תתן אמת ליעקב , שקר ליוסף

וישב יעקב. ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקב"ה לא די להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה.

כמה נוגע ללב התיאור הזה, וכמה אקטואלי הוא אלינו. קראנו את כל סיפורו של יעקב מלידתו ומריביו עם אחיו, עד שיצא מבית אביו לחרן, עד שהתחתן וכל מאבקיו וצרות נשותיו ובניו וחותנו ואחיו, והנה סוף סוף חזר אל ביתו אל ארצו ומקומו, עם כל מה שהרוויח בנים, "ויבא יעקב אל יצחק אביו", חשב לחזור לאיזה ישוב העולם בורגני אשה ילדים מקום, אמר הקב"ה לא, זה לא עובד כך לצדיקים, ההתיישבות הזאת טובה אולי לעולם הבא, בעולם הזה יש עבודה לעשות, יש תהפוכות יש דרמות יש תמיד דרך ללכת בה ולהוסיף בה. מאחר שלקחת על עצמך להיות צדיק "והיה הויה לי לאלהים" הבטחת לעצמך שלא יהיה לך שלווה בורגנית בעולם הזה. וכל פעם שתחשוב הנה כבר הגעתי כבר למדתי כבר לחמתי כבר ניצחתי כבר התמודדתי כבר השגתי, תקפוץ עליך רוגזה חדשה עוד יש מה לחדש להוסיף ולעשות, וכמו תמיד זה בא עם דרמות עם עייפות עם לילות חסרות שנה וימים מלאות פעולה עד עייפות וחוזר חלילה.

***

אבל יש להתעמק יותר בשתי נטיות אלה, והרי שני צדדי הסיפור הזה בליבו של יעקב הם הווים, מצד אחד "ביקש לישב בשלווה", מצד שני "אמר הקב"ה". מהו בקשת השלווה לפי עומקה ומה אומר על כך הקב"ה, כלומר הקריאה אל מעבר.

כל בני האדם מבקשים את השלווה. או את האושר, או איך שקוראים לזה. חכמים רבים שאלו מהו הדרך הישרה שיבור לו האדם שבו יפיק את מירב השלווה בעולמו. אמר אריסטו אין חיי שלווה יותר מחיי עיון והתבוננות. הלא עולם הממשי מלא תהפוכות וספיקות וכאבים. ואילו המעיין על כל דבר יפיק טוב, עד אשר יראה את עולמו בחייו, ידע את עצמו וידע את העולם שהוא שרוי בו וידע את אלוהיו. ובכך תתקיים תקוות האדם ותכליתו להוציא לפועל שלימותו האנושית להיות לבריה יודעת ומכרת.

זו דרך אחת אל השלווה, דרך שאפשר לחשוב בה שהיא דרך תלמידי חכמים בעלי תורה כיעקב אבינו, שהיה איש תם יושב אהלים. ובוודאי היא תקווה טובה של התלמיד חכם לישב בשלווה באוהלו עם ספריו ומחשבותיו ועיוניו ולא יטרידוהו טרדות פרנסה וטרדות משפחה וטרדות פוליטיקה, ואם יחשוב על דברים אלה אינם אלא בכדי לדעת ולהבין, ידע ויבין את כל סיפורי העולם יבין את הביזנס ואת הפוליטיקה ובסוף תהיה לו שלווה שלימה כי ידע את כל וידע כל בו.

***

אלא שיש לדעת, כי יש פסיביות או דכאון מובנה בדרך הזה. וזאת מסיבה כפולה: ראשית, כי מטבע המציאות שאי אפשר לאדם לבוא עד תכלית ידיעתה, ולכן דרך המחקר אחר ידיעת אמיתתה בהכרח תוביל את המבקש אל הייאוש ואל האבדון הדיכאוני, יש במהרה ויש שלוקח לו יותר זמן להבין. שנית ויותר מהותי, הדרך הזו במהותה היא לקיחת צעד אחורה מן ההיות האקטיבית הדינמית של העולם, אל תנועתו של החכם המביט מבחוץ ותוהה מה יש בה. זו תנועה שיש במהותה נטיה של פסיביות, של צמצום, של דכאון. אמר הרב בעל התניא רוב המתמידים בלימוד הם בעלי מרה שחורה.

