על אנשים רעים

אי אפשר להאמין לאף אחד.
אדם יכול לדעת רק מה שראה ישירות, וגם זה בקושי.
אי אפשר לדעתנו להכיל מורכבויות.
אילו כל הימים דיו וכל העצים קולמוסים וכל השמים נייר אי אפשר לתאר את הפוליטיקה.
בכל בלבול אנחנו נאחזים בוודאויות המועטות שלנו.
בכל פעם שיש קושיא חדשה אנחנו חוזרים לאמיתות הראשונות שלנו.
יש כאלה שהוודאי להם זו השתייכות חברתית, אז הם נאחזים בזה.
יש כאלה שהוודאי שלהם זו אמונה דתית, אומרים אין לנו על מי להישען אלא על השם.
יש כאלה שהוודאי שלהם שהם צודקים וכל והאחרים טועים, אז נאחזים בזה.
וסוף סוף, אין אמת אלא הישר.
אפשר לספר כמה דברים בסיסיים שנשארים: היו טובים, אל תהיו רעים.
אפשר להעיד מעט ממה שראו העיניים.
אידיאולוגיות יישארו אידיאולוגיות אמונות יישארו אמונות חברות יישארו חברות כח יישאר כח.
מה שידוע לי, כל בני אדם מורכבים ואי אפשר לדעת אותם. כל שכן לשפוט.
מה שאני מהרהר שאני יודע על אנשים הוא רק שיש בחירה מה אתה עושה. מה המקצוע שלך.

יש אחד שהמקצוע שלו זה פשוט לחיות ולשרוד, בהתחשב בתנאים שהוא חייב להם. עתים עושה טוב עתים שוגה והכל נסלח. אלו הבינוניים.

יש נבחרים שקובעים למקצוע שלהם לעסוק בטוב, לעסוק בערכי, לקדש לרומם ללמד להורות להאיר. אלה הצדיקים. נלווים אליהם תדיר הזייפנים. אלה שעושים את עצמם כעוסקים בטוהר לשם עצמם. לאלה קשה לסלוח מאשר לבינונים שאלה מזידים.

ויש רשעים. קשה לנו להאמין שהם קיימים אבל פגשתי אותם דיברתי איתם פנים בפנים היה לי עסק איתם. אלה אנשים שהעסק שלהם זה פשוט לעשות רע לאנשים. הם אפילו לא מנסים לשווק את עצמם כצדיקים, וגם אם כן שקוף וקל לזהות גם איתם שאינו כן. אלה אנשים שרק שמעו על מקום שאפשר לקלקל למישהו והם נמצאים שם בכדי לעזור. בדרך כלל לא בחינם. ישר יגידו לך, פשוט הפרנסה שלי זה לגרום לאנשים צרות לפי תשלום אחרים ואין לי שום בעיה עם זה.

אכן קשה לדעת אי אפשר להגיד, אבל אדם כזה, אחרי מלוא הצניעות והענווה והפוסטמודרניזם, הוא רשע. לא מגיע לו כלום. תנסו לא להיות מהאנשים האלה. ואם נקלע לכם להתעסק עם אחד כזה, תדעו לא להתפתות לרגע. הכל תלוי בכוח. תדרשו את המגיע לכם בכוח בלבד, מההתחלה. גם אם תבחרו להידבר תדעו שזה רק משחק כוח. הם לא מעוניינים בשום צדק לא מעוניינים בשום פשרה שטובה לכולם מעוניינים רק למקסם את הרוע שלשמה נשכרו בכל דרך אפשרית, זה לא פרסונלי זה ביזנס, אל תהיו טיפשים, תהיו ציניים תעריכו מה הכח שלכם, משפטית כספית חברתית מה שלא יהיה ותפעלו שיהיה לכם הכי טוב.

