אלקנה וחנה – שמואל א פרק א

יצירת שמואל מבטן – על ידי פעולת חנה

כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה'.

זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.

וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.

אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה.

שירת חנה חלק מן הסידור

ויש פה תפלה מיוחסת לחנה.  יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.

זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.

ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.

 וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..

חידוש תפלת לחש על ידי חנה

נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.

מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.

ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ"פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה' מתהלך בגן. היום שומעים קול ה' בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם  ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו'. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.

וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.

וכעסתה צרתה

אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו' זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.

גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.

והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.

המשכן היה מקום הוועד של עלי

ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.

 גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.

דמיון סיפור תפלת חנה

יש לדמיין את המצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה'. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.

הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים

ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.

ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.

אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.

בת בליעל ובני בליעל

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל  – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו'

ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..

וחנה לא עלתה

למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה'יושבים' הקבועים.

אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.

ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו' אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.

פירוש שם שמואל

אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם. וזהו מהשם שאלתיו השם שלו שאול משמו של השם.

יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ"פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)

הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.

שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו

פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.

חותם בתוך חותם – על חתימת פרשיות באני הויה

ר' ש"י  העיר את ליבנו לתופעת הסיום הכפול בספר ויקרא ובעוד פרשיות ההולכים בסגנונו.

למדתי שבסדר הפרשיות גנוזים סודות עמוקים שאינם מתפרשים בפשטיה, כפי שלמדנו שכל החכמה כולה הוא ידיעת סדר הדברים.

וכאשר דרשתי במקרא אודות התופעה הזו ראיתי אותה מופיעה בצורה הרבה יותר מפורטת, גם בתוככי פרטי הפרשיות עצמה, וגם בכללותם, שוב ושוב.

חתימת 'אני ה'.

את השם שאקרא לתופעה זו הוא חותם כפול, או בלשון חז"ל, חותם בתוך חותם.

כאשר אנחנו קוראים פרשיות ויקרא אנחנו שמים לב שהוי"ה נוהג לחתום את שמו בסיום כל עניין. זהו הפשט של רוב אזכרות 'אני ה', החוזרים פעמים רבות בפרשיות אלה. שכן צריכים לקרוא אותם בצורתם השלימה, שיש לרובם פתיחה, וידבר ה' אל משה, ואז גוף הפרשה, ואז חתימה. כמו אגרת המופיעה מלמעלה, ובסופה חתום שם השולח. או כמו חוזה וברית הנחתם בין הצדדים, כאשר היא מופנית אל משה לאמר ונחתמת מה' בסופה.

פעמים רבות הוא מזכיר את היציאה ממצרים בחתימות אלה, כלומר אני ה' אשר הוצאתי אתכם, כי זהו כמו כרטיס הזיהוי של הויה, כשם שפתח כאשר הזדהה בפנינו בתחילה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, כך הוא חותם את שמו בזהותו המלאה תמיד, אני ה' אשר הוצאתיך.

ובחתימה זו יש עוד פנים, הוא כמו הודעת התכלית והמטרה של המצוה, שיהיה אני השם, כמו שאמר בתחילה אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה, ואתם תהיו לי, וכן יש תכלית בכל המצות בכללם ובפרטם שיהיה אני ה' אלהיכם. והוא גם מתקשר לעניינים הפרטיים של המצוות, כאשר רש"י מפרש כמה פעמים כיצד 'אני ה' אשר הוצאתיך' הולם את הענין הפרטי שהוא נזכר בו, והפסוק עצמו מחליף את הפרט של יציאת מצרים שהוא מזכיר לפי המצווה הפרטית שהוא סמוך לו, כמו לי בני ישראל עבדים בפרשת שילוח עבדים, או והייתם לי קדושים בפרשת מאכלות אסורות.

עכ"פ המילה הכללית לכל הפסוקים הללו הוא חתימה. והחתימה הזו יש בה גם תוקף של קיום, כמו עדי חתימה כרתי. הוא לא הודעת אינפורמציה בלבד הוא פועל את החלות של חתימת שם הויה על המצוה ועל הפרשה ועל התורה ועל ישראל.

