קריאת קהלת בחג הסוכות

לגבי קהלת בחג, אפשר לומר כך.

חיי היומיום מורכבים מעירוב של פחד ותקווה. אדם מפחד שמא לא יהיה לי במה לשלם את השכירות, אז הוא קם ממיטתו והולך לעבוד. אדם מפחד שמא יהיה לו תאונת דרכים, אז הוא שם חגורת בטיחות ונוהג לפי כללי הזהירות. אדם מפחד שימותו בניו, אז הוא מאכיל אותם אוכל בריא ושומר עליהם שלא ירוצו לרחוב. הוא גם מלא תקווה. תקוות ראליות ותקוות יותר רחוקות. הוא מקווה אולי ירוויח את הלוטו ולא יצטרך שוב לעבוד בחייו, וקונה כרטיס. הוא מקווה שיגיע למקום טוב וכיפי אז הוא נוסע לשם. הוא מקווה שבניו יגדלו להיות חכמים ומוצלחים ויתנו לו נחת והוא שולח אותם לבית הספר. הוא מקווה שבשבת יהיה לו רגע של מנוחה על הספה עם ספר טוב ושתיה טובה והוא מכין לעצמו את הספר ואת השתיה מערב שבת. כך החיים הבריאים הרגילים מתחיים בהוויה הפנימית שלהם מצדדי הפחד והתקווה שלהם, צדדים אלה הם לא דרמטיים ונוירוטיים הם פשוט הדלק של החיים. אדם מבלי פחד או מבלי תקווה הוא חולה.

מה קורה כאשר לאדם פתאום מתגשמים כל התקוות שלו. אחרי שהוא מרוויח את הלוטו ויש לו שלום בית נפלא וכל הילדים שלו התחתו עם שידוכים טובים ויש לו כבוד עולמי והרבה חברים וכל הזמן יש במוחו חידושים חדשים ויש לו אוכל טוב ומנוחה תמידית והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. קורה משהו פרדוקסלי מעט ואחרי קצת זמן פתאום מופר האיזון הרגיל של פחד ותקווה ויש לו הרבה יותר פחד או כמעט רק פחד ושום תקווה. הרי התקוות של האדם הם שדברים גרועים במצבו יוטבו, והפחדים שלו הם שדברים טובים במצבו יופסדו. ממילא במצב הרגיל שבו לאדם יש כמה דברים גרועים וכמה דברים טובים האיזון הבריא קיים. כאשר פתאום יש לו רק דברים טובים, כבר אין לו על מה שהתקווה תחול, ומאידך מתרבים לו יותר ויותר דברים שיכולים להיפסד. והרי אין שום דבר מבטיח לו שאם הרוויח את הלוטו שמחר לא תקרוס הכלכלה ויאבד את כל השקעותיו. ואין דבר מבטיח לו שאם כל ילדיו הצליחו שמחר לא ימות אחד מהם בתאונה או ירצח. וכך האדם שלו אך טוב נמצא בחוויה שלו אך פחד ושום תקוה.

החג הוא זמן שבו האדם מתרכז אך בטוב, במילוי התקוות והמשאלות של כל השנה. חג האסיף. הוא לא טורח כעת לזרוע ולשמור על השדה שלו או שום דבר. כבר נאסף הכל ושמור, והוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו והולך לעלות לרגל, ולא יחמוד איש את ארצו בעלותו שם. שבעה ימים הוא יושב בבית המקדש ופשוט שמח כל הזמן. יום טוב כפשוטו, כמו שקהלת אומר ביום טוב היה בטוב. זה יום שאין בו רע ומאמץ, הכל טוב. הודו להשם כי טוב. לאט לאט מגיע האדם למצב כזה שבו אין בחוויתו שום תקוה אלא פחד בלבד. המצב הזה הוא לא טוב וגם לא משמח. לכן גם בכל שמחה וחג רגיל יש אלמנט של תקוה כלומר של הצבעה על חסרון שעוד קיים ובקשה עליו. לכן בסוף אמירת ההלל שכולו הודיה ותחושה שהכל טוב ושלם פתאום צועקים אנא השם הושיעה נא, ומה הקשר. אבל כי חיים מבלי צעקה כזאת הם לא מאוזנים. אז גם בזמן הכי שמח מצאו כבר חכמים לומר שנידונים על המים וצריך לבקש על שנה הבאה כבר, כי שלימות החיים או השמחה הם כך.

ספר קהלת משחרר את האדם מכל הפחד הזה. הוא מלמד אותו שכל הצדדים קיימים כי הם קיימים. לא הטוב השלם הוא באמת טוב גמור ולא הפחד שלך שתפסיד את הטוב כזה מפחיד. הכל בא והולך עובר ושב. על שום מצב לא כדאי להיתקע בפחד או בשמחה, הדבר הקבוע בעולם הוא לא השמחה או הפחד אלא השינוי, או כשתמצי לומר איזה נעלם שאפשר לקרוא לו הבל בלבד שבתוכו משתנים כל הדברים כל הזמן. קהלת אומר שהשמחה הקבועה הוא לא כאשר יתגשמו כל התקוות כי אז תישאר בפחד בלבד וזה משוגע. השמחה הקבועה הוא בהכרה שמעבר לכל זה, שהכל חולף ויחלוף, דוווקא אז תוכל לשמוח ביום טוב ולהצטער ביום צער, מבלי פחד שמחר יחלוף היום טוב. כי כן הוא יחלוף אז מה. גם הצער חלף ויחלוף וגם השמחה שיבוא אחרי זה וגם הצער שאחרי זה וזה מעגל אחד של הבל. אז תשמח עכשיו באופן בריא. תירא אלהים באופן בריא. ולא תשתגע משמחה או מפחד בלבד.

