בשער הכוונות לראש השנה דרוש ג
כוונת הנסירה הנמשכת בכל עשרת ימי תשובה
היות עשרה ימים אלה המשך אחד
סוד עשרה ספירות שלימים
ארבע חלוקות של התכללות הספירות: בכתר וחכמה, בבינה ודעת, בחג”ת נה”י, והוצאת יסוד ומלכות חדשים מהוד
סוד ערב יום הכיפורים
בשער הכוונות לראש השנה דרוש ג
כוונת הנסירה הנמשכת בכל עשרת ימי תשובה
היות עשרה ימים אלה המשך אחד
סוד עשרה ספירות שלימים
ארבע חלוקות של התכללות הספירות: בכתר וחכמה, בבינה ודעת, בחג”ת נה”י, והוצאת יסוד ומלכות חדשים מהוד
סוד ערב יום הכיפורים
בספר זכריה פרק ז שאלת שראצר ורגם מלך ואנשיו אל הכהנים ואל הנביאים ‘האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים’. הזכירו בשאלתם את הבכי ואת ההינזרות בחודש החמישי בלבד, ולא הזכירו שאר צומות (ואפשר לפי שעיקר שאלתם היתה על הבכי והינזרות וצ”ע אם הינזרות היינו צום ודיברנו במקומו אם עיקר תשעה באב לבכי או לצום).
ובתשובת ה’ באותו פרק נאמר “אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתני אני”. הוסיף להזכיר את הצום השביעי, ושהיו נוהגים בשניהם צום והספד זה שבעים שנה (ולכאורה הספד היינו הבכי שהספד מעורר לבכי וצום היינו ההינזרות).
ובהמשך הנבואה בפרק ח’ נאמר “כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו”. נתפרש כאן שיהיו הצומות כולם לששון ולשמחה, וגם למועדים טובים. ונוספו כאן עוד שתי צומות שהם צום הרביעי וצום העשירי. בביאור צום הרביעי פירשו המפרשים דהיינו י”ז או ט’ בתמוז שבו נשברה העיר. ובביאור הצום העשירי נחלקו ר’ שמעון ור’ עקיבא במסכת ראש השנה דף י”ח עמוד ב אם הוא עשרה בטבת שבו עלה מלך בבל או רביעי בטבת שבו באה שמועה לגולה.
כל המפרשים הבינו שצום השביעי הזה היינו יום שמת בו גדליה בן אחיקם, וכמפורש בספר ירמיה פרק מ”א שנהרג בחדש השביעי. ואע”פ שלא נזכר שם באיזה יום היה זה עכ”פ היה בחודש השביעי ומסתבר שעליו היו צמים וסופדים בחודש השביעי. ובגמרא ראש השנה דף י”ח עמוד ב’ פירשו דהיינו בג’ בתשרי והוא שאנו קוראים אותו צום גדליה. ומפרשים אחרים פירשו שהיתה הריגתו ביום ראש השנה עצמו, שלומדים מסתמא דפסוק שנזכר חודש השביעי ולא נזכר יום שהיה זה בראש השנה. ולפי זה מובן שהסעודה שהיה אוכל בה עם ישמעאל בן נתניה היתה סעודת החג של ראש השנה ולכן אכל עמו אע”פ שנאמרה לו החשד שלא שיער שבסעודת החג הקדוש יקום עליו.
אך קשה אם נתקנו כל הצומות האלה כאחד על החורבן למה לא שאלו גם על הצומות הללו ולא נזכרו אלא בדברי הנבואה שבתשובה. ואם נאמר שלא שאלו אלא על עיקר הצום שבזמן חורבן הבית שהוא תשעה באב, אלא שבתשובה נפרטו דיני כל הצומות, וכביאור הגמרא בראש השנה בזמן שיש שלום ששון ושמחה בזמן שאין שלום צום, מכל מקום קשה למה נזכרו במיוחד החמישי והשביעי בפסוק השני. (ואפשר שעל זה דרשת הגמרא בראש השנה ששקול מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו). כמו כן קשה על מה נקבע צום מיוחד ליום מיתת זכריה, ואם אכן נקבע למה לא נרמז בפסוק באופן יותר מפורש. ואכן נראה מדברי הגמרא שהתקשתה בכך וביארה ששקולה מיתת צדיקים. אך טעם זה קשה מה נשתנה מיתת זכריה מהרבה צדיקים אחרים שנהרגו ואף בזמן החורבן עצמו נהרגו וודאי הרבה צדיקים כמו יאשיהו שקונן עליו ירמיהו קינה מיוחדת ולא מצינו שנקבע תענית ביום מיתתו. (והרמב”ם כתב בהלכות תענית פרק ה’ הלכה ב’ “שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן”, פירש שצער מיתת גדליה אינו על מיתתו בלבד אלא על כיבוי הגחלת כאשר נהרג. אך אין זה פשט הגמרא. וראה ב”ח סימן תקמ”ט).
