עד דלא ידע י

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו. המקום הזה לאו מקום גשמי הוא בלבד, שדבר זה אין צריך לפנים שאין מקומו הגשמי של האדם, או שום נסיבות חיצוניות שלו, עושה אותו למכובד. אבל המקום הזה הוא גם כל המדרגות וכל העליות וכל ההבחנות שאת כולם אפשר לכנות בשם מקום. שכך אנחנו משתמשים במטפורה של המקום לכל הבחני מדרגות רוחניות כמו שאנו אומרים זה גדול מזה או זה גבוה מזה או זה עמוק מזה שכל אלה הם הבחנות של המקום הגשמי שנשאלו אל המקום הרוחני. ועל כך אמר רבי יוסי לא המדרגה של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את המדרגה שלו.

דרך משל בלעם היה נביא גדול ואמרו גדול ממשה, אבל לא הנבואה כיבדה אותו אלא אדרבה בגלל שהוא היה אדם בזוי הרי ביזה את הנבואה. גם אם יש מדרגה גדולה וקדושה ועצומה, כשאדם פחות במעלה שוכן אצלה, אין המעלה עוזרת לו להתכבד אלא אדרבה הוא גורם למעלה להתבזות. וכן הדבר לאידך גיסא. דוד המלך חטא במה שאין רוב בני אדם נכשלים בו. אבל בגלל שהוא דוד המלך לא המקום שהוא נמצא בו גרם לו להתבזות אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו. כאשר דוד המלך חוטא הרי החטא עצמו נעשה למכובד שהרי דוד המלך עשה אותו, והאדם שבו הוא מכובד וקדוש.

וכך הוא באשר לחכמה ובאשר לכל מקום שיכול אדם להשיג אותו. לא מה שהצדיק נמצא בעולם האצילות מכבד אותו אלא הצדיק מכבד את עולם האצילות. ואם יבואו בה פריצים וחיללוה שהם גורמים למקום להתבזות. ולאידך גם אם הצדיק נמצא בגיהנום לא המקום מבזה אותו אלא הוא מכבד את המקום ונעשה הגיהנום למקום קדוש ומכובד. וכך אם מרדכי נמצא במקום ארור לא הארור פוגע בו אלא אדרבה הוא מכבד את הארור. והמן גם אם נמצא במקום ברוך לא המקום מכבד אותו אלא הוא מבזה את הברוך.

***

ומהו אותו דבר שאנו קוראים לו 'האדם' שאינו המקום הרוחני שלו? הוא סגולת יוקר הנפש שלו. זה מסוג הדברים אשר רוב בני האדם עוברים עליו וקוראים לו סגולה, כלומר דבר שאינו מובן ואין לו מילים בשכל הרגיל, אבל הוא מציאת חן. זה אפילו לא נראה הוגן בעיני בני אדם. שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו. אבל דוד היה אבן יקרה בעיני הויה. ואם יש בקשה אחת שיש לנו לבקש ודבר אחד שיש לנו לחתור אליו הוא לא שיהיה לנו מקום מכובד הוא שנמצא חן בעיני אלהים ואדם. אשרי אדם מצא חן כי ברגע שמצא חן לא יכירנו עוד מקומו אלא אדרבה בכל מקום שיימצא בו יהפוך את הקללה לברכה.

ואין התירוץ הזה מספיק לנו. כי נראה לנו עצלות המחשבה בלבד לפטור דבר באמירה שדבר זה סגולה מכל העמים ואין בו מילים להסביר אותו. אומרים אנחנו אם אתה לא מצאת לזה מילים מי אומר שאני לא אמצא לזה מילים. אבל הסיבה שרוב הספרים ורוב המאמרים אוהבים לומר זה סוד הוא אזהרה בלבד. הוא בא לומר שדבר זה יש בו העמקה שאינה ניכרת בתחילת המחשבה. ואם תחשוב שהבנת תדע שאני אומר שלא הבנת כי זה סוד. כלומר האמירה שזה נעלם אינו אלא מראה מקום להעמיק פה את המחשבה. אבל אחרי ההעמקה למי שמשיג את העניין הוא נעשה פשוט בתכלית הפשיטות ומובן תכלית ההבנה, עד שהוא מובן לו הרבה יותר מכל הבנה אחרת.