לקט פירושי ראשונים על נבואת זכריה שיהיו הצומות לששון ולשמחה

אבן עזרא זכריה פרק ח

והנה התשובה שישימו אלה הימים שהיו בוכים וסופדי' בהם ימי ששון ושמחה וישמרו מצות השם על פי הנביאים וזהו והאמת והשלום אהבו כאשר כתוב אמת ומשפט שלום וזאת התשובה שהשיב הנביא היא כנגד השואלים האבכה בחדש החמישי שלא היו שומרי' התורה שצום השם והיו שואלים אם ישמרו מה שקבלו אבות על עצמם והנה השיב הנביא יותר טוב הייתם עושים אם הייתם שומעים דברי השם ותניחו דברי האבות מאשר תשמרו דברי האבות ותניחו דברי השם הם הצדיקים הגמורים:

שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד

ובמסורות נביאינו ומעתיקי תורתנו, ראינום מכוונים אל השיווי, ואל שמירת נפשותיהם וגופותיהם, כאשר תחייב התורה. והשיב ה' יתעלה על ידי נביאו, למי ששאל על צום יום אחד בשנה, האם יתמיד בזה או לא, והוא אומרם לזכריה: +זכריה ז, ג+ "האבכה בחדש החמישי הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים", והשיבם: +זכריה ז, ה – ו+ "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי [ו]זה שבעים שנה, הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים". אחר כך ציוום בצדק ובמעלה בלבד, לא בצום, והוא אומרו להם: +זכריה ז, ט+ "כה אמר ה' צבאות לאמר, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו" וכו'. ואמר אחרי כן: +זכריה ח, יט+ "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ודע, כי 'אמת' – הן המעלות השכליות, לפי שהן אמיתיות, לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני; ו'השלום' – מעלות המידות, אשר בהן יהיה השלום בעולם.

צרור המור ויקרא פרשת צו

וכן הענין בעצמו בתעניות שהם במקום הקרבנות. טוב לו לאדם שלא יחטא. משיחטא ויתענה. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה' צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כלומר מה תועלת יש לי בתעניותיכם. כאומרו למען כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ומה תועלת נמשך לי. וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. והכל לעצמיכם. והתענית בעבור חטאתכם. ואם כן צום הרביעי וצום הה' יה"ר שיהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים באכילה ובשתייה. בתנאי שהאמת והשלום אהבו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם.

עקידת יצחק ויקרא שער סג (פרשת אחרי מות)

. ירצה מי יתן ויהיו לכם אלו הצומות לימי שמחה ומשתה בשתהיו אוהבים האמת והשלום ולא תצומו כיום בשתוסיפו עוד שנוא אותם וכמעט פירש זה נמצא להרמב"ם ז"ל בח' פרקים (פ"ד).

סוד חורבן בית המקדש

סוד חורבן בית המקדש.

כל דבר הקורה בעולם הזה אינו אלא השתקפות של אידיאות בעולמות עליונים. אנשים פנימיים יודעים להשתמש במקרים הקורים בעולם הזה כדי לדעת את אותם הדברים העליונים. כאשר קורה חורבן בעולם הזה צריך לשאול איזה אידאה יכול להיות בעליונים שהוא חורבן, אשר החורבן הממשי אינו אלא התרחשותה בעולם הזה. וגם כאשר יתוקן החורבן של העולם הזה תישאר האידיאה לנצח כדרך האידאות. וצריך לדעת מהו ואיך לקיימה בנפשנו.

והסוד הוא, שבכל מדרגות הקיום יש קטרוג. בבריאת העולם נאמר אמת אמר אל יברא. ובבריאת אדם נאמר מה אנוש כי תזכרנו, ונאמר מצד האדם נוח לאדם שלא נברא משנברא. ובבנין בית המקדש נאמר האמנם ישב אלהים על הארץ הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה. שלשה אלה בעצמם אינם אלא חזרות על אותה סיפור. וחורבן בית המקדש, כמו מיתת האדם, כמו החזרת העולם לתהו ובהו, אינם אלא הכרעות כאותה הצד המקטרג שאמר אל יברא.

הצד הזה בשורשו אינו אלא מידת הגבורה, ומצדנו מידת היראה. מידת היראה היא המידה המודדת את המרחק האינסופי מן היוצר אל היצירה ואומרת שלעולם לא תהיה הערכה ביניהם, השם אלהים אמת הוא לבדו אמת וכל הנברא שקר, מידה זו מחרבת תמיד את העולם. וכאשר עומד אדם על אידאה זו הרי הוא נרתע לאחוריו ורואה כיצד הוא בריה שפלה ואפלה בפני תמים דעים ואין בו זכות קיום כלל, ורתיעה זו הוא יראה עילאה. היראה הזו בעצמה היא ספירה עליונה היא חלק אלוה ממעל ואינה מידה מתנגדת אל רצונו חלילה.

מידת היראה לא זו בלבד שהיא מחריבה את כל הקיום ומחריבה את בית המקדש, היא גם המקום שבתוכו הוא נבנה. כי אם ישנה אז יראת ה' היא אוצרו אי לאו אין כלום. אבל כמה לשון הרע שנאמרה על מידת אהבה עוד יותר רחוקה היא מידת יראה זו מדעת בני אדם, כי כולם רואים את החורבן היוצא ממנה ואינם רואים אותה בטהרתה כשהיא תענוג אינסופי כאשר יראה עילאה נופלת על האדם. וכאשר תקום היראה מנפילתה אל מקומה העליון ממילא לא תצטרך להתלבש בחורבנות התחתונים וייבנה הבית באותה אש הגבורה שבו נחרבה.