929 תנ"ך – עמוד 2 – וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

כללות ספר במדבר

יש לנו להבין מעט את ספר במדבר. באופן כללי במדבר הוא ספר היסטורי. והוא אחד משלשה ספרי היסטוריה של החומש. בראשית שהוא סיפור האבות. שמות שהוא סיפור הבנים- יציאת מצרים. במדבר שהוא סיפור המסע במדבר אל הארץ. דברים עומד בפני עצמו ואינו המשך של הסיפור בבמדבר באמת – כלומר מהמבט של ספר במדבר אחרי פרשת מסעי בא ספר יהושע (אע"פ שספר יהושע דווקא ממשיך יותר את ההיסטוריה של ספר דברים, אבל זה כי זה הגירסא של דברים להיסטוריה.). ויקרא הוא ספר התורה והלכותיה.

ואלה הם באמת שלשת הסיפורים הגדולים של החומש שאפשר לראות להם רפרנסים בכל התנך ובכל העולם, סיפור הבריאה והיווצרות הכל, סיפור גלות וגאולה, וסיפור המסע במדבר. ואפשר גם לראות בזה כמו ארכיטיפים של שלשת סוגי הסיפורים שישנם בעולם בכלל. הבריאה הוא השאלה מאין באת, מאין בא הטבע והאנשים והעמים וכל הדברים. הגלות וגאולה הוא ההיסטוריה הגדולה כיצד השם מנהל עמים מוליך ומביא אותם. המסע במדבר הוא סיפור מאבק החיים הנסיונות, כיצד כל הזמן אנשים רבים עם אלהים והוא יש לו דרך עבורם והם צריכים לשמוע בקולו. כמו המזמור בתהלים שהבאנו פה כמה פעמים.

ובעצם ספר במדבר הוא ספר הכשלון של התורה. כי בראשית הכל קרה כפי התוכנית. יציאת מצרים הכל קרה כפי התוכנית. במדבר שום דבר לא קרה כפי התוכנית. כל דבר היה חטא ואפילו הסיפור הכי כללי של ספר במדבר לא הצליח והספר נעצר בשער הכניסה לארץ ובסוף כולם מתים במדבר. בנקודה זו אפשר להסתפק כי בפרשיות אחרונות של במדבר קצת נראה שזה כן מצליח וכבר ירשו כמה עמים וכו'. אבל מהצד שזה לא הצליח במדבר הוא שורש ההיסטוריה הריאלית בו שום דבר לא מצליח כפי התוכנית…

הקושי שיש בתיאור הזה הוא רק זה שיש כמה פרשיות של חוקים ומצוות שנכנסו בספר במדבר ונראים לא קשורים לסיפרו בכלל. ואפשר לעשות משחקים של ביקורת שזה באמת אין מוקדם ומאוחר בתורה וכו'. אבל בגדול זו פחות קושיא. חלק מהמצוות נכתבו כאן כמו חלק מן הסיפור, כלומר הרי חלק מהסיפור שהיו במדבר הוא שהשם ציוה למשה המצוות האלה, דהיינו יש שני דרכים לספר את התורה. אפשר להסתכל שהעיקר הוא שיש חוקים קבועים, ויש אגב סיפור כיצד קיבלנו את החוקים הללו. ויש דרך הפוכה להסתכל שיש סיפור של החיים והעולם, ובתוך הסיפור הזה יש נתינת תורה שמורה את הדרך לחיות בעולם הזה. וספר במדבר הוא יותר בצד השני של זה. ספר ויקרא הוא יותר שיש תורה והסיפור הוא טפל לזה.

ולכן גם אם לא באמת אפשר לקשר טוב את מצוות קרבנות מוספי החגים עם הסיפור של פרשת פנחס זה פחות קשה, אם רוצים לקרוא את זה כסדרה אפשר פשוט לומר שבאותו זמן אחרי מלחמת מדין והמפקד הובהר למשה בדיוק הלכות הקרבנות האלה ולפיכך נכתב פה. לא צריך להיות קשר בסיפור בין זה לזה אם פשוט הסיפור קרה כך שבדיוק אחרי המרגלים למד משה את פרשת הנסכים ופרשת ציצית וכו'.

