לשנה אחרת – נר שני של חנוכה תשע"ט

לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודיה. לשון הגמרא ממגילת תענית. הוא לשון הפסוק (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. כאשר אמרנו שעלינו לעשות את היום טוב הזה עם כל דור ודור, עלינו לחזור לדור ראשון שעשאה, לא כדי לחקור את ההיסטוריה ולהקשות ממנה על שינויים שנעשה בה בדור אחר, אלא בכדי להזדהות עם אותם האנשים באותו הדור שמצאו בנפשם כזו שמחה וכזו הכרה שלא מצאה את סיפוקה עד שנקבעה ביום טוב לדורות בהלל והודאה. ועלינו להזמין את אותם הנשמות שקבעו אז את החג הזה ולראות דרכם את שחשו בישועה גדולה ופורקן כהיום הזה.

שכן הרבה בני אדם חווים הצלה גדולה וישועה, אף במשך תולדות ישראל נענו מנהיגי ישראל רבים בניסים וישועות רבים מספור, ואך מעטים מהם הגיעו לכדי קביעת חג על הנס שנעשה להם. לא נקבע חג לשמש שעמד בפני יהושע ואף לא לגלית שנהדף מפני דוד ואף לא לעוד ישועות רבות מספור שעמדו לישראל מפני אויביהם. ובוודאי באותו שעה אמרו את ההלל והודו לה' על נפלאותיו. אך כעבור שנה היו עומדים שוב באותו הזמן ולא ראו אלא את הניסים והצרכים שבכל יום, ולא מצאו צורך לקבוע יום חג לדורות, אלא נשאר אותו המאורע כזמן פרטי שקרה לדור פרטי או לאדם פרטי.

צריכים אנחנו לחקור מה גורם לאדם לומר נס זה שקרה לדורי לא ישועה פרטית היא בלבד אבל היא צריכה להיקבע לדורות. צריכים אנחנו לעמוד איזה מין עוז נצרכת לכך, הרי  מסתמא היו עוד אנשים שחשבו שהישועה שלהם חשובה לדורות, אבל אף אחד לא הקשיב להם ושוב נשאר הדבר סיפור פרטי, וחכמים שאחריהם כבר מבינים לבד מה בצע לנו כי נקבע חג על ישועתנו, ומסתמא כעבור דור או שניים יישכח. צריכים אנחנו לעמוד על ההכרה הזו שגורמת לאדם לומר זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו לא ביום זה בלבד אלא כל שנה ושנה ביום הזה.

כבר חכמים אמרו (שבת יג,ב) מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיה וסייעתו שהיו מחבבים את הצרות, אמר רשב"ג אף אנו מחבבים את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, דבר אחר אין שוטה נפגע, דבר אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל. הנה התלונן ר' שמעון בן גמליאל על כך שאף הוא היה רוצה לקבוע מועדים על כל יום שנעשה נס לישראל, אבל חסרה לו את אותו העוז ואת אותו התחושה החדה שהיה לראשונים בכל צרה והצלה שלהם שעמדה להם לקבוע לו חג לדורות. ובאמת כבר בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, שכן באמת כבר נעשה הדבר לעומס יתר ומי יכול לחשב כל יום ביום זה ניצלנו מצרה זו וביום אחר מצרה אחרת, כבר אין לדבר כל משמעות כאשר ניתן לעשות כל יום רשימת 'היום הזה בהיסטוריה היהודית' ואין לך יום שאין בו כמה שמדות וכמה שמחות, ולא נדע כלל אם לבכות או לשמוח.

ואם נתבונן נמצא שרוב מאורעות מגילת תענית קשורים לסיפורי החשמונאים ושלבי מאבקיהם. הרי כי באותו הדור היה משהו מיוחד שגרמה להם לשים לב אל הצרות ולקבוע עליהם חגים לשנים האחרות. וגם אחרי שרוב המועדים הללו נשכחו מזכרון הדורות עדיין חנוכה עומדת בעינה מכל המועדים שבאותו תקופה, וכמו התנקזו כל המעלות והמורדות של ישראל בימי מלכות חשמונאי בבית שני אל חג אחד המציין את התקופה הזה בהיסטוריה והוא חנוכה.

***

אציע התבוננות אחת בזה. בני אדם מנהלים סוג של חשבון עם הקב"ה. הוא מטיב לנו ואנחנו מודים לו על כך. הוא מריע לנו ואנחנו זועקים אליו על כך. בסופו של דבר חייב החשבון להתאזן. במאורעות פרטיים האיזון נעשה מהר. חלה אדם והוא מתפלל והשם מרפא אותו, הוא מביא קרבן תודה ומהלל לה' על כך. והנה החשבון התאזן, לא הוא נשאר חייב לה' ולא ה' נשאר חייב לו. כל אחד מילא את תפקידו והחשבון הפרטי הזה נסגר. כך גם בחשבונות כלליים יותר, היו בני ישראל בגלות של מצרים, זעקו להשם והוא הושיעם משם ולקחם לו לעם, והם מצידם מודים לו על כך בכל דור ודור שהגאולה הזו נמשכת, עבדי ה' ולא עבדי פרעה. הרי החשבון העיקרי עומד באיזונו.