ואיך לזהות אותם? לפעמים קשה, אפשר ללמוד מהניסיון של אחרים, אבל זה לא פשוט. מהנסיון שלי הכל די גלוי על השולחן. פשוט תבררו אם אכפת לאדם הזה בכלל מהיושר או הצדק או הדת. אם אני מדבר עם אחד שקורא לעצמו רב ובכל מה שהוא מדבר איתי ברור שלא אכפת לו אם אביא לו ראיה מהתורה או הפוסקים רק מדבר לפי הטקטיקה המשפטית שלו, קל לראות שלא התורה אכפת לו. אם אני יכול להשתמש באינטרסים שלו עבורי טוב אם לא לא. אם אני מדבר עם אחד שמוכן להתערב בסיפור מבלי לבקש בכלל לשמוע צד שני, אז יפה שקורא לעצמו אדמור אבל עם היושר אין לו עסק. לא קשה להבחין.

ולמה אני מספר הכל מופשט ולא מרכל על השמות כי מה זה יעזור רכילות. רק מספר שיש אנשים כאלה ומפניהם יש להיזהר ולהתגונן. נתתי את התשתית בעיני.

[ רשימה שכתבתי אודות כמה עניינים ממשיים ונמלכתי לפרסמו באופן יותר קבוע לחשיבותו ורלבנטיותו]

לרעות בגנים

תועים להם בני אדם בדרכי העולמות. שומעים בפינה הזאת על רעיונות כאלה ובפינה אחרת על רעיונות אחרים. בארץ אחת נוהגים ככה ובארץ השכנה נוהגים אחרת. כאן מתלבשים בסגנון זה ושם מתלבשים בסגנון אחר. נבוכים הם בארץ ואינם יודעים איזה דרך ישכון להם אור, פעם רואים הם את האור המתנוצץ מהצד הזה ורצים אחריו, וברגע השני הנה האור נמצא בצד שני והם רודפים אחריו.

מתהלכים אנחנו בגנות של רעיונות, בין אנשים הנושאים אותם, ובין ציפורים הלוחשות אותם, מלקטים לעצמנו פירור מכאן ופירור משם, מימרה מזה ומבט מזאת, מערבבים אותם ומרכיבים מהם תרכובות יותר גדולות, רעיונות יותר כוללים, סיפורים יותר שלמים. עתים נדירות מגיעים אנחנו אל הרכבת תמונת עולם אחת שלימה, רוב הפעמים אנחנו אוהבים יותר את התרכבות המיוחדת לנו, המונטז' שנוצרת מפיסות תמונות רבות. צילום אחד מזה וצילום אחד מזה, וככה אנחנו מעבירים את הימים את השבועות ואת החודשים שלנו.

יש ימים עשירים וימים עניים, מפגשים עשירים ומפגשים עניים. עניים הם בני אדם שחיים את רוב הזמן שלהם במסגרת אחת, במקום אחד, באזור אחד, אשר המונטז'ים שהם מלקטים לעצמם עניים, סובבים ברובם סביב נקודה אחת או נושא אחד. עשירים הם כאלה שזכו ואוצר החוויות שלהם עשירה ומלאה, הוא מלוקט ממקומות רבים מארצות רבות מאנשים רבים וממבטים רבים.

פעמים יש שאלה רואים בכך חסרון, קוראים לנשמותיהם קרועות ולנפשותיהם סבוכות. ואינם אלא כעשירים המתלוננים על שפע האוצרות שלהם.

כפי שיתלונן בעל בתים רבים בסביבות רבות שנפשו קרועה בין הווילה שלו על החוף לבין הארמון שלו ליד המדבר. כך מי שאוצר החוויות שהוא חווה, ואת הרעיונות שנחשף אליהם, רחבה מזו של העניים, הרי הבחירה בידו אם ללון הערב ברעיון המערב או ברעיון המזרח, אם להרוות את צימאונו ביין משומר לחסידים או בשכר של פילוסופים, אם לצאת ליער להתפלל בצעקות או למדוט בשקט בבית. לעתים אולי הבחירות האלו מבלבלת, אבל עדיין הוא עשיר, בעל חדרים רבים בארמונות דעותיו, בעל אחוזות רבות בשדות מחשבותיו, בלי דמיון לעני השליו בחוסר בחירתו. בכל בוקר הוא יורד לגנו ללקוט משם שושנים הגדלים בשביל זה או פרחים הצומחים בדרך אחרת. והערוגות שלו רחבות ועמוקות, מקיפים עולמות וסובבים לכל הרוחות.