מוספי פרשת פנחס

פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו'. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.

באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו'.

זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו' וכו'.

הפרת נדרים

ענין הפרת נדרים בפשוטו הוא פשוט ענין של כוח. כלומר הנקודה של פרשה זו אינו בהלכות נדרים שיש אפשרות של הפרה על ידי האב או הבעל. הנקודה של הפרשה הוא יותר דין בניהול המשפחה. וכך מסתיים הפרשה אלה החוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו. והדבר שהפרשה הזו מחזקת הוא כח האב והבעל על הבת. לומר שאין בידה לנהל את עצמה אבל אביה או בעלה יש בכוחם להניא אותה לבטל את נדרה.

במילים אחרות הנדר הוא כביכול התחייבות בין אדם למקום. אומר הקב"ה פה נכון שמאד חשוב לי שתקיימו את הנדרים שאתם נודרים לי, אבל הסמכות של האב והבעל עוד יותר חשובה מכך. ואני לא אתן לנדר שהתחייבה לי לבטל את ההתחייבות שלה לאביה ובעלה. זה דומה למחיקת שם השם לעשיית שלום בין איש לאשתו. השם לא רוצה שהנדרים שבין האשה לבוראה יפריעו ביחסי הכח בתוך המשפחה. ולפיכך הוא מפרש שאפילו אם תדור היא צריכה שאביה ובעלה יסכימו ואם הוא לא מרשה לה לקיים את נדרה הנדר בטל. (זה באמת קונפליקט נפוץ שאדם רוצה להיות מאד פרום וזה מפריע לו לקיים את ההתחייבות שלו למשפחתו וכדומה, הפסוק פה במילים אחרות אומר אל תהיי פרום על חשבון בעלך, או על חשבון הפטריארכיה).

וזה פירוש הפשוט של וה' יסלח לה החוזר פה שלש פעמים. כלומר השם אומר נכון שהבטחת לי לעשות כך וכך, אבל אם הבעל והאב לא מרשים אני אסלח לך על ההתחייבות שלך אלי ואני מעדיף שתהיו תחת יד בעלך ואביך.

והפסוק הוסיף תנאי בכך שהבעל צריך להפר באותו יום. אני חושב שזה גם אמצעי להסדרת היחסים בין האשה לבעלה. כלומר הפסוק אומר נכון שהאשה תחת יד בעלה ולא ראוי שתתחיל לנדור לא לאכול או משהו ולא תוכל לסדר את הבית, אבל גם לא פייר שאשה לא תוכל לנהל את חייה הפרטיים כלל ולא תדע כלל אם תוכל למלא את נדרה או לא. לכן הפסוק מוסיף תנאי שהוא כמו התחייבות לקומוניקציה ברורה בין איש לאשתו. הוא פונה לבעל ואומר נכון שהכח בידך לבטל את נדרי אשתך אבל אל תמשוך אותה ככה. תהיה ברור איתה באותו יום אם אתה בסדר עם זה תגיד כן ואם לא תגיד לא. ואם לא הודעת לה באותו יום איבדת את הזכות שלך להגיד לה מה לעשות בפרט זה.

ועל המקרה הזה הפסוק אומר ואם הפר יפיר במקרה כזה ונשא את עונה. מזה אנו רואים שההפרה פה אינו בעצם ענין הלכתי, הוא ענין פרקטי שהיכולת ביד הבעל להניאה מזה. והחידוש של הפרשה עד עכשיו היתה שהשם יסכים לזה ויסלח לה. אומר ה' אם חכית מיום אל יום אני כבר לא מסכים, ואם אתה מניא אותה מלקיים את נדרה תשא את עונה, כלומר נכון שאי אפשר להאשים אותה היא כפויה לבטל את נדרה, אבל אני לא אסלח לה אלא אשים על ראשך את העון שלה שמנעת אותה מן מה שהבטיחה לי. כמו כל מי שאונס את חבירו לעשות עבירה שהעונש הוא על ראש האנס.

