עיצומו של יום הכיפורים מכפר

א – דעת המאירי
כתב המאירי יומא דף פ”ה (ובאריכות בחיבור התשובה)

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה שזהו כלל גדול שאין שום דבר מכפר אלא בתשובה התשובה ר”ל לבד בלא מיתה ובלא יום הכפרים מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין תשובה [תולה] עד שיבוא יום הכפורים ויכפר כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו ומ”מ הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה אלא שסתם הדברים שהיא נמצאת שלימה יותר בזמן הזה משאר הזמנים.

דעת המאירי (וכך בוודאי שיטת הרמב”ם אע”פ שהרמב”ם מעתיק את מאמרי חז”ל) שכל מה שכתוב על יום הכיפורים אין הכוונה שיש איזה סגולה ביום הכיפורים שהוא מכפר. אלא בכל מקום פירושו מדרגה מסוימת של תשובה השכיחה ביום הכיפורים. ותשובה זו היא המכפרת.
וכך מפרש המאירי שם בהמשך את חילוקי הכפרה שאינם באים אלא לומר שעל עבירות חמורות צריך תשובה יותר גדולה. וכל המדרגות שיש שם אינם אלא מדרגות בתשובה.
מתוך תפיסה מופשטת זו יוצא חידוש נפלא שגם אם יעשה תשובה כמו ביום הכיפורים בכל ימות השנה הוא הדין שיתכפר לו.
תפיסה זו מתאימה לפשוטו של מקרא בתחילת פרשת אחרי שאף בכל ימות השנה אם יעשה עבודות הללו יבוא אל הקדש ויכפר על המקדש.
וכן אמרו במסכת ברכות אחר תפלתו אפילו רצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר. הרי שיש אדם שרוצה לעשות תשובה וידוי כמו יום הכיפורים באמצע השנה, ולפי המאירי תהיה לו סליחה כמו ביום הכיפורים.
ב- דעת החינוך
לעומת זאת פשט המילים וכל דיוני הגמרא וודאי שהתשובה והכפרה שני דברים שונים. ואע”פ שהתשובה צריכה לכפרת יום הכיפורים אין היא עצמה כפרת יום הכיפורים.
אף הרמב”ם מודה בכך שהוא פוסק לפי העולה מפורש ממסכת שבועות פרק א ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה. אלא שהרמבם מחלק שזה דווקא בהיות השעיר אבל יום הכיפורים בזמננו אינו מכפר על עבירות קלות אלא עם התשובה. אבל חידוש זה צ”ע שלכאורה כל עיקר כפרת עיצומו של יום נלמד מכפרת השעיר ומדרש שאף בזמן שאין שעיר היום עצמו מכפר ולמה לנו לחלק ביניהם.
וכך לשון ספר החינוך מצוה קפה

ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ‏[1] יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות

הרי דעתו שהיום עצמו יש בו כח זה כמו שהיה כח בשעיר המשתלח והוא אכן מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה.
ובספר אור ה’ לרבי חסדאי מאמר ב כלל ב פרק ו האריך (ולכאורה הוא לסתור דעת הרמב”ם שכנגד שיטתו מכוונת כל ספרו, אע”פ שאין מפורש ברמב”ם שאין קדושת זמנים ומקומות כך עולה מתפיסתו בבירור) להוכיח שישנם מדרגות שונות של השגחה באדם ובמקום ובזמן, והוכחתו לגבי הזמן מעיצומו של יום הכיפורים ודרשו ה בהמצאו בעשרת ימי תשובה. ושם מאמר ג חלק ב כלל ב פירט לגבי התשובה בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ובכל דבריו מפרש שיש שני בחינות בעילוי זה של הזמן מצד עצם הזמן וגם מצד העבודות שנעשים באותו הזמן.
ג – דעת המקובלים.

ולפי דרך הקבלה אפשר ליישב כל הדברים בקנה אחד. הכלל שכל הדברים שבעולם נובעים מעולמות וספירות עליונות. כלומר שמציאות הדברים כולם משתלשלת מספירות שונות ומקבלת אופי שלהם. ויש להם ביטוי בשלשה דרכים עיקריים הנמנים בספר יצירה והם עולם שנה נפש.

