זוהר מתחדש וילך משה

וילך משה

וילך משה. וכי לאן אתר אזיל דיימא וילך משה. ויאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. הא איפכא דהליכה, נפלאה פרשה זו דפתח ביה איך הלך משה ומאי אמר, לא אוכל עוד למיזל. לא אוכל עוד ליכנס לארעא קדישא, והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.

אמרה רבי ברכה, תא חזי, שירותא דאורייתא בראשית נח לך לך, סיומא דאורייתא הברכה האזינו וילך, דא לקבל דא, ב'ראשית ב'רכה, כתיב ביה ויברך אלהים, האזינו נח והא נ"ח בגימטריא אז"ן, לך לך דא וילך. לך לך לאברהם וילך למשה. תמן הוי מעילא לתתא, ראה שמע הלך. כהא דאמרינן עין רואה לב חומד כלי מעשה גומרין, כיון שראה בראשית וירא אלהים, שמע את נח, הלך אברם אל הארץ. הכא מתתא לעילא, הלך משה, ולא עייל לארעא קדישא, כהא דאמר והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ושוב האזינו השמים, עד וזאת הברכה ומית תמן לעיני כל ישראל. והא אית למישאל, מאי תרי הליכות אלה, חד לך לך אל הארץ וחד וילך ולא עייל לארץ, חד לך לך כפול וחד וילך בלחוד.

***

אמר רבי יצחק, מילה דא אוקימנא בצפרא דריש שתא. דכתיב ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. הך הנני הסכמה והכנה ואמירת הן. כבר נש דקם בצפרא ואמר מודה אני, מקבל אני את היצירה שלפני, מסכים אני שתהיה כמות שהיא, מרכין אני ראשי כלפי תבל ואלהיו, וישכם אברהם בבוקר ויאמר הנני, הנני לקבל הכל, הנני לשחוט את בני, הנני על כל מאי דתקרה בדרכי. בתר הכי כתיב ויקרא אליו מלאך הויה ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. בהא הנני שהסכים לשחוט את בנו הסכים ואל תעש לו מאומה.

דהא בתר דמקבל בר נש ומודה על כל הקיום, ובטיל נפשיה ורצונו וחלומו כלפי המציאות, ברזא דאברהם, בתר הכי מגיע למקומו דיצחק, דאיהו אמר הנני על קיום נפשו ורצונו גופיה עצמו, ויאמר הנני לקרב, הנני למלחמה, הנני לעמוד נגד המציאות ולהביא אותה אל חפצי, דהא חפצי אף היא נבראה מן העולם כדכתיב אברהם הוליד את יצחק. והך הנני כפולה אברהם אברהם דהא מילתא הוי כפול חסד דאברהם.

ודא רזא דתרי יומי דריש שתא, ואוקימנא דיומא קדמאה דינא קשיא, דהא יומא הוי יומיה דאברהם וביה קרינן והויה פקד את שרה, דביה קביל בר נש עלוויה מלכות שמים ואמר הנני לכל אשר תשלחני. ודא דינא קשיא דהוי בגו חידוש חסד אברהם, דהא עולם חסד יבנה, אבל בגו דא דינא קשיא דאמר תולה ארץ על בלימה וכל עלמא בטילה כלפי בוראה. יומא בתראה דינא רפיא, דביה קרינן עקידת יצחק, וביה החיות רצוא ושוב, רצוא באברהם ויאמר הנני ושוב ביצחק אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ודא דאמרינן עקידת יצחק תזכור, תזכור דאמרת אל תשלח ידך.

***

אוף דא הכא, ויאמר הויה אל אברם לך לך, דא הליכה ראשונה, כד אזיל בר נש בתר מאריה, כהא דלכתך אחרי במדבר, ברוח סועה וסער ועזב ית כל עלמא עבור אמת. וילך משה דא הליכה בתראה, דא הליכה דשיבה בתר הליכה, כד לא אוכל לצאת ולבוא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והויה אמר אלי לא תעבור.