אלה מסעי

סדר המסעות פה סותר את המקומות האחרים לדעת מקרא יש טבלה יפה
באופן כללי פרשתנו הכי מפורטת ומסתמא אם צריך להתאים יש לתת זכות קדימה לרשימה זו
כמו שדיברנו על המפקד ועל הקרבנות שבפרשת פנחס ספר במדבר יש לו רשימות מסכמות
אלה מסעי הוא כמו הסיכום של ספר במדבר ברשימה יבשה
זה דפוס שיש בכל התורה למשל יש סיפור אדם ובניו וכו ובסוף רשימה פשוטה של עשרה דורות מאדם עד נח. וכן הלאה.
ובסוף כל התנך יש סיכום שנקרא דברי הימים..
כמו שאתה כותב ספר ביוגרופי באריכות ובסוף או בתחילה אתה שם טבלא של הכרונוגרופיה
וזה שבדרך הסיפור לפעמים מקדימים את המאוחר וכו' כי לא הכל עובד לינארית לפי הזמן והמקום ואין מוקדם ומאוחר, ולכן מתקנים את זה ברשימה הזאת
וזה דבר שצריך כתיבה במיוחד כי אנשים לא זוכרים על פי רוב את השמות והתאריכים במדויק אם לא כותבים, ולכן ויכתוב משה את מוצאיהם וגו

הדעת מקרא אומר שאינו מבין למה השמיט הכתוב הסיפורים הגדולים ואפילו מתן תורה אבל הזכיר דברים קטנים לכאורה של המים ברפידים והתמרים באילים.
ולדידי הדבר פשוט כי זו רשימה של המקומות לפי הסדר ואינו רשימה של סיפורי המדבר ולכן מזכיר מה ששייך למקום כי זה שהלכו דרך שלשת ימים במדבר למצוא מים זה חלק מן המסע וזה שמצאו באילים תמרים זה שייך למקום הזה , כי מים ותמרים זה הכל תכונות של המקום.
ובסוף הוא מזכיר מיתת אהרן בהר ההר כי שם הוא אוחז עכשיו בסיפור וזה משלים לסיפור מיתתו שבפרשת פנחס, או לפי שזה גם דבר השייך למקום כי הפסוק נוהג לציין תמיד מקום קבורת הצדיקים שיתפללו שם וכדו'.

עוד נגע אחד

הורגלנו לקרוא את ההמשך הארוך של שליחת משה אל פרעה ועשרת המכות כדיאלוג מתמשך בין השם לפרעה. כאילו השם מתווכח עם פרעה מי גדול ממי ואם הוא מסוגל להתגבר על השם או השם יכריח אותו לשלח את בני ישראל. תחרות זו היא מגוחכת למעשה, כי אין באמת הוה אמינא שפרעה גדול מהשם, ובכלל מה כל הדיון מעיקרא מאי קסבר פרעה ולבסוף מאי קסבר, ואם העניין שמכת בכורות היה הדבר שהכי הפריע לו או הפחיד אותו וגרם לו לשלוח אותם, למה דחק השם את המכה הזו לסוף המכות ולשם מה פילפל עמו את כל הפלפול הזה. גם כבר הקשו כל המפרשים מה חטא פרעה שיקשה השם את ליבו ואיזה מין יושר הוא זה.

אך כאשר נדע לקרוא את הכתובים על דיוקם נבין שעיקר הדיאלוג פה אינו בין פרעה להשם בשליחות משה כלל. בכלל האישיות של פרעה לא מאד מעניינת אותנו, אין להשם איתו דיאלוג של שכר ועונש. מסתמא יש כזה חשבון בין השם לפרעה אליבא דאמת באיזה עולם כמו שיש לו עם כל נברא, אבל לא זה הסיפור פה. (והאמת אין בכל הסיפור פה סוגיה של שכר ועונש, לא הגלות הוא עונש לאיזה חטא שחטאו ישראל ולא המכות הם עונש לאיזה חטא שחטאו מצרים, וכבר הארכנו בשיעורי פסח שתפיסת גאולה קדמה לתפיסת שכר ועונש).