שורש התשובה בלשון הקבלה ספירת הבינה שאליה שבים כל הדברים תמיד. ושיבה זו הוא טהרתם וסליחתם. ובינה זו יש לה הופעות בזמן, דהיינו בזמן עשרת ימי תשובה (כמו שכל הזמנים השונים נובעים מספירות שונות דרך משל יום ראשון מחסד יום שני מגבורה וכו’ כך בכללות עשרת ימי תשובה מבינה). וכן יש לה הופעות בנפש דהיינו כשאדם עושה עבודת התשובה בקבלה וחרטה וידוי והתקרבות. וכן יש לה הופעות במקום דהיינו במקום בית המקדש ששם מקום הכפרה.

ולכן אפשר למצוא לשונות בזוהר שאומרים שהזמן של יום הכיפורים הוא עצמו תשובה. וכשחושבים ככה ממילא להגיע לעיצומו של יום הוא אותו דבר כמו להגיד לעשות תשובה. אלא שזה מצד הזמן וזה מצד הנפש. וודאי עדיף שיופיע התשובה בכל הרבדים ולכן מצוה לעשות תשובה נפשית ביום הכיפורים כדי שיהיה גם הנפש וגם הזמן בתשובה אבל גם מי שאינו שב בנפשו עכ”פ יש לו את הארת התשובה של עיצומו של יום והוא שב מבחינת הזמן.

צום השביעי ויום הכיפורים

שלשת הפסוקים בזכריה

בספר זכריה פרק ז שאלת שראצר ורגם מלך ואנשיו אל הכהנים ואל הנביאים ‘האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים’. הזכירו בשאלתם את הבכי ואת ההינזרות בחודש החמישי בלבד, ולא הזכירו שאר צומות (ואפשר לפי שעיקר שאלתם היתה על הבכי והינזרות וצ”ע אם הינזרות היינו צום ודיברנו במקומו אם עיקר תשעה באב לבכי או לצום).

ובתשובת ה’ באותו פרק נאמר “אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתני אני”. הוסיף להזכיר את הצום השביעי, ושהיו נוהגים בשניהם צום והספד זה שבעים שנה (ולכאורה הספד היינו הבכי שהספד מעורר לבכי וצום היינו ההינזרות).

ובהמשך הנבואה בפרק ח’ נאמר “כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו”. נתפרש כאן שיהיו הצומות כולם לששון ולשמחה, וגם למועדים טובים. ונוספו כאן עוד שתי צומות שהם צום הרביעי וצום העשירי. בביאור צום הרביעי פירשו המפרשים דהיינו י”ז או ט’ בתמוז שבו נשברה העיר. ובביאור הצום העשירי נחלקו ר’ שמעון ור’ עקיבא במסכת ראש השנה דף י”ח עמוד ב אם הוא עשרה בטבת שבו עלה מלך בבל או רביעי בטבת שבו באה שמועה לגולה.

מהו הצום השביעי

כל המפרשים הבינו שצום השביעי הזה היינו יום שמת בו גדליה בן אחיקם, וכמפורש בספר ירמיה פרק מ”א שנהרג בחדש השביעי. ואע”פ שלא נזכר שם באיזה יום היה זה עכ”פ היה בחודש השביעי ומסתבר שעליו היו צמים וסופדים בחודש השביעי. ובגמרא ראש השנה דף י”ח עמוד ב’ פירשו דהיינו בג’ בתשרי והוא שאנו קוראים אותו צום גדליה. ומפרשים אחרים פירשו שהיתה הריגתו ביום ראש השנה עצמו, שלומדים מסתמא דפסוק שנזכר חודש השביעי ולא נזכר יום שהיה זה בראש השנה. ולפי זה מובן שהסעודה שהיה אוכל בה עם ישמעאל בן נתניה היתה סעודת החג של ראש השנה ולכן אכל עמו אע”פ שנאמרה לו החשד שלא שיער שבסעודת החג הקדוש יקום עליו.