וכך כאשר מקיימים אנחנו לבסומי בפוריא ומתעמקים אנחנו בסודות הסגולה הזו של האדם המכבד את מקומו, לומדים אנחנו במשך שנים רבות את העניינים הללו. קובעים אנחנו עתים להתבונן בו. קובעים אנחנו עתים להתבודד בו. קובעים אנחנו את נפשנו לעמוד עליו. יכולים אנחנו ברגעים מספר לשתות כמה כוסות יין ואומרים פתאום ראה זה הדבר אשר יש אדם והוא אינו תלוי בשום מקום. והמילים הפשוטות האלה לא מקומו של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו מבטאים את מלוא הרעיון הזה ואין צריך להוסיף להם עוד הסבר. וודאי הדבר מובן בפשיטות הכי פשוט שהאדם אינו המדרגות הרוחניות והגשמיות והערכיות שלו אלא האדם שלו.

עד דלא ידע ט

פירוש שלישי לסימן האמת של התורה בסיפור החטאים הוא שהתורה הוא אמת הויה. צריכים לדעת שכאשר אנחנו אומרים שהכותב של התורה הוא הויה אנחנו אומרים משהו הרבה יותר עמוק מזה שמקור המידע או הסמכות שלה הוא באלוהות. לומר שהכותב של התורה הוא הויה זה לומר שהאני הכותב בכל התורה כולה הוא האלוהות. ושהתורה מדברת תמיד מתוך נקודת המבט של הויה, מתוך האמת של הויה. אנא נפשי כתבית יהבית. כמו שכל כותב מתאר את העולם ומפרש הכל לפי נקודת המבט שלו לפי האישיות שלו, כך התורה מתארת את העולם ומפרשת את הכל לפי מבט העיניים של אלוהים. כלומר זה לא  שהתורה היא אמת מסוג האמת האנושית אלא שיש לה כל כך תוקף שהרי חתום עליה האל. אלא התורה היא סוג אמת של האלוהות.

ושאנחנו נשמע בכלל למין סיפור כזה על העולם מן העיניים של האל זה פלא וחידוש כזה, עד שרוב בני האדם לא שומעים אותה בכלל. ורובם קוראים בתורה כאילו היתה אמת אנושית ולפיה מפרשים הכל. אבל כאשר מבקשים להבין את התורה לפי האמת צריכים שיהא בעל השמועה עומד נגדו. בדיוק כמוש להבין כל ספר עדיף שתכיר את הסופר ותכיר את אורחות חייו שיחו ושיגו עד שבעל השמועה עומד נגדו שככה יש לך הבנה אמיתית וחיה בספר. כך צריך ללמוד את התורה על דעת כותבה דהיינו בשימת לב לנקודת המבט של האלוהות ואיך העולם כולו נראה ומתפרש בעיני האל. וזה וודאי הסתכלות שונה לחלוטין מנקודת מבט אנושית ויש לכל התורה כולה פירוש אחר לגמרי כאשר קוראים אותה כך.

(מתוך זה נובע גם האמור למעלה שהתורה אינה נמצאת עבור הלימוד המוסרי בלבד. כי הלימוד המוסרי הוא וודאי תורה אנושית היא באה לדבר מנקודת מבט אנושית שתהיו טובים. אבל מנקודת מבט אלוהי וודאי אין זה העיקר)

***

האמת האלוהית הוא "כי לא יצדק לפניך כל חי". אין שום נברא שמשתווה לערך הבורא. ולא יכול להיות נברא כזה. אם יש אדם צדיק בפני בוראו אין הוא שראוי לכך אלא הבורא נתן לו את התואר הזה. מנקודת האמת לאמיתו של אמת הויה לתאר אדם מצליח כלומר לתאר אדם טוב הוא בלתי אפשרי בכלל. לא רק כי לפי גודל האלוהות ורוממותה נתבעת כבוד ויראה אינסופית שאין בכח אדם לעמוד בו. אפילו אם היה יכולת באדם לעמוד בכל מידת היראה והרוממות הנתבעת בפני האלוהות. אפילו המלאכים אפילו ספירות האצילות עצמם אינם צודקים בפניו. אפילו כתר עליון אוכם הוא כלפי עילת העילות.