הגדרה יפה שראיתי, הוא שיש שתי צורות להתייחס אל העולם: יש מבינים את העולם כפאזל, כחידה. ויש מבינים אותו כמשחק. בעלי חיי העיון, ה"ויטה קונטמפלטיבה", מסתכלים על העולם כפאזל. כל חייהם הם מחפשים להרכיב אותו ישר, לראות איך חלקיו עובדים זה את זה, להבין איך העולם עובד. מאידך בעלי חיי המעשה, ה"ויטה אקטיבה", רואים את העולם כמשחק שיש לשחק אותו, שיש לנצח בו אם אפשר. הם לא מחפשים להבין את חוקי המשחק או למה החוקים הם כאלה ולא אחרים, כי לא זהו מציאות העולם. זו משחק שיש בו כלים מסוימים שצריך לשחק דרכם, חוקים מסוימים שבהם העולם עובד וחוקים אחרים שבהם הוא לא עובד, ויש לשחק בו בצורה הנכונה. במשחק יש מנצחים ויש מפסידים,  אבל הגדרת הכל הוא משחק.

בשפה של הדרוש אפשר לומר, שזה ההבדל בין אורה ושמחה. כתיב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". אמרו על כך חכמים, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. יש שתי מטרות שונות בעולם הזה. הצדיקים, המבקשים לישב בשלוה, הם דורשים אחרי האורה. מבקשים הם להבין ולדעת את העולם, וכשהם מצליחים להשיג מעט מזה, נחה עליהם האור. תיאור החכמה תמיד כאורה, ותיאור החכמים העוסקים בחיי חכמה כמי שחיים באור. הישרים, אלה לוקחים את העולם כפשוטו, חיים הם בתוך המשחק של העולם, הולכים בו בישרות כפי חוקי המשחק שלו, הם דורשים אחרי השמחה.

ובהקשר לחנוכה שאנו בו, ראינו שלא נתקן בו שמחה אלא אורה. כי הוא חגם של בעלי העיון, תלמידי חכמים או פילוסופים, אבל את בעלי המעשה בעלי הניצחון לא רצו להזכיר בו כ"כ. ואילו הזכירום היה בחנוכה שמחה כמו בשאר החגים, אבל מאחר ואין עיקר החג אלא על האורה, שייך הוא לצדיקים שמבקשים לישב בשלוה ולהאיר באור תורה.

***

"האמת" היא מן הכוחות החזקים במציאות. כל הולכי העולם רוצים את האמת לצידם. תופסים הם את האמת כבעל ברית הכי חשוב במאבקם אל השליטה או אל ההצלחה. או יותר מכך, רואים את האמת כמטרה לעצמה. בזמנים אחרונים דובר הרבה אודות עולם ה"פוסט אמת". כאילו עולם שמעדיף את ההצלחה על האמת, גם במחיר השקר בדרך אל הנצחון. ציניקנים יגידו אין אלה אלא דמעות המפסידים החושבים לנכס את האמת לצידם, אחרי שהובררה כריקה. אבל יש לקחת צעד אחורה ולהתעמק פה מעט יותר.

כי כל מי שנגע בו יצר חיפוש האמת, יודע שהוא אינו דבר שאפשר לבדוק באתר "בדיקת האמת" על משפט שאמרר פוליטיקאי זה או אחר. וכל מי שנגע בו חיפוש האמת, יודע גם את כוחו המשתק של האמת, כאשר אדם רואה כי אין באפשרותו להגיע אל אמת כלשהו, או כי נתקע בדרך אליה, או כי האמת שהשיג בליבו הפוכה אל הדרך אשר במציאות.

למען האמת יש להגיד, האמת כפי שהיא נתפסת אצל רוב דורשיה, יש לה מעט מאד תועלת במשחק שהוא העולם הזה. וכל כך למה, לפי שהיא יכולה במהותה להתייחס רק למה שקיים כבר ולא אל הפעולה העתידית, או אל החלום. האמת בטבעה מנוגדת לכל חלום, וכמעט לכל פעולה מעשית. כל עשיה או יצירה, דורשת כתנאי אליה קפיצה מן האמת המוצקת אל הדמיון, אל מה שאפשרי, אל מה שאינו עוד בנמצא אבל עלול הוא להימצא אם יהיה מי שיקח על עצמו לשקר בדרך אליה. וכשאני אומר לשקר, אין כוונתי אל שקר פשוט, אלא אל המציאות שמרגיש כל בעל אמת, אשר כל יוזמה וכל אקטיביות מורגש בה נטיה מדרך האמת. שהרי אדם לוקח על עצמו פרויקט ובעל אמת הוא, לא יוכל להגיד לך בכנות ובאמת הפרויקט הזה יצליח. אולי כן, אולי לא, אולי יתברר שלא היה רעיון טוב. אבל ככה לא בונים שום דבר. רק אלה שמסוגלים לשקר, או לחלום, ולחיות באותו שקר, או באותו אפשרות עתידית, מסוגלים להזיז דברים במציאות.