יתירה עליו היוצר, זו שנשמתו מקבלת מכל יצירה מכל רעיון ומכל דעה, לא זו בלבד שמרוה נפשו מן ההנאה ואת ההתעשרות בדבר עצמו, אלא עוד נפשו נצמדת דרך היצירה אל היוצר, זו שמבעד ליצירה, מבעד לרעיון, מבעד למושג, משקיפה לו המעיין שממנה נובעים הרעיונות. זה מוצא כאשר הוא נפגש עם יצירות חדשות, אלה שהם חדשות לו באמת, לא רק הסתכלות חדשה או ביטוי חדש, אלא דרך חדשה ליצור. חפירה חדשה במעיין הרעיונות. והוא מתחבר אל המעיין, אל המקום שממנה נובעים הרעיונות והיצירות של האמנים. כי לכל אחד ואחד יש מעיין מיוחד בנפשו שממנו נובעים הרעיונות שלו, שהיא הנותנת לו את אופן ההסתכלות שלו ואת צורת החשיבה שלו. את זווית המבט המיוחדת לו. ומי שנפשו רגישה לכך כאשר הוא קורא אותו שומע אותו או מדבר איתו, הוא נפגש לא עם הרעיונות בלבד אלא אף עם מקורם, וזהו שנשמתו מתעשרת ברוחב עצום של צורות גישה.

ויש אשר יעמיק יותר ויגיע אל האחדות, אל הבנה אשר כל הזוויות השונות של האור, כל הצבעים של הקשת, אינם אלא אור אחד. שאינם אלא השתקפויות שונות של האור כאשר הוא נפגש בחפצים שונים, זה שנפשו רוויה לא מהבטה בצורות הנפלאות לבד, ולא מהתקרבות אל המעיין בלבד, אלא מן הידיעה כי מאחורי כל המעיינות מסביב לכל הסיבובים מבעד לכל החלונות השונים שדרכם מסתובבים בני אדם עם הרעיון ועם הדעת, ישנו משהו אחד, בלתי נודע ובלתי נקרא בשם, אשר הוא סך כל החפצים סך כל המעשים סך כל הרצונות סך כל היצירות, אותו כוח נעלם שהביא אותו לפגוש את הדרכים השונים את המעיינות השונות ואת האילנות השונים שעליהם גדלים הדעות השונות.

ואז הוא יורד שוב לגנו, והפעם הוא מגיע מלמעלה, מן סך כל המעיינות, אל מקורות המעיינות השונים, אל השבילים היוצאים מן המעיינות, ובכל מקום הוא בונה לו ארמונות, נוטע לו פרחים מכל הסוגים, ובונה לו בתים מאירים לידם. הוא מסדר לו את הדשא ואת הפרחים שיתאימו לטעם של היום, ובכל יום הוא יורד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים. יוצר לו יצירות מסוגים שונים ובדרכים שונות, רואה לו עולמות שונים מזוויות שונים, וכל יום ויום הוא פותח את העיניים ובוחר באיזה עיניים ובאיזה עולם ירצה לשהות היום. עליו הכתוב אומר אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא

"ופרח לו איש האמת", או "החסיד שמכר את אליהו הנביא"

איש חסיד היה. היה היה איש, לא מלאך או כל יצור מופשט אחר, והיה מתחסד עם קונו . הוא שם אל ליבו לעשות חסד, לא עם החוץ בלבד, אלא גם עם הפנים. וכל כך היה ליבו נכסף לעשות חסד עם אותו פנים עד שהרהיב בנפשו להתחסד עם קונו, לעשות חסד עם מה שהוא בפנימי פנימיות, עמוק כל כך עד שלא נוכל לתת לה מילה ולתאר בשם, ונתכנה בשם השכינה.

