על צנזורה ועל הבאר

דיברו על הצנזורה בכתבי אחד המשיגים. ונזכרתי במשל של החפץ חיים. איך איש אחד היה לו לבית של מים, ולא הספיק לו. פתח ברז נוסף בשולי החבית. והלא הברז אינו אלא דרך להוציא ממים שבחבית. ואם אין החבית מספיקה מה יעזור עוד פתח. ואם היא מספיקה יצא הכל באותו פתח.

כך למי שחכם ומבין מדעתו, אשר אליו כתבים עמוקים מכוונים, אין דברי כל חכם אלא עוד מפתח לפתוח שער חדש של השגה. ואין חידושו של כל חכם במציאות דבריו אלא במפתחות שהוא נותן לפתוח שערים. ואצל הקורא הזה ברגע שקרא דף או שתים במישהו שיש לו מה לחדש הרי נפתח אצלו השער והוא מתחיל לשאוב מן הבאר מים חיים, ומאז כבר לא יכול להיות מופתע משום חידוש שתמצא בעוד כתב נסתר של החכם, שלא לציטוטי דבריו הוא בא אלא אל המעיין.

ואילו מי שאינו חכם ומבין מדעתו, גם אם יקרא ארון ספרים שלם לא ידע כלום, ואינו יכול להיות אלא נתלה באילן גדול מצטט ציטוטים ואם כן אין כאן לימוד של המעיין אלא פוליטיקה של ציטוטים.

הרבה פעמים אני חושב שחבל שכל כך הרבה חכמים אמרו וכתבו כל כך הרבה דברים ולנו לא נשאר אלא טיפה מן הים. ושוב אני מבין שזה הלא לא משנה. כי מה שיש לנו די והותר לפתוח את כל הנצרך לנו. וכל שאר מה שחשב בעל המחדש סתם חבל על הזמן לקרוא גם אילו היה בפנינו שאין עבודתנו אלא לחפור לפי פתחים שיש לנו במציאות דידן ולא להיות חוקרים מושלמים של מציאותו של מישהו אחר. ובאמת לפעמים אחרי הרבה זמן בא מכון ומוציא מדף שלם של כתבים שנשמטו מן הליקוט הראשון שהוצא ואתה קורא ואומר חבל על הנייר אין בכל אלה אלא שלוש חידושים שגם הם ידועים למי שהבין את דברי החכם בראשונה.

קטז. רמזי התורה

(קטז) התורה מרמזת רמזים לדורש בה שידע איפה להכנס ולמצוא באר מים חיים. כמי שהטמין מתנה לחבירו וכיסה אותה בשמיכה והוא עובר שם עם חבירו ומלחש על אוזנו ומושך בשפת חלוקו לומר וכי אינך שם לב שהשמיכה פה אינה מסודרת. אין הוא מתכוון להטריד אותו על סידור השמיכה אלא למצוא לו תירוץ שירים אותו ויגלה את המתנה לבדו וישמח בהפתעתו. או בחורה שנוגעת לו לאדם ומרמזת לו רמזים וכי אינך שם לב לריח בושם שעלי או מה דעתל על הבגד החדש שלבשתי, אינה מחכה שיגיד לה דעתו על הריח או על בגד אבל מרמזת לו בעדינות תתקרב אלי תריח אותי תנשק אותי תגלה אותי, תפשוט את מלבושי ותשכב אותי.

כך אדם עובר על פרשה שכבר למד אותה עשרים פעמים ופתאום מפריעה לו שאלה אחת או מזדקרת בפניו מילה אחת. ואותה שאלה אין בה קושי הגיוני חדש וכבר דיברו בו כל המפרשים וכבר ידע לענות עליו עשרים תירוצים. אבל פתאום היא מפריעה לו והוא מרגיש שכל התשובות לא מתיישבות על דעתו. או פתאום מורגש לו כאילו אינו מבין אותו המילה, וכל התרגומים שיכול לתרגם אותו בהם אינם עונים על הענין. היודע להרגיש ברמיזות העדינות של התורה יודע שלא הקושי הוא המושך אותו אלא התורה היא שמעירה לו ומרמזת לו בחשיפת הקושי הזה לומר פה הטמנתי לך מתנה תפשפש בה ותעיין בה, תפשוט את מלבושיה ותתקרב אליה, והוא מתהלך סביבה מעלה אסוציאיות הולך לישון עם המילה עד שהוא מוצא את הגילוי שהתורה מעירה אותו אליה.

אכפת

פעם אחת אמר , אילו היה העולם יודע כמה לא אכפת לי כלל לא היו רודפים אותי כלל.

ואף על פי כן, רודפים הם שיהיה איכפת לי.

ואף על פי כן, אכפת לי מכל פירור ופירור בעולם כאילו הוא חלק ליבי ממש.

ואמר, שזה בחינת מה שנאמר "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס היה".

(שיחות כחשכה כאורה)

God is doing his best

There is, it is true, a Modernist form of theism, according to which God is not omnipotent, but is doing His best, in spite of great difficulties

This is Google's answer to the query "Is there a God". It is a quote from Bertrand Russel's article by the same name. But there is something beautifully haunting in this answer. I will leave it here as it is.

גאולת הדעת

אני מאלה שמאמינים שהגאולה תלויה בהבנה, הבנת כל דבר הוא המטרה הסופית עבורי, אחרי שהבנתי אני נח, אני מסופק.

אני מאלה שלמדו שהבנה כוללת יותר מהבנה. שחוקים כמו לוגיקה הם שכנים אל חוקים כמו צדק. ושחוקים כמו נרטיב הם שכנים אל חוקים כמו יופי. ושהבלתי צודק הוא גם בלתי מובן וממילא מעיק.

אני קורא לגאולה זמן ההבנה השלימה כיון שהוא זמן הצדק השלם. כשם שהטקסט צריך להיות מובן כך העולם צריך להיות מובן. הוא צריך להיות הגיוני.

הכי מעיק עלי הוא כאשר אני נפגש עם משהו שאין לי בו שום הבנה. הייתכן שזה יעשה כך וכך? איך ייתכן שזה יחשוב כך וכך? ועוד יחשוב כך עלי? מה יש לו מזה? מה הוא מנסה להרוויח מזה? אני פשוט לא מבין. ולא מסוגל להמשיך עם זה.

לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוא דרך תקוה בתוך העולם שהמן ומרדכי עודם קיימים. את מרדכי אני מבין גם אם הוא רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, יש מחלוקת יפה ומובנת. הכל מובן. אבל המן מה יש לו? מה הוא רוצה? ומה הוא רוצה ממני? איני מסוגל להבין. ואיני מסוגל גם לשמוח על מפלתו עד שאבין אותו. מה יש לי מזה שנתלה אם עדיין איני מבין.

ואסתר הזמינה את המן לסעודה אמרה הדבר הגרוע ביותר שיקרה להמן ולמזימותיו הוא אם נבין זה את זה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, תתקרב אליו ותבין אותו, אם יהיה ביניהם הבנה גחלים אתה חותה על ראשו, לשנאתו לא תהיה איפה לחול. אבל גם זה לא ממש עזר, ועדיין אינו מובן איך נתלה המן ולא מרדכי. אני מתבסם עד דלא ידע להבין את זה. אולי להבין שאין שום הבנה וזה ההבנה. אבל זה עובד רק לפורים. בשאר ימות השנה 'גלה עמי בלי דעת', ועדיין לא נודע.