה עליהם האור. תיאור החכמה תמיד כאורה, ותיאור החכמים העוסקים בחיי חכמה כמי שחיים באור. הישרים, אלה לוקחים את העולם כפשוטו, חיים הם בתוך המשחק של העולם, הולכים בו בישרות כפי חוקי המשחק שלו, הם דורשים אחרי השמחה.

ובהקשר לחנוכה שאנו בו, ראינו שלא נתקן בו שמחה אלא אורה. כי הוא חגם של בעלי העיון, תלמידי חכמים או פילוסופים, אבל את בעלי המעשה בעלי הניצחון לא רצו להזכיר בו כ"כ. ואילו הזכירום היה בחנוכה שמחה כמו בשאר החגים, אבל מאחר ואין עיקר החג אלא על האורה, שייך הוא לצדיקים שמבקשים לישב בשלוה ולהאיר באור תורה.

***

"האמת" היא מן הכוחות החזקים במציאות. כל הולכי העולם רוצים את האמת לצידם. תופסים הם את האמת כבעל ברית הכי חשוב במאבקם אל השליטה או אל ההצלחה. או יותר מכך, רואים את האמת כמטרה לעצמה. בזמנים אחרונים דובר הרבה אודות עולם ה"פוסט אמת". כאילו עולם שמעדיף את ההצלחה על האמת, גם במחיר השקר בדרך אל הנצחון. ציניקנים יגידו אין אלה אלא דמעות המפסידים החושבים לנכס את האמת לצידם, אחרי שהובררה כריקה. אבל יש לקחת צעד אחורה ולהתעמק פה מעט יותר.

כי כל מי שנגע בו יצר חיפוש האמת, יודע שהוא אינו דבר שאפשר לבדוק באתר "בדיקת האמת" על משפט שאמרר פוליטיקאי זה או אחר. וכל מי שנגע בו חיפוש האמת, יודע גם את כוחו המשתק של האמת, כאשר אדם רואה כי אין באפשרותו להגיע אל אמת כלשהו, או כי נתקע בדרך אליה, או כי האמת שהשיג בליבו הפוכה אל הדרך אשר במציאות.

למען האמת יש להגיד, האמת כפי שהיא נתפסת אצל רוב דורשיה, יש לה מעט מאד תועלת במשחק שהוא העולם הזה. וכל כך למה, לפי שהיא יכולה במהותה להתייחס רק למה שקיים כבר ולא אל הפעולה העתידית, או אל החלום. האמת בטבעה מנוגדת לכל חלום, וכמעט לכל פעולה מעשית. כל עשיה או יצירה, דורשת כתנאי אליה קפיצה מן האמת המוצקת אל הדמיון, אל מה שאפשרי, אל מה שאינו עוד בנמצא אבל עלול הוא להימצא אם יהיה מי שיקח על עצמו לשקר בדרך אליה. וכשאני אומר לשקר, אין כוונתי אל שקר פשוט, אלא אל המציאות שמרגיש כל בעל אמת, אשר כל יוזמה וכל אקטיביות מורגש בה נטיה מדרך האמת. שהרי אדם לוקח על עצמו פרויקט ובעל אמת הוא, לא יוכל להגיד לך בכנות ובאמת הפרויקט הזה יצליח. אולי כן, אולי לא, אולי יתברר שלא היה רעיון טוב. אבל ככה לא בונים שום דבר. רק אלה שמסוגלים לשקר, או לחלום, ולחיות באותו שקר, או באותו אפשרות עתידית, מסוגלים להזיז דברים במציאות.

אפשר לומר, פעולת היצירה היא שייכת לשקר. פעולת אימות אחרי הקיום שייכת לאמת. האמת היא תמיד אחרי המציאות, מבקשת לוודא מה קיים בה ואיך היא קיימת. אבל "בראשית ברא אלהים", זוהי פעולה של השקר. כאשר אמרו חכמים "אמת אמר אל יברא שכולו שקר". וודאי פעולת היצירה שקר היא, ונצרכת דילוג על דרישת האמת הטהורה בכדי להגיע אל היצירה. האמת יש לו רגלים, תמיד יש לו על מה לעמוד, היא באה אחרי הקיום. השקר אין לו רגלים, אבל איך אמר מישהו "בלי רגלים היא מגיעה לכל מקום בעולם", היא מאפשרת לעוף, ליצור, להשיג מעבר לקיים כבר.