ומהו החסד שעושים עם השכינה, לתת לה זמן, לתת לה מקום, לתת לה תשומת לב. לעורר אותה מהמקום האפור שרוב החיים, ואף הצדיקים מכללם, שמים בה אותה, אסורה במין מרתף חשוך ופיה נאלמה. הוא טורח לעשות איתה חסד, וכך ביארו בזוהר עם קונו דעביד ליה קן, עושה הוא קן לקונו, בונה קן לשכינה, לאותה נוכחות נעלמת הכה מאוכזבת והחייה את רוב זמנה בהתעלמות מרוב בני העולם.

ואם איש חסיד היה, נמשך מאליו שהיה בלי מזון ומחיה. כי לבנות קן לשכינה זה אומר לצום מבניית קנים לעולם מכל וכל, להרעיב את נפשו שלו בכדי להפנות אליה את כל מבטו ולא יספיק לו אוכל ולא יטרח עבור נפשו עד אשר ימצא לה את מקומו. וכך נשבע דוד אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום להשם משכנות לאביר יעקב. קנאית היא השכינה ולא תפתח את עצמה למי שידאג לגופו בית ומזון טרם ייתן לה.

בביתו עוסק מלבוש ואין בגד ללבוש, כי עסוק הוא בגוף ולא שם לבו אל הלבוש. כפי שאומר הזוהר, טיפשים הם העוסקים בלבושי המלך בלבד ואינם מעיזים לתפוס בגופא דמלכא . וכך רוב בני העולם חיים להם בלבוש, והוא המסכן ששם אל לבו לתת לאותו לבוש גוף, נשמה, ואת הלבוש הוא שוכח. כולם עוסקים בלהלביש ערומים והוא עוד אינו יודע מיהו הגוף הערום ולמה יטרח לכסותו טרם יתקיים בכלל. טורח הוא לפתות את בת המלך להסיר לבושיה מעליה שכבה אחר שכבה, עד שתאמר שכבה עימי, תתגלה לו במלוא הופעתה מבלי מעצור. ואיך יכלה את זמנו בלבושים ובתים כאשר הוא אל האמת הערומה במדבר נפשו שואפת.

גונן בחשובה אשה, וגם בבנים חמשה, הכל טוב ויפה, אבל צרכיהם נתלים עליו, דברה לו האשה יותר אין להתיאשה, אמנם מיואש אתה מלבושי הקיום, ייאשת את נפשך למות כי יקר חסדך מחיים, אבל לילדים מגיע לחם, זו דיברה לו האשה החיצונית אליו, או כאשר קראוה המקובלים שכינתא תתאה, וגם היא דורשת קיום בדרכה. היא מפתה אותו, טוענת את הנכון והמובן מאליו, המבלי לחם לאכול בעירום ובחוסר כל, ואתה תורה מצאת כי יגעת, אבל אנחנו מה נאכל מעתה. הלא תצא לשוק, חנון ורחום במרומיו, הרי רחמיו יגמלנו גם את הלבוש ואת הסוס, והוא לקוויו מחסה ומקום.

טען לה צודקת את, יעצת בדעת ובחכמה, אבל במה יש לי לצאת אל העולם לקיים את חובתי כלפיה. הלא אני כל עסקי וכל חפצי בגוף הדברים, כצאתי לבושת ולכלימה בלי כסות ושלמה ואין בידי לפורטה אפילו פרוטה.

האשה לא נבהלת, היא הרי מגיעה מן עולם הלבושים, העולם שבו יש פתרונות חיצוניים לכל בעיה, בעולמה יש שכנים יש חברים שניתן להשתמש בהם מהרה ושאלה משכנים מלבושים נאים ומתוקנים, וכך התלבש החסיד בלבוש השאול איתו, לבוש שכני אשתו, השליך יהבו על ה', ויצא לשוק.

