שעיר לעזאזל

איתא מהרוזינער ומר פנחס'ל קאריצער שהרבה צדיקים נכשלו בגלל שלא ידעו את סוד השעיר לעזאזל. כנראה שזה היה טעות נדב ואביהו שלא נשאו נשים.

שהסוד מבואר שיש לתת חלק לס"מ. והלא כל הצדיקים מתפלאים על כך זובח לאלהים יחרם בלתי להויה לבדו. אבל זה מצווה שביום כיפור יש לתת קרבן לעזאזל. ואותו הקרבן נושא אלע עוונתם.

ובפשט הכי פשוט שאסור להיות צדיק מדי. וכל מי שמנסה להיות צדיק הרבה מבלי לתת חלק למציאות הפשוטה לגוף וליצר בסוף היצר יתגבר עליו. והתיאור של השעיר לפעמים שהוא כמו טריק שמרמים את הס"מ שנותנים לו מה שרוצה וכשהוא נפנה להתעסק בזה אז עושים היחוד הכי עמוק. היינו שאם רוצים להתבונן בדבר עמוק צריך להכין כוס גלידה אן בירה, לא ללבוש גרטל ולבוא עם רצינות גדולה, וכשבאים בצורה כזו מפרקים את ההתנגדות מנשקו וניגשים בנחת אל הקודש.

הרבי מלובלין אמר שאחרי תפילה טובה צריך לשבת לשתות לחיים ושם עושים את השעיר לעזאזל ובלי כן יהיה קטרוג . הקטרוג הזה אינו מיסטי הוא פשוט שאם באים לנצח הכל בכבדות כזו לא מצליחים. צריך לעשות בדיחה לפני הלימוד.

ובמנחת יום הכיפורים הדין שמותר להכין את הירק לשבירת הצום. פירוש המשנה אומרת שלא תחשוב כמו שהמשגיחים אומרים מה אתה חושב על האוכל של שבירת הצום עכשיו נעילה. כי לא ידעו סוד השעיר. אלא כמו שתיאר לי חסיד אחד על רבו ז"ל איך כל שעת הנעילה מסדרים את הכיסאות והשולחנות וחותכים את העוגה לשבירת הצום ובתוך כל זה מתפללים בדבקות יחוד נעילה.

וכאשר מדברים על גאולה שלימה מסתמא צריך לזה שעיר חשוב , הרבה אומרים חמורו של משיח אבל מסתמא הוא השעיר לעזאזל של משיח.

פרשת בא תשע"ו – למען תספר

הכביד השם את לב פרעה שלא ישלח את בני ישראל. שערו בנפשכם, אילו בא משה לפני פרעה בפעם הראשונה בפקודת שלח את עמי ויעבדוני, ומיד אמר פרעה הנני אשלח אתכם אל אשר תרצו ללכת. איזה מין סיפור היה לנו. הרי היה זה האנטי-קלימקס הכי גדול בהיסטוריה. רק כאשר פרעה סירב עוד פעם ועוד פעם וכבר הבטיח וחזר בדעתו לסרב שוב ושלח אותם ושוב התחרט יש לנו סיפור לספר. הוי, "אני הכבדתי את ליבו למען תספר".

ולהבין משמעות הדברים, ידוע מאמר הרבי ר' בונם לחבורת משכילים, אתם אינכם שווים אפילו כפרעה, פרעה לא התפעל גם ממכות ומופתים והחזיק בדעתו לא ידעתי את השם וגם את ישראל לא אשלח, ואילו אתם סתם חלשלשים, רעם אחד ותיכף תאזרו כיפה ותצעקו שמע ישראל. יש במשמע כאן כי השם אוהב מי שאפשר לדבר איתו. מי שהדו שיח איתו הוא סיפור, שיש לשכנע אותו ושוב הוא בא בטענה משלו, שעשר מכות ויותר לוקח לו להתחיל להבין את דעת השם. יש לבחור את הבר- פלוגתא בקפידא.

מי שישתכנע בפעם אחת, או ממופת אחד, איזה מין דעה זו, ניתן לחשוב שיש לו אמונה מאד עמוקה ותמימה, אבל איזה עומק יש בו איזה רוחב יש בו אם זה ענין של לחיצת כפתור, משחור לא ידעתי את השם הנה נהפכו מים לדם וכבר ידעתי את השם. דווקא מי שמכיר את הנושא לעומק ולרוחב שיכול לשאול עשרים קושיות ושלשים פירכות על כל דבר, יש משמעות לידיעתו ואמירתו. אילו השתכנע פרעה, וכל שהוא מסמל בלב בני ישראל עצמם, ממופת אחד, לא היה כאן שום ידיעה. עכשיו שהתחזק ליבו עשר פעמים, עברו בכל הנסיונות ובכל השאלות ונענו, הרי "וידעתם כי אני ה'".

סיפור חסידי מספר על אברך שבא לרבי מלובלין והתלונן לפניו שיש לו קושיות באמונה, אמר לו הרבי, הנה פרעה גם היה לו קושיות, ומה עשה השם, וכי התווכח איתו או דן איתו, אלא אמר לו מאד פשוט, קושיא- תקבל מכה, עוד קושיא- תקבל עוד מכה. הסיפור מסיים בכך שאותו אברך כל פעם שהתעוררה לו קושיא קיבל מכה, ושוב לא היו לו קושיות. אני רוצה להפוך את הסיפור הזה על פיה. אכן קושיא – מכה, אך להיפך. אם קוראים אנחנו את מטרת הסיפור וידעתם כי אני השם, יש לנו לראות כי המכות אינם אמצעי אלים של השם לכפות את דעתו על פרעה, להראות שאני יותר חזק ממך ותציית לדעתי, אלא הם דו שיח איתו. יש כאן שיחה השם אומר אני אראה לך במים כי אני השם ופרעה אומר נו במים הראית ומה עם חיות המים הצפרדעים וכו'.

חכמי הקבלה אמרו כי עשר מכות לעומת עשר ספירות, היינו כל מכה נועדה להראות את דעת השם באותו ספירה, היינו אותו מושכל ואותו קונספט שהיה עליו השיחה באותו עת, ורק אחרי עשר מכות הרי הופיעה בירור דעת השם בכל הספירות, בסך כל הסיפורים והחלקים המרכיבים את העולם הזה. אין השם מופיע בעולם הזה כמכה אחת וגמרנו, נוחת הוא לתוך העולם בשיחה ודיבור, כפי כוחו וכפי מציאותו של כל אחד ואחד, מדבר חוזר ומקשה חוזר ועונה וכך עד סוף כל הספירות כולם.