***

אתן דוגמא פשוטה, ובה יובהר נקודה נוספת ביחס שבין האמת לבין המעשה. וגם יותן בה דרך אפשרית להינצל מאבק הדיכאון הנופלת על בעלי העיון, ואיך נחזיר את שמחת היצירה אל העיון.

אדם קם בבוקר ויוצא לחוץ, שואל אותו חבירו "איך אתה מרגיש היום". כבעל אמת, קשה לרוב לענות על שאלה זו. וכי איך אוכל להגיד לך איך אני מרגיש. קודם כל, עוד לא חשבתי על כך ועוד לא היה לי זמן להתעמק בתחושתי היום. תתן לי חצי שעה שקט ואגיד לך איך אני מרגיש. שנית, תחושתי מעורפלת, אולי אני בדכאון, אולי אני חושב על עשרים וחמש צרות שיש לי לעסוק בהם היום. איני חושב שתהיה מעוניין לשמוע אותם עכשיו. אבל הגישה הזו מובילה אל האפסות. אם גם איך אני מרגיש אני לא יכול לענות, איזה שיחה תוכל להיווצר מזה, ואיזה יום יהיה לי אחרי זה.

בעל המשחק עונה מיד בחיוך גדול " בוקר טוב, אני מרגיש נפלא היום", וכי הוא באמת מרגיש נפלא, אולי כן אולי לא. מסתמא בכלל לא התבונן לדייק בזה. אבל כפעולה, הוא וודאי מרגיש עכשיו נפלא יותר מלפני השאלה. כי אולי יש כאן מעט שקר, אבל יש כאן גם פעולה של אמת. פעולה אקטיבית של יצירה. שיוצרת בדיבורה את מה שהיא משקרת. לעשות את השקר לאמת על ידי הגשמתה זוהי הגדרה טובה לרוב הפעילות של העולם הזה.

כמו כן ביחס לכל עיון. גישת בעלי האמת אומרת אני לא יודע סוגיה זו על נכונה, איך אוכל לחשוב בה או לדבר בה, והרי יש לי בה ספיקות רבות, והוא משותק מלפעול. בעלי המשחק, שאמנם בחרו בחיי חכמה ועיון, עדיין יודעים כי הפעולה קודמת לכל אמת. בכדי לחיות חיי עיון, צריך לעשות מהם פעולה. כל יום בין עשר לאחד-עשרה אני מעיין. כך יש לי גם שמחה ועשיה בנוסף לאורה. בכוח הפעולה שאני מתיישב לעיין, או לכתוב, או לקרוא, עשיתי שקר, ותוך כדי לימוד הוא מתהפך לאמת.

זהו גם ההבדל בין אקדמיות משעממת לבין והגית בו יומם ולילה. החכמה מתחילה לשעמם כשתופסים אותה בלי הגוף שלה, מבלי הפעילות שבה הקודמת אליה ומלווה אותה בהכרח. החילוק בין עיון מנותק לבין עיון שהוא עבודה רוחנית הוא דווקא בכך שהעבודה הרוחנית קיימת על השקר, על הגוף. היא עבודה ולא אמת מנותקת בלבד. היא מתחילה עם משחק ועם שקר, ותוכו היא פועלת אמת.

***

"תתן אמת ליעקב" מסמל יעקב את מידת האמת. ביקש הוא לישב בשלוה, יהיה פילוסוף של העולם על הכורסה שלו, ויבוא אליו כל ההבנה והתורה והידיעה של הקיים. קפץ עליו רוגזו של יוסף. יוסף כשמו מסמל את ההוספה על הקיים כבר, את היצירה. את הברית. ואת הסוד. אמר הקב"ה, זה שאמר בראשית, השלווה שייכת לעולם הבא, לעולם שבא אחרי הקיום, זוהי תקווה יפה. אבל היא חייבת לבוא אחרי ובתוך הפעילות. העולם הזה תמיד עומד במגמת בעל החלומות, זה שיודע לשקר עד שמגשים את השקר.