חותם כפול

וכאשר עיינו עוד בפרטי חתימה זו, ראינו שכמעט תמיד היא נכפלת. לשם דוגמא אנקוט את פרשת ציצית שאנחנו מזכירים כל יום עבור חתימתה שהוא זכר יציאת מצרים. (שהיא אמנם בפרשת שלח אבל שייכת לקבוצה של מצוות שנמצאים בספר במדבר מסיבות שונות אע"פ שמצד תוכנם שייכים לויקרא). והנה היא מתסיימת כך אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. זו הזדהות אחת. ושוב חותם שני. הוא חוזר ואומר אני ה' אלקיכם. ולשם מה החזרה הזו, הלא כבר אמר בפסוק הקודם אני ה' אלקיכם. (ואנחנו מצרפים את המילה אמת לחותם זה על פי הפסוק וה' אלקים אמת, והוא ממש 'חותמו של הקב"ה אמת').

ואספור כמה דוגמאות בולטות בספר ויקרא להראות שכך הוא חותם תמיד בכפילות. 1) בפרשת שמיני בסוף פרשת מאכלות אסורות (פרק יא פסוק מד- מה). כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. הרי חתימה אחת, ושוב חתימה שניה, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והיייתם קדושים כי קדוש אני.

2) בסוף פרשת קדושים (וזהו החתימה הכללית על כל פרשת הקדושה, אע"פ שיש עוד חתימות פרטית על הרבה פרשיות שבתוכה. ורש"י פירש בפרטות קשר המידות לחתימה זו אך בפשט הוא על כל הפרשה). (פרק יט פסוק לו – לז) מאזני צדק אבני צדק וכו' יהיה לכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב חתימה שניה. ושמרתם את כל חקותי וכו' אני ה'.

3) בסוף פרשת קדושים השנית (שהוא השלמה לעריות שפרשת אחרי מות) (פרק כ פסוק כד – כו) ואומר לכם אתם תירשו וכו' אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. ושוב חתימה שניה והייתם לי קדושים כי קדוש אני והבדלתי אתכם מן העמים להיות לי.

ריווח החותם עצמו

ובפרשת תוכחת בחקותי, שהוא מסודר ממש כחוזה, הוא חותם בכל צד של אם בחקותי תלכו והיפכו, ובכל פעם יש שם חותם כפול. אע"פ שלא בשניהם הוא באופן מפורש, ומזה נלמד בזה. צד הברכה מסתיימת אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושוב פתאום יש עוד פסוק. ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. צד הקללה מסתיימת בחותם כפול מפורש. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבים לא מאסתים ולא געלתים לכלתם וכו' אני ה' אלקיכם. ושוב. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה'. ופה אנחנו מתחילים לראות שלכפילות זו יש עוד ריווח.

משמעות הענין, שכאשר השם חותם את שמו על החוזה פה, הרי עצם החתימה בעצמה מולידה פרי. כמו נאמר הוא בירך את כל הברכות באם בחקותי. ושוב חתם על זה. ובחתימה הזו צריך לעשות בעצמו קנין, והקנין הזה עצמו מוסיף פרי שהוא ברכה נוספת של ואשבור מוטות עולכם. וכן בצד הקללה. שהוא חותם בה בנחמה. הרי חתימה זו משהזכיר ולא געלתים אני ה'. מיד זה עצמו הוליד עוד פסוק של הזכרת ברית ראשונים להיות לכם לאלקים כי אני ה'.

כאן אנחנו רואים שלא תמיד החותם השני מפורש כחותם, לפעמים הוא סתם הוספה שאחרי החותם. אבל אפשר להבין שזה ענין אחד. שבו החותם הראשון שהוא חותם את הפרשה בעצמו מוליד ריווח בפני עצמו, בסוד עץ פרי עושה פרי, והוא הפרשה הנוספת שאחרי הסיום שהוא החתימה.

וכך אנחנו מבינים את הפרשה הגדולה שנזכרת שלא במקומה, והוא פרשת מזבח הקטורת. והנה היא מופיעה ממש אחרי חתימה הזו, שפרשת תצוה מסתיימת בעצמה בחותם כפול (פרק כט פסוק מה – מו) ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים. וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. אני ה' אלקיהם. ואחרי החותם הזה נאמרה פרשת הקטורת. שהוא פרי החותם עצמו.