אך קשה אם נתקנו כל הצומות האלה כאחד על החורבן למה לא שאלו גם על הצומות הללו ולא נזכרו אלא בדברי הנבואה שבתשובה. ואם נאמר שלא שאלו אלא על עיקר הצום שבזמן חורבן הבית שהוא תשעה באב, אלא שבתשובה נפרטו דיני כל הצומות, וכביאור הגמרא בראש השנה בזמן שיש שלום ששון ושמחה בזמן שאין שלום צום, מכל מקום קשה למה נזכרו במיוחד החמישי והשביעי בפסוק השני. (ואפשר שעל זה דרשת הגמרא בראש השנה ששקול מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו). כמו כן קשה על מה נקבע צום מיוחד ליום מיתת זכריה, ואם אכן נקבע למה לא נרמז בפסוק באופן יותר מפורש. ואכן נראה מדברי הגמרא שהתקשתה בכך וביארה ששקולה מיתת צדיקים. אך טעם זה קשה מה נשתנה מיתת זכריה מהרבה צדיקים אחרים שנהרגו ואף בזמן החורבן עצמו נהרגו וודאי הרבה צדיקים כמו יאשיהו שקונן עליו ירמיהו קינה מיוחדת ולא מצינו שנקבע תענית ביום מיתתו. (והרמב”ם כתב בהלכות תענית פרק ה’ הלכה ב’ “שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן”, פירש שצער מיתת גדליה אינו על מיתתו בלבד אלא על כיבוי הגחלת כאשר נהרג. אך אין זה פשט הגמרא. וראה ב”ח סימן תקמ”ט).

ואם נפרש את כל הפרשה על דרך פירוש הראשונים שהעתקנו במקום אחר נוכל לפרש שצום השביעי כאן אינו צום גדליה, אלא הוא הצום הידוע של החודש השביעי שהוא יום הכיפורים, שהוא צום החודש השביעי וודאי ככתוב (ויקרא טז, כט) “בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם”. ולפי דבריהם יבוארו השאלה והתשובה שבדברי זכריה כמין חומר. כי שאלו על מצוות הצום והמספד כאילו יש לה’ תועלת בתעניתם והספדם. ועל כך באה התשובה, וכי צמתם זה שבעים שנה הצום צמתוני אני, וכי אני צריך שתענו את נפשותיכם. ומה ששאלתם על צום החודש החמישי שקבלתם על עצמכם זה כמה שנים, יותר יש לכם לדעת, כי אפילו הצום הידוע שהוא מדאורייתא ואינו חידוש שלכם זה שבעים שנה, גם הצום ההוא איני צריך לעצמו, וכדברי ישעיה שאנחנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים “הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו וגו’, ואותם הנביאים מציין זכריה בעצמו (בפרק ז’ פסוק ז’) “הלא את הדברים אשר קרא ה’ ביד הנביאים הראשונים” שאיני מבקש אלא (פסוק ט’) “משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו”. (ולפי זה צום החמישי וצום השביעי מציין אל שני הצומות הכי עיקריים שהם תשעה באב ויום הכיפורים)

ולפי פירוש זה אין כוונת הנביא לבטל את הצומות כלל, אולי יתבטלו צומות החורבן בבניין המקדש ואולי לא הכל לפי הענין, אבל עיקר כוונתו להוכיח שאין ה’ צריך את התענית אלא את המשפט וצדקה. ולפיכך שפיר יאמר אותו דבר גם על צום השביעי שמדאורייתא והוא יום הכיפורים. (אכן בתיקוני זוהר דף נז עמוד ב כתב גם על יום הכיפורים דעתידין לאתענגא ביה ולאפכא ליה מעינוי לעונג, ואולי הבין מכאן שאף צום יום הכיפורים עתיד להתבטל בביטול היצר הרע ולא יצטרכו לענות את הנפש לתשובה ויהיה הכל בעונג כיום הפורים. וראה במפרשים שם ובפרי צדיק למוצאי יום הכיפורים אות ב’ שפירש שאכן לעתיד יתבטלו עינויי תשמיש המיטה ונעילת הסנדל אך לא האכילה ושתיה).