ואם נפרש את כל הפרשה על דרך פירוש הראשונים שהעתקנו במקום אחר נוכל לפרש שצום השביעי כאן אינו צום גדליה, אלא הוא הצום הידוע של החודש השביעי שהוא יום הכיפורים, שהוא צום החודש השביעי וודאי ככתוב (ויקרא טז, כט) “בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם”. ולפי דבריהם יבוארו השאלה והתשובה שבדברי זכריה כמין חומר. כי שאלו על מצוות הצום והמספד כאילו יש לה’ תועלת בתעניתם והספדם. ועל כך באה התשובה, וכי צמתם זה שבעים שנה הצום צמתוני אני, וכי אני צריך שתענו את נפשותיכם. ומה ששאלתם על צום החודש החמישי שקבלתם על עצמכם זה כמה שנים, יותר יש לכם לדעת, כי אפילו הצום הידוע שהוא מדאורייתא ואינו חידוש שלכם זה שבעים שנה, גם הצום ההוא איני צריך לעצמו, וכדברי ישעיה שאנחנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים “הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו וגו’, ואותם הנביאים מציין זכריה בעצמו (בפרק ז’ פסוק ז’) “הלא את הדברים אשר קרא ה’ ביד הנביאים הראשונים” שאיני מבקש אלא (פסוק ט’) “משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו”. (ולפי זה צום החמישי וצום השביעי מציין אל שני הצומות הכי עיקריים שהם תשעה באב ויום הכיפורים)
ולפי פירוש זה אין כוונת הנביא לבטל את הצומות כלל, אולי יתבטלו צומות החורבן בבניין המקדש ואולי לא הכל לפי הענין, אבל עיקר כוונתו להוכיח שאין ה’ צריך את התענית אלא את המשפט וצדקה. ולפיכך שפיר יאמר אותו דבר גם על צום השביעי שמדאורייתא והוא יום הכיפורים. (אכן בתיקוני זוהר דף נז עמוד ב כתב גם על יום הכיפורים דעתידין לאתענגא ביה ולאפכא ליה מעינוי לעונג, ואולי הבין מכאן שאף צום יום הכיפורים עתיד להתבטל בביטול היצר הרע ולא יצטרכו לענות את הנפש לתשובה ויהיה הכל בעונג כיום הפורים. וראה במפרשים שם ובפרי צדיק למוצאי יום הכיפורים אות ב’ שפירש שאכן לעתיד יתבטלו עינויי תשמיש המיטה ונעילת הסנדל אך לא האכילה ושתיה).
החודש השביעי עניינו ידוע בכל מקום שהוא חודש החג, ככתוב אצל שלמה (מלכים א פרק ח פסוק ב) “בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי”. ועיקר שמחת החג שבו הוא ביום תוקף החודש שהוא ביום ט”ו שבחודש. כשם שבחודש הראשון הוא חודש ניסן חוגגים את יציאת מצרים ועיקר תוקף שמחתו באמצעיתו. אע”פ כן כמו כן ישנם חגיגות מיוחדות ליום הראשון בחודש שהוא ראש חדש, והוא עצמו נקרא “חדש” כענין ‘מחר חודש’, ‘לא חודש ולא שבת’. שראש חדש הוא חגיגת תחילת החודש. ולכן נחגג כבר ראש החדש השביעי בראש השנה, ככתוב “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו”, וכן בראש חדש ניסן היו כמה חגיגות. כמו כן היום העשירי בחודש יש לו תוקף מיוחד של החודש, שבו כבר עברו עשרה ימים שלמים של החודש ונכנסו לתוקפו. ולכן נחשב העשור לחודש תוקף מיוחד כאשר מצינו בניסן “בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות”, וכן בתשרי הוא יום הכיפורים, שהוא ראש השנה ליובל, שהוא בעשור לחודש השביעי. (ופירוש עשור תמיד חטיבה שלימה של עשר כמו שבוע לעומת שביעי, כלומר הדגש הוא שכבר יש לנו עשירייה של החודש, ולא שהוא ביום העשירי בלבד).
