סוד פרה אדומה

נתחיל עם הפשוט, כי המוות הוא אבי אבות הטומאה, דהרי מראש נוצר האדם לחיים נצחיים, וכיוון שחטא נגזר עליו מיתה, ולכאורה יש לחכות עד עת קץ זמן התיקון או התשובה המוחלטת להיטהר מטומאת מת שהוא שרש כל הרע. אבל יש סוד טהרה גם בזמן הזה שהוא אפר פרה, שהוא עולם עץ החיים שמשולל מכל עצם המיתה.

והנה לכן יש לקחת פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול, היינו לא עלה עליה עול מלכות שמים. כי אלוהים עשה את האדם ישר, היינו תמים, שאינו צריך לקבלת עול חיצוני שיהיה מעליו, והמה ביקשו חשבונות רבים בחטא אדם הראשון, ואמנם התיקון הוא מעולם שלא עלה עליה עול, היינו לא שהוא צדיק שמתוקן אלא שאינו בגדר החטא כלל.

וזהו כמו ששמעתי מר' מוטל סיפור, כי אצל הרבה אדמורי"ם היה נהוג נסיעה גדולה בשבת פרה, אבל אצל אדמו"ר אחד שכחתי מי לא עשה מזה עסק כלל, והסביר כי סוד שבת פרה הוא כמ"ש מטהר טמאים מטמא טהורים, היינו סוד ירידת הצדיק למקום הטומאה להעלות את הרשעים. אבל הוא אינו מאמין שיש יהודים חוטאים כלל אם כן אינו נצרך. ולעולם זה עצמו הוא עצם סוד הפרה, כי לרדת למקום הרע אינו שהוא כביכול נשאר הטוב מוגדר ורק הוא כזה צדיק שמעלה את הרע, אין זה כי אם רמות רוחא, אלא עצם סוד העלאת הרע הוא שהוא מגיע להשתוות כזו שאין אצלו הפרש בין טוב לרע באמת, וזה גופא הוא ההעלאה. ואמנם נחלקו הצדיקים הרבה איך לדבר על זה ואותו צדיק היה מחדר שהתנגד לדיבורים הפולניים שדיברו במפורש על העלאת הרע ולכאורה יותר מאמינים בהבדלה אבל במבט עמוק הוא להיפך כי לא רצו לדבר כאילו הרע קיים כלל.

והנה זה המשך פרשת בלק לחוקת, שבלק נולד מתוך הציפור הטהורה שמטהרת את המצורע, בלק בן ציפור, וביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע דהרי קריאת שמע סודו שמע ישראל ה"א ה"א, ושמע ישראל הוא חשוב שם כמו האחדות, כי הוא שמאחד, ובלק הוא שקובע את סגולת ישראל וכד"א לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, היינו אין הם צריכים לעמל תורה ולעול מלכות שמים כי נמצאים ביושר.

ורמו עלי  דכתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, אמנם פשוט דפסוק זה נמצא במגילת קינות ולא במקרה נפל שם אלא כי זה עיקר הקינה על נפילת האדם שצריך לעול וכמבואר בפירוש בהמשך הפסוקים שם, וכן עוד פסוק שאוהבים לצטט אדם לעמל יולד והנה איפה הוא נמצא בספר איוב תוך התלונה העיקרית על נפילת האדם ואין זה לכתחילה אלא מספד על ההכרח מפאת החטא. וכבר אמרתי דאל"י הוא א'דם ל'עמל י'ולד ועל זה צעקו אל"י למה עזבתני.

דייקא נמי דאמר אדם לעמל יולד, ומאן אדם אדם קדמאה, דבגללו נולדו בני אדם לעמל, וכד"א והמה כאדם עברו ברית, ואל תחשוב שאתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, דאדרבה היפוך העניין. דכל הרעיון של אתם קרוים אדם היינו אדם שלפני החטא, ודייקא נמי שאיפה כתוב אתם קרויים אדם אצל אדם כי ימות, היינו דלכן נפל על ישראל תואר אדם שמת, ואין אומות העולם צריכים להתעסק בזה. אבל ישראל בעצמם הרי ואכל וחי לעולם.

