ענין הפרת נדרים בפשוטו הוא פשוט ענין של כוח. כלומר הנקודה של פרשה זו אינו בהלכות נדרים שיש אפשרות של הפרה על ידי האב או הבעל. הנקודה של הפרשה הוא יותר דין בניהול המשפחה. וכך מסתיים הפרשה אלה החוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו. והדבר שהפרשה הזו מחזקת הוא כח האב והבעל על הבת. לומר שאין בידה לנהל את עצמה אבל אביה או בעלה יש בכוחם להניא אותה לבטל את נדרה.
במילים אחרות הנדר הוא כביכול התחייבות בין אדם למקום. אומר הקב"ה פה נכון שמאד חשוב לי שתקיימו את הנדרים שאתם נודרים לי, אבל הסמכות של האב והבעל עוד יותר חשובה מכך. ואני לא אתן לנדר שהתחייבה לי לבטל את ההתחייבות שלה לאביה ובעלה. זה דומה למחיקת שם השם לעשיית שלום בין איש לאשתו. השם לא רוצה שהנדרים שבין האשה לבוראה יפריעו ביחסי הכח בתוך המשפחה. ולפיכך הוא מפרש שאפילו אם תדור היא צריכה שאביה ובעלה יסכימו ואם הוא לא מרשה לה לקיים את נדרה הנדר בטל. (זה באמת קונפליקט נפוץ שאדם רוצה להיות מאד פרום וזה מפריע לו לקיים את ההתחייבות שלו למשפחתו וכדומה, הפסוק פה במילים אחרות אומר אל תהיי פרום על חשבון בעלך, או על חשבון הפטריארכיה).
וזה פירוש הפשוט של וה' יסלח לה החוזר פה שלש פעמים. כלומר השם אומר נכון שהבטחת לי לעשות כך וכך, אבל אם הבעל והאב לא מרשים אני אסלח לך על ההתחייבות שלך אלי ואני מעדיף שתהיו תחת יד בעלך ואביך.
והפסוק הוסיף תנאי בכך שהבעל צריך להפר באותו יום. אני חושב שזה גם אמצעי להסדרת היחסים בין האשה לבעלה. כלומר הפסוק אומר נכון שהאשה תחת יד בעלה ולא ראוי שתתחיל לנדור לא לאכול או משהו ולא תוכל לסדר את הבית, אבל גם לא פייר שאשה לא תוכל לנהל את חייה הפרטיים כלל ולא תדע כלל אם תוכל למלא את נדרה או לא. לכן הפסוק מוסיף תנאי שהוא כמו התחייבות לקומוניקציה ברורה בין איש לאשתו. הוא פונה לבעל ואומר נכון שהכח בידך לבטל את נדרי אשתך אבל אל תמשוך אותה ככה. תהיה ברור איתה באותו יום אם אתה בסדר עם זה תגיד כן ואם לא תגיד לא. ואם לא הודעת לה באותו יום איבדת את הזכות שלך להגיד לה מה לעשות בפרט זה.
ועל המקרה הזה הפסוק אומר ואם הפר יפיר במקרה כזה ונשא את עונה. מזה אנו רואים שההפרה פה אינו בעצם ענין הלכתי, הוא ענין פרקטי שהיכולת ביד הבעל להניאה מזה. והחידוש של הפרשה עד עכשיו היתה שהשם יסכים לזה ויסלח לה. אומר ה' אם חכית מיום אל יום אני כבר לא מסכים, ואם אתה מניא אותה מלקיים את נדרה תשא את עונה, כלומר נכון שאי אפשר להאשים אותה היא כפויה לבטל את נדרה, אבל אני לא אסלח לה אלא אשים על ראשך את העון שלה שמנעת אותה מן מה שהבטיחה לי. כמו כל מי שאונס את חבירו לעשות עבירה שהעונש הוא על ראש האנס.
כל עמה. כאשר המקונן התחיל לדבר על האלמנה ציון, שהוא הדמות היותר מופשטת והיותר פנימית, עד שתיאר כל חורבנה בפסוק ויצא מבת ציון כל הדרה, ועבר לדבר על ירושלים, שהיא הדמות כאשר אפשר להגיד עליה מילה, ונגע איתה עד לכאב היותר פנימי שלה כאשר תיאר איך חוללה במקום המחמדים היותר גנוזים שלה בפסוק ידו פרש צר, חזר לדבר עליה כאימא לבניה ובנותיה, שהם עמה, הם הנותנים לה את קיומה כאם מרחמת על בניה, כאשר היא ביישובה מלבישה אותם וסכה אותם מאכילה אותם ומשקה אותם, וחזר להסתכל בעין קינתו עליהם, אחר שדיבר על גופה ועל בגדיה, ועל הפיכת הסדר, חזר לדבר על עמה בניה הסובבים אותה.
היו צריה לראש. בפסוק זה הגיע המקונן לבטא שתי דברים שלא ביטא עוד. הוא נקב בשם צריה. תחת אשר בכל הפסוקים הקודמים לא היה מתעכב על כך שכל הבדידות הזאת נבעה מכוונה מכוונת של איזשהו אויב, והיתה כל צעקתו איכה ישבה בדד העיר, וכיצד היא בוכה, וגלו עמה ממנה, ודרכיה אבלות, כאילו אין כאן פועל ואין כאן כוונה שהחריבה כלל, כי כל כך גדלה שממתו ובדידותו, עד שראה עצמו בעולם שאין בו כוונה כלל, שזוהי הבדידות העמוקה ביותר, כאשר העולם נדמה שמם מאיש, כלומר אין בעולם שום כוונת מכוון, וכל רעיה כל אלה שהיה חושב בה שהם מכוונים, נעלמו, היה העולם לאויב כאילו אין בו כוונה כלל, אדישות ומקריות מוחלטת. ובהגיעו לפסוק הזה הבחין מתוך השממה כי יד מכוונת עשתה כל זאת, היו כאן צרים, אלה שצרו על העיר, אלא שצר ליבם במלאותה, אלה שהצירו אליה, ואלה היו לראש. ומשנקב בשם הצרים, מיד הלך שלב פנימה ואמר כי לא הצרים הגוים הם הכוונה, כי הויה הוגה, וזוהי הביטוי שמצא ליבו אומץ להגיד בפסוק זה. תחת אשר בפרקים הקודמים לא היה לציון פה כלל, והיו בתולותיה נוגות והיא מר לה, הפך פה התוגה הזו לתוגה בעלת שם ופועל, הויה הוגה. ומשזכר הויה הוגה היה חייב להוסיף על רב פשעיה.