חותם פנימי וחותם חיצוני

וכאשר גילינו את הסדר פה, יכולים אנחנו להבין מה הוא בעצם החידוש באותם הפרשיות היוצאים מתוך החותם הראשון לחותם שני, בכלל ובפרט. כי החותם הוא כמו גבול הפרשה. האומר עד כאן התורה הסתיימה מכאן ואילך אינו תורה. אבל יש לתורה תכונה תמיד לפרוץ את הגבולות שלה ולהביא ריווח מן החוץ. כמו ראשי בדי הארון הנראים מעבר לפרוכת.

וראש לתכונה זו הוא אכן הפרשה הראשונה שבה הסדר הזה בולט והוא פרשת הקטורת. אשר סוד הקטורת למד משה רבינו ממלאך המוות, ולמדנו סוד שהקטורת יש בה י"א, שהם י' של הקדושה ועוד א' נוסף שיורד מחוץ לחותם, מחוץ לגבול, ומברר את הסט"א. ולפיכך מה מתאים יותר ממזבח הקטורת להימצא אחרי החתימה כיוצאת מחוץ לגבול הפרשה.

וכך אפשר לראות בפרשת בחקותי, בכלל ובפרט. כאשר סיים את כל צד הברכה וחתם, הרי הוסיף פתאום ברכה מיוחדת המתייחסת למציאות שבו יש התנגדות, שהרי יש מוטות עולכם, ומוציא משם ריווח של קוממיות. ואין הברכה הזו יכולה להיות בתוך הסדר הרגיל של הברכה שהרי בברכה אין עול בכלל, אבל הוא תוספת הברכה אחר היציאה מחוץ לחותם. וכן בקללה הרי וזכרתי להם ברית הוא גם אחרי היותם בארץ אויבים. וכן בכלל. אחרי שנחתמה גבול תורת כהנים ממש, ובפירוש נאמרה ברכה וקללה, ויציאה מחוץ לברית למי שהולך קרי. הרי חזר פרי החותם וכלל גם את היוצאים מחוץ לגבול בספר התורה, והוא סוד פרשת ערכין ותמורה. שסוד התמורה הוא שהוא ותמורתו יהיה קודש, שגם בעולם התמורות מתהפך החילול לריווח. (וגם ענין הערכין שקודם לו הוא ענין שיש ערך לכל איש ישראל לפי מציאות גופו בלי קשר למעשים)

(וסוד שני החותמות מבואר בכוונת חתמנו של נעילה והחותם השני של הושענה רבה, שהם בסוד ציון וירושלים, שהם בכללות חותם היסוד וחותם המלכות. שהיסוד הוא גבול הקדושה מבפנים תמיד, ובו כל הקנאות. והמלכות הוא חותם חיצוני שיש בה סוד יציאה מחוץ לגבול הקדושה להביא טרף לביתה)

והדימוי הפשוט שלה הוא כך. שאדם שולח מכתב, והוא חותם עליה מלמטה. ושוב הוא מקפל את המכתב ומצרף חותם שני מבחוץ למכתב, על המעטפה. שהחותם הפנימי הוא זיהוי שמו עם הנאמר. והחותם השני הוא שמירה על המכתב גם כשהוא מסתובב אצל מי שאינם צריכים לקרוא אותו.

ואפשר שזה סוד הדין בברכות שמזכירים סמוך לחתימה מעין החתימה. שההזכרה מעין החתימה הוא חותם ראשון והחתימה עצמה חותם שני.

ובאותיות הוא אות וי"ו שנקרא אות אמת. ומילוי ויו הוא תמיד ויו אחרת. שזה ענין לחם משנה.

קצת מבוא לספר יהושע

קצת מבוא לספר יהושע
 
אנחנו צריכים להתעמק בדברי הנביאים בפרט שאלו הם ספרים שמעטים יותר מעיינים בהם ובוודאי אפשר לדלות מהם מרגליות יקרות. גם מה שאני כותב הוא קצת הוה אמינא ראשונית כי עוד נעיין בהמשך הספר וכאשר נקרא בו פעם ופעמיים. אבל צריך להתעורר לזה שייתכנו כאן מהפכות שאפשר להבין בעיון ובמעשה.
 