אפשר לומר, פעולת היצירה היא שייכת לשקר. פעולת אימות אחרי הקיום שייכת לאמת. האמת היא תמיד אחרי המציאות, מבקשת לוודא מה קיים בה ואיך היא קיימת. אבל "בראשית ברא אלהים", זוהי פעולה של השקר. כאשר אמרו חכמים "אמת אמר אל יברא שכולו שקר". וודאי פעולת היצירה שקר היא, ונצרכת דילוג על דרישת האמת הטהורה בכדי להגיע אל היצירה. האמת יש לו רגלים, תמיד יש לו על מה לעמוד, היא באה אחרי הקיום. השקר אין לו רגלים, אבל איך אמר מישהו "בלי רגלים היא מגיעה לכל מקום בעולם", היא מאפשרת לעוף, ליצור, להשיג מעבר לקיים כבר.

***

אתן דוגמא פשוטה, ובה יובהר נקודה נוספת ביחס שבין האמת לבין המעשה. וגם יותן בה דרך אפשרית להינצל מאבק הדיכאון הנופלת על בעלי העיון, ואיך נחזיר את שמחת היצירה אל העיון.

אדם קם בבוקר ויוצא לחוץ, שואל אותו חבירו "איך אתה מרגיש היום". כבעל אמת, קשה לרוב לענות על שאלה זו. וכי איך אוכל להגיד לך איך אני מרגיש. קודם כל, עוד לא חשבתי על כך ועוד לא היה לי זמן להתעמק בתחושתי היום. תתן לי חצי שעה שקט ואגיד לך איך אני מרגיש. שנית, תחושתי מעורפלת, אולי אני בדכאון, אולי אני חושב על עשרים וחמש צרות שיש לי לעסוק בהם היום. איני חושב שתהיה מעוניין לשמוע אותם עכשיו. אבל הגישה הזו מובילה אל האפסות. אם גם איך אני מרגיש אני לא יכול לענות, איזה שיחה תוכל להיווצר מזה, ואיזה יום יהיה לי אחרי זה.

בעל המשחק עונה מיד בחיוך גדול " בוקר טוב, אני מרגיש נפלא היום", וכי הוא באמת מרגיש נפלא, אולי כן אולי לא. מסתמא בכלל לא התבונן לדייק בזה. אבל כפעולה, הוא וודאי מרגיש עכשיו נפלא יותר מלפני השאלה. כי אולי יש כאן מעט שקר, אבל יש כאן גם פעולה של אמת. פעולה אקטיבית של יצירה. שיוצרת בדיבורה את מה שהיא משקרת. לעשות את השקר לאמת על ידי הגשמתה זוהי הגדרה טובה לרוב הפעילות של העולם הזה.

כמו כן ביחס לכל עיון. גישת בעלי האמת אומרת אני לא יודע סוגיה זו על נכונה, איך אוכל לחשוב בה או לדבר בה, והרי יש לי בה ספיקות רבות, והוא משותק מלפעול. בעלי המשחק, שאמנם בחרו בחיי חכמה ועיון, עדיין יודעים כי הפעולה קודמת לכל אמת. בכדי לחיות חיי עיון, צריך לעשות מהם פעולה. כל יום בין עשר לאחד-עשרה אני מעיין. כך יש לי גם שמחה ועשיה בנוסף לאורה. בכוח הפעולה שאני מתיישב לעיין, או לכתוב, או לקרוא, עשיתי שקר, ותוך כדי לימוד הוא מתהפך לאמת.

זהו גם ההבדל בין אקדמיות משעממת לבין והגית בו יומם ולילה. החכמה מתחילה לשעמם כשתופסים אותה בלי הגוף שלה, מבלי הפעילות שבה הקודמת אליה ומלווה אותה בהכרח. החילוק בין עיון מנותק לבין עיון שהוא עבודה רוחנית הוא דווקא בכך שהעבודה הרוחנית קיימת על השקר, על הגוף. היא עבודה ולא אמת מנותקת בלבד. היא מתחילה עם משחק ועם שקר, ותוכו היא פועלת אמת.

***

"תתן אמת ליעקב" מסמל יעקב את מידת האמת. ביקש הוא לישב בשלוה, יהיה פילוסוף של העולם על הכורסה שלו, ויבוא אליו כל ההבנה והתורה והידיעה של הקיים. קפץ עליו רוגזו של יוסף. יוסף כשמו מסמל את ההוספה על הקיים כבר, את היצירה. את הברית. ואת הסוד. אמר הקב"ה, זה שאמר בראשית, השלווה שייכת לעולם הבא, לעולם שבא אחרי הקיום, זוהי תקווה יפה. אבל היא חייבת לבוא אחרי ובתוך הפעילות. העולם הזה תמיד עומד במגמת בעל החלומות, זה שיודע לשקר עד שמגשים את השקר.

