על אנשים רעים

אי אפשר להאמין לאף אחד.
אדם יכול לדעת רק מה שראה ישירות, וגם זה בקושי.
אי אפשר לדעתנו להכיל מורכבויות.
אילו כל הימים דיו וכל העצים קולמוסים וכל השמים נייר אי אפשר לתאר את הפוליטיקה.
בכל בלבול אנחנו נאחזים בוודאויות המועטות שלנו.
בכל פעם שיש קושיא חדשה אנחנו חוזרים לאמיתות הראשונות שלנו.
יש כאלה שהוודאי להם זו השתייכות חברתית, אז הם נאחזים בזה.
יש כאלה שהוודאי שלהם זו אמונה דתית, אומרים אין לנו על מי להישען אלא על השם.
יש כאלה שהוודאי שלהם שהם צודקים וכל והאחרים טועים, אז נאחזים בזה.
וסוף סוף, אין אמת אלא הישר.
אפשר לספר כמה דברים בסיסיים שנשארים: היו טובים, אל תהיו רעים.
אפשר להעיד מעט ממה שראו העיניים.
אידיאולוגיות יישארו אידיאולוגיות אמונות יישארו אמונות חברות יישארו חברות כח יישאר כח.
מה שידוע לי, כל בני אדם מורכבים ואי אפשר לדעת אותם. כל שכן לשפוט.
מה שאני מהרהר שאני יודע על אנשים הוא רק שיש בחירה מה אתה עושה. מה המקצוע שלך.

יש אחד שהמקצוע שלו זה פשוט לחיות ולשרוד, בהתחשב בתנאים שהוא חייב להם. עתים עושה טוב עתים שוגה והכל נסלח. אלו הבינוניים.

יש נבחרים שקובעים למקצוע שלהם לעסוק בטוב, לעסוק בערכי, לקדש לרומם ללמד להורות להאיר. אלה הצדיקים. נלווים אליהם תדיר הזייפנים. אלה שעושים את עצמם כעוסקים בטוהר לשם עצמם. לאלה קשה לסלוח מאשר לבינונים שאלה מזידים.

ויש רשעים. קשה לנו להאמין שהם קיימים אבל פגשתי אותם דיברתי איתם פנים בפנים היה לי עסק איתם. אלה אנשים שהעסק שלהם זה פשוט לעשות רע לאנשים. הם אפילו לא מנסים לשווק את עצמם כצדיקים, וגם אם כן שקוף וקל לזהות גם איתם שאינו כן. אלה אנשים שרק שמעו על מקום שאפשר לקלקל למישהו והם נמצאים שם בכדי לעזור. בדרך כלל לא בחינם. ישר יגידו לך, פשוט הפרנסה שלי זה לגרום לאנשים צרות לפי תשלום אחרים ואין לי שום בעיה עם זה.

אכן קשה לדעת אי אפשר להגיד, אבל אדם כזה, אחרי מלוא הצניעות והענווה והפוסטמודרניזם, הוא רשע. לא מגיע לו כלום. תנסו לא להיות מהאנשים האלה. ואם נקלע לכם להתעסק עם אחד כזה, תדעו לא להתפתות לרגע. הכל תלוי בכוח. תדרשו את המגיע לכם בכוח בלבד, מההתחלה. גם אם תבחרו להידבר תדעו שזה רק משחק כוח. הם לא מעוניינים בשום צדק לא מעוניינים בשום פשרה שטובה לכולם מעוניינים רק למקסם את הרוע שלשמה נשכרו בכל דרך אפשרית, זה לא פרסונלי זה ביזנס, אל תהיו טיפשים, תהיו ציניים תעריכו מה הכח שלכם, משפטית כספית חברתית מה שלא יהיה ותפעלו שיהיה לכם הכי טוב.

ואיך לזהות אותם? לפעמים קשה, אפשר ללמוד מהניסיון של אחרים, אבל זה לא פשוט. מהנסיון שלי הכל די גלוי על השולחן. פשוט תבררו אם אכפת לאדם הזה בכלל מהיושר או הצדק או הדת. אם אני מדבר עם אחד שקורא לעצמו רב ובכל מה שהוא מדבר איתי ברור שלא אכפת לו אם אביא לו ראיה מהתורה או הפוסקים רק מדבר לפי הטקטיקה המשפטית שלו, קל לראות שלא התורה אכפת לו. אם אני יכול להשתמש באינטרסים שלו עבורי טוב אם לא לא. אם אני מדבר עם אחד שמוכן להתערב בסיפור מבלי לבקש בכלל לשמוע צד שני, אז יפה שקורא לעצמו אדמור אבל עם היושר אין לו עסק. לא קשה להבחין.

ולמה אני מספר הכל מופשט ולא מרכל על השמות כי מה זה יעזור רכילות. רק מספר שיש אנשים כאלה ומפניהם יש להיזהר ולהתגונן. נתתי את התשתית בעיני.

[ רשימה שכתבתי אודות כמה עניינים ממשיים ונמלכתי לפרסמו באופן יותר קבוע לחשיבותו ורלבנטיותו]

המסע מצדיק ועד חסיד (סוכות)

הפוסט הזה הוא המשך וביאור לפוסט הקודם, המרחיב על יסודי התפיסה שלו גם בתיאולוגיה, ומביא אותנו אל פרשת בראשית.

