בראשית פרק ג

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן (פסוק א)

לפי שבתחילה ניתן לאדם בלבד לאכול מפרי האילנות, ואל שאר החיות והבהמות ניתנו רק ירק עשב, (לעיל פרק א פסוקים כט – לא, כפירוש רמב"ן ודלא כפירוש רש"י). התקנא הנחש באדם על כך, ודיבר אל האשה כאילו גם לאדם ולאשתו נאסרה האכילה מכל האילנות שהם עצי הגן, שהוא נכון מבחינתו אך לא מבחינת בני האדם.  ענתה לו האשה (פסוק ב) "מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל" כלומר אכן לך נאסרה האכילה מכל עץ הגן, אבל אלינו אמר אלהים בפירוש מפרי עץ הגן נאכל. כאמור לעיל (פרק ב פסוק י"ז) "מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל". ועל הבדלי מעמדות אלה נתקנא הנחש.

ואם נעמוד על העניין נבין שכל נתינת משהו למאכל חיה או אדם זקוקה להיתר מיוחד, דהיינו למאמר מיוחד הפועל שיהיה אותו הדבר נאכל ומתעכל לבעל חי. ולפיכך כאשר שם את האדם בגן עדן שהיו בתוכו אילנות שאינם מאותו סוג אילנות שבכל האדמה, היה האדם צריך עוד למאמר מיוחד להתיר לו אכילה מכל עץ הגן. והנחש לא הגיע למידה זו לפיכך חשב שנאסרה עדיין גם לאדם האכילה מכל עץ הגן אע"פ שידע שהותרה לו האכילה מן האילנות שאינם בגן.

ויש לדייק עוד, שהנחש מדבר על האכילה מעץ הגן. והאשה עונה לו על אכילה מפרי עץ הגן. כתב רמב"ן (פרק א פסוק כט) שאע"פ שכתוב שם "וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע", אין הכתוב מתכוון שיאכל האדם את העץ אלא את פרי העץ. ומה שכתוב זורע זרע היינו שיש עצים שיאכל מהם הזרעים הראויים לאכילת אדם, אבל לא את העץ שאינו ראוי למאכל והוא לאדם כעשב. אבל הנחש שהוא בכלל הרומש על הארץ הרי מאכלו העשב, שדומה לו העץ עצמו. ולפיכך כאשר מדבר הנחש אל האשה הוא מדבר בשפתו, שאילו היה הוא אוכל מן האילנות היה אוכל מעץ הגן. אבל האשה עונה לה כפי מאכל אדם שבוודאי אינו אוכל אלא מפרי העץ.

[ואם כן יש להבין למה במאמר ה' לאדם (פרק ב פסוק יז) נאמר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ולא מפרי עץ הגן. וייתכן לפי שמצד מאמר ה' נאמר (פרק א פסוק יא) עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙, והעתיק רש"י מן המדרש שיהא טעם עצו ופריו שווים, אבל האילנות לא עשו כן ועל כך נתקללו בקללת אדם. ולפיכך מאמר ה' מתייחס עדיין לכפי שהיה צריך להיות שטעם העץ והפרי שווים ואין צורך להבדיל ביניהם.]

וכאשר נתקללו, הורד כל אחד מדרגת מזונו מדרגה אחת. הנחש שהיה לו מתחילה העשב לאכלה, נתקלל עוד יותר ונאמר לו (להלן פסוק יז) וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־ יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ, תחת אשר נתקנא באכילת העץ לא יאכל מעתה אפילו העשב שהיה לחלקו אלא את העפר. והאדם שהיה לו בתחילה העץ למאכל נתקלל (פסוק יח) וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה, שהוא מה שהיה ראוי לבהמה לפני החטא.