זוהר המתחדש מאמר כי חיות הנה

כד אתפליג לילא עאל רבי יוסי על ערסיה בארעא קדישא והיו רעיונות ליביה עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולא יכיל למישן, והוה מכוון בליביה דהא כבר נפקא שבתא קדישתא בארעי דברית אומיא ולישניא, והא חבריה רבי יצחק זמין לאשתעשע באורייתא והוה מקיש על כפתורי טכנולוגיא דנשקי שמיא וארעא אהדדי ומתחבר ביני יבשתא ומבקש אחר רבי יצחק חבריה דהוה בסים מיינא דאבדלתא, וכן אשתכחו דא בדא הוו זיקוקין נפקין בינייהו.

פתח רבי יוסי ואמר הא אתערנא בשבירת הלוחות דכד תבר רעיא מהימנא ללוחות ראשונות לא אתברו לגמרי שהא מילי הוו כתיבי ארסיסי תבירא וכדתניא ששברי לוחות מונחים בארון, אבל כל רסיס ורסיס לא הוה ביה יתיר ממילה חדא ולהכי הני מחצדי חקלא הוו כתבין ביה צירופי דברים חדשים והא רזא דתורה חדשה מאיתי תצא, והא אתמר.

אמר רבי יוסי בשעתא דהוה קרינא באורייתא בגו ציבורא אתגלי לי כען רזא עתיקא דהא כל חבריא טרחו בפרשתא דא דאלופי עשיו ומלכי אדום אבל אורייתא דא אתיא למילף דעשיו ויעקב לא אתפרדו לעלמא, ואדרבה בני עשיו מינן אינהו ובעינן למידע פרטיהון שהא אכתי ממשפחת אבינו אינהו ואכתי אנן אגידין בהון לא אתפלגנא מינהון קרובים לנו אלופי עשיו, מגואלינו הם.

והא השתא הא אתיין יומי דחנוכה, וחבריא בהא נחתי ובהא סלקי למנדע רזא דיוונים רזא דחכמה יוונית, דלשון יוונית יפיפותו של יפת, והא אית לן לאסתכולי מה בין יון לרומי דהא רומאי קדמאי ירתי ליון, אבל ציבילזציא מערביא לא אשפע אלא מיון ואילו את רומאי זרקו, ואנן הא אוקימינן דאכתי אגידנן באדומאי, ואית לן למידע רזא דנא.

אמר רבי יצחק קרא חדא אית דביה כל רזא דא. כתיב כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. תא חזי, מצרים רבת עממיא, הוות שרשא לכל אוממיא ולכל גלוותנא. ביה שורשא דכל ציבליזציא דאית כען מאז רבולוציא דחקלאי, אינהו הוא אוסידו ערים ותרבויות ומחוקקים חוקים אשר שלט האדם במציאות למנדע ית מסתריא דעלמא שפלה ומסתריא דעלמא דבני נש. והווי מייסדי מעמדאה ושולטנאה לבל יצא בר נש מאתריה ויהא מלכא שליט על שריא ושריא על עממיא ועממיא על עבדאה, וציביליזציא על חיוון ועל פראות ארעא. והא עמא קדישא דעבריא אתערו למיפק מתחות שולטנא דא, ורזא דנא דתחילת מיפקנא ממצרים לא על ידי משה הוה ולא על ידי אהרן על על ידי הני נשי דלא הוו כפיפין לחוקא דפרעה, דהא אתמר ביוסף ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה, אבל הני נשי מאנו לקיימא חוקאה דפרעה אמרו המילדות העבריות אל פרעה דאית לך למנדע דאנן נשים עבריות לא כנשים המצריות. דנשים מצריות לא יכליל מילד ולקיימא ארעא לחוד תחות שלטנא דאסוותא וחכמיא, ולא אציתו למאמר גופן דידע מגופיה. לא כמותן נשים העבריות דגופן ידעי מה למעבד והוי מולידין ובונים עממיא וארעא מבלי אורייתא ומבלי אסוותא ומבלי חוקים חיצוניים.

והא בעדנא דיוונים חזרת ארעא קדישא למהווי כארץ מצרים, והוי חכמי יון כאורח אריסטטוטלוס דביקשו להשליט סדרי חכמיהון על טבעיות ארעא ועל חיות. וגזרי על גופא דלא יהוי שליט על גופיה בגופיה אלא כל בתולה תיבעל להגמון תחילה, לסדר הגמוניה דשכלא דגבריא על נשיא, דהא גבריא דוגמאה דחכמה ונשיא דוגמא דגופא. ואשתכח תורה כחכמת יון ולא יכלי חכמיא דאורייתא למנדע ית ארעא דא שכינתא ולא אזדווגת שכינתא בבעלה מאחר דביקשו לאכנעאה גופא תחות חכמתא לגמרי. ולא ידעי דהא ארעא חיה ודינמיקאה ולית בה חוקיא והלכתיא.