ולפיכך ברגע האמת של העולם יש לנברא מילה אחת בלבד להגיד והוא חטאתי. כך יום הכיפורים שבו רגע האמת של המציאות אין לנו בו מילה אלא חטאתי. לא בלבד מפני שחטאנו ויש לנו לכפר על החטאים. אפילו הצדיק הגמור שלא חטא מימיו כשהוא נכנס אל הקודש הקדשים הוא אומר חטאתי. ודווקא שם הוא אומר את החטאתי השורשי. כי לומר חטאתי שכחתי לקרוא קריאת שמע בזמנה זה לא החטא האמיתי, זה סתם טעות פרטית והיא נסלחת הרבה לפני יום הכיפורים. וכל זמן שאין נסלחים על החטאים הפרטיים אי אפשר לגעת בחטאתי האמיתי. אבל החטאתי השורשי הוא דווקא זה שהוא מושלם כמלאך אלוהים. ואז הוא נכנס אל היכל המלך ואין בינו לבין המלך אלא שהוא בורא והוא נברא. ואז הוא אומר חטאתי כלומר אני נברא ואני לא בורא. ואני מתוודה על כך אני לא מכחיש את זה אני לא מנסה להיות כאלוהים.

וכל פעם שהתורה רוצה לעורר אותנו שאין מדבר כאן אדם אבל מדבר כאן הויה, מיד היא מזכירה לנו חטא. גם הצדיק הכי גדול אינו נמלט מהיותו מתואר בתורה כחוטא. כי החטא השורשי שהתורה רוצה שנכיר אינו חטאים פרטיים שהם כלפי האדם או כלפי העולמות. הוא החטא של כל המציאות כלפי העצמות. ולפיכך כל הצדיקים הכי גדולים והכי טובים שלה הם חוטאים. וזהו דווקא האמת שלה תורה. האמת של התורה הוא שהיא מדברת מתוך המבט האלוהי שאומרת שכולם חטאים. כל השבח שאנחנו משבחים את הצדיקים אינו אלא מלמטה מנקודת המבט של בני אדם כשמעריכים את הצדיק כלפי אנשים אחרים וודאי יש לשבח אותו. אבל כאשר מעריכים אותו כלפי האלוהות איך אפשר לשבח אותו וודאי ה' הצדיק והוא הרשע.

***

הרי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ידע שהסיפור שהמגילה רוצה לספר הוא הרבה מעבר למידע הטריוויאלי שהמן היה רשע ומרדכי היה צדיק ושיש להיות טוב ולא רע. וידע שהמגילה רוצה להגיע עד לאמת של האלוהות, כאמיתה של תורה. ובמה היא כאמיתה של תורה. בזה שהיא מעריכה את הכל כלפי האלוהות. וכלפי האלוהות הרי מרדכי חטא כמו המן ולא עוד אלא שדוווקא במרדכי ניכר החטא השורשי שהוא כלפי האלוהות ואילו החטאים האנושיים של המן מסתירים את החטא השורשי הזה ולפיכך הוא נראה ברוך, שנדמה שהחטא שלו הוא רק שהוא רוצח ואכזר אבל כלפי האלוהים הוא בסדר. בא מרדכי ואומר אני מראה שגם אני ארור וכל שכן שאתה אין לך מקום כלל בעולם ותלו אותו ואת בניו על העץ אשר הכין למרדכי.