עבר בשוק, והנה אליהו הנביא לקראתו. אותו אליהו הנביא, המתגלה לבודדים בחדרי משכבתם בלילה בנפול תרדמה על אנשים, הוא המוכר לו ידיעה אינטימית מן הלילות אשר חיפש את חסדו, הנה פוגש אותו בחוץ בשוק, וכאילו אינו יודע מה הביאם לכאן, ואותו מבשר טוב מבשר עומק מבשר חפץ מציע לו הצעה איומה ושימושית. הנה אני אליהו לשירותך. צווני בכל כבודך כי הנני עבדך, קרא למי בדעתו קנות עבד אין כמותו.

כאן נוצרת אפשרות הבגידה הכי איומה, הפח אשר בו נופלים רבים וכמעט אין ממנה מוצא, כאשר חסידים יוצאים לשוק בלבושים שאולים, ומבינים כי במונחי השוק אין להם מה למכור, והנה הם מתפתים לנסות למכור את אליהו הנביא שלהם. רחש ליבו איך ישנה דינו עבד למכור את אדונו. והרי נשבע בימינו להיות עבד עולם לשכינה, והוא אליהו הביטוי שלה בעולם החיצון, והנה העצה היחידה שנמצא לו הוא למכור את אדונו בעד בצע לחם, בעד האישה התחתונה אשר תכלס טענתה צודקת, אבל איך ימכור שכינת אל עבור שכונת עולם.

שח לן חכמתו בקרבו, הנה את אליהו הנביא אי אפשר למכור, כי אין מהותו נידון במעגלי המקח וממכר של העולם הזה, אין לו מחיר ולא ערך, ואין זאת אלא הצגה לעיני העולם, אשר ייטיב להם וגם לו, יציג להם לפי דרכם ויישאר הוא ונפשו בדרכו, והחזיק בו כמו רבו, כאילו ההתגלות שייכת לו, כאילו יש כאן את סיפורו שלו למכור.

מיד, מצאו תגר ממולח, הוא מוכן לשלם עבורו שמונה מאות אלף זהובים, אבל הוא דורש לדעת מה חכמתך, הוא יש לו עסקים לנהל, והוא צריך עבד שימושי לו, גם עם אליהו הנביא עצמו אין לו מה לעשות אלא אם כן יש לו לתרום לעסקיו שלו. הציע לאליהו את צרכיו, אם בבניין חכמתך, תכלית מה שנצרך לי הם טרקלין ופלטרין, הנה תגמור לי את הבניינים האלה שאני נצרך להם הזה והרי אתה בן חורין. כי אין לי שימוש בנפשך ומעלותיך אלא בפרי עבודתך.

לאליהו זמינים כל הלבושים שבעולם, ואם נצרך לבוש של בנאי הנה יהיה בנאי. גם אם דרכו להרוס יותר מלבנות, לפרק ולגלות את ההעלם יותר מאשר לבנות ולהסתיר אותו. הנה ליום יהיה גם בנאי אם צריך לכך.

יום ראשון בעבדותו החדשה פעל עם פועלים, עבד בעבודות הבניין, כאילו היה אחד מהם. אבל בלילות יש לו את עבודתו שלו, אכן מכר את חיי היום, אבל את חיי הלילה לא מכר. חוזר הוא לעניינו לחפש דירה לשכינה.

שווע בחצי הלילה, ענני נורא עלילה על בני אדם, המעליל עלילות וסיפורים ומנהיג את העולם בדרכים עקיפות, וגם על מסחרי היום שלו שיווע אליו, יזמתי ונמכרתי להעבידי, אבל היה זה לכבודך ולא לכבודי, לא לי וללבושי בניתי בית אלא לך, כי כבוד למלך בלבושים ובתים מתאימים לתפקדו, בורא עולם בקנין השלם זה הבנין. מיד מלאכי השרת ירדו וסיימו כל הבנין בו בלילה. ובבוקר נפגש עם מעסיקו ודרש את שיחרורו כתנאים המוסכמים.

זה קיימו באמת, שמע בעל הבית את טענות, וחזר לפעול על האמת שסיכמו ביניהם, אותו אמת מסחרית שעל קיומו תלוי בניינו של בעל הבית, ובאותו רגע, ופרח לו איש האמת. איש האמת האמיתי, ואתו פרחו כל הבניינים וכל העבדים וכל הלבושים. כי גם אחרי שמלאכי השרת בונים בנינים ומלבישים לבושים עדיין בסוף הסיפור ופרח לו איש האמת..

