ספרו ופרשת בלעם

א] "משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב" (בבא בתרא יד, ב).

אם כולנו מכירים את משה רבינו כ"מחוקק" התורה (כלשון הכתוב פרשת חוקת) כמי שמייצג יותר מן הכל את השלימות של התורה הדתית, של עשה ולא תעשה ותורה אחת ברורה לכם. הרי באו לנו רז"ל וסיפרו לנו שהיה לו למשה רבינו עוד עיסוקים מן הצד. לצד החומש שהוא כתב שבו הכל ברור, עוד כתב שתי ספרים אחרים שנוגעים בצד האפל יותר של הנבואה, ושל יחס העולם עם האלוהות. הוא כתב את נבואת בלעם, שהיה נביא כמו המראה של נבואת משה, ואת ספר איוב, שהוא חקירות והתרסה כלפי מעלה היפך הנבואה של משה והסיכום שלו בשירת התורה "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". אם כן משה רבינו, או שלימות התפארת, אינה עומדת בפני עצמה ואין להבין את התופעה הזו כאור ושלימות, כי נמצא בצידה גם אופל וגם כפירה, וזה בלתי זה לא עובד, אין אור בלי חושך ואין נביא כמשה בלי בלעם שהוא הצד השני שלו,
ומי שינסה ללכת בדרכו של משה ולהיות משה לבד צריך לידע שעם משה מגיע גם איוב ובלעם. הסוד של מחבר חמשה חומשי תורה הוא שהוא גם המחבר של ספר איוב ובלעם. (ע"פ סוד ישרים בפרשתנו).

[ב] ומה הם שתי הצדדים של משה מול בלעם, נרמזו לנו כמה רמזים באותיות המקרא ולשונות רז"ל ונתפוס מהם להורות לנו דרך להבין בה. הנה המתבונן בפרשת בלעם יראה אותות רבים של יראת שמים והתבטלות כלפי רוח הנבואה, כאומר "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי הויה אלהי לעשות קטנה או גדולה", ובאופן תמוה מן הפסוק הזה למדו רז"ל שבלעם היה בעל נפש רחבה, שהרי מה הוא מזכיר פתאום בית מלא כסף וזהב, הנה לך נביא שעומד ומצהיר שאפילו בית מלא כסף וזהב לא יוכל להניא אותו מלהעביר את דבר הויה, ובוודאי זהו הכניסה הראשונה לכל הינבאות שיהיה הנביא מוכן לקבל מה שישים הויה בפיו ולא יערב בו רצונו ודרכו. אבל צד עמוק יותר אומר שזה המקום הוא אפל, וצריך להתעלות מזה אל נפש שפלה של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר.

והנה איה אמר אברהם זאת "הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר", כאשר התפלל והתווכח עם ה' על אודות הפיכת סדום. כאשר עשה את המעשה שהוא היפך ההתבטלות הדתית של בלעם, הוא לא אמר מה שיעשה השם טוב לי ואשר ישים בפי אותו אדבר, אלא התחזק לעמוד אל מול הויה וטען איתו השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ושם אנו למדים שהתבטלותו של אברהם אבינו היתה כה עמוקה וכה קוטבית להתבטלותו של בלעם ש"לא אוכל לעבור את פי ה'" של בלעם נחשב נפש רחבה מול "אנכי עפר ואפר" של אברהם שנחשב נפש שפלה. ומן אותו התבטלות נובעת לא קבלה של כל מה שיאמר ה' אלא עמידה על כך שהתגלות הויה תהיה במידה של צדק ומשפט המושג לאברהם.

[ג] אמר ר' נחמן פעם, "מה זה שאנו יושבים בשקט ונותנים להקב"ה לעשות מה שרוצה?!". והתלונן מאד על מנהיגי דורו שאמרו שמה שיביא עליהם הקב"ה יקבלו, וטען שחובתנו להתפלל יומם ולילה ולא לתת לה' לעשות מה שאינו נראה בעינינו.

[ד] והענין מבואר בהקדמת הזוהר (ט, ב) ששאל פילוסף אחד את רשב"י, מהו זה שכתוב "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", משמע שיש לדרוש כשם שנדרש על הפסוק "ולא קם בישראל נביא כמשה", הא באומות העולם קם ומיהו בלעם, אם כן כך יש לומר כי בכל חכמי הגוים מאין כמוך אבל בחכמי ישראל יש כמוך. וכי זהו כל שבח המקום. וענה לו רשב"י כי אכן טענתו צודקת, ואכן בחכמי ישראל יש כמוך, וזה לשונו: "ודאי שפיר קא אמרת מאן מחיה מתים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ואלישע ואחיו מתיא, מאן מוריד גשמים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ומנע לון, ונחית לון בצלותיה, מאן עבד שמיא וארעא אלא קב"ה בלחודוי, אתא אברהם ואתקיימו בקיומוהי בגיניה, מאן מנהיג שמשא, אלא קב"ה, אתא יהושע ושכיך ליה, ופקיד ליה דיקום על קיומיה ואשתכך, וכתיב (יהושע י יג) וידום השמש וירח עמד, קב"ה גוזר גזר דין, אוף הכי משה גזיר גזר דין ואתקיימו. ותו דקב"ה גוזר גזרין, וצדיקיא דישראל מבטלין לון, דכתיב (שמואל ב כג ג) צדיק מושל יראת אלהי"ם. ותו דאיהו פקיד לון למהך באורחוי ממש, לאתדמא ליה בכלא". וסוף הסיפור שאותו פילוסוף התגייר וקראו לו יוסי קטינאה.