וכד אתיא נשיא דעמא קדישא וחתכו את ראשו של היוני, נתקה חכמתו מגופו, וגברו נשיא דאף הן היו באותו הנס כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואתקינו חג חנוכ"ה עולה בגימטריא גו"ף, אקדימו נשיא וגופא לאדלקא נרות ולחגוג חג, והסכימו חכמיא על ידן לשנה אחרת. והא אוקימנא דבחנוכה הנוק' מקבלת הארותיה על ידי עצמה שלא על ידי בעלה והא איתמר.

אמר רבי יוסי, ודאי הדא הוא דכתיב בחכמה פותח שערים. מאי איהו שערים מניחם על פתחי הבתים מבחוץ. שערים אינון רגליא דנו"ה יכין ובועז תרעי נבואה תרין לוחות אבנים דאינהו מזוזות דעלייהו אמר רעיא מהימנא ונתנו את הדם זה דם הנדה על שתי המזוזות וכל כמה דרגליא אריכין הוי שופרא לנשי שבין הני עמודיא איתא לפתחא זעירא בזאת יבוא אל הקודש זה יסוד הבא אל המלכות התחתונה ומשם יוצא ראש הולד, זה סוד הדעת סוד משה דאינהו גלי לן דבקושטא לית נפקותא בין זיווגא דמוחא דאבא ואמא חו"ב ובין זיווגא דזו"ן הכל עולה למקום אחד רישא דלא אתידע. ולהכי הני מיילדות הוו ידעי בחכמה עילאה למפתח תרעא דביה הוה לכיד פוטנציאלא דעמא קדישא וזה תחילת הגאולה וכמו דאתמר בזכות נשים צדקניות נפקו בני ישראל ממצרים שמצרים היינו הגבול עד כאן תבוא ולא יותר אבל נשי דעמא קדישא הוו פתחין לתרעי דידהו והוו מוליכין לגוברי ישראל אל הנקודה הפנימית אל הקודש והוו מקטירים שם קטורת לאל שדי ומזה היה בא מושיען של ישראל. מאי כי חיות הנה מיילדות, דאתקריאו חכמות. דחכמתא דא לפתוח שערים.

תא חזי רעיא מהימנא תבר ללוחות קדמאי, ופתח שערי נו"ה לכולן וכל יומין הוה אזיל וצווח ככרוכיא "מי  יתן כל עם הוי"ה נביאים כי יתן הוי"ה את רוחו עליהם" מי דא נון שערי בינה דא רזא דיהושע בן נון שהיה אחוז בנקוה פנימית דמון סופית הוא כלי ארוך, דעל זה אתמר ושא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה שדה זה יצחק אבל יוסף הוא נטיל בחולקיה משא דא מעשיו, בסוד בשעה שנולד יוסף נולד שטנו של עשיו, ועל זה הוו בנות נוכראי מבקשות לדעת סודו אבל הוא לא פגם בבריתא ולא אתדבק באשת פוטיפר בת אל נכר על זה הוה יעקב אמר מידי אביר יעקב משם רועה (משה) אבן ישראל מאל שדי ויברכך וכו', ואיהו אוריש לאפרים ומיניה נפק יהושע יה יושיעך מעצת מרגלים. ורעיא מהימנא הוה בעי שכולא עמא קדישא יטעמו מאילנא דחיי ויאכלו מפרי קודש הילולים, אבל חטאו בעגל ונתברו הלוחות.

ואמר רבי יוסי הא הוא דאתמר  בחכמה פותח שערים, פותח דייקא, חבל על דלית ליה תרעא ותרעא לדרתא עביד. תרעא איהו חכמתא, ודרתא איהי מלכותא קדישא יראת הוי"ה. לא הוי חכמה אלא למיסד בה ברתא דאיהי גופא. ואין התורה אלא תורה היא פתח שערים בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. הא טעותא דיוונאי דחשבא דבחכמתא יפרשו לאנושותא דידן ולא ידעי דמזה נולד כל פונדמנטליזא אבל קושטא למיהך באורחא דרעוא לחוקק חוקי ולא לאמונה גברו בארץ לאפרדא בין משפטיא לבין תיאולוגיה ונפקת נבואה דגופא עילוואה על חכמה. והא שכינתא יעלת ח"ן ח'כמה נ'בואה נ'ר ח'נוכה.

הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. האי ילד יולד לנו בן ניתן לנו. ותהי המשרה על שכמו בילא"ו.