וזה הוא סיפור ההיסטוריה של הרעיונות והדתות.
אני בסך הכל תרגמתי מעט את הפיוט המופיע בזמירות למוצאי שבת המספר את כל פרטי העלילה בפיוט שובה לב.

אהבה ממבט ארעי

בניסיון הזה לכרוך את החיים סביב חוט אחד, לספר לעצמך סיפור שיצא מכלל אנקדוטה לכדי ביוגרפיה, לא כל הקשרים מוצלחים. יש מפגשים שאתה מבין בהם מיד למה הם הגיעו, איך הם משתלבים בסדר הכרונולוגי שלהם, ובמערכת הקישורים הסיבתית שאתה מנסה לראות בה את סיפור חייך. ויש שהחיים מפגישים אותך במשהו שלא מתוך הסדר, במשהו שאין לו סיבה או קשר הנגלה לעין, אבל בכל זאת אתה מסתכל אחרי תקופת מה ורואה איך הדבר החריג הזה הוא נהיה הבסיס שעליו נבנים חוויות החיים שלך.

לפעמים קוראים לדבר הזה אלוהים, התערבות ניסית של אל בתוך מערכת החיים הסדורה סיבתית. למי שנכנס לך בדלת מבלי לדפוק, למי שמדבר אתך מבלי להקדים שלום, לאירוע שקורה ללא סיבה טבעית, קוראים נס. דוברי השפה הדתית אוהבים לקרוא לזה סימני התגלות האל במציאות. דוברי שפה אחרת קוראים לזה אהבה ממבט ראשון. אותה ידידות שנרקמת לך מבלי להגיע כחלק מתקן מערכת מסוימת. קשר שנכנס לך לחיים מבלי להודיע על כך מראש. מה שאפילו ההורוסקופ שלך לא יכול לצפות לך.

מה שמפליא בדבר הזה הוא שדווקא החבר האקראי הזה, שנכנס לך בחוצפה כזאת, בחוסר נימוס כזה, הוא שנהיה לך החבר הכי טוב באמת. החבר הזה שאתה לא מתבייש לכתוב לו שטויות באמצע הלילה כשקשה לך להירדם. הידיד הזה שמרגיש בהיי שאתה כותב לו בצ'אט אם זה היי שמח או עצוב או סתם כזה ויודע להגיב בהתאם. מבלי ללחוץ, מבלי להכניס את השיחה לתבניות קיימות. פשוט להיות שם. וכמו אלוהים, הוא שם לפני כולם, הוא הדבר שמעמיד את כולם. תוך כדי שהוא מתגלה בהחרגה ולא בסידור, בפגיעה אקראית, ההופכת לדבר הקבוע היחיד. ויפגע במקום – וילן שם.

אז כמו אלוהים, לא תמיד התאפשרה הפגישה. עולמות רבים קמו להם להפריד בין היוצר לבין היצור. ומרחקים רבים התרווחו להם כמו משום מקום להפריד בין החברים האלה. הקשר המשיך לו להתקיים בשתיקה, במסרים גלויים וסמויים, ברמיזות שנשלחו מתחת לכרית בחושך הלילה. לו היה את המבנה שלו, את החיים השלמים שסבבו אותו, את הגבולות את האנשים את הקשרים שהגדירו את גבולות חייו בטבע. ולה היה את המבנה שלה. והלב ידע.

עד כאן ההקדמה לסיפור. לדעת את העבר ולספר אותו במילים הוא תמיד הקדמה לסיפור אחר. זה היה סוד מסוג הסודות שיכולים להיות משותפים רק בין חברים כאלה. העולם השלם שקם לו כמסווה סביב האלוהות, רואה לו כתבים, דיבורים, ושירים. הם מדברים על העצים ועל האבנים. גם את העולם נתן בליבם. עוברי אורח עוברים ושותקים, מעריכים להם את יופי צירוף המילים לכדי משפטים מורכבים, או את פרדוקס שבירתם לכדי שורות של שירים, מעריכים את האסתטיקה, מעמיקים שמים לב אל התחושות המובעות בהם, אל הנפשות הנשפכות מבעד למילים. רק האל יודע שכל זה הקדמה.