זוהר מתחדש לראש השנה תשע"ז

[א] כתובה פנים ואחור

רזא דראש השנה. רבי יצחק פתח לה פיתחא מהאי פסוקא (יחזקאל ג, ט-י) "ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר, ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור". האי ספרא וודאי עליה נאמר (ראש השנה טז, ב) "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה", וביה רשימין עובדין ודינין דבר נש, כהאי ספרא דיחזקאל דביה חזא דינא דאתגזר על עמא קדישא. אמר יחזקאל ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק, ודאי על דא אכלי בני ישראל דבש בריש שתא ואמרי יהא עלינו שנה מתוקה כדבש, למהווי האי ספרא כדבש למתוק.

תא חזי, יחזקאל נביאה קדישא חזא למרכבתא דלעילא, וכתב עליה מאי דלא גילה עליה בר נש אחרא בעלמא. והא חזינא דאמר על החיות ארבעה פנים לאחת, איש אל עבר פניו ילכו. דלית אחור במראה דמרכבתא, כולהו פנים, חוברות אשה אל אחותה. ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה.  לחוד כד חזא למגלת ספר חזא ביה פנים ואחור. ודאי רזא דא אית לאסתכלא ביה טובא.

הכי אוליפנא, דיחזקאל נביאה הוי נבואתיה בכתב ולא בעל פה. ובהאי זכה למכתב מאי דלא זכי שאר נביאי למחזי. ובהאי הוי ליה נגיעה בדרגת נבואת משה רבינו לעילא מדרגת שאר נביאי. מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, קרא כתיב (במדבר יב, ו-ח) אם יהיה נביאכם יהוה במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו . לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת יהוה יביט. ואסברה רבי משה בספרו, (יסודי התורה פרק ז הלכה יא) "כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה.  ומשה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא), ונאמר "ותמונת ה', יביט" (במדבר יב,ח):  כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו".

הכא מקובלני, כל מה דילפינן בתורה עלינו נאמר, ולית ביה דבר שהיה ולא יהיה או דבר שהיה לאיש אחרא ולא לנא. אם כן לשם מה סיפרה לנו תורה מעלת משה רבינו על שאר נביאי, אי לית אחרא דיכול להשיג בדרגת נבואת משה, וכי תחרות הוא זה למנדע מאן נביא גדול יותר. אלא נבואת משה ונבואת שאר נביאי תרי שבילי נינהו בשבילי נבואה, ואית לכל חד וחד למנדע ית כל דרכי נבואה וללכת בכולהו לפי דרכו. והא אוליפנא, משה חזא את דיבורי הויה באתוון ובמילים, כהא דאמרינן וידבר הויה אל משה ויאמר הויה אל משה, חזה משה באתוון, ושאר נביאי במראין וחיזוון, דהוי חידה ומחזה, ומיניה לקחו הדיבור.

הבן בחכמה וחכם בבינה

אוליפנא, דתרי שבילי אית למנדע אצילות. חד דרך החכמה וחד דרך הבינה. דרך החכמה באותיות ומילים והסברים, ומיניה נובע הדיבור בסוד אבא יסד ברתא. ודרך הבינה בציורין ותמונות ומראין, ומינה נובע הכתב בסוד כתבם על לוח לבך, בינה ליבא ובה הלב מבין, ובנה זעיר אנפין נתכונן בתבונה והוא קולמוס דבקע ימא דאורייתא. והוי משה הולך בדרך החכמה, והכי כל נבואתיה פה אל פה ולא בחידות על ידי חזיון ומלאך. ולהכי הוי נבואתיה תורה דאיהו חוק ומשפט הנמסר במילים ומשפטים. ושאר נביאי מבינה כדאמרינן מבינה נביאים, חזו מאי דחזי על ידי מלאך ועל ידי משלים וחזיונות, ומיניה מתרגמים אל המילים ומפרשים אותה. לכן דיבר הויה אל משה פנים אל פנים, דהא חכמת אדם תאיר פניו, שהחכמה מן הפנים הוא, ולשאר נביאים במדרגת אחוריים, כהא וראית את אחורי ופני לא יראו. ונאמר בפרשת הנביא שקר אחרי הוי"ה אלהיכם תלכו, בהאי אורחא מהלך הנביא אמת הקם אחרי משה.