ועל דא אמר ירמיה וקרינן ביומא תניינא דריש שתא, כה אמר הויה מצא חן במדבר, באתר דלכתך אחרי, הלוך להרגיעו ישראל. הלוך בהליכה תניינא להרגיעו מלכתך אחרי, ומצא חן בפני מרחוק הויה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

***

והא עשרה ימי תיובתא אית לאתבונן בהו. דכל זמני דאורייתא שבעה נינהו, כהא דאמר שבעים ושבעה. והך עשרה. כדכתיב (שמואל א כה, לח) ויהי כעשרת הימים. והא נינהו שבעה ושלש דתלת ימי חג נינהו תרי יומי דראש השנה וחד דיומא דכיפורי, ושבעה ימי חול. אמר רבי יצחק, קרא דא קרא רש"ז על עשרת הימים, ממעמקים קראתיך הויה. דבכל שאר זמני עבדין אנחנו בשבעת הימים, שבעת ימי בראשית דבהו קיימא אדם, לחוד בעשרת ימי תשובה נגענא בעמקא דבירא, ואגלי עלן תלת קדמאה בגילוי גמור, ואימני כתר חכמה בינה עם שבעת הימים למהווי עשרה ימי תיובתא בייחודא חדא.

    השראה ומקורות

סוד ישרים ראש השנה אות עה

זוהר  וילך

ליקוטי תורה לעשי"ת

הצדקת הקיום, והשחרור ממנו (קהלת)

נהגו לקרוא ספר קהלת בשבת חול המועד סוכות. נטעום בדבר טעם לאור הבנתו של המי השילוח באחד ממסריו היסודיים של הספר הזה.

ואלו דבריו:

"וגם מה שנאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו גם כן הוא תקיפות מאד. כמשל לאחד שעשה עטרה למלך, וקבע בה אבנים טובות. והנה בעת שהיה צריך לבא לפני המלך להראות לו אם קבע אותם בסדר יפה, פחד מאד אולי לא יסכים המלך על סדרם. וכשהתחיל לפחד עלה במחשבתו גם על עצם האבנים טובות, אולי אינם אבנים טובות, וצריך שהמלך יסכים עליהם שהם אבנים טובות. ואז לא פחד כלל, כיון שגם על עצם הדבר צריך להסכם מהמלך, אז גם על הסדר יסכים" (מי השילוח חלק שני מגלת קהלת ד"ה מה יתרון)

נעמיד את הנקודה הזו על רקע מהלך ימי החודש הזה. ראש השנה הוא "היום הרת עולם", היום הנחגג כיום הבריאה, זה היום תחילת מעשיך, בו נברא העולם, והאדם המוצא את עצמו נברא, מוצא עצמו מחויב להצדיק את קיומו. טבעו של האדם שהוא עומד בדין, הוא אינו יכול להיות בלי טעם מספיק להיותו, הוא מנסה לתת צידוק נכון להיותו, על ידי שיוכיח לעצמו שהוא שווה, ובניסוח הדתי הפשוט, לדעת שבריאתו משתלמת לבוראו, שהוא לא ברא אותו לחנם, יש לבוראו נחת רוח, רווח ותועלת מקיומו. לזה נטיית האדם תמיד מול דין ראש השנה, דין הקיום, הקיום שהאדם מוצא את עצמו בו ללא הכנה מצדו, הוא למהר לעשות עבודה בכדי להצדיק את קיומו. זהו הנקודה הראשונה הנעמדת בראש השנה ביחס האדם אל הווייתו ; הוא לא יכול להיות קיים לחנם, הוא חייב למצוא דרך להצדיק את קיומו.

כל מה שאנחנו קוראים לה עבודת השם, עבודה שיכשיר אותנו לזכות בדין ראש השנה ויום הכיפורים, כולו ניסיונות להצדיק את הקיום על ידי כל מיני עבודות פרטיות, מצוות ומעשים טובים, שעל ידם יהיו החיים שווים לחיות, ולא יהיו לחנם. כאן מתעורר אל האדם מצוקה חריפה, וכי מאיפה ידע אדם את אשר יוכל לעשות להצדיק את קיומו אשר על סודו איננו יכול לעמוד, וכל מעשה אשר יעשה לא יהא אלא בדיו הספק, שמא יוכשר בעיני אלקים, ושמא לא יוכשר. אין  לו אלא לבטוח ברחמי הבורא, שלא יעזוב אותו, וידון  אותו לכף זכות, יעביר לו על פשעיו וטעויותיו, ויצדיק לו את קיומו. זהו נקודת יום הכיפורים, שבו מתגלה רחמי הבורא, שיוותר ולא ידרוש את הצדקת הקיום בכל חומר הדים, יתפשר ויקבל את התשובה, ובין כך ובין כך נוכל להמשיך לחיות, חיים שאינם לחינם לגמרי.