עד דלא ידע ח

פירוש יותר עמוק לסימן האמת של התורה הוא שמה שהתורה אינה מכסה על פשעי גיבוריה הוא אות שהאמת של התורה הרבה יותר עמוקה מן האמת הלימודית המוסרית שאנחנו מורגלים לפרש אותה לפיה.

צריך לדעת שהמטרה היותר עמוקה של תורה אינה בלבד להגיד לנו לעשות טוב ולא רע. כי גם זה פשוט ואינו צריך לפנים. וכל הפירושים שמחפשים בכל סיפורי התורה את המסר הלימודי , אינם אלא מצמצמים מאד את הלימוד של התורה לכדי שטח קטן מאד של דעת העולם. אפשר ממש לראות למשל ברשימות תועליות הרלב"ג, שגם אם הם וודאי מוסרים מועילים, מכל מקום הנפש היפה מרגישה שלא בשביל זה צריך את כל הרעש הגדול של סיפורי התורה. וכי עבור זה צריך כל הסיפורים הגדולים האלה לדעת כמה מוסרים פשוטים, הפירוש הזה נשמע תמיד כמו מגמד את הגדלות של הסיפורים לכדי דבר אחד פעוט.

אבל תורה באה בכדי לתאר את האמת של המציאות משורשה, ובאמת למי שיש לו לב לדעת יש כמה וכמה מדרגות של הסברים, אשר התמונה המוסרית המחלקת את העולם ומקריו לטובים ורעים ואומרת שהטובים מקבלים טוב והרעים רע, איננה אלא חלק זעיר מתוך כלל התמונה השלימה השורשית של המציאות. וכאשר רוצים לתאר את תהלוכות המציאות עצמה צריך לתאר את העוצמות של הדברים המתויגים אצל הסיפור המוסרי כרעים בדיוק כפי שצריך לתאר את העוצמות של הדברים המתוארים כטובים. כי כבר אין המטרה כלל ללמד ולשכנע להיות טובים ולא רעים וכבר אין אנו מבקשים את ההסבר הזה בלבד כלל, אבל הסיפור הכי גדול והכי כללי והכי עמוק של המציאות יש בה את כל הכוחות כולם ובכדי להכיר אותה צריך לדעת את כולה.

ולפיכך אל תתמה אם התורה מתארת את מחשבת הנחש ואת דרכי השכנוע שלו, כי ידיעת דרכי הנחש והשלכותיו על העולם במציאותו וההיסטוריה שלו והנפשות שלו כולם הם הידיעה השורשית במציאות. ואין התורה מתארת את מחשבת הנחש בכדי שנדע מה לא לעשות בלבד. אלא גם בכדי שנדע את הדרך הזו בעצמה שהוא חלק חשוב מהכרת תהלוכות המציאות. וכך אין התורה מפספסת לספר לנו את חטאי כל הקדמונים. כי אין המכוון רק לספר מה טוב ומה רע אבל הכוונה הוא לתאר את גודל הנפלאות של המציאות ושל בני אדם הגדולים המסמלים בנפשם את כל כוחות המציאות. ובאותם בני אדם וודאי פועלים הכוחות המתוארים בלימוד המוסרי כרעים כמו הכוחות המתוארים כטובים. ומעבר ללימוד שיש לנו ללמוד מה לעשות ומה לא לעשות יש לנו ללמוד מזה כיצד העולם הוא כפי האמת וכיצד הנפש היא כפי האמת וכיצד הולכים איתה וכיצד היא משפעת.

בני אדם הגדולים שהתורה מספרת עליהם אינה מספרת עליהם כי היו הכי צדיקים דווקא במובן המוסרי. כמו שהעירו רבים שאותם ארבעה שמתו בעטיו של נחש אינם הגיבורים של התורה כלל. אבל אותם האנשים שהם הגיבורים של התורה הם האנשים שהם המבטאים הכי קרובים אל האמת של האדם כפי שהוא. הנבחרים הם שנפשם משמשת צוהר לכל הכוחות כולם הפועלים במציאות, האפלים והמוארים. והם עמדו בהם והלכו בכל דרכיהם ועל ידי למוד התורה שסיפרה את הסיפור שלהם בכל צדדיו אנחנו לומדים להכיר את השורשים של המציאות ולומדים. ולפיכך החטאים של גיבורי התורה צריכה לימוד שלשם כך נכתבו, לא לדון אותם בשיפוט הקטן והקל של המוסר, כי עבור זה לא צריך לספר תורה כלל, אלא עבור להכיר את היצרים ואת הכוחות כולם ולדעת להמיר אותם ולנהוג אותם.