לחוד הכא כתיב ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור, פירש המלאך את המראה בפני יחזקאל והנה היא כתובה פנים ואחור. דא רזא דהבן בחכמה וחכם בבינה. דחכמה מילים ובינה ציורים. ואית למילים ציור ולציור מילים. ציורא דאותיות הכתב דא הבן בחכמה. דביה דרש רבי עקיבא מה דלא אתמסר למשה. דמשה בגוף פנימיות האותיות הוי יתיב ור' עקיבא בגוון ציורא דלהון, דרש בקוצי אותיות וקשר להם כתרים. ודא לא ידע משה דיתיב מלגאו. ויחזקאל חזא למראה הספר. דא חכם בבינה. דראה במראה וחזיון את המילים בספר, והכי הוי ליה ברירו דנבואת משה בגו חיזו דשאר נביאי, דהא חזי לאותיות הספר עצמם ולא הוצרך לפרש המשל שראה. לחוד חזא להו באספקלריא דשאר נביאי דחזה מראה האותיות בספר עצמם ולא המובן של האותיות כמשה. כמאן דקרי בספר החתום ואמר לאשר יודע ספר לפרש לו הספר.

ובדרך התפלה, אית דמתבונן ומחשב בכוונות ומשמעות המובן שלהם. איהי אזיל בדרכיה דמשה תפלה למשה. דא הוא תפלת האצילות תפלת פנים בפנים. ובשעתא דשתם תפילתי השיב אחור ימינו נסתם המוח והלב ואי אפשר לנו לכוון ולהתפלל ככה. נתקע בשופר דאיהי בינה, בציורא דגוף השופר ובמראה אותיות תיבות התפלה עצמם, ובכך עושים דרך לחזור אל גוף התפלה. הרי שמאלא אציל לימינא, אימא אצילת לאבא, כדין תמונה אצילת ללא-תמונה. כד בר נש אסתכל בתמונת האותיות ומצייר בליבו תמונותיהם הרי פותחין ציור האותיות את שעריהם בפניו ואזיל בדרכו דרבי עקיבא לדרוש כתרי אותיות. כדין ציורא דשמא עילאה בליביה ואיהי מפתחא דאפתח שערי בינה ומנהון חכם בבינה למחזי מאי דלא אתחזי.

[ב] עבר הווה עתיד

ר יצחק בעי, הא הוי מעיינא בספרא חדא דביה רמיז לקרא, ועאלת תווהא חדא בליבאי ולא אשכחת ליה פתרון עד כען. אשכחן שהעבר נקרא פנים והעתיד נקרא אחור. דאמרינן מראש מקדם נסכתי הא קדם הוא הפנים, גן בעדן מקדם מן המזרח דאיהו צד הפנים, וכך נקרא העבר פנים כדאמר וזאת לפנים בישראל. והעתיד נקרא אחור כדאמרינן אחרית הימים. והיה אחרי כן. וכתיב ביחזקאל (ב , י) על מגלת ספר אשר נשלחה אליו ביד והיא כתובה פנים ואחור, ומתרגם יונתן מאי דהוי ומאי דעתיד למהווי.

אמר רבי יוסי, הפנים הם הדבר הידוע תמיד, כדכתיב הכרת פניהם ענתה בם. והאחור הוא הבלתי ידוע והבלתי מוכר, דהא בלתי אפשרי להכיר באדם מאחוריו. ולהכי יש בו משיכה ארוטית דהא הארוטיקה ממירה את העלם החושך אל התשוקה, ולהכי מובן שאל העבר אנו מסתכלים בעינא פקיחא, דהא ידוע מה דהווה, ולית ביה חוסר ידיעה, אמנם העתיד תמיד הוא בלתי ידוע, וכולם נכספים אליו, ולהכי מתאים הוא אל האחור.

אמר רבי יצחק, אי הכי ארווחנא שהנבואה נמצאת תמיד באחור, כדכתיב וראית את אחורי, שכן היא מתעסקת במה שיהיה. וכך אנו מתחילים את ראש השנה באחור בכדי לקדם את שיהיה בשנה זו, וספרים נפתחים לראות מה יהיה באחריתה, כדכתיב מראשית שנה עד אחרית שנה, מראש השנה צופה מה יהא בסופה.