עסקו כאן באותו שאלה של משה מול בלעם, שהוא הדיאלקטיקה שבין היות הויה מלך ישראל לבין היותו מלך הגוים. כי בלעם האמין באלהי הגוים ולא רצה שיהיה אלהי ישראל. ומבחינה זו באמת היה גדול ממשה כי באומות העולם קם, שהרי משה לא דבק כי אם באלהי ישראל ולא יכול להתרחב עד אלהי העולם. והרי באמת יותר התבטל בלעם להויה ממשה כי משה לא אמר לא אוכל לעבור את פי אלהי, אבל בכל פעם שאמר הויה משהו הפך משהו וידבר משה אל השם וביטל גזירתו. אם כן וודאי באומות העולם קם. אבל מה שבלעם לא ידע להבין הוא בדיוק זה, כי משה עמד על שלו עד שאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, לא התפחד מלבטל את כל נבואתו ולפעול עבור עמו. ואילו היה בלעם עומד על דבר זה לא היתה תקומה, שהרי איזה מין מנהיג זה שבא אליו בלק בצרתו והוא עונה לו בקרירות והשתוות כזה "לא אוכל לעזור לך אלא מה שהשם יתן לי", משה רבינו לא היה עונה כך אלא היה מתאמץ אצל השם עד שיעשה רצונו. אבל הצלחתנו הוא שבלעם לא עשה כך כי לא היה מוכן לוותר על נפשו ועל כסף וזהב שלו כלומר על נבואתו, ולא היה מוכן למסור את נפשו ולמחות את עצמו מן הספר לגמרי על עמו. (וזהו בדיוק לפי שהיה דבוק במלך הגוים, ובמלך הגוים מה לי גוי זה מה לי גוי אחר, בוודאי אין שם עצה אלא להתבטל למה שיקרה).

אבל משה רבינו מן היום הראשון של שליחותו ועד היום האחרון מיאן לקבל את אשר ישים השם בפיו עד אשר ידע שהוא לטובת עמו, ובפעם הראשונה מיאן בשליחותו ומיד בתחלת הליכתו במצרים אמר למה הרעות לעם הזה, עד היום האחרון "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ששבר את הלוחות שהיה מוכן לבטל את כל התורה כולה כדי להציל את ישראל. והסוד מבואר במשה שהיה "איש אלהים", "בעלה דמטרוניתא". כלומר היה שולט על מידת המלכות שהוא מידת ההתבטלות הטוטאלית להויה. והיה יודע מתי להשתמש בה ומתי להתגבר עליה ולפקוד עליה "כמאן דפקיד על ביתיה". ועל זה נצרך נאמנות "בכל ביתי נאמן הוא", שהיה מצווה את השכינה כפי עומק הרצון העליון והיה השם יכול לסמוך עליו שימלא את הרצון העמוק גם כאשר נצטווה להיפך, ודיבר עם הויה פנים אל פנים לעיני כל ישראל.

ויקח קרח –בירור רצון העלייה

א] קרח ביקש את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהוא הכיר, "ובקשתם גם כהונה", ורש"י פירש שביקש אף כהונה גדולה. או ביקש להיות כמשה רבינו. ולא הסתפק בחלקו ובמועט. והרצון הזה בשורשו בוודאי קדוש ונעלה, שהוא הבקשה אחרי עבודת הוי"ה והתגלות הוי"ה באופן הכי נעלה, ואף כי נתערב בכמה עירובי רצון לעצמו ורצונות של כבוד ושררה, סוף כל סוף נמצא בתוך תוכו ובשורשו את הרצון הגבוה ביותר. ולפי הכלל "לית רעותא טבא דיתאביד" (זוהר חלק ב קנ, ב), לכן גם מן הרצון הזה בסופו של דבר נעשה מה שנעשה, וכפי המובא בספרים בשם האריז"ל שלעתיד לבוא עתיד קרח לקחת את הכהונה.

ב] וזהו שאמר משה (רש"י ד"ה זאת עשו) "ואתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך", וניסה אותם בקטורת. הרי שאישר להם משה את רצונם, ואמר להם דעו רצון זה שנתעורר בכולכם לבקש כהונה גדולה, וודאי משורש הרצון הטוב הוא, אף אני משה שבוודאי רצונותיי טובים וטהורים, ואני קשור בשורש הרצון העליון (מש"ה בגימטריא רצו"ן, ובהאי רעוא אסתלק משה), אף אני רוצה בכך. ולא זו בלבד אלא גם רצונכם להיות כהנים בוודאי מושרש באותו רצון טוב וטהור הגולמי שאני מהווה ציור אליו.

ג] וסוף כל הפרשה, נצטווה משה "אמור אל אלעזר.. וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו.. ועשו אותם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני הויה ויקדשו והיו לאות". פירוש, אף כי לכאורה שריפת המחתות האלה הוא שהבחין שאינם קדושים, ושאינם ראויים לאותה עבודה נעלית השייכת למדרגת הכהונה, אין הדבר כן אלא לפי שהקדישום לשמים נקדשו, כלומר אותו רצון שביקשו להקריב אליו נשאר קדוש לנצח, והא שנשרפו אינו דומה אלא למי שנוגע במקום שאסור לו לגעת, כאותו תינוק שדרש בחשמל ויצא אש ממנו ושרף אותו (חגיגה טז), וכנדב ואביהו שיצא אש מאת הוי"ה ושרף אותם. אין זו אש של עונש ושל טומאה אלא אש של קירבה יתירה ששרף אותם, ואם כי בזה הוברר הדבר שאינם מסוגלים למעלת הכהונה בהיותם חיים כאהרן ובניו, נצטווה אהרן ובניו להרים את המחתות כלומר את הרצונות שלהם להקריב להוי"ה, ולא עוד אלא שעשו מהם ציפוי קבוע למזבח להיות לאות, והאות הזה מתפרש כאן כסימן שיצר את כל ההקרבה של בני ישראל, ומכאן ואילך כל אדם מישראל שיביא קרבן על גבי אותו ציפוי שעשו ר"נ איש של קרח הוא מקריב אותם, וכשם שהוא כך בגשמיות ממש כך הוא בוודאי בסימן הרוחני, שמן אותו רצון שלהם נשאר ציפוי למזבח ונשתרש מדרגה מסוימת בדרך ההקרבה שמן הקרבתם נעשה דרך ואות לכל בני ישראל לדורות. ולזה נקראו כאן "החטאים האלה בנפשותם", לא חטאים בגופם וביצרם היו אלא בנפשותם, ומן החטא הנפשי נשאר תמיד הרצון הטוב שבשורשו ציפוי למזבח לאות.