החודש השביעי למועדים טובים

החודש השביעי עניינו ידוע בכל מקום שהוא חודש החג, ככתוב אצל שלמה (מלכים א פרק ח פסוק ב) “בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי”. ועיקר שמחת החג שבו הוא ביום תוקף החודש שהוא ביום ט”ו שבחודש. כשם שבחודש הראשון הוא חודש ניסן חוגגים את יציאת מצרים ועיקר תוקף שמחתו באמצעיתו. אע”פ כן כמו כן ישנם חגיגות מיוחדות ליום הראשון בחודש שהוא ראש חדש, והוא עצמו נקרא “חדש” כענין ‘מחר חודש’, ‘לא חודש ולא שבת’. שראש חדש הוא חגיגת תחילת החודש. ולכן נחגג כבר ראש החדש השביעי בראש השנה, ככתוב “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו”, וכן בראש חדש ניסן היו כמה חגיגות. כמו כן היום העשירי בחודש יש לו תוקף מיוחד של החודש, שבו כבר עברו עשרה ימים שלמים של החודש ונכנסו לתוקפו. ולכן נחשב העשור לחודש תוקף מיוחד כאשר מצינו בניסן “בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות”, וכן בתשרי הוא יום הכיפורים, שהוא ראש השנה ליובל, שהוא בעשור לחודש השביעי. (ופירוש עשור תמיד חטיבה שלימה של עשר כמו שבוע לעומת שביעי, כלומר הדגש הוא שכבר יש לנו עשירייה של החודש, ולא שהוא ביום העשירי בלבד).

כאשר גלו ישראל נהפך חגם לאבל וכל מועדם למספד, ומה נהפך לאבל, וודאי עיקר החג הידוע שהוא חודש השביעי. וכאשר אמרו איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר וודאי חשבו על השירים שהיו משוררים בימי ראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות בבית המקדש, ובכל שנה ושנה שהיו יושבים בגלותם ולא היו יכולים לשיר את שיר השם היה מגיע החודש השביעי והיו אומרים בתפלתם ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות והיו בוכים מאין הפוגות. וכמה הוכפל צערם כאשר בחודש השביעי הראשון לגלות ישראל וחורבן הבית, ונאספו דלת הארץ תחת גדליה בן אחיקם. ואהה איך נכפל שברם, ואולי באמצע סעודת ראש השנה בא ישמעאל הרשע והרג את מנהיגם ולא נשאר להם דבר. ויהי הדבר הזה בהם לאות ולמופת על עומק חורבנם, עד שכאשר צמו בחודש השביעי, אם ביום הכיפורים, אם בעשרת ימי תשובה ביום מיוחד שקבעו לצום לזכר הריגת זכריה, התערבב צום הכיפורים שלהם בצום תשעה באב, כפי שאנחנו קוראים ביום הכיפורים קינות ובכיות על חוסר כהן ובית וקרבן, נהפך מועדם לאבל ובכו בחודש השביעי.

ולפיכך כאשר חזרו ועלו בימי עזרא היה זה התרגשות גדולה, שאפשר לחוש אותה ממש כאשר קוראים את הפסוק (נחמיה פרק ז פסוק עב) “ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם” הרי בפעם הראשונה זה שבעים שנה הגיע החודש השביעי, ולא ישבו בני ישראל על נהרות בבל ובכו, אלא ישבו בעריהם ובארצם, ומיד התעוררו בחפץ גדול לעלות ירושלימה לעשות שם את חודש החג, והקדימו לעלות כבר לראש השנה, כפי שהיו נוהגים מבחריהם בזמן הקדום, ובשמעם שם את דברי התורה התחילו לבכות עוד, יען לא ידעו כלל מה הם הפסידו כל הזמן הזה, והיה התרגשותם עד לשמים. אז הרגיעם נחמיה ואמר להם “היום קדוש הוא לה’ אלקיהם אל תתאבלו ואל תבכו”, לא היום זמן לבכות, בכינו כבר שבעים שנה בימים כאלה ועשינו את ראש השנה ויום הכיפורים במגמת תשובה ובכי. אבל היום קדוש לאדוננו והנה חזרנו, “לכו אכלו משמנים וגו'” “וילכו העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה”, ואת התשובה והתענית דחו ליום שאחרי חג הסוכות שאז תיקנו את הטעון תיקון וכו’.

