עד דלא ידע ה

דרך החירות איננה דרך פשוטה ואיננה דרך של פריקת עול כפי שחושבים המסתכלים עליו מבחוץ. הלימוד של הליכה מבלי הסעד לתומכו של כללי התורה הוא לימוד עמוק הרבה ומסוכן הרבה מן ההליכה בתוך הגבולות. כאשר כפה עליהם את ההר כגיגית לפחות יש להם התנצלות, יש להם מודעה רבה, אי אפשר באמת להאשים אותם על קבלת התורה הרי היו מוכרחים. אינם צריכים לשאת את האחריות ואינם צריכים לענות למקטרגים עליהם השואלים שהדרך הזו איננה נכונה כי מה יעשו כפה עליהם את ההר.

הסימן של דרך החירות הוא שאין לך על מי לתלות את הבחירות שלך. גם לא על ספר התורה. הסמל של זה הוא 'אילו הפך זמרי והרגו לפנחס לא היה נהרג עליו'. לא היה פנחס יכול להסתמך על החוק שיגן בעדו מן הטענה של זמרי שאין מעשיו צודקים. כי החוק במפורש אומר אני לא לוקח אחריות על מעשה כזה. אם תרצה עשה אבל בלי אחריות. אם זמרי ינצח אותך הוא יהיה צודק ואני לא אתערב להציל אותך. בוודאי צריך לחשוב שאילו הפך יצחק והרגו לאברהם, אילו היה יצחק טוען הלא לא צויתי ולא עלתה על ליבי, היה יצחק וודאי צודק.

הנני נותן לו את בריתי שלום. ברית שלום פירושו דרישת שלום משמים. מיום שנברא העולם לא היה אדם שנשלחה אליו ד"ש משמים עד שבא פנחס. הרי הקב"ה הוא בן חורין, הוא בעל התורה, ומי יאמר לו מה תעשה. החירות הזו אינה פריקת עול, הוא לא פוטר אותו מטענות עליו. אדרבה זה פותח עליו את כל הטענות שבעולם. אם אדם עושה רע יכול תמיד לטעון יצרי אנסני או טעיתי בשיקול הדעת או האשה נתנה לי. ואין סוף את מי יאשים, כאשר נטען עליו חלילה לך השופט כל הארץ אין לו יכולת להסתתר מאחורי איזה בית דין של מעלה או משהו, הלא הוא עשה את כולם. ומכל בני האדם שניסו לכוון את רצון האל וללכת בדרכיו לא מצא הקב"ה מי שישתתף איתו במצב זה, עד שבא פנחס ועשה מעשה שלא היה לו במה לתלות אותו כלל, אמר מיד לזה אני שולח ד"ש. כמו איש שבא מעיר רחוקה ופתאום הכיר לאחד מאנשי מקומו. והוא אומר לו היי והוא מרגיש שהוא לא לבד בעולם.

***

האומץ אינו למי שיודע שכל מעשיו על פי חוק. ולא למי שיודע שהם שגויים או שאינו מכיר את הסיכון כי זה ודאי טיפש ולא אמיץ. האומץ הוא למי שיודע שהוא עושה מעשה מסופק, והוא גם לא הכריע את הספק. אבל יש משהו שאומר לו שווה לקבל על עצמך צד ספק להישרף ולהיות נידון לרשע לדראון עולם, בגלל האהבה הבוערת בקרבו לעשות דבר יוצא מן הכלל.

ומאיפה למד את האהבה הזו. אין זה דבר שאפשר ללמוד אותו בשעת המבחן. המבחן או הנסיון אינו מחדש באמת כלום. ואם צריך לחדש איזה חשבון בנפשו בעת הנסיון אין זה הנסיון כלל. כמו שאמרו אין הקב"ה מביא נסיון על האדם אם לא יעמוד בו. ואין הנסיון חידוש דעה למעלה. בשעת הנסיון פועל האדם על אוטומט שהושרש בו משך שאר חייו. הנסיון אינו אלא כמו יין שמסיר את המחסום ונותן לסוד להתקיים בעולם. אבל הוא אינו מחדש שום סוד והרי הטיפש גם אם ישתה מרתף שלם של יין לא יצא מפיו שום דבר חכמה.

ולפיכך אסור לאדם להכניס את עצמו לניסיון כי זה אינו נסיון כלל. ובאמת מעולם לא הכניס אדם את עצמו לניסיון אלא גם זה קרה לפי המשך ענינו. וכך אסור לטיפש לשתות יין ואסור למי שלא למד לברר את ליבו לעשות דבר מרצונו אלא הכל לפי הספר. כי אם יתגלה ליבו מי יודע מה יש בתוכו עדיף שיהיה לפחות מסוגר. אבל מי שלומד את הלימודים של בירור הלב , ולומד את הלימודים של האהבה , הרי ממילא יעשה מה שנובע מתוך האומץ הזה כשיגיע לידו.