אית להתעמק, מהו אותו הכרה שנמצאת בפנים ולא באחור. אלא שהפנים יש בו חילוקי דרגין, שאפשר לראות בו מצח עיניים אזנים אף פה צוואר וכו'. ואילו האחור כולו מקשה אחת אין בו הבחנת הבדלי דרגין, ולהכי הכרת האדם הפרטי הבנויה על חילוקי דרגין לא נמצא באחור אלא בפנים. הכי תפילין של יד אית ביה ד' בתין נפרדים דאיהו מקום ההכרה הפרטית ותפלין של ראש אית ביה בית אחד בלבד דאיהו הכרה כללית שבו כולם כאחד.

אמר ר יוסי, לחוד מאמר חד מצאנו שיש להכיר בו את האדם מאחוריו, דאמר רבי אמר רבי (עירובין יג, א) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. וכבר הקשו רבנן אי אין הכרה אלא בפנים מאי הוא דחזי מאחוריו. ואי תימא דחזי מאחוריו כהא דראית את אחורי מאי דאמר אי חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי, הא כתיב ופני לא יראו. אלא דרבי סתם לן סתם משנה ר' מאיר. האי וודאי הוא ראיית אחוריים שראה רבי לאחוריו דר' מאיר, ולהכי סתם לן כוותיה דאיהו השגה כללית דלית ביה חילוקי שמהן ודרגין. ורבנן אמרי מאחר דלמד תורה מאחר דאיהו אלישע בן אבויה להכי לא נקרא בשמו אלא אחרים. דהא אחר הוא ברזא דאחוריים וודאי, ולהכי ראיתי את ר' מאיר מאחוריו. והאי אחור מעלה יתירה אית ביה ברזא דאם אין מחני נא מספרך, וכד נמחה שמו הפרטי של ר' מאיר במשנה כדין אתהפך ר' מאיר לסתם כל המשניות כולם, והא עילוי יתירה דלית חבריו יכולים להשיג. ואילו חזינא מפניו הוי מחדדנא טפי ברזא דפרט ולא ברזא דכלל דלא הוי אחרים.

הכי אית קלא חדא באחור דכולל כל דיבורים דפנים, והאי איהו קול השופר דאיהו קול חד פשוט ללא חילוקי דרגין ושמהן, וביה כלילן כל פרטי הפנים. ובהאי אחור אית סכנתא דאלישע אחר דחזא למט"ט יתיב. דהא מט"ט איהו תקיעות דמיושב. איהו קשר של תפלין דיד דעליה אתמר וראית את אחורי. דאיהו חוץ מאחר דיתיב מבחוץ בעלמא דישיבה. ועל האי רזא צעקינן בראש השנה בתקיעות אם כבנים אם כעבדים, דעבד אית ביה כל מה דאית בבן אלא שהוא בכלל ולא בפרט.

קם ר' יוסי על רגלוהי וצעק הא אוקימנא דודי שלח ידו מן החור, מאי החור גופא דנוקבא דאתקריאת נקבה על שם החור. והכא אחור א – חור. אלופו של עולם בכל חור וחור. אור החור האיר וראית את אחורי דא אהיה אשר אהיה.

[ג] אחור וקדם צרתני

תא חזי קרא מאי כתיב ביה (תהילים קלט, ה): "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" האי קרא פתח ביה רבי יצחק דהוה יתיב על נהרא דהדסון ואמר בעינא למינדע אמאי כתיב אחור ברישא וקדם בסיפא, והא קדם הוא ברישא ואחור הוא בסופא, ודוד מלכא אמאי אפכא לקראי. כד שמע רבי יוסי לבעיא דא אתעטף בסודרא פתח ואמר ודאי בגין דא הוה קאזיל דוד מלכא ואמר לבתר דא (תהילים קלט, ו-ז) פליאה דעת נשגבה ממני לא אוכל לה, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, דהא רוח כליל ברזא דאחור ופנים ודאי כלילן ברזא דקדם, בגגין כך הוה דוד אמר דהויה דהוא צר לאחור וקדם עביד ליה לבר נשא ברזא דא דלית ליה אתר לילך מן רוח האחור, ולית ליה דוכתא למיברח מן הפנים. ורזא דא (שמות יד, כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, רוח מאחור ולקדם מלפנים דהם קדים מרזא דקדם הוא.