עד דלא ידע ז

עד דלא ידע ז

אמרו קדמונים שמן הסימנים על אמיתות התורה שאינה מתעלמת מפגמי הגיבורים שלה. וכי היא מבקרת ורושמת גם את חטאי הצדיקים הגדולים שהיא באה לפאר ולשבח. התפיסה השטחית בסימן זה שהוא מין נאמנות במיגו. הלא התורה היתה יכולה לשקר ולהגיד שמשה רבינו לא היה בו כל מום. ובמקום זה סיפרה על המקרה שבא לכלל כעס ובא לכלל טעות, ועל חטאיו במסה ומריבה. תפיסה מעט יותר עמוקה מבינה שמיגו זה בטל הוא, כי חטאי הצדיקים שבתורה באים דווקא בכדי להסביר את החסרונות שבעולם. דרך משל משה רבינו לא נכנס לארץ. ולא היתה למקרא אפשרות להתעלם מזה ולשקר שהוא נכנס הרי כולנו עינינו ראינו שנקבר בגיא מול בית פעור. והמציאות הזו היתה קושיא גדולה והרי הבטיח משה אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ולא קיים הבטחתו. ובכדי לתרץ קושיא זו סיפרה לנו התורה מה שחטא משה ולמה נגזר עליו שלא ייכנס לארץ אלא יהושע.

משכך אנחנו מבינים שחטאים המסופרים בתורה כמו שאר התורה לא באו אלא להסביר ולהצדיק את המציאות ואת חסרונותיה. והכרת חסרונות אלה קדמה לתורה. שכך היא התורה היא דרך בעולם הזה, ובעיות העולם הזה אין אנו צריכים לתורה שתספר לנו עליה ואם היתה התורה באה ומספרת לנו שאין שום בעיות היינו צוחקים עליה זו וודאי לאו תורת אמת הוא. אבל תורת אמת היא כזו שמכירה בכל חסרונות העולם מתחילה ועד סוף, כי ידעתי את יצרך ואת ערפך הקשה, כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון. הידיעה הזו היא שעליה באה התורה לדרוש, והחסרונות האלה היא באה לתת אליהם דרך תיקון. התורה היא אמתית במידה שהיא עונה בדיוק לבעיות המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיא מספרת לנו סיפורים על מציאות מושלמת שאינה קיימת לנו.

ולכן גם לספר לנו על צדיקים מושלמים שלא חטאו מעולם, כאילו שהדבר הזה מציאות אפשרית בעולם הזה, וכאילו שהדרך לתקן את החסרון של העולם הוא פשוט להיות צדיק שלא חטא מעולם. הסיפור הזה שקר וודאי. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וגם ארבעה שמתו בעטיו של נחש פירוש הדבר שעצת הנחש גרם להם בהכרח לחטוא, כי אין מיתה בלא חטא, ואע"פ שמצד עצמם היו מושלמים גרם להם מציאות העולם שאינה מושלמת שלא יצליחו שלא יחטוא. וכל עיקר התורה הוא דווקא לספר על חטאי הצדיקים. שהם החסרונות שלנו. דהיינו הסיבות שבגללם גם כאשר אנחנו מנסים אין אנחנו מצליחים תמיד למצוא את הדרך הטובה.