ד] אם כן יש לנו להבין מה חטאו ובמה טעו. ונאמר בזה כמה הבחנות. הראשונה, כי הרצון מתערב ברצונות רבים אחרים. דברים הרבה שיש שנובעים בשורש התחלתם מרצון טוב ונעלה מאד, אבל בהיות האדם קיים בעולם וקיים בחברה וקיים בהקשריו, הרי כל רצון שמתחיל דבר מצטרפים אליו עוד רצונות רבים לסייע לו ולהצטרף אליו. על דרך הנאמר הבא לטהר מסייעים אותו, (ופירשו בזוהר מסייעים אותו נשמות ומלאכים ויצרים) שהמתחיל ברצון טוב מצטרפים אליו רצונות ודברים רבים נוספים לסייע אותו. וצריך להיזהר בכל אותם סיועים שלא יהיה בהם מי שאינו ראוי לסיוע, ומי שבכחו להטות את התנועה שהתחילה ברצון טהור ונעלה אל מקומות אחרים. כמו במציאות החיצונית בא אדם להתחיל להיות רבי ולעורר תנועה רוחנית בכיוון הטוב והנעלה ביותר, מיד מצטרפים אליו מעצם מהות הפרוייקט שלקח לעצמו גבאים ומשרתים וחסידים ובניינים וחשבונות בנק ומאבקי כח ופוליטיקה. וכך בתוך הנפש מיד שמתחיל אדם מרצון טוב מצטרפים אליו כל אלה המשרתים של הנפש, ואלה המשרתים מסוגלים לפעמים מיד לגנוב את כל הנקודה הפנימית ומכאן ואילך מתנהל הכל בכאילו בלי רצון אמת ובלי נשמה. וזהו ביאור ויקח קרח, שהוא כלל כל נפילתו, ומה לקח, לקח לעצמו יצרים וגבאים. ומן הפגמים שנפלו באותו לקיחה משכו אותו עד שנפל חיים שאולה.

ה] ואם נעמיק כאן יותר נראה שצריך פה הבחנה במהות הרצון ודרך פעולתו ואיך מתנהג האדם עם רצון עז ובוער לעבוד את הויה ולעשות את הטוב בצורה הנכונה והעמוקה והטובה והגבוהה ביותר. כי צריך לשאול את השאלה אם נכונה היא הכלל שאין רצון טוב נאבד וכי כל רצון טוב שתהיה לאדם מוכרחת הוא להתקיים, על מה באמת לא היה קרח ור"נ איש שאיתו ודתן ואבירם כמשה רבינו וכאהרן הכהן. ולא זו בלבד אלא שהואשם קרח כחולק על משה ואהרן ומכללא על הויה. ופירשנוהו למעלה שמשה הוא הרצון, אם כן איך נאמר שחלק קרח על הרצון בעצמו שהביא אותו לדרוש את הכהונה. וקרח שפיקח היה, כלומר ראה נכוחה והושרש דרכו בשכל עליון מאד התלוי בנבואה עליונה, כמשה שהיה נביא עליון, מה ראה לשטות זה לחלוק על אותו רצון גופא, ואיך מתפרש הבקשה הזו כשטות ומה יש ברצון הנכון של משה שלא התחבר קרח אליו.

ו] והנה משה כאשר נצטווה לילך למצרים ולגאול את העם סירב, עד שהוכרח לכך מאת הויה. ויש על זה קושיא גדולה סרבנות זו מהו, וכי כך היא המידה להתנהג במצוותו המפורשת של הבורא, וכי כך מתנהג יצור הנבראים לנסות להתחמק מן השליחות שהוטלה עליו, ואיך נקרא הדבר הזה אות לדורות כמנהיג האולטימטיבי. אבל הסוד הוא שבוודאי קבלת השראת הנבואה מעוררת בעצמו את רצון הנביא ללכת ולעשות שליחותו, ובוודאי אין הדבר כפשוטו שהנביא מסרב ואינו יכול לסרב כלל, כי הנביא העובר על דברי עצמו במיתה כלומר עוצמת נבואתו בעצמו ממיתה אותו. אבל את הרצון הזה חייב המקבל לברר בתוכו עד אין סוף. וכמו מצווה הוא להיות קצת רשע ולסרב לאותו רצון. וזה סוד שבירת הכלים, שאמרו כולם אנא אמלוך כלומר אמלוך בעולמי להשליט בה סדר אלוהי ולהמשיך אליו אור אלןהי הנעלה ביותר. מכל מקום חייבים הם להישבר כי הטבע שברצון זה מתערב תיכף האני התחתון ולוקח אותו לעצמו (ויקח קרח), וכאשר יהיה בתכונה זו ממילא יישבר ויצא לכלל חורבן יתר, וממילא העצה הנכונה לזה הוא לעשות את העבירה מלכתחילה, ולסרב למלא את פקודת הויה כאשר מצוה עליך דבר של שררה. ועל ידי החטא הזה נשבר הכלי המעורער של אנא אמלוך, ומחכה הנביא הנכון עד שיכריח אותו הויה ממש לרצות ברצון חדש הנובע ממצח הרצון, ואז הוא יודע שלא הוא קשור בכלל לרצון זה שבתוכו, ולא הוא ראוי בכלל לכתר זה של שליחות הויה שהרי חטא בחטא האולטימיבי לנביא וסירב לדבר הבא אליו במפורש בנבואה, והכלי שנשאר ממנו אחרי כן הוא מוכרח בדבר הויה שנית. וזה סוד אהרן אחיך יהיה נביאך. כלומר יהפוך אותך לנביא כנכון, שהרי אתה נפסלת מלהיות נביא כצדיק גמור. והוא כי הבקשה הזאת השנית קשורה לרצון המציאות הסובבת את המנהיג הנכון ומכריחה אותו להמשיך מרצונו הנעלה אל המציאות של העם. והיינו כמו שנאמר שהחסידים צריכים לחלום. ועל ידי שהתלמידים מושכים לו אותו הרצון והוא אין לו רצון זה כלל אדרבה מסרב לשליחות, על ידי כן חוזר הויה ומכריח אותו להשפיע מבלי רצונו כלל. והבן מאד שיש כאן שתי בחינות, סירוב ייחוס הרצון אל הנביא, והכרחתו שנית מאת המציאות. והחטא שחייב הנביא לחטוא בסירובו שלא יהיה צדיק הרבה.