כאשר גלו ישראל נהפך חגם לאבל וכל מועדם למספד, ומה נהפך לאבל, וודאי עיקר החג הידוע שהוא חודש השביעי. וכאשר אמרו איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר וודאי חשבו על השירים שהיו משוררים בימי ראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות בבית המקדש, ובכל שנה ושנה שהיו יושבים בגלותם ולא היו יכולים לשיר את שיר השם היה מגיע החודש השביעי והיו אומרים בתפלתם ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות והיו בוכים מאין הפוגות. וכמה הוכפל צערם כאשר בחודש השביעי הראשון לגלות ישראל וחורבן הבית, ונאספו דלת הארץ תחת גדליה בן אחיקם. ואהה איך נכפל שברם, ואולי באמצע סעודת ראש השנה בא ישמעאל הרשע והרג את מנהיגם ולא נשאר להם דבר. ויהי הדבר הזה בהם לאות ולמופת על עומק חורבנם, עד שכאשר צמו בחודש השביעי, אם ביום הכיפורים, אם בעשרת ימי תשובה ביום מיוחד שקבעו לצום לזכר הריגת זכריה, התערבב צום הכיפורים שלהם בצום תשעה באב, כפי שאנחנו קוראים ביום הכיפורים קינות ובכיות על חוסר כהן ובית וקרבן, נהפך מועדם לאבל ובכו בחודש השביעי.
ולפיכך כאשר חזרו ועלו בימי עזרא היה זה התרגשות גדולה, שאפשר לחוש אותה ממש כאשר קוראים את הפסוק (נחמיה פרק ז פסוק עב) “ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם” הרי בפעם הראשונה זה שבעים שנה הגיע החודש השביעי, ולא ישבו בני ישראל על נהרות בבל ובכו, אלא ישבו בעריהם ובארצם, ומיד התעוררו בחפץ גדול לעלות ירושלימה לעשות שם את חודש החג, והקדימו לעלות כבר לראש השנה, כפי שהיו נוהגים מבחריהם בזמן הקדום, ובשמעם שם את דברי התורה התחילו לבכות עוד, יען לא ידעו כלל מה הם הפסידו כל הזמן הזה, והיה התרגשותם עד לשמים. אז הרגיעם נחמיה ואמר להם “היום קדוש הוא לה’ אלקיהם אל תתאבלו ואל תבכו”, לא היום זמן לבכות, בכינו כבר שבעים שנה בימים כאלה ועשינו את ראש השנה ויום הכיפורים במגמת תשובה ובכי. אבל היום קדוש לאדוננו והנה חזרנו, “לכו אכלו משמנים וגו'” “וילכו העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה”, ואת התשובה והתענית דחו ליום שאחרי חג הסוכות שאז תיקנו את הטעון תיקון וכו’.
כאשר מתבוננים בכך רואים שרגע זה שבו נחמיה אומר אל תתאבלו לכו לשמוח, הוא ממש הפיכת הצום השביעי למועדים טובים. כבר היו מועדים מתחילה. אך כל ימות הגלות היו מועדים עצובים. והנה חזרו להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים. וכך מקווים אנחנו להפוך את צער ימי התשובה אל ימי שמחה וששון ומועדים טובים, בין אם נצום ביום הכיפורים וצום גדליה בין לא נצום, יהיה עיקר הזמן שמחת החודש השביעי ולא הינזרות ומספד שנעשה כל זמן הגלות ויצר הרע. (ולפיכך הרי זה מתאים ממש לדברי התיקונים על חג הפורים שכן הפורים בישרה עליית עזרא ובאותו הזמן אכן נהפכו ראש השנה ויום הכיפורים למועדים טובים ולכן הושוו גם במשלוח מנות, שכנראה כן היה מנהג החגיגה באותו הזמן, והוא גם רומז אל שילוח מנות ממי שנכון לו לאין נכון לו, כלומר שאין הכל תלוי בהכנה ובתשובה אלא בחסד עליון והארת פנים, וכבר כתב רמב”ן שהדר קבלוה הכוונה בימי עזרא ושם נתחדש תורה זו).
וילך משה
וילך משה. וכי לאן אתר אזיל דיימא וילך משה. ויאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא. הא איפכא דהליכה, נפלאה פרשה זו דפתח ביה איך הלך משה ומאי אמר, לא אוכל עוד למיזל. לא אוכל עוד ליכנס לארעא קדישא, והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה.