***

וכאשר אנחנו מתעמקים להבין דווקא את החסרונות של מרדכי בבחינת ארור מרדכי, שם אנחנו מבינים מה מפריע בעדנו ואנחנו לומדים את דרכי התיקון וההצלה מתוך החסרונות הללו. כי לדעת את החסרונות של המן ואת המעלות של מרדכי בבחינת ארור המן ברוך מרדכי זה וודאי מילתא דפשיטא, זיל קרי בי רב הוא, כל ילד יודע שהטובים טובים והרעים רעים. הטובים עושים טוב והרעים רע. ולגנות את הרשעים על רשעותם ולשבח את הצדיקים על צדקותם אין בכך שום חידוש. וידענו כל זאת גם טרם נולדה תורה לעולם, כי מי לא יודע שיש לעשות טוב ולא רע ושהטוב משובח והרע מגונה. אבל כל זה אינו עוזר לנו בעולם הבלבול שבו הטוב נדמה לפעמים רע והרע טוב. ושבו גם המבקש לעשות טוב אינו מצליח בכך ונמצא עושה רע. ובכדי לתרץ את זה צריכים אנחנו להתעמק דווקא בחסרונות הצדיקים, ולהבין מהו הדבר היסודי הנמצא בעולם המעכב בעדנו מלהצליח את הטוב, ומהו הדבר היסודי הנמצא בעולם הגורם גם לרשעים להימצא בהם טוב. ועל ידי הכרת טבעים אלו היסודיים בעולם נוכל למצוא בה את הדרך להפוך את ארור מרדכי לברוך מרדכי ואת ברוך המן לארור המן.

עד דלא ידע ו

משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אין מתנות לאביונים של פורים כמו עוד פרט במצוות צדקה של כל השנה, או ניסיון לעזור לאביון לשמוח גם הוא בפורים. אבל הוא חלק מתוך המשתה ושמחה של הפורים. הוא עניין נלוה אל המשתה ושמחה שלו. ובאמת מצד עניינו אינו בגדר צדקה כלל אלא בגדר שמחת פורים.
שכל צדקה שבעולם נובע מתוך חסרון ומתוך דין. הרי העני חסר והדין נותן שהעשיר יחלק לו מיתרון כספו. ולפי מידת חיסרון העני כך מגיע לו משיעור הצדקה. וכך למדנו שיעורים שונים בחלוקת הצדקה ומי ראוי אליו ודיני קדימה וכו', שכל אלה הם דינים בצדקה של כל השנה שנובע לפי שורת הדין ולפי שיקול הדעת לפי החיסרון ולפי מידת הראוי להשלמתו.
שונה ממנו מעות פורים שאין מדקדקים בו. כלומר הוא אינו נובע מתוך שיקול הדעת וחישוב הצורך כלל. מגבית פורים חולק מקום לעצמו שאינו חלק מקופת הצדקה של כל השנה כלל. כי מגבית פורים הוא כולו עשירות. לא כצדקה של כך השנה שעשירים נותנים אותו לעניים. אלא שמנקודת המבט של פורים הכל עשירים וההרחבה שלו מגעת לעניים כעשירים לא מתוך חישוב הצורך של העניים והשלמתו אלא מתוך משתה שלם אחד. וגם אם יהיה עשיר גמור או רמאי שיפשוט ידו יצאו בזה ידי חובה כי אין המטרה כלל לעשות את החשבון של הצדקה המטרה הוא לחיות באינסופית.
***
ובנשימה אחת נאמר משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וגם אם נחלק בדיניו לכמה פרטים שונים הרי יום הפורים אחד. ואין המתנות אלא פירוש של השמחה כשם שלבסומי עד דלא ידע הוא המשתה שמפרש את אופי שמחת פורים כך לחלק מעות פורים לכל הפושע הוא הנתינה שמפרש את אופי שמחת פורים וכן משלוח מנות והכל ענין אחד, כשם שמשלוח מנות אינו תלוי בצורך כי הוא לעשירים כעניים כך מתנות לאביונים אינו תלוי בצורך.
ואם נחפש תמונה לזה הרי הוא הסיפור הראשון של המגילה שעשה המלך לכל העם מקטן ועד גדול. ובוודאי אפשר להיות טיפש ולהסתכל על המשתה הזה כצדקה של אחשורש שהזמין גם את העניים ויהיה להם מה לאכול אבל המפרש כך הוא שוטה שאינו יודע לקרוא. אחשורש מזמין מקטן ועד גדול לא מתוך הכרה בעניות וחסרונות הנמצאים בעולם אלא דווקא מתוך עשירות, שאין עניות במקום עשירות וכלום חסר בבית המלך. העניים שהוא מזמין שם אינם שם לקיים מצות צדקה של המלך בשעת שמחתו, הם שם כי שמחת המלך עצומה עד שהיא מבטלת את המחיצות שבין עשיר ועני.