ז] וכאשר נאמר לעתיד לבוא יהיה קרח הכהן, צריך להבין זאת נכונה. שאין לעתיד לבוא איזה מקום בזמן אבל הוא מדרגה במציאות. והמדרגה הזו קיימת תדיר והוא שראה בה קרח. אבל קרח לא ידע להעריך את המדרגה הזו על מקומה שהוא לעתיד לבוא. כלומר כי בוודאי אין רצון טוב נאבד וכל רצון טוב גם אם הוא מסובב שמרים רבים מוכרח הוא להתקיים. אבל הוא בסוד עולם הרצון עצמו. כי בשיעור קומת הרצון ברגע שעולה במחשבה רצון טוב אחד מיד הוא קיים ועומד שם. ובאותו רצון ומחשבה המכונה לעתיד לבוא סוף כל התיקונים, הרי קרח עומד ומשמש בכהונה גדולה. והוא כן מן הרגע שעלה ברצונו את הרצון לכהונה. אבל כאשר לקח קרח את זה הרצון והלך איתו וביקש להשלימו בעולם המעשה, נפגש עם מחיצות עולם המעשה שאין בהם אפשרות לשתי מלכים בכתר אחד. וביקש להשלים את שהיה לו כבר במה שאין לו. ולכן איבד גם מה שהיה לו באותו עולם. אבל לעתיד לבוא כלומר בעולם המתחשב ברצון ומחשבה בלבד, הרי קרח כהן גדול, ואין בכך סתירה לאהרן ובניו כי מקום יש בעולם הרצון לכל הרצונות כולם.

ח] ובזה תבין ביאורי הזוהר והאריז"ל איך היה קרח משרש קין והיה בו גבורות יותר מדי, כלומר התגבר בצדקותו והיה צדיק גמור דמעיקרא עד סוף מידת הדין, ולא היה בו מקום לשום פשרה ולשום חטא ותשובה, וביקש את הטוב והנכון ביותר בקיצוניות דקיצוניות. אבל הגבורות האלה אינם חילונים הם השאיפה הכי נעלה של הקדושה. וכמו קין שנתקנא בקרבן שהביא הבל שעשה נחת רוח יותר מקרבנו. והרי זו קנאת סופרים, אבל כאשר נפגש הדבר במציאות מוכרחת היא להישבר, כי בעולם המוגבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, שהרי אין זו השעה המוכשרת לכך, ואין שתי דברים בשעה אחת, ואילו היה קין עומד על שורש אותו המחשבה של מידת הדין, היה מבין שבקנאתו את אחיו הוא נכלל גם באותו הקרבן ואין צריך לה יותר מן המחשבה. אבל חטא בכך שלא דבק במחשבתו ולא ראה את השלימות הקיים במחשבה ונתקנא באחיו עד שהרגו. ולעולם העתיד הרי שבירה זו עצמו של קרח בשאול מכשירה אותו לקבל את הכל בצפיית הלב במקום שיש מקום לכל צדיק וצדיק לקבל ש"י עולמות ואין עולם זה נוגע בעולם חבירו שהרי בקנאה נכללו שניהם ובאותו קנאה כבר מונחת השלמת חפץ הקנאה. וזה סוד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, שאין הפירוש שבעולם הבא יש קנאה, שהרי נאמר אין בו לא קנאה ולא תחרות, ואיך תהיה קנאה בגן עדן, אבל הכוונה ששם קנאת סופרים על מכונה שבכך שכל אחד מתקנא ונכווה בחופת חבירו ממילא נשרף ונשתתף בלהב מדרגת חבירו, שאין אחד יכול לנגוע בו כי לכל אחד חלק פרטי שלו לבד, אבל בקנאתם נכללים זה מזה וטועם כל אחד ואחד מאורו ואשו של חבירו. וזה האש הוא נשאר "זרה הלאה" לדורות שנדע איך להתקנא כנכון בדורות הראשונים ובמשה רבינו ולהתכלל במדרגתו מבלי לעבור בינתיים בשאול של קרח המיצר על חוסר השלמתו של מושא קנאתו, אבל ברצון וקנאה גרידא נראה את השלמתו בעולם הבא עולם המחשבה עלמא דכסופא אכי"ר.

זוהר מתחדש וילך משה

וילך משה

וילך משה. וכי לאן אתר אזיל דיימא וילך משה. ויאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. הא איפכא דהליכה, נפלאה פרשה זו דפתח ביה איך הלך משה ומאי אמר, לא אוכל עוד למיזל. לא אוכל עוד ליכנס לארעא קדישא, והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

אמרה רבי ברכה, תא חזי, שירותא דאורייתא בראשית נח לך לך, סיומא דאורייתא הברכה האזינו וילך, דא לקבל דא, ב'ראשית ב'רכה, כתיב ביה ויברך אלהים, האזינו נח והא נ"ח בגימטריא אז"ן, לך לך דא וילך. לך לך לאברהם וילך למשה. תמן הוי מעילא לתתא, ראה שמע הלך. כהא דאמרינן עין רואה לב חומד כלי מעשה גומרין, כיון שראה בראשית וירא אלהים, שמע את נח, הלך אברם אל הארץ. הכא מתתא לעילא, הלך משה, ולא עייל לארעא קדישא, כהא דאמר והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ושוב האזינו השמים, עד וזאת הברכה ומית תמן לעיני כל ישראל. והא אית למישאל, מאי תרי הליכות אלה, חד לך לך אל הארץ וחד וילך ולא עייל לארץ, חד לך לך כפול וחד וילך בלחוד.