וזהו שכל עיקר הטהרה הוא בדם הציפור שנשלחה חופשי, דהיינו לא בציפור שמסרה נפשה לשחיטה על עבודת השם שאינו אלא נגד המשחיתים לבער את המיתה, אלא בזו שנשארה חיה, ואינה עובדת את השם. ואמרו בחולין מכאן לביטול ברוב, דהיינו שדווקא הציפור הזה מתערב עם כל ציפורי דעלמא, והיו צריכים להיאסר כציפור הזה, אבל בעומק אין איסור בעולם כלל, וזה מתגלה בביטול ברוב כמ"ש בבני יששכר, דהתעיף עיניך בו ואיננו אין רע כלל.

ולבאר מהו מטמא טהורים כאן, על פי הפשוט הוא ענין כתר עליון אוכם כלפי עילת העילות, שכן הצדיקים אומרים חטאתי אשמתי, כי באותו השוואה שאין רע כולם רע כלפי העליון, וזהו שאמר הרב מבעלזא שהרשע היטלר בלבל לו סדר הזמנים. דהרי ידוע איך הבעלזא רב האמין תמיד שאין אדם יהודי עושה דבר רע בעולם, ונמצא היה דבוק בעולם שכולו טוב, ומאותו עולם גופא נובע שהבעלזא רב והיטלר אותו דבר. וכן היטלר היה נוהג שהיו לו שעות מבולבלות והיה קם בצהריים, וכך נהג הבעלזא רב כבר מזליה.

ואין ענין בלבול הזמנים דבר קטן, שהרי כל חכמתו של בלעם שהיה יודע דעת עליון הוא שהיה יודע לכוון השעות, ואותם הימים לא כעס הקב"ה, היינו כי עיקר עולם התיקון כעת הוא הזמן בגי' מ"ה ב"ן, היינו חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ומבדיל בין יום ללילה בין אור לחושך בין שבת לחול בין ישראל לעמים. ויש קדושה ויש שאינו והכל מובדל ברור. אבל זה רק לאחרי הצמצום כי לפניו אין זמן משנה עתים ומחליף את הזמנים, ואותם הימים לא כעס כי היו כימים שאין בהם חפץ אלא כולו טוב והמטיב, וזהו כע"ת דייקא יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

והנה זה הסיבה שלא נברא העולם אלא לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, כי שניהם מבינים גדלות הבורא שאין ביניהם הבדל כלל, אבל הבינונים כמעט שאין להם תקנה, ואחד היה ופרסמו הכתוב שכתב ספר של בינונים, ולא קיבלו דעתו לרוב כי טעה לחשוב שאפשר לקיים החבל בשני ראשיו שיהיה נסתר תואם על פי נגלה ולהבדיל בין רע לטוב ולחשוב גדלות הבורא בפעם אחת, וזה כל עיקר הטעות של מב"י תמיד מירבעם בן נבט, שהיה קנאי גדול ומחה על מה שהיה נראה בעיניו חטא של שלמה, ולא התחיל להבין כי מהשם היתה זאת, וכן אותו טעות הקנאים בכל הדורות. והאומר אין לי אלא תורה הנגלית אפילו תורה אין לו.

ואמנם דא ווודאי האירוניה האלוהית, שדווקא זה שמתעקש על ההבדלה הוא שאין לו תיקון אלא על פי סוד ההשוואה, כי אין חטא גדול מזה להניח חלל פנוי מטוב, וכמו שתאמר כאשר שלמה קרליבך יוציא את האדמו"ר מסאטמער מגיהנום בכח שיר פשוט כפול משולש מרובע של ר"נ ורמ"י אז ימלא שחוק פינו.

וכל זה נראה כמו פורים תורה אבל זה גופא באמת תורת פורים, דכתיב עת לעשות להשם הפרו תורתך, עת דייקא כנ"ל, היינו זהו תורה דעתיקא כמ"ש באידרא שצריך לה להפר את התורה דלמטה, וזהו הפר"ו תורתך עשו אותה פורי"ם תורה. וזהו תורה שנראה כהפרה כמ"ש ר"נ כי צריך לה כל הון דעלמא ויראי שמים פשוטים שונאים כסף ובצדק, אבל ביאר ר"נ כשם שאם אין קרח אין תורה הנגלית כך אם אין כל הון דעלמא אין כל עומק רזי תורה (והבן שזה היה חטא רש"ז מליאדי שחשב שיהיה טוב עניות לישראל שישמרו את הדת וראו מה עלתה בידו במדינתו כי לא הבין זה הסוד) , והיינו דומה למ"ש במקום אחר כי אנו רואים בחוש תיכף שאדם פורק עול תורה מתעשר, (ואם אינו כן סימן שלא פרק עול אלא החליף..), ולמה, כי יראי שמים חיים תחת הצמצום ושפעם בצמצום, אבל פורקי עול חיים לפנה"צ וכך שפע שלהם, וזהו שאמר המלך להמן הכסף נתון לך אמרו תוספות כסף בגימטריא העץ היינו עץ גבוה חמשים אמה תזכה לעץ החיים ואכל וחי ולעולם אכי"ר. לחיים.