וכך אמר מרדכי לאסתר כאשר טענה בפניו שידע כל איש ואישה שאין לבוא אל המלך מבלי להיקרא. ואמרה בפניו הלא נדב ואביהו כבר הלכו בדרך הזאת והכניסו אש שלא נצטוו בה. והרי עוזה נגע בארון והוכה. וכבר ידעו הכל שאין לעשות כך. אמר לה מרדכי נאים הדברים למה שידעו הכל, אבל את הלא למדת אצלי כל השנים את לימודי האהבה, ובוודאי איני מבקש ממך לעשות כעת דבר חדש אשר לא כדת, אבל מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. נכון מי יודע אני לא יודע ואת לא יודעת. אבל כל הלימודים של האהבה שלמדנו ביחד הם אומרים לך ללכת כעת ככה, ולא תוכלי להימלט מזה ולהיסתר בתוך החוק בית המלך מכל היהודים. ומששמעה זאת אמרה אלך וכאשר אבדתי אבדתי, איני הולכת בידיעה שכך הדבר ראוי הולכת אני מתוך זרימת הלימודים שלמדנו ואם אבדתי בזה אבדתי.

ברית הקנאה – פרשת פנחס

יש משהו מעניין בחלוקת הפרשיות בין בלק לפנחס. בסוף פרשת בלק מסופר ענין בנות מואב ואז ענין זמרי וקנאת פנחס. והופסקה הפרשה ומתחילים פרשה חדשה בשכר שקיבל פנחס על קנאותו. כאשר לכאורה השכר אמור להיות סיום הפרשה הקודמת כאשר היא מביאה את תגובת ה' לפנחס והשכר שניתן לו על כך. דבר זה מוביל אותנו למחשבה שהאמירה שאמר השם לפנחס כאן הוא משהו שנפרד ממעשי פנחס, ומהווה מין נתינת מקום אחר לכל הפרשה הקודמת. הוא לא הסכמת השם למעשי פנחס ונתינת ברכתו על כך כפשוטה כלקיחת צד אחד ביחס למחלוקת שהייתה בפרשה הקודמת, אלא אמירה שמביאה את המעשה הזה למדרגה אחרת ומספקת לנו מבט יותר מורכב ויותר נעלה על הסיפור הזה.

השכר שהובטחה לפנחס תחת קנאותו הוא ברית הכהונה, ויש לנו להסביר את הקשר בין השכר לבין הפעולה. כי ענין הכהונה מעבר לשררה שהיא נותנת לו על אחרים הנה עיקרה הוא הקדשת החיים לעבודת השם. וכשם שהקדשת החיים האישית יש בה מרכיב של שלילה כשם שיש לה מרכיב של חיוב, שהוא שולל התעסקות אחרת בחיים, כך בחיי הציבור שמקדיש מתוכו כהנים להשם הרי בחירת הכהנים האלה שוללת את האחרים שאינם מוקדשים בחייהם להשם.

והרי זו תגובה הולמת לקנאה שקינא פנחס. כי מהות הקנאה הוא הדאגה לבלעדיות של דבר. כאשר פנחס מקנא לבלעדיות של זרע ישראל או של עבודתו כלפי השם ושולל עבודה זרה ונשים נכריות. ומי שהפגין את אותו הבנה לבלעדיות הנדרשת. ואם נעבור לעולם הרוחני, הנה הבלעדיות הנדרשת לעבודה רוחנית כלל אינו דבר מובן מאליו. וניתן לומר שכשם שקשה לנו לתפוס או להסכים אל כל ענין של נבחרות השוללת אחרים כך קשה לתפוס את הצורך החיוני של הקדשה בלעדית לפרויקט רוחני, ושלילת כל דבר זולתו. זה נראה כמיותר ואפילו כרע או מפליל. ואמנם לאמיתו צריך להבין את הצורך הזה בהקדשה בלעדית בצורה נכונה.

כי נכון שהבלעדיות שהמונותאיזם דורשת לאלוהיה, כמו הבלעדיות שהנבחרות דורשת לעמה, כמו הבלעדיות שהקריאה דורשת מכוהניה, כאשר ניתנת בידי האדם יכולה להתפרש בצורה הפכית מכוונתה. כי לבלעדיות ולמוחלטות אינסופית ישנה אותו טעם. מי שמקבל על עצמו סדר אחד ומקדיש את עצמו לכך טוטאלית הרי הוא חש שהדבר הזה הוא אוניברסלי בתוקפו ומוחלט באופיו, ומתוך כך הוא רואה את עצמו כנושא דבר אלוקי מוחלט וטוטאלי. והגישה הזו היא הגורמת לאלימות וזלזול כלפי כל אחר.