***

אמר רבי יצחק, מילה דא אוקימנא בצפרא דריש שתא. דכתיב ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. הך הנני הסכמה והכנה ואמירת הן. כבר נש דקם בצפרא ואמר מודה אני, מקבל אני את היצירה שלפני, מסכים אני שתהיה כמות שהיא, מרכין אני ראשי כלפי תבל ואלהיו, וישכם אברהם בבוקר ויאמר הנני, הנני לקבל הכל, הנני לשחוט את בני, הנני על כל מאי דתקרה בדרכי. בתר הכי כתיב ויקרא אליו מלאך הויה ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. בהא הנני שהסכים לשחוט את בנו הסכים ואל תעש לו מאומה.

דהא בתר דמקבל בר נש ומודה על כל הקיום, ובטיל נפשיה ורצונו וחלומו כלפי המציאות, ברזא דאברהם, בתר הכי מגיע למקומו דיצחק, דאיהו אמר הנני על קיום נפשו ורצונו גופיה עצמו, ויאמר הנני לקרב, הנני למלחמה, הנני לעמוד נגד המציאות ולהביא אותה אל חפצי, דהא חפצי אף היא נבראה מן העולם כדכתיב אברהם הוליד את יצחק. והך הנני כפולה אברהם אברהם דהא מילתא הוי כפול חסד דאברהם.

ודא רזא דתרי יומי דריש שתא, ואוקימנא דיומא קדמאה דינא קשיא, דהא יומא הוי יומיה דאברהם וביה קרינן והויה פקד את שרה, דביה קביל בר נש עלוויה מלכות שמים ואמר הנני לכל אשר תשלחני. ודא דינא קשיא דהוי בגו חידוש חסד אברהם, דהא עולם חסד יבנה, אבל בגו דא דינא קשיא דאמר תולה ארץ על בלימה וכל עלמא בטילה כלפי בוראה. יומא בתראה דינא רפיא, דביה קרינן עקידת יצחק, וביה החיות רצוא ושוב, רצוא באברהם ויאמר הנני ושוב ביצחק אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ודא דאמרינן עקידת יצחק תזכור, תזכור דאמרת אל תשלח ידך.

***

אוף דא הכא, ויאמר הויה אל אברם לך לך, דא הליכה ראשונה, כד אזיל בר נש בתר מאריה, כהא דלכתך אחרי במדבר, ברוח סועה וסער ועזב ית כל עלמא עבור אמת. וילך משה דא הליכה בתראה, דא הליכה דשיבה בתר הליכה, כד לא אוכל לצאת ולבוא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והויה אמר אלי לא תעבור.

ועל דא אמר ירמיה וקרינן ביומא תניינא דריש שתא, כה אמר הויה מצא חן במדבר, באתר דלכתך אחרי, הלוך להרגיעו ישראל. הלוך בהליכה תניינא להרגיעו מלכתך אחרי, ומצא חן בפני מרחוק הויה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

***

והא עשרה ימי תיובתא אית לאתבונן בהו. דכל זמני דאורייתא שבעה נינהו, כהא דאמר שבעים ושבעה. והך עשרה. כדכתיב (שמואל א כה, לח) ויהי כעשרת הימים. והא נינהו שבעה ושלש דתלת ימי חג נינהו תרי יומי דראש השנה וחד דיומא דכיפורי, ושבעה ימי חול. אמר רבי יצחק, קרא דא קרא רש"ז על עשרת הימים, ממעמקים קראתיך הויה. דבכל שאר זמני עבדין אנחנו בשבעת הימים, שבעת ימי בראשית דבהו קיימא אדם, לחוד בעשרת ימי תשובה נגענא בעמקא דבירא, ואגלי עלן תלת קדמאה בגילוי גמור, ואימני כתר חכמה בינה עם שבעת הימים למהווי עשרה ימי תיובתא בייחודא חדא.

    השראה ומקורות

סוד ישרים ראש השנה אות עה

זוהר  וילך

ליקוטי תורה לעשי"ת

זוהר מתחדש לראש השנה תשע"ז

[א] כתובה פנים ואחור

רזא דראש השנה. רבי יצחק פתח לה פיתחא מהאי פסוקא (יחזקאל ג, ט-י) "ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר, ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור". האי ספרא וודאי עליה נאמר (ראש השנה טז, ב) "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה", וביה רשימין עובדין ודינין דבר נש, כהאי ספרא דיחזקאל דביה חזא דינא דאתגזר על עמא קדישא. אמר יחזקאל ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק, ודאי על דא אכלי בני ישראל דבש בריש שתא ואמרי יהא עלינו שנה מתוקה כדבש, למהווי האי ספרא כדבש למתוק.

תא חזי, יחזקאל נביאה קדישא חזא למרכבתא דלעילא, וכתב עליה מאי דלא גילה עליה בר נש אחרא בעלמא. והא חזינא דאמר על החיות ארבעה פנים לאחת, איש אל עבר פניו ילכו. דלית אחור במראה דמרכבתא, כולהו פנים, חוברות אשה אל אחותה. ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה.  לחוד כד חזא למגלת ספר חזא ביה פנים ואחור. ודאי רזא דא אית לאסתכלא ביה טובא.

הכי אוליפנא, דיחזקאל נביאה הוי נבואתיה בכתב ולא בעל פה. ובהאי זכה למכתב מאי דלא זכי שאר נביאי למחזי. ובהאי הוי ליה נגיעה בדרגת נבואת משה רבינו לעילא מדרגת שאר נביאי. מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, קרא כתיב (במדבר יב, ו-ח) אם יהיה נביאכם יהוה במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו . לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת יהוה יביט. ואסברה רבי משה בספרו, (יסודי התורה פרק ז הלכה יא) "כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה.  ומשה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא), ונאמר "ותמונת ה', יביט" (במדבר יב,ח):  כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו".

הכא מקובלני, כל מה דילפינן בתורה עלינו נאמר, ולית ביה דבר שהיה ולא יהיה או דבר שהיה לאיש אחרא ולא לנא. אם כן לשם מה סיפרה לנו תורה מעלת משה רבינו על שאר נביאי, אי לית אחרא דיכול להשיג בדרגת נבואת משה, וכי תחרות הוא זה למנדע מאן נביא גדול יותר. אלא נבואת משה ונבואת שאר נביאי תרי שבילי נינהו בשבילי נבואה, ואית לכל חד וחד למנדע ית כל דרכי נבואה וללכת בכולהו לפי דרכו. והא אוליפנא, משה חזא את דיבורי הויה באתוון ובמילים, כהא דאמרינן וידבר הויה אל משה ויאמר הויה אל משה, חזה משה באתוון, ושאר נביאי במראין וחיזוון, דהוי חידה ומחזה, ומיניה לקחו הדיבור.