לפעמים מגיע סוג של מאורע, שמסיבות שונות אין החשבון מתאזן לעולם. הרי בני ישראל בגלותם זה אלפיים שנה זועקים ואינם נענים, נמצא צדו של הקב"ה בחשבון נמצא ביתרת חובה גדולה. ויש גם להיפך. לפעמים הקב"ה עוזר לאדם באופן שאינו קשור כלל לזעקתו ולזכויותיו. ואז צדו של האדם בחשבון נמצא ביתרת חובה. המצב הזה של חשבון שאינו מאוזן הוא בעצמו ההגדרה השורשית של הגלות. הוא קלקול החוק היסודי של הבריאה שבה נחקק שהאדם קורא והאל נענה, האל מצווה והאדם מקיים. החוק הכי שורשי של היצירה הוא האיזון הזה. ובזמן שנקרא חוסר השגחה מה שנעלם אינם חובות האל לאדם או חובות האדם לאל, מה שחסר הוא האיזון הזה. וזה מכל הצדדים, לפעמים מטיב האל וזה הכל נראה לא קשור לאדם, ולפעמים מטיב האדם לאל וזה נראה לא קשור לשום דבר ואינו נענה על כך.

ימי בית שני, אע"פ שהם זמנים שאין בהם גלות פיזית דווקא, הרי הם הימים הראשונים של הערבוב הזה. זה לא שאין בו הכרה דתית. אדרבה יש בו אפילו בית המקדש. וזה לא שאין בו ישועות גדולות, אדרבה יש בו מלחמות ונצחונות וכו'. אבל בכולם חסר האיזון הזה, כל המעשים של האל ושל אדם אינם נראים מאוזנים בחשבון אחד. האדם לעולם אינו מרגיש שהוא יכול לצאת ידי חובתו כלפי אלהיו, ואלהיו אינו מדבר איתו להגיד לו איפה החשבון עומד. במצב כזה האדם הדתי תמיד חש שהוא אינו ממלא חובתו ולעולם יש לו להחזיר יותר לאלהיו.

***

עומד מתתיהו ופתאום נופלת עליו כזו ישועה גדולה שלא ציפה לו, הנה נפלו חיל יונים בידיו רבים ביד מעטים בנצחונות מופלאים, והוא מוצא את עצמו עומד בפתח בית המקדש, אותו המקדש שכבר שלש שנים הוא מחולל ונהפך לבית יווני, מי ציפה לישועה כזאת ומי הכין את נפשו וליבו להחזרת עבודת בית אלהים בכל תפארתו. אפילו שמן למנורה לא הוכן להם ואפילו המנורה עצמה לא הכינו להם ולא יכלו להכין, לקחו כמה שפודים של ברזל ואמרו זה מנורה. והתחושה הממלאה את לב כולם הוא במה נוכל לאזן את החשבון הזה, כיצד אפשר לענות להשם על כך.

יודע מתתיהו כי גם אם יקריב אלף תודות לא יוכל לדעת שהוא השלים את חלקו. הוא אינו נביא ואינו משורר ואינו יודע למצוא בנפשו את המילים או את הפעולות שיבטאו כלל את גודל הישועה והזכות הזאת. הוא אינו יכול לראות את הסיפור שלו גמור עד שהוא מגייס לעזרתו את כל דורות ישראל העתידים להיות. את כל הדרשנים שיהיו ואת כל המשוררים שיכתבו עליו שירים ואת כל החכמים שיתקנו לו מצוות ומנהגים, מגיע לו התאריך כ"ה בכסלו בשנה הבאה והוא חש ריק גדול, החשבון שלו ביתרת חובה עצום, כל החג הגדול שעשה בשנה שעברה וכל המלחמות שלקח על עצמו מאז כולם אינם מספיקים בעיניו כלל להחזיר להשם את אשר עשה להם, הוא מקווה שצירוף כל הדורות הבאים יספיקו להלל את השם על הניסים שנעשו לדורו.

כך אומר יוסף בן מתתיהו, יהודי שראה את הבית על מכונו וחש בליבו את אותו התחושה המבלבלת , בהסבירו את שם ומהות החג הזה (קדמוניות היהודים ספר י"ב) "ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג ("חג האורים") משום שאותה הופיעה לנו בלי שקווינו לה".

וכה מתהלכים כל הדורות של היהודים הבאים לאחריו, החיים באותו הגלות, ומשמשת החנוכה להם לסמל לחובה שיש להם כלפי המקום אשר מעולם תישאר להם ביתרת חובה, מעמיסים הם עליו כל דור את מאבקיו הגשמיים והרוחניים, משתמשים הם כל אחד בו להודות ולהלל לה' על הטובות והנפלאות שעשה ושיעשה להם.

לדור ודור – נר ראשון של חנוכה תשע"ט

לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך… ועל הניסים.. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. כמה וכמה פעמים נזכרים בפסוקי הודיה ותפלה שבמקרא ושבסדר התפלה את צירוף המילים לדור ודור. לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש. דור לדור ישבח מעשיך. וממשלתך בכל דור ודור. יש לעמוד על הגוון המיוחד של הכללת השבח בפירוט הדורות דווקא, ומה זה מוסיף לנו לדימוי על אמירה שהשבח הזה הוא לנצח או מכל בני אדם.