אם היינו מתבוננים בצורה כנה יותר, היינו מבינים שהצורך בבלעדיות נובעת דווקא מתוך המוגבלות של האדם. האדם הוא מוגבל הרבה יותר מאשר שהוא נוטה לייחס לעצמו בדרך כלל, והגבלה זו נותנת אותותיה בכל תחום. הוא מוגבל בצורה הכי פשוטה בזמן שלו. אם הוא הקדיש את היום ללמוד ספר זה אינו יכול גם ללמוד עוד ספר, ואותו הגבלה קיימת בתחום הרגשי, יש שיעור מאד מסוים של אהבה שאני יכול לתת, או שנאה, או זעם קדוש מוסרי. רבות טוענים כלפי אנשים שעוסקים בתיקון עוולה מוסרית מסוימת איך אינם צועקים גם על עוולה אחרת ששווה בחריפותה. ואינם תופסים כי כל זה הוא פשוט מגבלה של האדם. בלתי אפשרי שאזעם באותו מידה על כל עוולה לפי מידת העוול ההגיוני שבה. כאשר הקדשתי את עצמי למאבק מסוים הרי השתמשתי בחלק גדול של מידת הזעם הנתונה בי, ופשוט לא נשאר לו לעוד דברים. כך כאשר אני אוהב מישהו פשוט אני מנצל חלק ממכסת האהבה שלי, ואם היא אהבה גדולה אפילו כולה, ולא נשאר לי מקום לאהוב עוד אנשים או עוד דברים.

כאשר אני מתחיל להבין כמה מוגבל אני בכל מידה, הרי שאם בכל זאת נשאר לי סוג של סדר עדיפויות, או הכרעה באשר לאיזה הם הדברים החשובים עלי יותר, זה מחייב אותי לתת להם בלעדיות. פשוט כי אני בן אדם ואני לא מסוגל גם לעבוד את השם וגם לעסוק בדבר אחר. אילו הייתי אלוהים אינסופי היה ביכולתי לעסוק בכל דבר שאני אמור לעסוק בה כפי ההיגיון, לאהוב את כל הראוי לאהבה ולשנוא את כל הראוי לשנאה. מכיוון שהנני בשר ודם אשר ימי וחיי מוגבלים מכל צד, מוכרח אני לבחור בדבר אחד אם ברצוני לפעול משהו בכלל.

בבחירה הזו יש פרדוקס. שהרי גם בשביל לבחור את הדבר הנכון להקדיש את עצמי אליה הייתי צריך להיות אינסופי להכיל את כל האופציות האפשריות ולבחור את הנכון מביניהם. ובגלל היותי בן אדם הנני מוגבל גם בזה והריני מוכרח לתלות את הבחירה שלי להקדיש את עצמי לדבר מה בלעדית כנובע ממשהו שהוא עליון עלי. זהו הקריאה (Calling)  שמדברים עליה בקשר להקדשת החיים לעבודה רוחנית או אפילו לעבודה גשמית. את הקריאה הזו אפשר לקרוא לכן אמור בהנני נותן לו את בריתי שלום, הקריאה המגיעה מהאל הבוחרת לה אדם לשירותיה. זוהי הסיבה שכאשר שאל פנחס את משה אם לעשות את קנאותו לא ציווה עליו, כי משה מייצג את האובייקטיביות, את הנצחיות. והנצחיות הזו מוגבלת כאשר היא מופיעה במציאות מוגבלת היא אינה יכולה לשים חותם על בלעדיותו של דבר אחד שכן אין זה נכון אובייקטיבית. כי תמיד יש לאחר ולצד האחד עוד צד נכון. רק באופן פרטני לאדם מסוים שמרגיש שהוא חייב להגביל את עצמו לדבר הזה יכולה הקנאה לשמש. והיא מוגבלת לו.

והוא שמסר השם, לא כהופעה בתורת משה הבוחר בצדקת פנחס על זמרי, אלא כהודעה לפנחס בעצמו, שאינה אלא עוברת דרך משה, הנני נותן לו את בריתי שלום, לו ולא לאחרים, כי כלפי אחרים עדיין נשאר הדבר תלוי ועומד להם עד שיקבלו הם את דרישת שלומם מהאל להוביל אותם בדרך המיוחדת להם.