שגילוי כל הלב וכל הנפש באמצעים ספרותיים מתוחכמים, שסידור כל העולם בתיאוריות ומילים, שהיצירות המביעות הגדולות ביותר, כל אלו הם הקדמה. ולכל שיר יש כתובת. כתובת שלרוב אינה מודעת שהיא הכתובת בכלל. כותבת היא לכתובת והכתובת נעלמת. שיכול סופר לכתוב רומן של אלף דפים בשביל לרמוז לאהובה משהו שנרמז רק בין הכריכה לדפים. שהעלאת מאמרים קורעים, גם התוודויות של כל הלב בעד חלונות הפרסום הנרחב ביותר. אינם הדבר, הם ההקדמה לדבר. כל העולם הוא הקדמה למשהו אחר.

וידע אלוהים. הוא אינו יכול להגיב במשהו, או לעזור במשהו. הוא יכול רק לדעת. כי ידעתי את מכאובם. והידיעה שלו, היינו הייחוד שלו. כמו שנאמר ידיעה במובן תנכ"י. הידיעה הזאת מביאה את הנודע לאורגזמה, לקלימקס, ולהולדה מחדש. ידיעה שבו נודע נהפך ליודע, עד שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע. פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם.

הפקידה הזאת איננה מתרחשת לה לנצח, היא מופיעה ונעלמת. קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. וכל התגלות שלה מביאך לבכי ושירים, בכי על העוצמה שלה, בכי על ידיעת-הכל שלה, בכי על הנוכחות הממיסה כל בכי אחר, בכי על שכל זה יעבור כמו רגע, בכי שכבר מתגעגע לביאה שניה, בכי שכולל את כל הבכיות כאחת, בכי שיכול להיות גם שיר.

ולא ידעו סוד בכייתם אלא הוא והיא. וגם הם לא ידעו לספר מהו ולמה הוא, איך הוא מופיע בכזה פרץ ואיפה הוא מסתתר בכל שעות הערב.

__

והיו מצפים לבוקר, ליום שבו יהיה לסיפור הזה המשך. למהפך שיהפוך את הבכי לשירה משמחת. לאליהו הנביא שיבשר להם את אהבתם זו לזה. יכריז על המשוגע כנורמה. על המופע היחידאי כבסיס, ועל הדילוג כסדר. אז הם שמו כוס ענק של זהב על השולחן, מילאו אותו ביין משובח, וקראו לו כוס של אליהו. והיו מנענעים להם ברגליהם תחת השולחן עד שיזוז היין שבכוס, ומשקרים לילדים שאליהו הנביא נכנס וטעם מכוס יינם.

והיה השקר הזה להם לקשר. כי אף אחד לא ידע שבשעה שסובבו כולם את ראשם לעבר הדלת לבקש את הגואל, סובבו הם את עיניהם לתוך הכוס, והיו רואים את השתקפות המראות שלהם מתנוצץ מן הנרות אשר בתקרה אל היין אשר בכוס, והיה מראהו שלו מצטלב בתוך המראה שלה ונהפכים למראה אחת בתוך הכוס. והיה היין נדמה להם כרגע כדמעה אחת, ומתוך הדמעה הזאת נולדו החיים החדשים שלהם.

ושוב שחקו להם הילדים, והם שחקו להם בחזרה, כיודעים את הסוד וכמכחישים את הקשר, והיה מתערב צחוקו של היודע בצחוקו של החושב לדעת, והתמוסס צחוקו של המבזים את חולמי החלומות לתוך צחוקו של היודע את התוכנית מראש ועד סוף. ומן השמים הביטו המלאכים וחייכו זה לזה ואמרו הגיע היום.