שבכל דור ודור מתחדשת כל התורה כולה וכל העולם כולו בגוון אחר. ומה שהוא שבח בדור אחד אינו שבח בדור אחר. והאופן שבו נראים תהילות ה' בדור אחד אינו האופן שהם נראים בדור אחר. כי כל דור חי בעולם אחר מן הדור הקודם לו. ולפעמים יש שינויים יותר גדולים אשר יצדק לומר עליהם באמת הבדל דור, שמשתנת תקופה שינוי פוליטי או היסטורי או חברתי, וכדרך שהיסטוריונים מחלקים את העולם לתקופות או לדורות. שבשינויי הדורות הללו וודאי ניתן לומר שאין הוא אותו השבח ואותו הסיפור של הדור אחר. ודרך משל שמחת חנוכה הרי בדור המקדש ומלכות חשמונאי היה חגיגת חנוכה באופן אחד הרי בדור שאחרי החורבן וודאי היה באופי אחר. ושוב בדור אחר שגם זה נשכח או לא היה בולט לבני אדם היה באופי אחר. ועל כך אנו אומרים לדור ודור נודה לך, שלפי השגת ותחושת כל דור ודור בפני עצמו נודה לך, ולפי השגת כל הדורות נספר תהלתך.

וכאשר מסתכלים על כל הדורות באספקלריה כוללת, וקוראים את כולם כמו פרקי ספר אחד, 'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש', מבינים שלא זו בלבד שכל דור משבח מעשיך לפי השגת אותו הדור, אלא אף הדורות המאוחרים קוראים את הסיפור באספקלריית כל הדורות שלפניהם ובשילובם. שאינם חייבים לסתור או לשלול דור אחר אלא אדרבה לצרפם יחד לספר אחד.

***

כשם שיש דורות בהיסטוריה כך יש דורות באדם הפרטי, דהיינו שנות גדילה ולימוד. נולד אדם ילד ויש לו תחושה והשגה מסוימת בחג. ובשמחה זו של חגיגת הילדים יש משהו מיוחד לו שהוא התחדשות ורעננות נפלאה, וכן שעשוע של שמחה שאינו בולט אצל המבוגרים. כך יש בכל חג מצוות או הנהגות מיוחדות לילדים. הפסח של הילד הוא שאלת מה נשתנה וגניבת האפיקומן. החנוכה של הילד הוא משחק הדריידל וקבלת מתנות. והאדם מביט בספר הזכרונות הפרטי שלו ומתענג איזה שמחת החגים היה לו בחנוכה ופורים ופסח בעניינים של הילדים השייכים לאותו החג. חושב הוא האדם המבוגר כאילו ממנו נשללה שמחה רעננה זו, וכאילו יש בהזכרה זו מין עצב על הילדות שעברה ואיננה. נעשה זכר יציאת מצרים אצל אנשים מסוימים למין זכר כמו 'יזכור', זכרון השמחה שהיתה שעיקר עצב עכשיו.

אך אין זה אלא טעות של בחורים שמתבגרים וחושבים שכבר החג של הילדים אינו שייך אליהם. ברגע שהבור הזה מתחתן הואא מגיע לגדלות אמתית ונהיה אב בפני עצמו, הרי האב אינו חלק מתנגד לשמחת הילד אלא הוא דווקא חלק ממנו. ואם יש לאדם ילדים הרי הוא משתתף פעיל שוב בכל משחקי הילדים ושמח במשחקי הדריידל שלהם משחק עם גניבת והסתרת האפיקומן שלהם, והוא שמח בדריידל ולאטקעס של החנוכה בדיוק כמו ילדיו ומעביר גם אליהם את שראה הוא בדור הילדים שלו, הרי ממש לדור ודור נספר תהילתך.

וגם אם אין לאדם ילדים, הלכה פסוקה הוא בהלכות פסח אין לו בן שואל את עצמו. אין אהבת שעשוע הילדותיות של שאלות הפסח נשללת מן הרוצה לנהוג מנהגי מבוגר רציני, אדרבה חובה עליו לשעשע את עצמו במידת האפשר בשאלת שאלות ובכל המשחקים של הילדים. אפשר לומר אין לו בן גונב את האפיקומן של עצמו ומחלק קליות ואגוזים של עצמו. כי הקליות ואגוזים הקטנוניים האלה הם מצרכים נצרכים לשמחת החג, גם אחרי שכולנו חכמים כולנו יודעים את התורה ומבינים גם מדרגות יותר עמוקות בחג, הרי אנו נצרכים לקלילות ושעשוע של הילדים כדי לשמוח בו כראוי. וכך נהגו חכמי עולם ששיחקו בחנוכה ובל"ג בעומר בכל משחקי הילדים השייכים להם, ושיחקו בעצמם בדריידל בחנוכה וזרקו בעצמם חיצים בקשת, להורות שאם אמנם אלו הם חלקי הקטנות של החג השייכים לילדים, אין זה אומר שלמבוגרים אין החג צריך להיות כיף. אלא גם החג שלהם מתחיל מן השמחה החיונית של הילדים, ומוסיף עליו.