הרבה יותר משהסיפור הוא בין השם לפרעה הוא בין השם לאמונת משה ובני ישראל. הרי בני ישראל נמצאים במצרים זה כמה שנים. ובידם הבטחה שהבטיח השם לאבות שיגאלם. לישראל היושבים במצרים אין הבטחה זו נראית אמתית כלל. הם חוזרים עליה כאמונה מקובלת אבל תחושת הלב שלהם הוא תמיד שזה חלום הזוי. הדברים הללו מפורשים בפסוקים אבל כל כך שכחנו לקרוא אותם ככה. אפילו משה ממאן להאמין כאשר השם מצווה אותו ללכת אל פרעה. יש לנו כל מיני פירושים למה הוא ממאן ומה פשט טענותיו. אבל הסובטקסט של כולם הוא שזה לא פרויקט רציני. זה יפה לחזור בשלשידעס ואפילו להתנבא לפעמים על הגאולה, אבל מה פשוט ללכת למשרד של פרעה ולתבוע ממנו שישלח את ישראל, השתגעת? ומשה מוצא כל מיני תירוצים אני ערל שפתיים ואני עניו ואהרן ובני ישראל לא ישמעו ומה השם שלך וזה הכל דרכים אחרות להגיד שנו באמת זה לא יקרה.

והפסוק פה מעלים את זה, אבל רזל סיפרו לנו מתוך מדרש פסוקי תנך שמשה לא היה הגואל הראשון שניסה להוציא את ישראל ממצרים. כבר הגיעו כמה משיחי שקר שהסתמכו על אותם הבטחות של האבות ויזמו כל מיני גאולות. והחכמים והזקנים כבר למדו שרק צרות נוחלים מכל המשיחים הללו. וכבר נהרגו מבני אפרים שחשבו ייגאלו. וכל פעם יש קצת מהעם שמאמינים לבשורות וכבר ומתחילים להתכונן לגאולה ולמרוד בנוגשיהם, אבלזו טקטיקה רעה מאד ובסוף רק צרות יותר גדולות נהיים מזה . חוכמת הזקנים שלהם כבר לימדו אותם שמוטב להרכין ראש ולהשלים עם המציאות ולא למרוד באומות ולעלות בחומה. כן וודאי הם מאמינים במשיח. אבל לא ככה לא היום לא אתה.

וכבר קרה כך למשה עצמו, שבא ועשה קצת מופתים ואנשים הפשוטים ששמחים לכל בשורה טובה האמינו לו. ובסוף מה קרה, פרעה כבר הכיר את הטריק הזה, נרפים אתם נרפים, והרע להם עוד. והנה פגשו משה ואהרן את זקני בני ישראל ומה אמרו, אמרנו לכם. מי ביקש מכם עוד ניסוי של גאולה. וכי לא ידעתם שזה כבר מסורת הזקנים שמדברים הללו יש רק צרות. ומשה מעביר את התלונה הזאת להשם. זה צריך ללמד אותנו מה בעצם עומד מאחורי כל הוויכוחים של משה עם השם. הוא אומר להשם הנה ראית צדקתי. זה לא עניין ראלי הגאולה הזו. הזקנים כבר צדקו. לא לחינם אמרתי שאני ערל שפתיים. נו אולי יבוא פעם איזה גואל ניסי מן השמים שיפעל גאולה אמיתית, אני מאמין בזה, אבל זה לא זה.

(אגב רק כך אפשר להבין את הקל וחומר של משה רבינו למעלה הן בני ישראל לא שמעו עלי וכו', וכולם הקשו שזו קל וחומר פריכא, הרי בני ישראל לא שמעו מעבודה קשה. אבל המסקנה שהוא מנסה לטעון מכל הקל וחומר הזה הוא לא שלא יאמין לו פרעה אלא שהוא בעצמו לא מאמין בזה. הוא אומר תראה נו באמת. בני ישראל לא מאמינים לי, הם מכירים כבר את האמת על העבודה הקשה והקוצר רוח שלהם, ואתה מצפה ממני שאאמין שהמשחק הזה יעבוד ופרעה ישלח אותם. איך ישמעני פרעהדאין פירושו איך יאמין שאני נביא , זה דרך להגיד איך יקרה הגאולה הזו באמת).