הבן בחכמה וחכם בבינה

אוליפנא, דתרי שבילי אית למנדע אצילות. חד דרך החכמה וחד דרך הבינה. דרך החכמה באותיות ומילים והסברים, ומיניה נובע הדיבור בסוד אבא יסד ברתא. ודרך הבינה בציורין ותמונות ומראין, ומינה נובע הכתב בסוד כתבם על לוח לבך, בינה ליבא ובה הלב מבין, ובנה זעיר אנפין נתכונן בתבונה והוא קולמוס דבקע ימא דאורייתא. והוי משה הולך בדרך החכמה, והכי כל נבואתיה פה אל פה ולא בחידות על ידי חזיון ומלאך. ולהכי הוי נבואתיה תורה דאיהו חוק ומשפט הנמסר במילים ומשפטים. ושאר נביאי מבינה כדאמרינן מבינה נביאים, חזו מאי דחזי על ידי מלאך ועל ידי משלים וחזיונות, ומיניה מתרגמים אל המילים ומפרשים אותה. לכן דיבר הויה אל משה פנים אל פנים, דהא חכמת אדם תאיר פניו, שהחכמה מן הפנים הוא, ולשאר נביאים במדרגת אחוריים, כהא וראית את אחורי ופני לא יראו. ונאמר בפרשת הנביא שקר אחרי הוי"ה אלהיכם תלכו, בהאי אורחא מהלך הנביא אמת הקם אחרי משה.

לחוד הכא כתיב ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור, פירש המלאך את המראה בפני יחזקאל והנה היא כתובה פנים ואחור. דא רזא דהבן בחכמה וחכם בבינה. דחכמה מילים ובינה ציורים. ואית למילים ציור ולציור מילים. ציורא דאותיות הכתב דא הבן בחכמה. דביה דרש רבי עקיבא מה דלא אתמסר למשה. דמשה בגוף פנימיות האותיות הוי יתיב ור' עקיבא בגוון ציורא דלהון, דרש בקוצי אותיות וקשר להם כתרים. ודא לא ידע משה דיתיב מלגאו. ויחזקאל חזא למראה הספר. דא חכם בבינה. דראה במראה וחזיון את המילים בספר, והכי הוי ליה ברירו דנבואת משה בגו חיזו דשאר נביאי, דהא חזי לאותיות הספר עצמם ולא הוצרך לפרש המשל שראה. לחוד חזא להו באספקלריא דשאר נביאי דחזה מראה האותיות בספר עצמם ולא המובן של האותיות כמשה. כמאן דקרי בספר החתום ואמר לאשר יודע ספר לפרש לו הספר.

ובדרך התפלה, אית דמתבונן ומחשב בכוונות ומשמעות המובן שלהם. איהי אזיל בדרכיה דמשה תפלה למשה. דא הוא תפלת האצילות תפלת פנים בפנים. ובשעתא דשתם תפילתי השיב אחור ימינו נסתם המוח והלב ואי אפשר לנו לכוון ולהתפלל ככה. נתקע בשופר דאיהי בינה, בציורא דגוף השופר ובמראה אותיות תיבות התפלה עצמם, ובכך עושים דרך לחזור אל גוף התפלה. הרי שמאלא אציל לימינא, אימא אצילת לאבא, כדין תמונה אצילת ללא-תמונה. כד בר נש אסתכל בתמונת האותיות ומצייר בליבו תמונותיהם הרי פותחין ציור האותיות את שעריהם בפניו ואזיל בדרכו דרבי עקיבא לדרוש כתרי אותיות. כדין ציורא דשמא עילאה בליביה ואיהי מפתחא דאפתח שערי בינה ומנהון חכם בבינה למחזי מאי דלא אתחזי.

[ב] עבר הווה עתיד

ר יצחק בעי, הא הוי מעיינא בספרא חדא דביה רמיז לקרא, ועאלת תווהא חדא בליבאי ולא אשכחת ליה פתרון עד כען. אשכחן שהעבר נקרא פנים והעתיד נקרא אחור. דאמרינן מראש מקדם נסכתי הא קדם הוא הפנים, גן בעדן מקדם מן המזרח דאיהו צד הפנים, וכך נקרא העבר פנים כדאמר וזאת לפנים בישראל. והעתיד נקרא אחור כדאמרינן אחרית הימים. והיה אחרי כן. וכתיב ביחזקאל (ב , י) על מגלת ספר אשר נשלחה אליו ביד והיא כתובה פנים ואחור, ומתרגם יונתן מאי דהוי ומאי דעתיד למהווי.

אמר רבי יוסי, הפנים הם הדבר הידוע תמיד, כדכתיב הכרת פניהם ענתה בם. והאחור הוא הבלתי ידוע והבלתי מוכר, דהא בלתי אפשרי להכיר באדם מאחוריו. ולהכי יש בו משיכה ארוטית דהא הארוטיקה ממירה את העלם החושך אל התשוקה, ולהכי מובן שאל העבר אנו מסתכלים בעינא פקיחא, דהא ידוע מה דהווה, ולית ביה חוסר ידיעה, אמנם העתיד תמיד הוא בלתי ידוע, וכולם נכספים אליו, ולהכי מתאים הוא אל האחור.

אמר רבי יצחק, אי הכי ארווחנא שהנבואה נמצאת תמיד באחור, כדכתיב וראית את אחורי, שכן היא מתעסקת במה שיהיה. וכך אנו מתחילים את ראש השנה באחור בכדי לקדם את שיהיה בשנה זו, וספרים נפתחים לראות מה יהיה באחריתה, כדכתיב מראשית שנה עד אחרית שנה, מראש השנה צופה מה יהא בסופה.