***

וודאי המבוגר הוסיף על היותו ילד, והוא מבין לא את שעשוע הדריידל בלבד אלא גם את הפרסומי ניסא של הדלקת הנרות. ואם התגדל עוד יותר הוא מבין לא את הפרסומי ניסא של הנירות בלבד אלא גם את סוד פעולתם בנפש, ואם התגדל עוד יותר מבין עוד יותר, בכל דרכי ההגדלה והעומק האפשריים. אבל לעולם אינו חייב לעזוב את התמימות ואת השמחה ואת הרעננות של הילדות. ואדרבה, מי שמתגדל על ידי זריקת הילדות אינו מתגדל אלא מוסיף טראומה על טראומה.

בשפת הקבלה נאמר כך. כל מדרגה יש בה קטנות וגדלות, וביתר פירוט עיבור יניקה מוחין, דהיינו נה"י חג"ת חב"ד. סדר הגדילה אינו קפיצה דרך משל ממדרגת נה"י למדרגת חג"ת, ומשם ואילך כיון שעברנו למדרגת חג"ת אין אנו מתעסקים כלל בפרצוף הנה"י. אבל כל מדרגה חדשה צריכה להוסיף גדלות גם לפרצוף התחתון לפי ערכו. דהיינו לפי דיוק הקבלה הקטנות הוא שיש בך רק נה"י דנה"י. כשאתה מקבל חג"ת אתה צריך לקבל גם חג"ת דחג"ת וגם נה"י דחג"ת, וכן להוסיף לפרצוף הנה"י חג"ת. וכשאתה גודל עוד יותר אתה צריך לקבל חב"ד חג"ת נה"י דחב"ד, להוסיף לפרצוף חג"ת חב"ד שחסרה לו, ולהוסיף לפרצוף נה"י חב"ד שחסרה לו. ואם המקבל גדלות רוצה לעסוק רק בפרצוף דגדלות ולא להוסיף מוחין גם לפרצופי הקטנות, גם גדלות לא יהיה לו כי הכל בא רק לפי הסדר, ואי אפשר לקבל נה"י דחב"ד אם החסרת חב"ד דנה"י.

ולפיכך, כאשר אדם מתבגר ומבין שהשמחה שהיתה לו בחנוכה בתור ילד היתה ילדותית, וצריך להוסיף בה העמקה רגשית והעמקה שכלית. אינו יכול מאז לזנוח את השמחה הפשוטה, שכך אינו מתגדל אלא קופץ לעולם מנותק ממנו. הוא צריך לקחת את ההעמקה הרגשית ולהוסיף אותו אל השמחה הפשוטה הילדותית, ולשמוח שמחה פשוטה שאינה פשוטה אלא מכירה גם בחלקים יותר עליונים של מוח ולב.

כל הדברים הללו אינם תאוריה בלבד אבל אפשר לצפות בהם באופן פשוט, אם ראיתם מקובל וחסיד חכם שמשחק עם ילדיו בחגים ושוב נפנה לדבר עם תלמידיו בהעמקת חכמת אותו החג, תוכלו להבחין בין מי שהדברים אינם מנותקים אצלו, וכאילו נאמר באותו משחק שהוא משחק עם ילדיו הוא מכוון את הכוונות שהוא מלמד במפורש לתלמידיו. ובין מי שחל אצלו ניתוק נפשי ואינו מסוגל כבר לשמוח עם ילדיו במשחקי החג מאחר ומוחו טרוד במה שהוא מלמד לתלמידיו.

***

אם כן נחזור גם אל הדורות הכלליים, בא אותו חכם בדור מאוחר ושואל מאי חנוכה, והוא שם לב שהתשובה שעונים לו בדורו אינו זהה כלל לתשובה שענו בדורות קודמים. רבו לימדו שחנוכה הוא הדגשת החכמה האלוהית או הופעת האור האלוהי למטה בנפשות. ואילו כשהוא קורא מה שאמרו בדורות ראשונים של החג הוא רואה שדיברו על ניצחונות אחרים גשמיים או על עניינים אחרים פשוטים יותר שנדמים לו אינם קשורים כלל למה שלמד. והוא נבוך כמו אותו המתבגר אם יכול מעתה לשמוח כלל בשמחת החג המקורי, וכיצד יביטו הדור הקודם שתיקנו את החג על נס אחד ובא דור שלאחריה והדגישו נס אחר לגמרי ובא דור שלישי והעמידו על רעיון אחר. הלא לכאורה לצחוק ייחשב להם ואין שום קשר בין הדורות כלל כמו שאין קשר בין שעשוע הילדים בקליות ואגוזים לבין עומק סיפור יציאת מצרים.

ואם יגיע לידי גדלות נכונה, ידע שאין הדורות צריכים לריב זה עם זה כלל כמו שאין הילדותיות צריכה לריב עם הבגרות. אדרבה כולם קומה אחת מהללים לדור ודור. אכן בדור ראשון נעמד החנוכה כך, והוא יודע ומבין אותם ומהלל איתם בהלל והודיה. ושוב בדור שני נעמד החנוכה בעוד מבט וגם איתם הוא מהלל ומדליק נרות ושמח איתם. ושוב בדור שלישי נעמד אור אחר בחנוכה וגם איתם הוא שמח ומעמיק מחשבותיו. אין הגדילה הדורית תהליך של שכחה וניתוק אלא תהליך של הוספה והרחבה. וכאשר יגיע במחשבתו לדור שהוא עומד בו יאמר אשרינו שאנו יכולים להלל לדור ודור עם עושר של פנים ודרכים שכולם משלימים זה את זה מכל הצדדים הפיזיים הגשמיים והרוחניים והלאומיים והמטאפוריים של החג. לדור ודור נגיד גדלך.