עד כאן הגענו בכל עבודתנו ויגיעתנו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא כלל העבודה והיגיעה שהאדם יכול לתת בחייו. אחרי כל זאת, ישנו שלב שלישי, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמתי, והרבה יותר משחרר ומבטיח, מכל השלבים הקודמים. הלא ידע האדם, שגם אחרי כל מה שיעשה, ולו יחיה אלף שנים פעמיים ולא יבא לידו שום חטא ועוון, הלא לא הצדיק בכך אלא את חייו בעצמו. כלומר את פרטי בחירותיו ומהלכיו בחייו. אבל היוכל להביט נכוחה מול פני כל היקום, לומר הצדקתי אותו, הנה אני יודע על מה שווא בראת כל בני אדם. והיכול להצדיק את כל הקיים, את השמש את הירח ואת הכוכבים, את מיליארדי הגלאקסיות ואת כל הטוב והרע הנמצא בהם? ברור לי, שככל שינסה הוגה מסוים בהגותו להקיף כמה שיותר מכלל הקיום המוכר לו, לתת פשר והצדקה לכולם, כאשר אנחנו מודדים את מידת הצלחתו של ההוגה בכמה מכלל חלקי היצור יוכל לכלול ולהכניס בכלל הגותו, עדיין יישאר רוב הקיים לא מוסבר ולא מוצדק. הפתרון הקל, שרבים במחוזותינו יאמצו אותו, הוא לנסות להתעלם מכל מה שלא נכנס לתיאוריה, להסתגר ולהצטמצם בגבולות המוכר המוסבר והמוצדק, תוך כדי המצאת תיאוריה למה מזה יש להתעלם, וכל זה איננו שווה.

יתר על כן, מתגלה לנו בכאן שיש חסרון הרבה יותר עמוק והרבה יותר מהותי בכל ההצדקה שנסינו לתת לקיום. כל ההצדקה שלנו לא באה אלא אחרי שהוא קיים, נסינו לעצב ולתת צורה לחומר, לקיום, באופן שיצדיק אותו. אבל הלא איך יוכל הצורה, שבאה אחרי הקיום, לתת הסבר וצידוק לקיום שהיה לפניה? נמצא כאן ממש כשל לוגי, איך יוכל המעשים שאנו עושים להצדיק את שלא עשנו, כלומר את העובדא שיש בכלל משהו ולא כלום. הלא כל עבודת ההצדקה שלנו לא הגיעה אלא עד לנקודה שבו כבר יש משהו , שאותו משהו יהיה ראוי לשמו ולתוארו, אבל מה עם העצם, עם החומר, עם הקיום, עם מה שהוא הקיום בעצמו, אותו לא הצדקנו ולא נוכל להצדיקו במעשנו והגותנו בשום אופן.

זהו משל האבנים הטובות של מי השילוח, כל זמן ששאלת האמן הוא על סידור האבנים, על יופי ליטושם, על צבעם, ועל מכלול תכונותיהם, יכול הוא לנסות ככל יכולתו לקרב את הייצור אל השלמות, ועדיין הדבר בספק אם יוכשר. ברגע ששם לב שלא את תכונותיהם בלבד הוא צריך לסדר, כי אם על עצמם, הלא מי אמר שאלו אבנים טובות אם לא המלך, ומי נתן קיום לקיום אם לא השם בעצמו, נעשים כל מאמציו וחששותיו על תכונות יצירתו לחיוורים מול השאלה הזאת, השאלה שלא יוכל לענות עליה לעולם, ואין לו להגיד אלא שהקיים קיים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי היש הוא טוב והאפס איננו. ושוב משוחרר הוא מלדאוג על הפרטים, כי אינם חשובים, והכלל, הקיום עצמו, נושא וכולל בתוכו את כל הפרטים.

ויש לומר שזהו הבנת ועבודת חג הסוכות, המסתכם ביום דין ותפלה בפני עצמו, הושענא רבה, כאש אחרי כל עבודת הימים הנוראים יוצאים השדה, אל העולם, אלא המציאות החיצונה, אל חג האסיף, ונפגשים עם הכלל אשר כל מאמצינו בפרטים לא יתקרב להצדיקו, נוגעים באותו העומק שבו הוא איננו צריך הצדקה. מה שיש הוא הטוב.