חכמה מוסר כוונה

שורשי המידות הטובות: החכמה, האהבה, והכוונה.

צורת החכמה הלימוד.

צורת האהבה המוסר.

צורת הכוונה הריטואל.

וכולם כלולים בחכמה, חכם ראשי תיבות חכמה כוונה מוסר.

(בלשון חז"ל, אלו שלשה עמודי עולם, תורה, עבודה, וגמילות חסדים)

דאס גליקליכע לעבן פון א חכם

דרייען זיך מענטשען דא אויפן וועלט, און דער קאווע שטיבל דנן איז גאנץ א גוטער אפשפיגלונג דערפון, יעדער איז פארנומען מיט זיינע פראבלעמען, נארישקייט לויפט נאך נארישקייט, און וויכטיגע פראבלעם לויפט נאך וויכטיגע פראבלעם. פארשידענע נושאים חזרן זיך איבער און איבער, עס קאכט זיך אין טעמעס פון געזעהלשאפט, פון קולטור, פון אמונה און כפירה, פון פאליטיק און לשון הרע, פון ביזנעס און עצות. ווען מען איז א חלק דערפון כאפט מען נישט, אבער היות פאר א שטיקל תקופה בין איך כמעט נישטא געווען, זייענדיג טרוד ביישובה של עולם, קום איך צוריק און איך זעה למעשה עולם כמנהגו נוהג, און עס פאדערט זיך א שטיקל התבוננות וואס טוהט זיך דא. די זעלבע שרשים און עיקרים חזרן זיך איין, נאר די ניק נעמען טוישען זיך אביסעל, און די פונקטליכע נקודה. און למעשה איז יעדער פארנומען מיט זיינע פראבלעמען איבער און איבער, ווי דרייט מען זיך ארויס פון דעם.

וויל איך ארויסברענגען א שטיקל נקודה, וואס איך מיין עס איז וויכטיג ארויסצוהאבען, יעדער איינער כפי מקומו ושעתו, און לפענ"ד איז דאס א נקודה וואס פעלט שטארק פאר אסאך מענטשען אין די אלע סומאטאכעס וכדומה. און דאס איז די שחרור פון חכמה. און די ריזיגע חילוק און די וועג פון לעבן אין דער וועלט צווישען דער חכם און דער טיפש. איך מיין נישט דא דווקא בעל כשרון און ידען, נאר עס איז דא א געוויסע וועג פון לעבן וואס רופט זיך דער לעבן פון א תלמיד חכם, פון א חכם בכלל, וואס הגם ער פארשטייט אלעס, ער איז גוט באקאנט אין אלע פראבלעמען קשיות ספיקות און חקירות, דאך שוועבט ער למעשה איבער אלעס. ער קען מיט די פולסטע קאך מסביר זיין עפעס א סאציאלע פראבלעם, אבער למעשה איז ער קאלט, נישט ח"ו עס גייט עם נישט אן, נאר ער לעבט העכער פון דעם, אין א וועלט פון חכמה ודעת, ער ווערט נישט אזוי צודראדעלט ווי דער צווייטער וואס האט די זעלבער שמועס.

אין די וואכען ליינט מען די סדרות פון יציאת מצרים און מתן תורה, מען רופט דאס שובבי"ם, דהיינו אז עס איז דא אן עבודה זיך צוצושטעלען צו דאס וואס טוהט זיך אין די סדרות, די גאנצע מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה איז א בנין אב פאר יעדער סארט מיצר און שיעבוד אין די וועלט וויאזוי ארויסגיין פון דעם און דאס איז אונזער עבודה, דער תכלית און יסוד פון אידישקייט, ארויסגיין מעבדות לחירות. אין די מעשה איז מבואר אז די עיקר יציאה פון מצרים איז די מתן תורה. דאס הייסט ארויסגיין פון גלות הפנימי איז נאר דורך תורה און חכמה, לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. מענטשען שאצן אונטער די חילוק פון א פשוטער מענטש און א חכם, וואס אויפן פלאך זעהט מען נישט אזא חילוק אמאל, אבער למעשה לעבט מען אין אן אנדערע וועלט. לולי תורתך מיינט נישט אז א תלמיד חכם האט א צרה קען ער כאפן א גמרא און זיך אריינטוהן אין דעם פארגעסן פון זיין צער. עס איז פיל טיפער און מער כללות'דיג פון דעם. עס מיינט אז זיין א מענטש וואס איז עוסק אין חכמה, אין דברים מופשטים, לערנט עם צו קוקען אויף די גאנצע וועלט מיט אן אנדערע קוק, ער איז נישט א חלק פון די געשעהנישען ער שטייט איבער זיי, ער הערט און פארשטייט און איז א חלק פון אלעס און דאך איז עס עם נישט נוגע.