המשכיל בדור המדליק נרות חנוכה הרי בהדלקתו כלולים כמו בקומה אחת את השיטה ההיסטורית ואת השיטה הפילוסופית ואת השיטה הקבלית ואת השיטה החסידית, שמתוך כולם נבנו והצטרפו מנהגי ומחשבות החג. בדיוק כמו הילד הנושא בגנים שלו גנים של אביו ושל אימו ושל סבא וסבתא שלו עד לבני אדם רחוקים זה מזה מאד בדורות קודמים, והגנים הללו אינם רבים זה עם זה אלא כללות כולם בונה את הנכד הנובע מהם. כך מעשה המצוה שלו הוא בעצמו מעשה המורכב מצירוף של דורות רבים שכל אחד הוסיף לו מחשבה אחת או רעיון אחר או נוהג אחר. ומתוך כולם יוצא שבח אחד, 'ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור.'

ונועדתי לך שמה – פתיחה לחנוכה תשע"ט

כל הסיפור התחיל כך. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. היו בני ישראל חונים סביב למשכן ומביאים לו קרבנותיהם, ונחלקו כל אחד לפי מטרתו והשגתו במשכן זה. אשר מגמתו עבודה וכפרה שם ליבו אל מזבח העולה, הביא אליו את נדבותיו וחובותיו וראה בה כפרה גדולה. ואשר שם ליבו להתוועד באור השם קרב אל הקודש והתבודד אל מול ארון העדות אשר בו ושני הכרובים אשר עליו, ונועדתי לך ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

וכאשר נכנסו לארץ והתיישבו בה ידעו ישראל שהארון עיקר וסביבו כל המשכן שנבנה לכבודו. והיו יחידי סגולה הולכים למקום הארון ומתבודדים מולו לקבלת הנבואה, כמפורש בתחילת ספר שמואל 'ושמואל שוכב בהיכל הויה אשר שם ארון אלהים וגו'. וכאשר נשבה ארון האלהים אצל פלשתים והשיבום לאנשי בית שמש לא ידעו מה לעשות איתו כי מי יוכל לעמוד לפני הויה אלהים הקדוש הזה, והביאוהו אל בית אבינדב וקדשו את אלעזר בנו להתבודד מולו כראוי. ושוב בנה לו דוד בית מיוחד בירושלים והעלהו לשם, עד אשר שלמה השיבו למרכז מקדשו בירושלים תחת כנפי כרובים אשר עשה, וירד שם ענן השם ומשם קיבלו כל המשכילים את השגותיהם והנביאים את נבואתיהם.

כאשר חרב מקדש ראשון ונגנז הארון, אבדה איתו כל חזון, וירדו ישראל לבבל ואמרו אבדנו כולנו אבדנו. והראה להם השם על ידי יחזקאל כי אותם הכרובים שבכנפיהם ארון העדות וביניהם אור ה' אינם כסא יושב במקומו בלבד כאשר חזה ישעיה בהיכל, אבל הם גם מרכבה נוסעת, ואותם הבדים של הארון הדוחקים מבין הפרוכת הרי הם בדי המסע אשר חיות המרכבה נושאים איתם את הכסא לכל מקום שיגלו ישראל שם. ורמזום שעתידה שכינה לחזור וליסוע איתם למקומה.

חזרו ישראל לארץ בימי עזרא והלכו לבנות הבית, אך היו בוכים בכי רב שכן לא ידע מי מהם ארון הקודש איה הוא, והבית הגדול אשר הלכו לבנות אין במרכזו אלא אבן שתיה ריקה שאין עליה כלום, והפרוכת אשר שמו בין הקודש לבין קדש הקדשים על מה היא מכסה. עד אשר גילה ה' את עיני זכריה על ידי המלאך והעירו כאיש אשר יעור משנתו, העיר אותו מן ההסתרה שהיה בו, והראה לו מנורת זהב. ודיבר בו המלאך, הוא אותו המלאך שהיה יושב בין שני הכרובים, ואמר זה דבר ה' אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. בבית הזה לא תצפו אל חיל הארון אבל רוחי נשפך על המנורה אשר עליו יהושע הכהן הגדול.

ומאז ידעו כל משכילי עם ישראל המבקשים את דבקות ה' ורוחו, כי לא יכוונו את ליבם עוד מול הארון אשר נגנזה, אבל יכוונו את ליבם אל מול המנורה הטהורה. ומצאו לה מקרא כתוב בתורה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן הכהן. ופירטו בה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. נעתקה העדות המפורשת מן הארון אל המנורה, שהיא כמו מראה את פרוכת העדות, מה שהיה מעבר לפרוכת נגלה כעת מחוץ לפרוכת בשבעת הנרות. וכך אמרו חכמים הרוצה להחכים ידרים. ולא היה זה אלא במקדש שני כי בראשון וודאי הרוצה להחכים שם ליבו אל מול ארון העדות, אבל במקדש שני הוא שם ליבו אל המנורה אשר בדרום.

