קטז. רמזי התורה

(קטז) התורה מרמזת רמזים לדורש בה שידע איפה להכנס ולמצוא באר מים חיים. כמי שהטמין מתנה לחבירו וכיסה אותה בשמיכה והוא עובר שם עם חבירו ומלחש על אוזנו ומושך בשפת חלוקו לומר וכי אינך שם לב שהשמיכה פה אינה מסודרת. אין הוא מתכוון להטריד אותו על סידור השמיכה אלא למצוא לו תירוץ שירים אותו ויגלה את המתנה לבדו וישמח בהפתעתו. או בחורה שנוגעת לו לאדם ומרמזת לו רמזים וכי אינך שם לב לריח בושם שעלי או מה דעתל על הבגד החדש שלבשתי, אינה מחכה שיגיד לה דעתו על הריח או על בגד אבל מרמזת לו בעדינות תתקרב אלי תריח אותי תנשק אותי תגלה אותי, תפשוט את מלבושי ותשכב אותי.

כך אדם עובר על פרשה שכבר למד אותה עשרים פעמים ופתאום מפריעה לו שאלה אחת או מזדקרת בפניו מילה אחת. ואותה שאלה אין בה קושי הגיוני חדש וכבר דיברו בו כל המפרשים וכבר ידע לענות עליו עשרים תירוצים. אבל פתאום היא מפריעה לו והוא מרגיש שכל התשובות לא מתיישבות על דעתו. או פתאום מורגש לו כאילו אינו מבין אותו המילה, וכל התרגומים שיכול לתרגם אותו בהם אינם עונים על הענין. היודע להרגיש ברמיזות העדינות של התורה יודע שלא הקושי הוא המושך אותו אלא התורה היא שמעירה לו ומרמזת לו בחשיפת הקושי הזה לומר פה הטמנתי לך מתנה תפשפש בה ותעיין בה, תפשוט את מלבושיה ותתקרב אליה, והוא מתהלך סביבה מעלה אסוציאיות הולך לישון עם המילה עד שהוא מוצא את הגילוי שהתורה מעירה אותו אליה.

אכפת

פעם אחת אמר , אילו היה העולם יודע כמה לא אכפת לי כלל לא היו רודפים אותי כלל.

ואף על פי כן, רודפים הם שיהיה איכפת לי.

ואף על פי כן, אכפת לי מכל פירור ופירור בעולם כאילו הוא חלק ליבי ממש.

ואמר, שזה בחינת מה שנאמר "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס היה".

(שיחות כחשכה כאורה)

God is doing his best

There is, it is true, a Modernist form of theism, according to which God is not omnipotent, but is doing His best, in spite of great difficulties

This is Google's answer to the query "Is there a God". It is a quote from Bertrand Russel's article by the same name. But there is something beautifully haunting in this answer. I will leave it here as it is.

גאולת הדעת

אני מאלה שמאמינים שהגאולה תלויה בהבנה, הבנת כל דבר הוא המטרה הסופית עבורי, אחרי שהבנתי אני נח, אני מסופק.

אני מאלה שלמדו שהבנה כוללת יותר מהבנה. שחוקים כמו לוגיקה הם שכנים אל חוקים כמו צדק. ושחוקים כמו נרטיב הם שכנים אל חוקים כמו יופי. ושהבלתי צודק הוא גם בלתי מובן וממילא מעיק.

אני קורא לגאולה זמן ההבנה השלימה כיון שהוא זמן הצדק השלם. כשם שהטקסט צריך להיות מובן כך העולם צריך להיות מובן. הוא צריך להיות הגיוני.

הכי מעיק עלי הוא כאשר אני נפגש עם משהו שאין לי בו שום הבנה. הייתכן שזה יעשה כך וכך? איך ייתכן שזה יחשוב כך וכך? ועוד יחשוב כך עלי? מה יש לו מזה? מה הוא מנסה להרוויח מזה? אני פשוט לא מבין. ולא מסוגל להמשיך עם זה.

לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוא דרך תקוה בתוך העולם שהמן ומרדכי עודם קיימים. את מרדכי אני מבין גם אם הוא רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, יש מחלוקת יפה ומובנת. הכל מובן. אבל המן מה יש לו? מה הוא רוצה? ומה הוא רוצה ממני? איני מסוגל להבין. ואיני מסוגל גם לשמוח על מפלתו עד שאבין אותו. מה יש לי מזה שנתלה אם עדיין איני מבין.

ואסתר הזמינה את המן לסעודה אמרה הדבר הגרוע ביותר שיקרה להמן ולמזימותיו הוא אם נבין זה את זה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, תתקרב אליו ותבין אותו, אם יהיה ביניהם הבנה גחלים אתה חותה על ראשו, לשנאתו לא תהיה איפה לחול. אבל גם זה לא ממש עזר, ועדיין אינו מובן איך נתלה המן ולא מרדכי. אני מתבסם עד דלא ידע להבין את זה. אולי להבין שאין שום הבנה וזה ההבנה. אבל זה עובד רק לפורים. בשאר ימות השנה 'גלה עמי בלי דעת', ועדיין לא נודע.

למה אני כותב בעברית

למה אני כותב בעברית.

אני כותב בעברית כי אני מרגיש בה יותר בבית

אני כותב בעברית כי אני לא רוצה שהאמריקאים יבינו.

אני כותב בשפת הקודש כי אני רוצה לראות דברים בקודש.

אני כותב עם ראשי תיבות וקיצורים כי אני לא רוצה להאריך עבור עמי הארץ שלא מכירים אותם.

לפעמים אני כותב בארמית כי אפילו מלאכי השרת לא מבינים אותה.

אני כותב בשפה תורנית, בשפה קבלית, בשפה ישיבתית, כי טוב לי בה.

אני מתאריך את השבועות שלי לפי פרשיות השבוע, כי אני רוצה סדר זמנים משל עצמי. אני לא רוצה חיים שסובבים על אותם ימים שבהם האיי אר עס עובד.

אני מדבר בשפת דברי תורה כי היא השפה הראשונה שלימדתי בה את נפשי.

אפשר לתרגם הכל לשבעים לשונות, אבל מה לי ולאחרים. אם מישהו רוצה שיתרגם.

אני כותב בלשון הקודש כדי לברוח מן העולם שכנראה מתנהל באנגלית.