אית להתעמק, מהו אותו הכרה שנמצאת בפנים ולא באחור. אלא שהפנים יש בו חילוקי דרגין, שאפשר לראות בו מצח עיניים אזנים אף פה צוואר וכו'. ואילו האחור כולו מקשה אחת אין בו הבחנת הבדלי דרגין, ולהכי הכרת האדם הפרטי הבנויה על חילוקי דרגין לא נמצא באחור אלא בפנים. הכי תפילין של יד אית ביה ד' בתין נפרדים דאיהו מקום ההכרה הפרטית ותפלין של ראש אית ביה בית אחד בלבד דאיהו הכרה כללית שבו כולם כאחד.

אמר ר יוסי, לחוד מאמר חד מצאנו שיש להכיר בו את האדם מאחוריו, דאמר רבי אמר רבי (עירובין יג, א) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. וכבר הקשו רבנן אי אין הכרה אלא בפנים מאי הוא דחזי מאחוריו. ואי תימא דחזי מאחוריו כהא דראית את אחורי מאי דאמר אי חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי, הא כתיב ופני לא יראו. אלא דרבי סתם לן סתם משנה ר' מאיר. האי וודאי הוא ראיית אחוריים שראה רבי לאחוריו דר' מאיר, ולהכי סתם לן כוותיה דאיהו השגה כללית דלית ביה חילוקי שמהן ודרגין. ורבנן אמרי מאחר דלמד תורה מאחר דאיהו אלישע בן אבויה להכי לא נקרא בשמו אלא אחרים. דהא אחר הוא ברזא דאחוריים וודאי, ולהכי ראיתי את ר' מאיר מאחוריו. והאי אחור מעלה יתירה אית ביה ברזא דאם אין מחני נא מספרך, וכד נמחה שמו הפרטי של ר' מאיר במשנה כדין אתהפך ר' מאיר לסתם כל המשניות כולם, והא עילוי יתירה דלית חבריו יכולים להשיג. ואילו חזינא מפניו הוי מחדדנא טפי ברזא דפרט ולא ברזא דכלל דלא הוי אחרים.

הכי אית קלא חדא באחור דכולל כל דיבורים דפנים, והאי איהו קול השופר דאיהו קול חד פשוט ללא חילוקי דרגין ושמהן, וביה כלילן כל פרטי הפנים. ובהאי אחור אית סכנתא דאלישע אחר דחזא למט"ט יתיב. דהא מט"ט איהו תקיעות דמיושב. איהו קשר של תפלין דיד דעליה אתמר וראית את אחורי. דאיהו חוץ מאחר דיתיב מבחוץ בעלמא דישיבה. ועל האי רזא צעקינן בראש השנה בתקיעות אם כבנים אם כעבדים, דעבד אית ביה כל מה דאית בבן אלא שהוא בכלל ולא בפרט.

קם ר' יוסי על רגלוהי וצעק הא אוקימנא דודי שלח ידו מן החור, מאי החור גופא דנוקבא דאתקריאת נקבה על שם החור. והכא אחור א – חור. אלופו של עולם בכל חור וחור. אור החור האיר וראית את אחורי דא אהיה אשר אהיה.

[ג] אחור וקדם צרתני

תא חזי קרא מאי כתיב ביה (תהילים קלט, ה): "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" האי קרא פתח ביה רבי יצחק דהוה יתיב על נהרא דהדסון ואמר בעינא למינדע אמאי כתיב אחור ברישא וקדם בסיפא, והא קדם הוא ברישא ואחור הוא בסופא, ודוד מלכא אמאי אפכא לקראי. כד שמע רבי יוסי לבעיא דא אתעטף בסודרא פתח ואמר ודאי בגין דא הוה קאזיל דוד מלכא ואמר לבתר דא (תהילים קלט, ו-ז) פליאה דעת נשגבה ממני לא אוכל לה, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, דהא רוח כליל ברזא דאחור ופנים ודאי כלילן ברזא דקדם, בגגין כך הוה דוד אמר דהויה דהוא צר לאחור וקדם עביד ליה לבר נשא ברזא דא דלית ליה אתר לילך מן רוח האחור, ולית ליה דוכתא למיברח מן הפנים. ורזא דא (שמות יד, כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, רוח מאחור ולקדם מלפנים דהם קדים מרזא דקדם הוא.

וחכם באחור ישבחנה

אמר רבי יצחק קרא כתיב (משלי כט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה" תא חזי האי קרא ביה גניז וחתים רזא דשופר ורזא דריש שתא. דהא כסיל מאן הוא איהו האי דלא ידע למתיקע בשופר, וכמה דאמרינן (ר"ה כט, ב) תקיעת שופר ורדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה", והאי כסילא דלא ידע ברדיית הפת דהיינו רזא דנהמא דאורייתא, נפל ליה כל רוחיה לגו שופרא ולא נפיק מיניה קלא כלל, דלא ידע למעבד קול מכל, ואע"ג ד"כל רוחו" נשיף לגו שופרא לא נפק אלא כסילותא. אבל החכם דעליה איתמר אשרי העם יודעי תרועה, איהו ידע ליה לרזא דתרועה בקושטא, היא תושבחא דקלא, לית לן אחיזה בחכמה אלא באחור, ובגין כך כתיב (שמות לג, כג) "והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו"

ספק רבי יוסי כפוהי ואמר הני כפיים דעלייהו אתנבי נביא (ישעיהו מט, טז) "הן על כפיים חקותיך חומותייך נגדי תמיד" עליייהו אתמר ותשת עלי כפכה, ועלייהו אתמר והסירותי את כפי ורזא דנא דהשתת והסרת הכפיים מאן ידע ליה.

נענה רבי יצחק ואמר, מדאדכרת קרא דחומותיך, אוליפנא רזא דא. תא חזי מאן אתר נפק קלא דשופרא. וודאי מן המניעה שמונעים חומות שופרא את הרוח. דהא הנופח מבלי מעכב דא כל רוחו יוציא. ולא נשמע קלא אלא נפיחות רוחא. אבל המכוון את הקול אל דופני שופרא דא אפיק קלא. כתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול. דהא כד חכם באחור תמן ישבחנה ישמע קול דמשבחין ואמרין בריך יקרא. דהא פני לא יראו ואזניך תשמענה דבר מאחריך. מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו. והא איהו קל רעש גדול כקול שדי בדברו.