כאשר מתבוננים בכך רואים שרגע זה שבו נחמיה אומר אל תתאבלו לכו לשמוח, הוא ממש הפיכת הצום השביעי למועדים טובים. כבר היו מועדים מתחילה. אך כל ימות הגלות היו מועדים עצובים. והנה חזרו להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים. וכך מקווים אנחנו להפוך את צער ימי התשובה אל ימי שמחה וששון ומועדים טובים, בין אם נצום ביום הכיפורים וצום גדליה בין לא נצום, יהיה עיקר הזמן שמחת החודש השביעי ולא הינזרות ומספד שנעשה כל זמן הגלות ויצר הרע. (ולפיכך הרי זה מתאים ממש לדברי התיקונים על חג הפורים שכן הפורים בישרה עליית עזרא ובאותו הזמן אכן נהפכו ראש השנה ויום הכיפורים למועדים טובים ולכן הושוו גם במשלוח מנות, שכנראה כן היה מנהג החגיגה באותו הזמן, והוא גם רומז אל שילוח מנות ממי שנכון לו לאין נכון לו, כלומר שאין הכל תלוי בהכנה ובתשובה אלא בחסד עליון והארת פנים, וכבר כתב רמב”ן שהדר קבלוה הכוונה בימי עזרא ושם נתחדש תורה זו).

קריאת קהלת בחג הסוכות

לגבי קהלת בחג, אפשר לומר כך.

חיי היומיום מורכבים מעירוב של פחד ותקווה. אדם מפחד שמא לא יהיה לי במה לשלם את השכירות, אז הוא קם ממיטתו והולך לעבוד. אדם מפחד שמא יהיה לו תאונת דרכים, אז הוא שם חגורת בטיחות ונוהג לפי כללי הזהירות. אדם מפחד שימותו בניו, אז הוא מאכיל אותם אוכל בריא ושומר עליהם שלא ירוצו לרחוב. הוא גם מלא תקווה. תקוות ראליות ותקוות יותר רחוקות. הוא מקווה אולי ירוויח את הלוטו ולא יצטרך שוב לעבוד בחייו, וקונה כרטיס. הוא מקווה שיגיע למקום טוב וכיפי אז הוא נוסע לשם. הוא מקווה שבניו יגדלו להיות חכמים ומוצלחים ויתנו לו נחת והוא שולח אותם לבית הספר. הוא מקווה שבשבת יהיה לו רגע של מנוחה על הספה עם ספר טוב ושתיה טובה והוא מכין לעצמו את הספר ואת השתיה מערב שבת. כך החיים הבריאים הרגילים מתחיים בהוויה הפנימית שלהם מצדדי הפחד והתקווה שלהם, צדדים אלה הם לא דרמטיים ונוירוטיים הם פשוט הדלק של החיים. אדם מבלי פחד או מבלי תקווה הוא חולה.

מה קורה כאשר לאדם פתאום מתגשמים כל התקוות שלו. אחרי שהוא מרוויח את הלוטו ויש לו שלום בית נפלא וכל הילדים שלו התחתו עם שידוכים טובים ויש לו כבוד עולמי והרבה חברים וכל הזמן יש במוחו חידושים חדשים ויש לו אוכל טוב ומנוחה תמידית והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. קורה משהו פרדוקסלי מעט ואחרי קצת זמן פתאום מופר האיזון הרגיל של פחד ותקווה ויש לו הרבה יותר פחד או כמעט רק פחד ושום תקווה. הרי התקוות של האדם הם שדברים גרועים במצבו יוטבו, והפחדים שלו הם שדברים טובים במצבו יופסדו. ממילא במצב הרגיל שבו לאדם יש כמה דברים גרועים וכמה דברים טובים האיזון הבריא קיים. כאשר פתאום יש לו רק דברים טובים, כבר אין לו על מה שהתקווה תחול, ומאידך מתרבים לו יותר ויותר דברים שיכולים להיפסד. והרי אין שום דבר מבטיח לו שאם הרוויח את הלוטו שמחר לא תקרוס הכלכלה ויאבד את כל השקעותיו. ואין דבר מבטיח לו שאם כל ילדיו הצליחו שמחר לא ימות אחד מהם בתאונה או ירצח. וכך האדם שלו אך טוב נמצא בחוויה שלו אך פחד ושום תקוה.