מען רעדט אסאך פון די צער פון חכמה, פון יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אוודאי איז דא אין דעם אן אמת, אבער מע פארגעסט אינגאנצן צו רעדן פון דער גליק פון חכמה, פון דער געוואלדיגע שיחרור און חירות וואס חכמה גיט פאר א חכם. דער רמב"ם זאגט אז חיי בעלי החכמה בחכמה הם תלויים. דאס איז נישט נאר בשלילה, אז ער קען נישט לעבן אן זיי חכמה, נאר בעיקר לחיוב, החכמה תחיה בעליה. צו קענען קוקען אויף יעדער זאך מיט א בליק פון חכמה, נישט מיט קיין בליק פון מוסר און נישט מיט קיין בליק פון תיקון העולם, דאס זענען אנדערע זאכען, נאר פשוט מיט א בליק פון חכמה, דער עצם אקט פון צונעמען א זאך פון עס ארויסהאבען פון עס פארשטיין אויף מער א מופשט'דיגע לעוועל דאס ברענגט אריין א מענטש אין אן עולם החכמה, אין אן עולם וואס שאפט די וועלט און איז נישט תלוי אין איר, בחכמתה ברא עלמא. דער חכם איז טאקע גרייט צו ליידען אסאך צער פאר זיין חכמה, ווי דער קאצקער רבי האט געזאגט, אבער אפילו אזא שארפער און שטרענגער חכם ווי דער קאצקער ווייסט אז דאס איז נאר דער חיצוניות. א חכם קען מקבל זיין אויף זיך ייסורי איוב כדי צו דערגרייכען א געוויסע חכמה, ער קע מקיים זיין דער לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, און אז איינער קוקט פון דער זייט זעהט ער עם אויס ער ליידט ממש, און אוביעקטיו איז ער טאקע א גרויסער רחמנות, אבער למעשה ער לעבט נישט אין עם, ער איז ערגעץ אנדערש.

סוקראטעס האט געפאדערט פון מענשטען צו לעבן אן examined life , אן איבערגעקוקטער לעבן, נישט א לעבן פון דיפואלט, נאר א לעבן פון חכמה, און האט געטענה'ט אז אן אומבאטראכטער לעבן איז נישט ווערט צו לעבן. דאס איז נישט קיין שארפער מוסר דרשה פון מאמין דת הפילוסופיה. דאס איז א דרשה פון א גואל וואס קומט אויסלייזען מענטשען פון זייער פיין. חכמה, אדער אהבת החכמה= פילאסאפיע בלשון יווני, מיינט נישט נאר א זאמלונג פון ידיעות און כשרון. מען מיינט דער אקט פון דורכטראכטען א זאך, דער אקט פון זיך אוועקזעצן פילסאפירען, אדער אויף פשוט'ע ווערטער, טראכטען. דער אקט האט אין זיך א סגולה אז עס איז משחרר א מענטש פון אלע טרדות און דאגות. ווי חז"ל זאגען המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

דער יסוד איז נישט תלוי אין וועלכע דיסציפלין פון חכמה מען רעדט וועגן, ביי איינער געשעהט עס בעיון ההלכה והתלמוד ביי א צווייטער ביי כימיע און ביי א דריטער ביי פילאסאפיע. אבער דער יסוד איז אייניג. יעדער מהלך וואס ברענגט א מענטש צו זעהן דער וועלט אין אן אנדערע, מער טיפערע, מער מופשט'דיגע בליק, איז עם משחרר פון אלע טרדות בני אדם.

עס איז כדאי, בפרט אין א סייט וואס איז אזוי מלא דאגות, מלא טענות ותערומות אויף פארשידענע פראבלעמען, און איך מאך זיי נישט קלענער, אבער עס איז כדאי צו געבן א טראכט א רגע די חילוק וויאזוי א חכם נעמט אן די זאך און וויאזוי א נישט חכם נעמט דאס אן. מיר כאפען נישט ווי ווייט דער חילוק גייט.

מען דארף אביסעל מער מסביר זיין און צונעמען וויאזוי דאס ארבעט, וואס מיינט מען פונקט מיט די ווארט חכמה דא, וויאזוי טאקע ארבעט די זאך, וואס איז א שטיקל פארדאקסאליש. אין אנדערע ווערטער טענה איך למשל אז שטודירען דער האלאקאוסט גוט און טיף מכל הצדדים, וועט ברענגען דער חכם וחוקר צו א געוויסע נחמה איבער דער שוידערליכע מעשה, עס וועט עם געבן א געוויסע מידת ההשתוות, ווי ער וועט נישט זיין משועבד צו די צער און ווייטאג וואס זענען זאכען וואס בינדען איין מענטשען און האלטען זיי אין פלאץ, און וועט האבען א ריינע אפענער קאפ אין דער נושא, ער וועט צומאל אפילו זאגען חכמות און סברות וואס ווען א נארמאלער נישט חכם הערט דאס וועט ער שרייען אז דאס איז אומסענסעטיוו, אדער כפירה, אבער ער זאגט עס נישט וועגן דעם נאר וויבאלד ער איז א חכם און האט א גרעסערע בליק.