ולעולם צריך ללמוד מזה הפירוש גם לכל השנה, כמו שאמרו בשמחת יום טוב ושמחת אתה והלוי והגר. או מי שעושים סעודה לעניים בעת שמחתם. שאם ההסתכלות על זה הוא כאילו שצריך לקיים מצות צדקה בשעה שאתה נהנה ולא לשכוח את צער העניים הרי זה סתם כניסה לקטנות וצמצום בזמן שאמור להיות גדלות ושמחה. ובוודאי זה דבר טוב לא לשכוח את העניים וצערם אבל מה הקשר בין זה לשמחת יום טוב. אבל פירוש העניין שיש לך לשמוח ביום טוב שמחה רחבה כזו עד שלא יהא בו הבדל כלל בינך לבין המסכן וממילא ישתתף בשמחתך. אבל אם עושים טקס של 'סעודת עניים' ו'חלוקת צדקה' לכבוד החתונה ואין מרחיבים את השמחה עצמה שתכלול גם את העניים ויפסיקו להיות עניים לפחות לשעה אין זה אלא לועג לרש.

ועל כל פנים מתנות פורים עמוקה גם מזה, שאין הכוונה המתנות לאביונים לקיים מצות צדקה כלל. ומי שמקיים את המצוה כך לא התחיל להבים כלום. אבל עיקר המצוה הוא כשאינו מחלק כסף מתוך מצוה כלל, אלא כאשר מקיימים את הפסוק כסדרו משתה עד דלא ידע ומשלוח מנות ואוכל יפה, ואז מבקש ממנו חבירו כסף והוא אינו מבין בכלל למה שהכסף יהיה בכיס שלו ולא בכיס שלו, ובעולמו של האינסוף יש מספיק כסף לכולם. זה הוא קיום מתנות לאביונים של פורים לפי כוונתו האמיתית.

ובאמת מתנות לאביונים היפה ביותר שראיצי בעולם הוא בחבורת עניים שהתיישבו לאכול סעודת פורים ביחד והביא כל אחד חתיכת קוגל מביתו וחילק לחבריו והביא כל אחד מיינו והוציא כל אחד את הפרוטות מכיסו וחילקו עם חבריהם שגם להם אין יותר מפרוטות . וכאשר תעשה חשבון כספי בסוף היום לא הרוויחו כלום כי אם החליפו זה בזה. אבל אם תעשה את החשבון של אהבה ושמחה הרוויחו עולם ומלואו שהרי ביטלו את המחיצות הכספיות המחשבתיות והרוחניות בין איש לרעהו.
***
וזה הסוד הוא גם למבקש. כי יש כלל בתר עניא אזלא עניותא. וכאשר מבקש העני בתור עני ממילא רודף הכלל הזה אחריו וגם אם משלים את חסרונו עדיין חי בעולם של חסרון ועניות ולעולם לא ירוויח מספיק להתעשר. אבל העני החכם מתלבש בפורים לעשיר גדול. עד שהוא ממאן אפילו לקבל מתנות חינם ואומר אל תאמר אני העשרתי את אברם יש לי כל אני לא צריך לטובות שלך כמסכן. ובבזה לא שלחו את ידם כי מה הם צריכים לעשות מלחמה לקחת ביזה יש לנו די והותר משלנו. ואז בכלל הוא שהעשירות רודפת את העשיר וממילא יהיה לו די והותר.