מאי על כפיים חקותיך חומותיך נגדי, וודאי הוא דכתיב והיה כעבור כבודי ושכתי כפי עליך עד עברי. האי כף דעליה אמר רחמנא ליחזקאל חתר לך בקיר, דיחתור חור בקיר חומות העיר, ומהאי חור דודי שלח ידו ושכתי כפי, איהו חור דאתמר עליה חתר חתירה מתחת כסא הכבוד. דמהאי חור נפיק קלא דשופרא. ואיהו הראהו קשר של תפלין, דהא תפלה של יד אחוריים כלפי תפלה של ראש וקשר של תפלין אחור כלפי תפלין דרש עצמו. כך עולם הבריאה כלפי עולם האצילות ועולם האצילות, דביה חזי. ותמן יד המחזיק את השופר כדאמר רב יצחק לוריא י'ד שו'פר ד'בש. הרי שד"י כקול שד"י בדברו.

[ד] כקול שדי בדברו

תא חזי, מאי האי דאמר יחזקאל ואשמע את קול כנפיהם כקול שדי בדברו. וכי מאן שמע קול שדי דיימא על מילה אחרא דדמי ליה, ומי נתלה במי קול כנפים בקול שדי או קול שדי בקול כנפי החיות. רבנן אמרי כקול שדי בדברו כקל דשמעו כל ישראל בטורא דסיני אנכי, דעליה נאמר בתהלים קול הויה בכוח וכו'. ומהאי קל דהוי ידוע ליה אדמי יחזקאל ואמר להו ואשמע את קול כנפיהם והוי כקלא דא.

דאמר רבי משה, בני ישראל בטורא דסיני לא שמעו אלא קול הדברים ולא דברים עצמם. כדכתיב קול דברים אתם שומעים. ותמהו עליה רבנן אי לא שמעו אלא קלא חדא כקול שופר ורעמים מאי הוא דכתיב פנים בפנים דיבר הויה עמכם וכתיב אנכי הויה אלהיך, ואמרינן מפי הגבורה שמענו, ועל מאי מצלינן אתה נגלית לעם קדשך אי לא שמעו אלא קלא חדא מבלי חיתוך דיבור ומבלי אתוון.

אלא הכא רזא דקול רוח דיבור. דהא כולהו עמא קדישא אמרי דחזי בטורא דסיני ולית מאן דידע מאי דחזי אלא מאן דאכניס בדרכי בני הנביאים ונסי לראות את הויה. אבל מאן דידע רזא דקול רוח דיבור דנבואה, וידע דכמה שלבים וכמה דרגין אינון מן הפנים אל החוץ ומן הפנים אל החוץ. קול הוי"ה בכוח כפי כוחו של כל אחד ואחד. דכל אחד ואחד אית ליה להבחין בקולו שלו עצמו איה מקום קול הויה. אית מאן דאשיג לקלא לחוד ואית מאן דאשיג קול ורוח ואית מאן דאשיג קול רוח ודיבור, איהו משיג השגה שלימה. אבל בכל דרגה ודרגה אית לכל דרגין באורח פרט. וכולא עלמא שמעי קול שדי בדברו אלא דאתלביש בכמה לבושין אית לבוש דכח אית לבוש דהדר אית לבוש דשובר ארזים וכו'. וכל חד כמה דאפשיט ית לבושיה דמלכא וכמה דאפשיט ית קלא דיליה גופיה שמע לקול הויה. שצריך להוריד לבושי גופו ולהבחין מאין יצא הקול שלו.

אית דאתחיל מעילא לתתא, כמשה, דאתחיל להבחין מאין נובע רצונו ואיך הרצון מוליד מחשבה והמחשבה מולידה התבוננות וההתבוננות מולידה רוחות ומידות והם מולידים דיבור ומעשה. דא אקרי נבואת משה מתתא לעילה, דשליט על דיבור. והאי דרגא קרוב יותר לאנשי המחשבה אבל תועלתו דקה. ואית מאן דאתחיל מתתא לעילא מתחיל מגלגולי הדיבור ומצרף אותיות בקול דיבורו ומתמן עייל לבתי אהבות ובתי מחשבות ורצונות. ובכל דרגה ודרגה אית דבריר קול הויה עד לקול בלבד ואית דבריר ליה בדיבור וכמה דרגין על דרגין אית.

והא קול דשמעו ישראל בטורא דסיני הוי השגה בקול בלבד, שהשיגו בקול הדברים כולם דהם קול הויה, ובמוחם הבחינו שזה קול הויה אבל לא הגיעו לבירור גמור שיהיה הדיבור חתוך בחיתוך אותיות כדבר הויה. לחוד משה רבינו השיג בסיני עד לדיבור ואיהו הביא את הדיבור של הקול עצמו ששמעו לעם ואמר להם קול זה שאתם שומעים זהו הדיבור שיוצא ממנו, ובהבנתם הבינו דזהו דיבור הויה מאחר ואתאים לקלא. ועל השגה זו נאמר להם פנים בפנים דיבר הויה עמכם, אע"פ דלא שמעו אלא קלא והדיבור מפי משה.

ובאופן כללי הקול הזה הוא מדרגת בינה, דאיהו מראה שרואים שאר הנביאים, ואיהו המוציא קול שופר מבלי חיתוך אותיות. והדיבור הוא מדרגת החכמה שממנו תוצאות חיתוך הדיבור והוא מדרגת משה דחזי מבלי משל. ולהכי אמר הרב יצחק כוונות נשמת כל חי דיום השבת למאן דאשיג קול הנבואה ולא אשיג דיבור, דתמן נכנסת מדרגת החכמה של שבת.

זכאה מאן דשמע בקול שופרא כקול שדי בדברו, תמן אשיג כל דיבורי התורה שיפריט ממנו כל השנה אל השגות פרטיות, ולכולהו שמע בקול שופר דריש שתא בקול דברים בלבד.

המאמר בpdf