וכך כאשר נטמא המקדש בידי יוונים אבדה שוב חזון מאת המשכילים, וכאשר נכנסו שוב להיכל היתה שמחתם הגדולה על אשר הצליחו להחזיר בו שוב את הדלקת המנורה בטהרה. והיינו אותו השמחה שבחנוכת שלמה היתה בהכנסת הארון אל תחת כנפי הכרובים היא השמחה שהיתה בחנוכת חשמונאי בהדלקת המנורה, שאותו עדות ונבואה שהיתה בארון עברה עכשיו אל המנורה.

וכאשר החריב טיטוס את הבית השני ראה בו את פאר הבית את מנורת הזהב, ואמר כלי זה אינו ראוי שישתמש בו הדיוט. ועשה תמונה גדולה שלו מביא את המנורה לרומי, כאשר עשו פלשתים לארון הקודש עשה הוא למנורה הטהורה. וישבו ישראל לארץ ואמרו חשכו עינינו לא נראה עוד מאורות.

עמדו חכמים שבאותו הדור ונזכרו באותם הבדים שהיו מאריכים ונראים בפרוכת עד היום הזה. אמרו בכל כלי המשכן היו בדים חוץ מן המנורה שאין לה בדים, אלא היה נישא במדבר בבגד תכלת ומוט. וכאשר לקחה טיטוס לא היה בידו אותו הבגד אבל נתנה בתוך הפרוכת וכך נשאה, אמרו מנורה זו אין לה כלי משא שיקחום בהם אויב, אלא פרוכת העדות עצמה, נמצא מנורה עדיין בידינו שאין במהותה גלות. עמדו ותיקנו מנורה של שמונה קנים להדליק בשמונת ימי חנוכה, לומר לא די שלא תתבטל עדות המנורה מבני ישראל אלא 'הוספתי על כל תהלתך'. לקחת מאתנו מנורת שבעה נעמיד מנורה של שמונה, והיכן נעמיד אותה מחוץ לפרוכת על פתח ביתו מבחוץ, והיה כל מבקש השם ישים ליבו אל מול המנורה ונועדתי לך שמה.

סיפור – הושענה רבה

היה זה כמה וכמה דורות אחרי הגאולה, גם החכמים יודעי העיתים שספרו בתחילה שנה אחת לביאת המשיח שנה שניה לביאת המשיח וכו' כבר התבלבלו מעט, לא זכרו אם זה שבעים דורות מאז הגאולה או שבעים ואחת או שמא שמונים או שמונים ואחת. כבר לא נשאר גם מי שזכר ממסורת הסבא של הסבא שלו כיצד היו נראים הדברים בעת הגלות, כפי שהיה במאה מאתיים השנים הראשונות.

כבר זה מאות בשנים פורקו כל צבאות העולם מנשקם והתיישבו לשורר שירים ביחד. השירים הראשונים שלהם הזכירו את תחושת פורקנם מלחץ השנאות ואת שמחת שחרורם מעול פחד המות והדאגה לשלום מדינתם. לאט לאט התמעטו שירי ההודיה על השלום והשחרור והתחילו לדבר יותר על האהבה הטהורה בלבד, עוד מעט זמן וגם שירי האהבה כבר לא עסקו בגעגוע ובמאמצי ההתגברות על מניעות האהבה, שכן כבר לא זכר אי מי שהיה פעם מניעה אל האהבה השלימה העולמית. תחת שיהיו הניגונים על עלות האהבה מהשנאה והיחוד מן הניתוק, עלו השירים ודיברו על אהבה מתוך אהבה ועל יחוד מתוך יחוד בלבד.

בתחילה נכתבו והתפרסמו מאות ואלפי ספרים אודות ניסי הגאולה. כולם תיארו כיצד ביום בהיר אחד התעורר בלב כל אדם בעולם אהבה גדולה שמחה וחירות עצומה. כיצד בתחילה לא ידעו בני אדם כיצד לעכל אהבה זו. לא היה זה מחזה נדיר לראות חבורת אנשים זרים מתהלכים ברחוב ופתאום מתחילים להתחבק ולהתנשק מבלי יכולת להיפרד. הם סיפרו כיצד בתוך אסיפה כללית של האו"ם קמו פתאום כל ראשי המדינות ושכחו את כל מגמותיהם והתחילו לרקוד ביחד. את סידור אמנת השלום הסופי השאירו למספר מחשבים שהתפנו לכך מאחר ולאף בן אדם בעולם לא היה יכולת לזכור עוד את הדברים הפעוטים שהיו צריכים לסדר. אומרים שהאמנה הזו עדיין חתומה במחשבים הגדולים שם, אבל כבר אין אחד מבין למה צריך אמנה לסדר דבר פשוט כמו אהבה ושלום.