וחכם באחור ישבחנה

אמר רבי יצחק קרא כתיב (משלי כט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה" תא חזי האי קרא ביה גניז וחתים רזא דשופר ורזא דריש שתא. דהא כסיל מאן הוא איהו האי דלא ידע למתיקע בשופר, וכמה דאמרינן (ר"ה כט, ב) תקיעת שופר ורדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה", והאי כסילא דלא ידע ברדיית הפת דהיינו רזא דנהמא דאורייתא, נפל ליה כל רוחיה לגו שופרא ולא נפיק מיניה קלא כלל, דלא ידע למעבד קול מכל, ואע"ג ד"כל רוחו" נשיף לגו שופרא לא נפק אלא כסילותא. אבל החכם דעליה איתמר אשרי העם יודעי תרועה, איהו ידע ליה לרזא דתרועה בקושטא, היא תושבחא דקלא, לית לן אחיזה בחכמה אלא באחור, ובגין כך כתיב (שמות לג, כג) "והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו"

ספק רבי יוסי כפוהי ואמר הני כפיים דעלייהו אתנבי נביא (ישעיהו מט, טז) "הן על כפיים חקותיך חומותייך נגדי תמיד" עליייהו אתמר ותשת עלי כפכה, ועלייהו אתמר והסירותי את כפי ורזא דנא דהשתת והסרת הכפיים מאן ידע ליה.

נענה רבי יצחק ואמר, מדאדכרת קרא דחומותיך, אוליפנא רזא דא. תא חזי מאן אתר נפק קלא דשופרא. וודאי מן המניעה שמונעים חומות שופרא את הרוח. דהא הנופח מבלי מעכב דא כל רוחו יוציא. ולא נשמע קלא אלא נפיחות רוחא. אבל המכוון את הקול אל דופני שופרא דא אפיק קלא. כתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול. דהא כד חכם באחור תמן ישבחנה ישמע קול דמשבחין ואמרין בריך יקרא. דהא פני לא יראו ואזניך תשמענה דבר מאחריך. מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו. והא איהו קל רעש גדול כקול שדי בדברו.

מאי על כפיים חקותיך חומותיך נגדי, וודאי הוא דכתיב והיה כעבור כבודי ושכתי כפי עליך עד עברי. האי כף דעליה אמר רחמנא ליחזקאל חתר לך בקיר, דיחתור חור בקיר חומות העיר, ומהאי חור דודי שלח ידו ושכתי כפי, איהו חור דאתמר עליה חתר חתירה מתחת כסא הכבוד. דמהאי חור נפיק קלא דשופרא. ואיהו הראהו קשר של תפלין, דהא תפלה של יד אחוריים כלפי תפלה של ראש וקשר של תפלין אחור כלפי תפלין דרש עצמו. כך עולם הבריאה כלפי עולם האצילות ועולם האצילות, דביה חזי. ותמן יד המחזיק את השופר כדאמר רב יצחק לוריא י'ד שו'פר ד'בש. הרי שד"י כקול שד"י בדברו.

[ד] כקול שדי בדברו

תא חזי, מאי האי דאמר יחזקאל ואשמע את קול כנפיהם כקול שדי בדברו. וכי מאן שמע קול שדי דיימא על מילה אחרא דדמי ליה, ומי נתלה במי קול כנפים בקול שדי או קול שדי בקול כנפי החיות. רבנן אמרי כקול שדי בדברו כקל דשמעו כל ישראל בטורא דסיני אנכי, דעליה נאמר בתהלים קול הויה בכוח וכו'. ומהאי קל דהוי ידוע ליה אדמי יחזקאל ואמר להו ואשמע את קול כנפיהם והוי כקלא דא.

