תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה
תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה (סוכה כט, א). על פי פרד”ס: פשט (נאיבי): החמה לוקה להזהיר את מי שחטא. ובפרט בחטאים מסוימים הנמנים בגמרא. פשט
תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה (סוכה כט, א). על פי פרד”ס: פשט (נאיבי): החמה לוקה להזהיר את מי שחטא. ובפרט בחטאים מסוימים הנמנים בגמרא. פשט
מפרשים רבים עמדו ודרשו על הדגשת וחזרת הנוסח ‘כאשר צוה ה’ את משה’, על כל פרט ופרט ממעשי הקמת המשכן, רגילים לגשת לזה מנקודת מבט
בעברי בתוך הימים שעברו עלינו השבוע על הדיבורים וההגיגים שהעלו חבריי ואחיי לדעה ולמחשבה, הרהורים ומחשבות אודות ימי וענייני החורבן, הגלות, והגאולה, ושאר התמות שנקבעו
בחג השבועות, מתבקש לשים לב אל העיקר הקובע את המעמד הזה כעיקר וכציר עליו סובבת חיי היהדות, כעיקר המפורסם, “שזאת התורה לא תהא מוחלפת”, והניגוד
ספקו של הבעל שם טוב מן הדברים המובילים את האדם יותר מכל תיאוריה אידיאולוגיה ואמונה, הוא הזהות שלו. הזהות הוא ההסבר היותר עמוק למגוון
אחד הדברים הכי מוזרים מבחינה חינוכית קורים בפרשה הזאת (מזל שזה באמצע הפרשה ולא צריכים ללמד את זה לתינוקות..). המקרא מתאר באריכות את ההתגלות הראשונה
היצריות שברוח כאילו שאינה מרתקת מספיק בקריאה הפשוטה שלה, או אולי דווקא מפני שהיא מרתקת מדי “על הגוון” שלה (אם להשתמש במטבע לשון האיזיביצית), משמשת
חיפוש אברהם אבינו אחרי האל ומציאתו אותו, נחשב בעיני הדורות כפרדיגמה היסודית של מצבו הראשוני של האדם התוהה על היותו ומחפש אחרי משהו שיהיה אחראי
ויאמר ה’ אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם וגו’[1]. כתב במי השילוח[2]: הנה זאת מחשבת הש”י נודע לנח, מאחר שנטבע בלבו
נהגו לקרוא ספר קהלת בשבת חול המועד סוכות. נטעום בדבר טעם לאור הבנתו של המי השילוח באחד ממסריו היסודיים של הספר הזה. ואלו דבריו: “וגם