ואיכשהו משה השתכנע בכל זאת לקפוץ אל העולם ולעשות את כל הדברים הללו לפני פרעה. והפסוק מספר לנו את הסיבה לכך לפני המכות ובאמצעיתם. לפי שכבר הסביר לו השם (סוף פרק ג הוא כמעט כפילות של הפסוקים כאן). 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך'. השם הבטיח לו שהוא יודע שהצרות רק יגבירו. ושפרעה כמו תמיד לא יתרשם מכל המשיח הזה. אבל השם אומר תדע שהפעם זה לא פרעה שממאן לגאול, זה אני. ההכבדה של הגלות שתקרה בתחילת הגאולה הוא לא סימן שהגאולה הזו הזויה. להיפך, אני הכבדתי את ליבו. ויש לי תוכנית וסיבות לזה למה זה דווקא יקרה ככה. למען רבות מופתי, כי אני דווקא רוצה שיהיו הרבה מכות. ולמען תספר. כי אני צריך שיהיה מזה מה לספר. וזה שתראה שהצרות מתגברים דע שזה לא פרעה, זה לא בגלל שהגלות חזקה מהגאולה. זה בכוונה כך. תראה את זה כמו הגברת הדראמה של הגאולה לא כמו התגברות הצרה על הגאולה.

ובאמצע אחרי שכבר עשה משה תשע מכות, וכבר הבטיח פרעה וכבר הגיע לידי איזה משא ומתן איתו מי ומי ההולכים, ומה יקחו, וכבר חשב משה הנה זה מתחיל להיות עניין רציני , זה כבר לא אגדה. פתאום ננעלים שוב כל הדלתות. וכבר נכנס שוב למשה המחשבה נו הזקנים צדקו. זה הזוי הסיפור הזה. אז מזכיר לו השם. כבר אמרתי לך אתה באמת לא צריך להסתכל על פרעה כלל. יפה אמר לא תראו עוד פני. כי הוא לא הסובייקט בסיפור הזה. זה לא ויכוח ביני ובינו. זה לא הוא שמקשה את ליבו וחזק ממך וממני. זה הכל אני. זה הכל בגלל המשחק שלי ובגלל התוכנית שלי מראש להרבות מופתי.

(אפשר שענין השאלה החוזר בהקשר זה הוא שענין זה הוא אחד היתרונות למה השם רוצה גאולה כזו שעד רגע היותה רק מתגבר ההסתרה. כי אילו היו ישראל ומצרים מאמינים שיצאו לגמרי וודאי לא היו מלווים להם את כליהם. והאמת גם ישראל בעצמם לא האמינו שהם יוצאים לתמיד. השם לא אומר להם פה שישקרו וישאלו על מנת שלא להחזיר. הם שאלו בכנות. היו בטוחים שהגאולה הזו כמו כל שאר הגאולות תיגמר אחרי יומיים שלושה והנה הם חוזרים לפרעה. רק בקריעת ים סוף האמינו שזה גאולה באמת. וכך באמת רצה השם לנהל את ישראל באיטיות לפי השגתם שזו גאולה קצרה בלבד, ולא נחם דרך ארץ פלשתים).

עלה בידינו שענין הכבדת לב פרעה אין כוונתו לסוגיא של בחירה או עונש כלל. הנקודה שלו הוא לאפוקי ממה שמשה וישראל חושבים בלבם כל הזמן שפרעה והמציאות עדיין חזקים מהגאולה. והראיה לזה שהרי פרעה לא מתפעל ומקשה את הגזירות. כלפי זה אומר להם השם אל תתפעלו מפרעה, זה לא הוא כלל, אני זה שתכננתי את כל זה למען רבות מופתי. ודומה לכך אומר השם כלפי אריכות הגלות לגאולה העתידה, אל תתייאשו ותחשבו שבאורך הזמן שכחתי מכם והאריכות והתגברות הצרות הוא סימן לכך, אלא אני הארכתי את הגלות זה הכל אני הכל מתוכנן מראש אני הויה בעתה אחישנה.