החג הוא זמן שבו האדם מתרכז אך בטוב, במילוי התקוות והמשאלות של כל השנה. חג האסיף. הוא לא טורח כעת לזרוע ולשמור על השדה שלו או שום דבר. כבר נאסף הכל ושמור, והוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו והולך לעלות לרגל, ולא יחמוד איש את ארצו בעלותו שם. שבעה ימים הוא יושב בבית המקדש ופשוט שמח כל הזמן. יום טוב כפשוטו, כמו שקהלת אומר ביום טוב היה בטוב. זה יום שאין בו רע ומאמץ, הכל טוב. הודו להשם כי טוב. לאט לאט מגיע האדם למצב כזה שבו אין בחוויתו שום תקוה אלא פחד בלבד. המצב הזה הוא לא טוב וגם לא משמח. לכן גם בכל שמחה וחג רגיל יש אלמנט של תקוה כלומר של הצבעה על חסרון שעוד קיים ובקשה עליו. לכן בסוף אמירת ההלל שכולו הודיה ותחושה שהכל טוב ושלם פתאום צועקים אנא השם הושיעה נא, ומה הקשר. אבל כי חיים מבלי צעקה כזאת הם לא מאוזנים. אז גם בזמן הכי שמח מצאו כבר חכמים לומר שנידונים על המים וצריך לבקש על שנה הבאה כבר, כי שלימות החיים או השמחה הם כך.

ספר קהלת משחרר את האדם מכל הפחד הזה. הוא מלמד אותו שכל הצדדים קיימים כי הם קיימים. לא הטוב השלם הוא באמת טוב גמור ולא הפחד שלך שתפסיד את הטוב כזה מפחיד. הכל בא והולך עובר ושב. על שום מצב לא כדאי להיתקע בפחד או בשמחה, הדבר הקבוע בעולם הוא לא השמחה או הפחד אלא השינוי, או כשתמצי לומר איזה נעלם שאפשר לקרוא לו הבל בלבד שבתוכו משתנים כל הדברים כל הזמן. קהלת אומר שהשמחה הקבועה הוא לא כאשר יתגשמו כל התקוות כי אז תישאר בפחד בלבד וזה משוגע. השמחה הקבועה הוא בהכרה שמעבר לכל זה, שהכל חולף ויחלוף, דוווקא אז תוכל לשמוח ביום טוב ולהצטער ביום צער, מבלי פחד שמחר יחלוף היום טוב. כי כן הוא יחלוף אז מה. גם הצער חלף ויחלוף וגם השמחה שיבוא אחרי זה וגם הצער שאחרי זה וזה מעגל אחד של הבל. אז תשמח עכשיו באופן בריא. תירא אלהים באופן בריא. ולא תשתגע משמחה או מפחד בלבד.

לקט פירושי ראשונים על נבואת זכריה שיהיו הצומות לששון ולשמחה

אבן עזרא זכריה פרק ח

והנה התשובה שישימו אלה הימים שהיו בוכים וסופדי’ בהם ימי ששון ושמחה וישמרו מצות השם על פי הנביאים וזהו והאמת והשלום אהבו כאשר כתוב אמת ומשפט שלום וזאת התשובה שהשיב הנביא היא כנגד השואלים האבכה בחדש החמישי שלא היו שומרי’ התורה שצום השם והיו שואלים אם ישמרו מה שקבלו אבות על עצמם והנה השיב הנביא יותר טוב הייתם עושים אם הייתם שומעים דברי השם ותניחו דברי האבות מאשר תשמרו דברי האבות ותניחו דברי השם הם הצדיקים הגמורים:

שמונה פרקים לרמב”ם פרק ד

ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה. והשיב ה’ יתעלה על ידי נביאו, למי ששאל על צום יום אחד בשנה, האם יתמיד בזה או לא, והוא אומרם לזכריה: +זכריה ז, ג+ “האבכה בחדש החמישי הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים”, והשיבם: +זכריה ז, ה – ו+ “כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי [ו]זה שבעים שנה, הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים”. אחר כך ציוום בצדק ובמעלה בלבד, לא בצום, והוא אומרו להם: +זכריה ז, ט+ “כה אמר ה’ צבאות לאמר, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו” וכו’. ואמר אחרי כן: +זכריה ח, יט+ “כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו”. ודע, כי ‘אמת’ – הן המעלות השכליות, לפי שהן אמיתיות, לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני; ו’השלום’ – מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם.