די זעלבע איז לגבי אלע מיני ענינים פון חכמה. למשל מענטשען וואס שטודירען טיף זייער רעליגיע, און רעליגיע מיין איך נישט דא דווקא רעליגיע. נאר בכלל, יעדער איינער האט דאך עפעס א סדר א מהלך החיים א געוויסע סעט פון רולס און כללים לאור וואס ער לעבט, מאראלישע הנחות, קולטורישע הנחות, פסיכאלגישע הנחות, אא"ו. פיל מאל טרעפט מען מענטשען וואס הייבען דאס אן צו חוקר זיין ערנסט און זייער הארץ צופאלט זיי, זיי ווערען ממש צובראכען און דעפרעסט, אז ער הייבט אן צו זעהן ווי אלעס וואס ער איז געווען פארזיכערט איז גארנישט אזוי זיכער, אז די ענינים אויף וואס ער בעיסט זיין לעבן אלס זענען אלע מוטל בספק, דאס איז א זאך וואס קען ממש צושאקלען א מענטש.

דארף מען אבער וויסען, עס איז ריכטיג אז די חכמה איז מחייב אלעס צו פרעגען, אויף יעדער זאך צו פרעגען מהיכי תיתי מהיכן דנתני, און אוודאי קען נישט זיין עפעס זאל זיך רופען ריכטיג חכמה אן וואס ער זאל פרעגען די יסודישע און טיפע שאלות, אבער דער חכמה איז א כוח בונה אין דער וועלט נישט א כוח הורס. אז מען נעמט אן בסופו של דבר די שאלות אלץ אן ענין פון טויט און דעפרעסיע, נישט אן ענין פון לעבן און החכמה תחייה, איז א סימן אז דאס איז נישט חכמה דאס איז טיפשות, מען האט געגעבן די כלים פון חכמה אין די הענט פון א טיפש און ער ווערט ניזק פון דעם [איך זאג נישט א כלל, אסאך מאל איז די דעפרעסיע נאר א שלב וואס מען מוז אריבערגיין אנצוקומען צו די ריכטיגע השגה פון החכמה תחייה].

דער ריכטיגער חכם ערלויבט זיך צו מטיל זיין בספק יעדער זאך וויבאלד ער לעבט בשחרור פון די אלע זאכען לכתחילה. דער חכמה און ספקנות זיינער עפענט עם אויף א טיר צו וועלטען אן א שיעור. אנשטאטס זיין משועבד צו איין פאראדיגמה א גאנצער לעבן און נישט קענען זעהן קיין שום זאך נאר דורך די גלעזער, איז ער פריי צו טראכטען און פארשטיין יעדער זאך אויף צענדליגע אופנים. נישט די ספקנות צוברעכט עם אלע וועלטען און פארלאזט עם אין די פינסטערע קעלט, נאר עס נעמט עם ארויס פון א שווארץ -ווייסע וועלט צו א וועלט פון פילע פארבען, ווי אלע קאלירען שפילען צוזאמען אין טויזנטע צירופים וצירופי צירופים. ער פארשטייט אלע צדדים פון יעדער זאך און איז קיינמאל משועבד נאר צו איין זאך.

דער וואס טוהט באמת אין חכמה, טראכט נישט קיין שום זאך צוויי מאל. ער גלייבט נישט היינט ווייל ער האט נעכטען געגלייבט, און יעדער שמועס וואס ער האט איבער אן ענין פון חכמה איז ער פון ניי מעיין אין די זאך. נאר אזוי הייסט דער אקט פון טוהן חכמה, ער שטייט אויף יעדער אינדערפרי צו א ריינער וועלט, א וועלט אן קיין שום הנחות קדומות, אן קיין שום שיעבודים, און ער לעבט אין דעם. נאך לעבן א טאג ווי א חכם, האט ער ריכטיג צו דאנקען מודה אני וכו' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמתי חלקי מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים וכו' ביידע טוהן לפנים פונקט די זעלבע זאך, נאר איינער לעבט חיי העולם הבא און דער צווייטער לעבט בבאר שחת. ושים חלקנו עמהם אמן.