דאמר רבי משה, בני ישראל בטורא דסיני לא שמעו אלא קול הדברים ולא דברים עצמם. כדכתיב קול דברים אתם שומעים. ותמהו עליה רבנן אי לא שמעו אלא קלא חדא כקול שופר ורעמים מאי הוא דכתיב פנים בפנים דיבר הויה עמכם וכתיב אנכי הויה אלהיך, ואמרינן מפי הגבורה שמענו, ועל מאי מצלינן אתה נגלית לעם קדשך אי לא שמעו אלא קלא חדא מבלי חיתוך דיבור ומבלי אתוון.

אלא הכא רזא דקול רוח דיבור. דהא כולהו עמא קדישא אמרי דחזי בטורא דסיני ולית מאן דידע מאי דחזי אלא מאן דאכניס בדרכי בני הנביאים ונסי לראות את הויה. אבל מאן דידע רזא דקול רוח דיבור דנבואה, וידע דכמה שלבים וכמה דרגין אינון מן הפנים אל החוץ ומן הפנים אל החוץ. קול הוי"ה בכוח כפי כוחו של כל אחד ואחד. דכל אחד ואחד אית ליה להבחין בקולו שלו עצמו איה מקום קול הויה. אית מאן דאשיג לקלא לחוד ואית מאן דאשיג קול ורוח ואית מאן דאשיג קול רוח ודיבור, איהו משיג השגה שלימה. אבל בכל דרגה ודרגה אית לכל דרגין באורח פרט. וכולא עלמא שמעי קול שדי בדברו אלא דאתלביש בכמה לבושין אית לבוש דכח אית לבוש דהדר אית לבוש דשובר ארזים וכו'. וכל חד כמה דאפשיט ית לבושיה דמלכא וכמה דאפשיט ית קלא דיליה גופיה שמע לקול הויה. שצריך להוריד לבושי גופו ולהבחין מאין יצא הקול שלו.

אית דאתחיל מעילא לתתא, כמשה, דאתחיל להבחין מאין נובע רצונו ואיך הרצון מוליד מחשבה והמחשבה מולידה התבוננות וההתבוננות מולידה רוחות ומידות והם מולידים דיבור ומעשה. דא אקרי נבואת משה מתתא לעילה, דשליט על דיבור. והאי דרגא קרוב יותר לאנשי המחשבה אבל תועלתו דקה. ואית מאן דאתחיל מתתא לעילא מתחיל מגלגולי הדיבור ומצרף אותיות בקול דיבורו ומתמן עייל לבתי אהבות ובתי מחשבות ורצונות. ובכל דרגה ודרגה אית דבריר קול הויה עד לקול בלבד ואית דבריר ליה בדיבור וכמה דרגין על דרגין אית.

והא קול דשמעו ישראל בטורא דסיני הוי השגה בקול בלבד, שהשיגו בקול הדברים כולם דהם קול הויה, ובמוחם הבחינו שזה קול הויה אבל לא הגיעו לבירור גמור שיהיה הדיבור חתוך בחיתוך אותיות כדבר הויה. לחוד משה רבינו השיג בסיני עד לדיבור ואיהו הביא את הדיבור של הקול עצמו ששמעו לעם ואמר להם קול זה שאתם שומעים זהו הדיבור שיוצא ממנו, ובהבנתם הבינו דזהו דיבור הויה מאחר ואתאים לקלא. ועל השגה זו נאמר להם פנים בפנים דיבר הויה עמכם, אע"פ דלא שמעו אלא קלא והדיבור מפי משה.

ובאופן כללי הקול הזה הוא מדרגת בינה, דאיהו מראה שרואים שאר הנביאים, ואיהו המוציא קול שופר מבלי חיתוך אותיות. והדיבור הוא מדרגת החכמה שממנו תוצאות חיתוך הדיבור והוא מדרגת משה דחזי מבלי משל. ולהכי אמר הרב יצחק כוונות נשמת כל חי דיום השבת למאן דאשיג קול הנבואה ולא אשיג דיבור, דתמן נכנסת מדרגת החכמה של שבת.

זכאה מאן דשמע בקול שופרא כקול שדי בדברו, תמן אשיג כל דיבורי התורה שיפריט ממנו כל השנה אל השגות פרטיות, ולכולהו שמע בקול שופר דריש שתא בקול דברים בלבד.