צרור המור ויקרא פרשת צו

וכן הענין בעצמו בתעניות שהם במקום הקרבנות. טוב לו לאדם שלא יחטא. משיחטא ויתענה. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה’ צום הד’ וצום הה’ וצום הז’ וצום הי’ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כלומר מה תועלת יש לי בתעניותיכם. כאומרו למען כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ומה תועלת נמשך לי. וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. והכל לעצמיכם. והתענית בעבור חטאתכם. ואם כן צום הרביעי וצום הה’ יה”ר שיהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים באכילה ובשתייה. בתנאי שהאמת והשלום אהבו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם.

עקידת יצחק ויקרא שער סג (פרשת אחרי מות)

. ירצה מי יתן ויהיו לכם אלו הצומות לימי שמחה ומשתה בשתהיו אוהבים האמת והשלום ולא תצומו כיום בשתוסיפו עוד שנוא אותם וכמעט פירש זה נמצא להרמב”ם ז”ל בח’ פרקים (פ”ד).

סוד חורבן בית המקדש

סוד חורבן בית המקדש.

כל דבר הקורה בעולם הזה אינו אלא השתקפות של אידיאות בעולמות עליונים. אנשים פנימיים יודעים להשתמש במקרים הקורים בעולם הזה כדי לדעת את אותם הדברים העליונים. כאשר קורה חורבן בעולם הזה צריך לשאול איזה אידאה יכול להיות בעליונים שהוא חורבן, אשר החורבן הממשי אינו אלא התרחשותה בעולם הזה. וגם כאשר יתוקן החורבן של העולם הזה תישאר האידיאה לנצח כדרך האידאות. וצריך לדעת מהו ואיך לקיימה בנפשנו.

והסוד הוא, שבכל מדרגות הקיום יש קטרוג. בבריאת העולם נאמר אמת אמר אל יברא. ובבריאת אדם נאמר מה אנוש כי תזכרנו, ונאמר מצד האדם נוח לאדם שלא נברא משנברא. ובבנין בית המקדש נאמר האמנם ישב אלהים על הארץ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה. שלשה אלה בעצמם אינם אלא חזרות על אותה סיפור. וחורבן בית המקדש, כמו מיתת האדם, כמו החזרת העולם לתהו ובהו, אינם אלא הכרעות כאותה הצד המקטרג שאמר אל יברא.

הצד הזה בשורשו אינו אלא מידת הגבורה, ומצדנו מידת היראה. מידת היראה היא המידה המודדת את המרחק האינסופי מן היוצר אל היצירה ואומרת שלעולם לא תהיה הערכה ביניהם, השם אלהים אמת הוא לבדו אמת וכל הנברא שקר, מידה זו מחרבת תמיד את העולם. וכאשר עומד אדם על אידאה זו הרי הוא נרתע לאחוריו ורואה כיצד הוא בריה שפלה ואפלה בפני תמים דעים ואין בו זכות קיום כלל, ורתיעה זו הוא יראה עילאה. היראה הזו בעצמה היא ספירה עליונה היא חלק אלוה ממעל ואינה מידה מתנגדת אל רצונו חלילה.

מידת היראה לא זו בלבד שהיא מחריבה את כל הקיום ומחריבה את בית המקדש, היא גם המקום שבתוכו הוא נבנה. כי אם ישנה אז יראת ה’ היא אוצרו אי לאו אין כלום. אבל כמה לשון הרע שנאמרה על מידת אהבה עוד יותר רחוקה היא מידת יראה זו מדעת בני אדם, כי כולם רואים את החורבן היוצא ממנה ואינם רואים אותה בטהרתה כשהיא תענוג אינסופי כאשר יראה עילאה נופלת על האדם. וכאשר תקום היראה מנפילתה אל מקומה העליון ממילא לא תצטרך להתלבש בחורבנות התחתונים וייבנה הבית באותה אש הגבורה שבו נחרבה.