ספר יהושע מיוחד מכל ספרי הנביאים. אמרו בנדרים כב, ב ברב חכמה רב כעס, אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. הוא מוצא כאן שכל שאר ספרי הנביאים עומדים על הסיפור החוזר על עצמו של חטא ועונש ותשובה ושכר, וכל סיפור הנביאים וכתובים מספר שופטים עד דברי הימים סובבים על הציר הזה. ספר יהושע נתייחד מכל שאר הספרים שהוא היה נכתב גם אילולי חטאו ישראל כלל.
 
ויותר מכך, אפילו חמשה חומשי תורה אינם חורגים מהיותם נתונים תחת הסיפור של חטא ותיקון. הרי זה הדבר שאנחנו עומדים עליו כיצד ההבטחה הגדולה של משה בתורה לא התקיימה שהוא ההבאה לארץ ישראל. וכיצד שאלה זו הוא בעצם כמעט פירכה על כל הפרוייקט של התורה עד שצריך לכתוב כל ספר משתנה תורה בכדי להתמודד עם בעיה זו של מיתת משה בחוץ לארץ טרם קיים הבטחתו. וכך בכלל כל ספר מחמשה חומשי תורה מלא חטאים וכשלונות של התוכנית והתגובה לחטאים הללו.
 
ספר יהושע חורג מכל הספרים שלפניו ושלאחריו בכך שאפשר לתת לו תת כותרת. ספר יהושע: כיצד התקיימה הבטחת ירושת הארץ. כל סיפור הספר הוא ש"לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלהיכם עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד" (להלן פרק כג). ואין בספר יהושע שום סיפור חטא כלל. החטא היחיד שמסופר בו הוא חטא עכן שהדגש בו שהוא חטא של היחיד ולא נפילה של הכלל, ואדרבה שגם כאשר היחיד חוטא ואע"פ שיש לכלל ערבות בו אין הכלל מתבטל ואף היחיד אינו נפרד מתוך הכלל, ובסוף הספר חשש יהושע שבנו במות לאלהים אחרים וההבטחה שלא כן קרה.
 
ונמצא ספר יהושע הוא הספר השמח מבלי הסתייגות היחיד של התנ"ך. ואע"פ שגם בקיום הבטחה זו של ירושת הארץ עצמו לא הורישו את כל הארץ באמת אין זה מסופר כפגם בספר הזה כי מגמתו שיהיה לפחות ספר אחד בתנ"ך שמספר כיצד יצאה ההבטחה לפועל.
 
ומתוך כלל זה אפשר לקרוא כל פרטי הסיפורים כיצד כולם מתייחסים לפסוקי החומש ומתארים כיצד קוימו ההבטחות וכיצד קרה הכל כסדרו כפי שהיה צריך להיות. כך סיפור המרגלים מדגיש שאין זה כמו המרגלים של משה שבגללם נשארו במדבר, והוא אפילו לא מציין את זה כי כל הנרטיב של יהושע הוא כאילו יש כאן עולם שבו מעולם לא היה חטא ועיכוב ושלחו מרגלים כפי שצריך והכל קרה כסדרו וחזרו עם הבשורה שנמוגו יושבי הארץ מפניהם כמו שכבר כתוב בשירת הים. והפסוק מדגיש כיצד קיימו בני גד ובני ראובן את הבטחתם למשה ועשו בדיוק מה שהבטיחו, ואין בו את כל האימה והחשש שאתה מרגיש בקריאת הפרשה בספר במדבר שמשה חושש אם אינם מרמים אותו ואם יקיימו את דבריהם.
 
וכך נס הירדן הוא כמו חזרה על נס קריעת ים סוף מבלי שבני ישראל יתלוננו לפניו ולאחריו אלא הם רואים כי אל חי בקרבם וקובעים זכר לדורות. ובאספקלריא זו ננסה להמשיך גם ולראות בכל הסיפורים הפרטיים שבספר ולזכור שאע"פ שמסתמא בפועל כן היה המציאות יותר מסובך ממה שספר יהושע מראה, זה חשוב מאד שלפחות ספר אחד בתנ"ך מספר את העולם מן המבט שאין בו רוב חכמה ורוב כעס, אלא פשוט לא נפל דבר מכל הדברים הטובים שאמר ה'.