מאחר ונרגעו בני אדם מן החדשות האלה, והמהפכה הפכה אל ענין שבשגרה, התחילו הדורות המאוחרים יותר להתעניין בהיסטוריה כיצד היה נראה העולם המוזר הזה ששמעו עליו מאבות אבותיהם כיצד היה כולו מלא כעס ותככים ומחלוקת, הלכו רוב ספורי הגאולה המופלאה ושכבו מבלי קוראים, והתחילו כולם לקנות את ספרי זכרונות הזקנים שניסו לתאר בשפה שנשאר להם כיצד היה נראה העולם הכה מוזר הזה, כמה זה סיקרן את הצעירים לקרוא כיצד פעל פעם עולם שבו כל אחד חשב על טובת עצמו בלבד ושנא את חבירו ואת קבוצות חבירו, לרוב מטעמים מצחיקים ביותר. היו מציגים הצגות עושים סרטים כיצד נראה עולם שבו אנשים שנאו אנשים אחרים ורצו להרוג אותם כי חשבו קצת אחרת או התלבשו אחרת מהם, וכיצד מסרו נפשם על השנאה הזאת וכיצד היה כל אחד צריך לדאוג כל הזמן מן השני השונא אותו גם הוא, והיו הילדים מביטים בהם בהתפלאות וצחוק. כך היו מתבדרים בסיפורים הללו במשך כמה דורות.

עברו עוד מאות שנים ולאט לאט היו נראים הזכרונות הללו כה מוזרים ופרועים לבני אדם, עד שכבר התחילו חכמים מביניהם לפקפק אם היה אי פעם עולם כזה. היו מתוחכמים שבהם אומרים אך משל ומליצה הנחילונו אבותינו כדי שנוכל לשמוח, והיו תמימים שבהם מתווכחים איתם ואומרים שאסור לומר כך ואפילו שאין אנו מבינים וודאי כך היה הדבר. בין כך ובין כך פחתה התעניינות בני אדם בסיפורים הללו עד אשר גם הוויכוח האמוני הגדול עליהם נשכח והיו הספרים אוספים אבק במדפים התחתונים של הספריות, עד אשר הפכו גם הם לאבק ונשכחו.

וכך חיו דורות על גבי דורות בעונג אינסופי של שלום ואהבה ואחווה. עד אשר נשכח משפתם כל המילים שהיו משמשים לתיאור צער וצרה. בכל יום ויום הומצאו מילים חדשות לסוגים חדשים של תענוג ושמחה שלא שערום מקדם והיה להם אלפי מילים על אהבה בלבד שכל אחד הוא אהבה אחרת ומיליוני מילים ואופנים של שמחה. וכאשר היו חוקרי עתיקות קוראים לפעמים בספרים הישנים ומוצאים שם מילים ותיאורים כמו צרה וצער ואבל ועצבות וקנאה ושנאה ומרירות, היו אומרים וודאי זה מין תענוג מסוים שהיה לאבותינו ונשכח מאיתנו או התחלפו המילים לזה במשך הזמן.

והיו הולכים מתענוג אל תענוג ומשמחה אל שמחה ומאהבה אל אהבה. ויהי היום ורוח חדשה התחיל לנשוב בעולם. לא נודע מי היה הראשון שחשב מחשבה הזאת, אבל לאט לאט קמה תנועה של אנשים והתחילו מדברים ביניהם שחסר להם משהו. ענה מישהו ואמר הלא תזכרו כיצד מסופר בספרים הישנים מאד שהיו סבתותינו עוד קוראים בהם. והיה כתוב שם שיש כזה מושג של גאולה מגלות ושל שחרור מצער. והיה מסופר עוד כיצד הגאולה הזו הוא כזו שמחה ותענוג וכיצד קבעו יום טוב של דורות עבור השמחה הזו. והנה אנו יושבים שלווים ושקטים באהבה ותענוג נפלאה, אבל את השמחה הזו אנו מפספסים. אמרו חריפים שבהם הלא וודאי גם באותה שעה מיתית של הגלות היו רוב העולם שלווים ומסופקים, ואך מעטים הרגישו את החוסר וצעקו שתבוא הגאולה. וכאשר היא באה השתחררו כולם והבינו באיזה חושך היו שרויים וקבעו שבעים שנות שמחה על זה בלבד. ומאן יימר לן שאין אנו במצב דומה ושאין אנחנו בעצמנו צריכים גאולה.

הלכו וחקרו בסידורים הישנים מאד מאד. ומצאו כתוב נוסחאות התפלה והשירים שהיו מתפללים צועקים ובוכים ושרים ומתגעגעים אל הגאולה. כבר לא זכר אף אחד כבר הניגון והתנועה של אותם שירים. אף לא היה בידם דרך להתלבש באותה תחושה, כבר לא ידעו כלל כיצד צועקים ומתגעגעים מתוך צער. לקחו בידם את כלי השמחה החדשים שהיה מתחחדש להם כלי שיר חדש וניגון חדש, ולקחו את העצים הנפלאים שהיו צומחים להם מבלי מאמץ ובמנוחה נפלאה כל יום, הלכו וסבבו את העיר בסדר הריקודים שהיו מרקדים כל יום, הלכו ואחזו בידם את הספרים החדשים שהיו מלאים שירי יחוד מיחוד ואהבה מאהבה, פתחו ביחד עם כל זה את הסידורים הישנים שמצאו, וצעקו בכל כוחם הושענה הושענה.

וזה בחינת הושענא רבה ושמיני עצרת.