התחלנו עם מושג ההצדקה. והסברנו שזוהי יסוד עבודת השם. אפשר לראות את זה בכך שהכינוי שלנו למי שהצליח במה שהוא המטרה העיקרית בעולם הזה הוא התואר "צדיק", ביטוי שמובנו מוצדק, מי שחייו מוצדקים על פי שורת הדין, ומצינו שגם הצודק בדין וויכוח כלשהו נקרא צדיק, "והצדיקו את הצדיק", כך מי שצודק בדין הכללי שהאדם נשפט בו על קיומו, נקרא צדיק. לכן גם בראש השנה, שהוא היום שהעמדנו על הדין הזה, נידון האדם האם הוא צדיק או רשע, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים בו. התפיסה הראשונה הבסיסית של האדם הוא שהוא חייב להיות צדיק, רק כך יש לחייו ערך, רק כך הוא יכול לחיות בדין.

זהו תיאור העובדה מבחינתנו. כאשר אנו מתארים את זה כרצונו של הבורא, הוא מתנסח שהבורא בא בדין עם יצוריו, האם הם צודקים מבחינתו, והאם עשו את העבודה שהטיל עליהם וחייב אותם לעשות.

המשכנו עם כך, שכאשר אנחנו מתחקים אחרי דחף הצדקת הקיום עד סופו, אנו מוצאים שאין כל פעולה או עשייה שתוכל להצדיק את הקיום עצמו, שכן כל הצדקה התלויה בצורת חיינו, איננו נקבע אלא על קיומו של חיים הקיים כבר, וממילא לא יוכל להצדיק אלא את הצורה המסוימת הזו, ולא את הקיום עצמו שקדם לו. לגודל הפרדוקס, דווקא הקיום הוא זה שתובע מאתנו את ההצדקה, לא הצורה. וכאשר אנחנו נוכחים בכך שכל יגיעתנו ליצור משהו נוסף על קיומנו שייתן לקיום הצדקה, לא הורדנו את ההצדקה מן הקיום אל הצורה, אבל נוכחנו שאין לנו הצדקה כלל. שכן הצורה- אינה תובעת הצדקה, והקיום- אין לה הצדקה.

בתיאור שמלמעלה, זהו בדיוק מה שקורה כאשר אנחנו מבינים שלאמיתו של דבר, אין לבורא עצמו שום תביעה כלפינו, ולעולם לא נוכל להיות צודקים מולו, אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, כי לא יצדק לפניך כל חי. זהו מה שהכירו ההוגים האמתיים, שאין לנו טעם מספיק ליצירת העולם כולו, ושכל הביאורים והתכליות שיימצאו לה לא יספיקו אלא לקטע צר מאד בתוך הכרה מאד מוגבלת, אבל כאשר  מסתכלים על התמונה במלואה, אין כל הטעמים האלו כדאיים.  והפתרון ביצירת תכלית חלקי למציאות חלקית איננה פתרון כלל, כי החלקיות איננה תובעת תכלית ומשמעות כלל.

זהו הבעיה שבה עוסק ספר קהלת [ורמוז הוא בשמו של קהלת, שהקהיל וכלל את הכל, דן את המציאות הכוללת ולא את פרטיו], שאחרי הכל, הכל הולך אל מקום אחד. נכון ויפה שהנחל הולך אל הים, ובקטע זה יש לו משמעות, יש לו יעד וטעם בהליכתו, אבל הים איננו מלא, ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, גם הוא אינו תכלית סופית, אלא הכל מסתובב שוב ושוב, אם כן מה טעם בהליכתו אל הים בכלל.

הפתרון, נעוץ בהבנה זו עצמה, אם כל התכליות המקוטעות אינם תכליות כלל, אין סיבה לדאוג עליהם. הכלל קיים כי הוא קיים, אנחנו לא יכולים להצדיק אותו. נשאר לנו רק להשתוות אל חוסר ההצדקה הזו, אין צורך להיות צדיק, צריך להיות חסיד. אין צורך להיות צודק, כי בין כך לא נצטדק. אבל עולם חסד יבנה, כל הקיום הזה, קיים בלי סיבה, קיים בחסד, ברצון חופשי, לא בדין, לא מתוך הכרח, לא מתוך חיוב, מתוך רצון, מתוך חסד, בחנם.

יש שיבינו את זה כאמירה שלילית, אין טעם, אין הכרח, אין סיבה. ויש שיבינו את זה כאמירה חיובית, משמחת, מחייכת. אולי הטוב הוא טוב פשוט כי הוא קיים, פשוט כי הוא שם, לא כי משהו מכריח אותו להיות טוב ומגדיר למה הוא טוב ולמה הוא נצרך. אולי הקיום הוא פשוט קיים.

הנקודה הזו מבוארת במורה נבוכים בשני מקומות. אחד מהם בחלק ג פרק י, שם מבואר שהקיום והמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ומביא לראייה את הפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשני הוא שם פרק נג, שבו מבאר מילת חסד, שהוא הטבה בלא חיוב, ושהמציאות כולה הוא חסד, שכן אין לה הכרח.

וכאן אנחנו מגיעים שוב לבראשית, כי ההבנה הזו, אינה רק סוף הדרך, הבנתה השלילית, כייאוש והרמת ידיים ממציאת תכלית ומשמעות הכרחית והחלטית. היא תחילת הדרך. היא ההבנה היותר בסיסית והיותר קמאית בכל הסיפור הזה. פשוט כשהתחלנו התחלנו מן השלב השני, מן הצמצום, ממידת הדין, המידה השנייה, לא העמקנו די להתחיל מן ההתחלה האמתית, מן החסד, מן האינסוף, מן הקיום בעצמו. חפשנו סיבה והצדקה לקיום ושכחנו לשאול על הקיום בעצמו. משהגענו לשאול את השאלה הזו, נפתח בפנינו עולם חדש מבראשית. ומרשים אנו לעצמנו להתחיל לבנות את הכל מחדש בנביעה של חסד . להפסיק לנסות להיות צדיק וצודק, ולהתחיל נסות להיות חסיד, מי שמודע לאבסורד, לחינם, לחופשיות שבקיום, ליצירתיות שבו, לחסד אל כל היום.