המאמר בpdf

אף תורתי עמדה לי

אף תורתי עמדה לי תורה שלמדתי באף היא עמדה לי.

כי רובנו מתחילים לקבל את התורה במצב אידיאלי של בית ספר וישיבה, במקום ללא הרבה תהפוכות ובלבולים וצרות. ואז כאשר אנחנו יוצאים לאוויר העולם, על כל המעברים המטורפים שלו, אנחנו נוטים להניח את התורה בצד במקום שמור ולצאת לבד אל העולם, ואם אנחנו חוזרים אל התורה אנו חוזרים אל המקום השמור שהנחנו אותה שם ולומדים אותה באותו אופי.

לכן, אפילו כאשר העולם, ובני אדם בפרט, עובר מעברים מטורפים וסיפורים עמוקים ורחבים, יעלו שמים ירדו תהומות, הרי התורה שאנחנו מוצאים בדרך כלל שקטה ורגילה, ואין ניכר בה כלל אותו טירוף. ומשאין ניכר בה אותו טירוף היא גם לא יכולה לעזור בתוך השגעון האמיתי שהם החיים בעולם הזה. העולם מטבעו מהפכני רדיקלי והתורה יפה ושקטה ורגילה.

יחידי סגולה יש, אשר בכל המשברים והגלים העוברים עליהם, בין יהיו אלה משברים מחשבתיים ואמוניים, בין יהיו משברים רגשיים וטבעיים לחיים, בין יהיו גלובליים ופוליטיים, אינם מניחים לרגע את התורה. אלה הם המחוברים בברית איתן אל התורה מעל אותיותיה, ויודעים לשוט איתה בכל גלי העולם. מתוך כך הרי תורתם מגלה עניינים מטורפים אשר אין אדם עומד על סוף דעתם אלא אם כן יש לו נגיעה אל העניין. מאחר והתורה עברה ממש בכל אותם כפירות ובכל אותם צרות ובכל אותם תהפוכות, הרי אופיה כוללת כל אותה רדיקליות עמוקה מני ים ורחבה מני גליו.

(מבין אלה אשר מתורתם ניכר שכך הוא מוהר"ן מברסלב, הרמח"ל, הראי"ה קוק, ועוד שאין להזכירם כאן)

שמא תאמר איך אפשר לשמור על יישוב הדעת הנצרכת לתורה בתוך אותו טירוף. עומק הסוד הזה כי התורה בלתי אפשרית לעזיבה כלל. ואם אינה במילים ואותיות הרי בסוף תתהווה למילים. אין הדבר תלוי אלא באמונת אומן שכך הוא, וכאשר חוזר לפתוח פיו בדברי תורה הרי לומד אותה תורה הנמצאת בכל המקומות שלו.


תנא כולה רזא בהאי קרא איתמר: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל".

טיפשאי הוו חשבין אל תסור ממנו לילך אל ימין או אל שמאל, אבל חכימי אמרי אל תסור ממנו כשאתה הולך אל הימין או אל השמאל, דבר נש חייב לילך ולחזר על כל רוחי דשמיא כמה דאמרין בדרוש רוחות. בגין דא איתמר רק חזק ואמץ מאוד דבר נש אזיל בעלמא ואתיין רוחין ונטלין ליה בכו עיקולי ופשורי ועל דא הוה קאמר כי לית שכולתנו למאן דלא אחיד ואחיז בתוקפנא באורייתא קדישא. לא ימוש מפיך בגין דטיפשאי סברין דאורייתא כתיבא בגווילין ובאבני גזית ובגין דכבדו אניחו להון בגון עגלה ואמרין אנן אית לן עגלתא מלאה ולאינהו אית גדלה ריקה מי נדחה מפני מי, אהא אמר "וערפו שם את העגלה אשר בנחל" כל עגלה מן עגל אתעבדא.

אבל רזא דנא אתגלי לן בצוותא בליליא דפוריא-זעירא דאורייתא דקושטא ליתא אלא בגו מילין דמליל איניש עם כל מה דאתרחש ליה וכמו דאתמר "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" בגין דא לא ימוש מפיך ארי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל.
 
– יוסף מילר

זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.