חמשה עשר באב : זאת אות הברית

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'.

משמעות הדברים ששמחת ט"ו באב קשור לנחמה מט' באב שהיה לפניו. וכיצד הוא הנחמה. יש לנו לחזור אל החורבן הראשון.

היה היה פעם ברא השם ארץ ואדם עליה, לקח את האדם ברכו בפריה ורביה והבטיחו שליטה על כל היקום. שוב יום אחד ראה ה' את מעשי האדם והנה הם רעים, התנחם ה' על כל הבריאה ואמר נחמתי כי עשיתי. הביא מבול וימח את כל היקום. כאשר זה הסתיים התנחם השם שוב על אשר עשה, נזכר שנשאר עוד נח צף בתיבתו אשר מצא אצלו חן פעם הלך והוציאו מן התיבה, ואמר לנח הנה הארץ לפניך צא פרה ורבה.

שאלת נח התבקשה מאליה, רבונו של עולם מה נעשה עם ברכותיך והבטחותיך, והלא גם לאדם הראשון ברכת והבטחת, ושוב ניחמת ומחית את כל זרעו. ומי יערב לנו שלא תתנחם שוב. למה לי לטרוח לעבוד את האדמה ולפרות ולרבות ולטרוח בצער גידול בנים, הלא ידוע לפניך כי יצר לב האדם רע ועתיד הוא לחטוא לפניו, וכל פעם תלך ותביא מבול, לא כדאי, נעזוב את כל הענין.

(והלא כיצד שואלים שאלות כאלה מאת הקב"ה? אלא דרך נקבע לאדם בראשית הבריאה לדבר אל אלוהיו, והוא נקרא קרבן. קרבנות שהקריב נח לא קרבנות סתם היו אבל היו דרך שלו לשאול את השאלה הגדולה הזאת. לקח מכל בהמה וכל עוף שהציל במבול והטיחם כלפי מעלה בעשן הקרבן ואמר על מה זאת.)

ענה לו ה' אל תדאג נח, הבנתי את טענתך, יודע אני כי יצר לב האדם רע מנעוריו. זו היתה הפעם האחרונה שאחריב את כל העולם עבור חטאי האדם. לא אוסיף עוד לעשות את זה. אמר נח ומי עד לי על כך. אמר לו ה' הנה אנכי כורת איתך ואת זרעך ברית. ולחותם הברית אקח לי את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית שתהיה גלויה לכל העולם, ובהראות הקשת בענן איזכר בבריתי ותזכרו אותה.

(ומהו ברית? כבר העמדנו כמה פעמים. הוא הבטחה שנותן האהוב לאהובתו שיאהב אותה גם כאשר כבר אינו אוהב אותה. כמו ברית הנישואין. כאשר יש אהבה אין צורך בברית. הברית אומר אני מבטיח לאהוב אותך גם כאשר כבר לא אאהב אותך. כך הברית שבין ה' לעולמו אומר שגם כאשר כל בני האדם יהיו רשעים, עדיין הוא יאהב את עולמו.)

מיד קם נח בשמחה וכבר לא התייאש מלבנות עולם חדש, דבר ראשון נטע כרם, סטחט ענבים ועשה מהם יין, כמו לברך לחיים לחיי העולם החדש שלו. יין משמח לב אלהים ואנשים. משמח אנשים מן העצבון שנגזר עליהם בחטא אדם, ומשמח אלהים בהיותו סמל ודוגמה אל הברית שבין אלהים לבין העולם, עוד מוציאה הארץ פירות משמחים, עוד שמח אלהים בעולמו.

(אמנם באותו יין היה מה שהיה, עם כל זה לא נאסרה שתיית היין ממכשול נח, שהיתה התחלתו בכוונה טובה).

***

כך כאשר חרב בית המקדש כמו החריב ה' שוב את כל עולמו, אמר ניחמתי כי עשיתי, על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום הווסדה. טעיתי ולא היה שווה לי כל הסיפור של לקיחת עם ושכינתי בתוכם. נגמר הענין.

הלכו בני ישראל בגולה, אמרו זהו לא נישא נשים ולא נשתה יין. וכי מה שווה העולם אם כבר אין בה רצון. אמר להם רבי יהושע ומה, ייחרב כל העולם זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הלכו לפני יחזקאל אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו. אמר להם יחזקאל ומה תעשו, ההפסיק אלהים להיות מלך העולם.

נזכרו באות הברית שהראה השם לנח, בכך שבכל זאת העולם קיים ועוד לא נחרב, אמרו אפשר בטלה בית המקדש אבל לא בטלה ברכת נח, ואם תאמר ניבטל מפריה ורביה, הלא עדיין יצר פריה ורביה קיים, משמע אות הברית קיים, משמע עוד שמח הקב"ה בעולמו, משמע גם לנו יש לשמוח, משמע גם לנו יש לעשות לחיים.

הלכו וקיבצו את כל בנות ישראל בט"ו באב. ולהיכן קיבצום, לאותם כרמים שנטע נח, אמרו מי שאין לו אשה שייפנה לשם, שעוד לא פסקה הארץ מלפרות ולרבות, עוד אות הברית קיים, עוד שמחת ה' במעשיו קיים, שתו לחיים על בריאת העולם וברכת האדם.