פרשת חוקת – על בעיית החוק

רוב המדברים על נושא החוק וטעמי המצוות אם יש להם טעם, מדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, או אלוהית. כך במורה נבוכים דן סביב החקירה האם מתאים לאלוהים לעשות דבר שאין לו סיבה על פי החכמה אלא על פי רצונו. בעיני שאלה זו מופשטת מדי ומפספספת את הנקודה. הסיבתיות שיש בנפש שונה מהסיבתיות שיש בעולם, וכאשר אנחנו מחפשיפ סיבה לקיים או לא לקיים מצווה אינו מן העניין לדון אם יש למעשה טעם וסיבה מאיזה בחינה אובייקטיבית, למעשים אף פעם אין סיבה ( אלא במובן רדוקציוני של ניורולוגיה וכדומה) בדומה לסיבות טבעיות. מה שאנחנו מבקשים בטעמי המצוות הוא כמו שיש שפירשו טעם כמו חוש הטעם.

לאדם רגיש, לעשות דבר שאין לו איתו הזדהות מוחלטת, אינו באפשרי. אדם אותנטי חייב שכל דבר שהוא עושה יהיה מסונכרן עם כל הרבדים של נפשו, טבעית, שכלית, ורגשית. לכפות את עצמו הוא החטא העיקרי מבחינתו, ואין לו אל מצווה אלא ברירות נפשו. להגיד אני עושה דבר זה ככפוי בגלל החובה אינו נשמע לו מסירות אל החובה אלא סוג של אחד בפה ואחד בלב, כאילו אומר אני עושה את זה אבל איני מאמין בזה ואיני נמצא שם שכלית ורגשית. הוא מסכים לדברי אריסטו באתיקה כי העושה את הטוב מבלי הנאה בה אי אפשר לקרוא לו אדם טוב.

כאן אני מסכים למסקנת המורה (וכן דעת המקובלים ורוב ההוגים שקדמו לקאנט עם המוסר החובתי הזוועתי שלו) אשר לאמיתו של דבר אין חוק בעולם. ומה שאנחנו מכנים בשם חוק בלי טעם אינו אלא בערך מדרגה חינוכית מסוימת. שכן אין האותנטיות המדוברת מגיעה מלמטה למעלה לגמרי, כאלו האומרים אותנטי הוא ליישם את כל המידות הרעות שלך. אין זה כי אם פרא אדם. לאותנטיות עצמו מימד הטרונומי, או מלמעלה למטה. יש איזה אידיאל של סנכרון כל רבדי הנפש עם הטוב האידיאלי (וכן, אנחנו מסתכנים כאן בלהגיד שיש מהותיות של אדם אידיאלית ומוחלטת יחסית), והמגמה אל האותנטיות לפעמים הוא להתאים את הנפש שתחוש את הטוב תחת אשר רגילה לאהוב את הרע.

במילים פשוטות, לעשות מאהבה היינו לעשות מתוך הבנה והזדהות, אמנם היראה חשובה תמיד כדי להעלות את אהבת האדם לאותה עשייה נכספת. ולכן תמיד יש טעמי החוק, ויש עוד חוק שאין אנו יודעים את טעמו, דהיינו מדרגה נוספת של טוב שיש לשאוף להזדהות איתו, אהבה שעוד לא הגענו אליה. הפרה אדומה מסמלת את היראה (אדום צבע הגבורה וכו') אך תכליתה לטהר מטומאת מת, ומהו מת, מי שאין נפשו חייה את הטוב ואת הטוהר, צריך הוא להשתמש בכלים חריפים להחיות את נפשו לאהוב את הטוב ואת האמת. אך לעולם אל תגידו האמת כבדה או מרה, כפי שמזהיר הרב במורה, כי אין לשון הרע גדול מזו, וזה מטמא את הטהורים שמדברים על היראה לצורך הנחותים מהם. האמת היא החיים בעצמם, אף אם יש מתים שאינם משיגים את זה.

לחיי נצח תענוג הטוב והטוהר. שבת שלום.