אמרה רבי ברכה, תא חזי, שירותא דאורייתא בראשית נח לך לך, סיומא דאורייתא הברכה האזינו וילך, דא לקבל דא, ב’ראשית ב’רכה, כתיב ביה ויברך אלהים, האזינו נח והא נ”ח בגימטריא אז”ן, לך לך דא וילך. לך לך לאברהם וילך למשה. תמן הוי מעילא לתתא, ראה שמע הלך. כהא דאמרינן עין רואה לב חומד כלי מעשה גומרין, כיון שראה בראשית וירא אלהים, שמע את נח, הלך אברם אל הארץ. הכא מתתא לעילא, הלך משה, ולא עייל לארעא קדישא, כהא דאמר והויה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ושוב האזינו השמים, עד וזאת הברכה ומית תמן לעיני כל ישראל. והא אית למישאל, מאי תרי הליכות אלה, חד לך לך אל הארץ וחד וילך ולא עייל לארץ, חד לך לך כפול וחד וילך בלחוד.
***
אמר רבי יצחק, מילה דא אוקימנא בצפרא דריש שתא. דכתיב ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. הך הנני הסכמה והכנה ואמירת הן. כבר נש דקם בצפרא ואמר מודה אני, מקבל אני את היצירה שלפני, מסכים אני שתהיה כמות שהיא, מרכין אני ראשי כלפי תבל ואלהיו, וישכם אברהם בבוקר ויאמר הנני, הנני לקבל הכל, הנני לשחוט את בני, הנני על כל מאי דתקרה בדרכי. בתר הכי כתיב ויקרא אליו מלאך הויה ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. בהא הנני שהסכים לשחוט את בנו הסכים ואל תעש לו מאומה.
דהא בתר דמקבל בר נש ומודה על כל הקיום, ובטיל נפשיה ורצונו וחלומו כלפי המציאות, ברזא דאברהם, בתר הכי מגיע למקומו דיצחק, דאיהו אמר הנני על קיום נפשו ורצונו גופיה עצמו, ויאמר הנני לקרב, הנני למלחמה, הנני לעמוד נגד המציאות ולהביא אותה אל חפצי, דהא חפצי אף היא נבראה מן העולם כדכתיב אברהם הוליד את יצחק. והך הנני כפולה אברהם אברהם דהא מילתא הוי כפול חסד דאברהם.
ודא רזא דתרי יומי דריש שתא, ואוקימנא דיומא קדמאה דינא קשיא, דהא יומא הוי יומיה דאברהם וביה קרינן והויה פקד את שרה, דביה קביל בר נש עלוויה מלכות שמים ואמר הנני לכל אשר תשלחני. ודא דינא קשיא דהוי בגו חידוש חסד אברהם, דהא עולם חסד יבנה, אבל בגו דא דינא קשיא דאמר תולה ארץ על בלימה וכל עלמא בטילה כלפי בוראה. יומא בתראה דינא רפיא, דביה קרינן עקידת יצחק, וביה החיות רצוא ושוב, רצוא באברהם ויאמר הנני ושוב ביצחק אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ודא דאמרינן עקידת יצחק תזכור, תזכור דאמרת אל תשלח ידך.
***
אוף דא הכא, ויאמר הויה אל אברם לך לך, דא הליכה ראשונה, כד אזיל בר נש בתר מאריה, כהא דלכתך אחרי במדבר, ברוח סועה וסער ועזב ית כל עלמא עבור אמת. וילך משה דא הליכה בתראה, דא הליכה דשיבה בתר הליכה, כד לא אוכל לצאת ולבוא, ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והויה אמר אלי לא תעבור.
ועל דא אמר ירמיה וקרינן ביומא תניינא דריש שתא, כה אמר הויה מצא חן במדבר, באתר דלכתך אחרי, הלוך להרגיעו ישראל. הלוך בהליכה תניינא להרגיעו מלכתך אחרי, ומצא חן בפני מרחוק הויה נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.
***
והא עשרה ימי תיובתא אית לאתבונן בהו. דכל זמני דאורייתא שבעה נינהו, כהא דאמר שבעים ושבעה. והך עשרה. כדכתיב (שמואל א כה, לח) ויהי כעשרת הימים. והא נינהו שבעה ושלש דתלת ימי חג נינהו תרי יומי דראש השנה וחד דיומא דכיפורי, ושבעה ימי חול. אמר רבי יצחק, קרא דא קרא רש”ז על עשרת הימים, ממעמקים קראתיך הויה. דבכל שאר זמני עבדין אנחנו בשבעת הימים, שבעת ימי בראשית דבהו קיימא אדם, לחוד בעשרת ימי תשובה נגענא בעמקא דבירא, ואגלי עלן תלת קדמאה בגילוי גמור, ואימני כתר חכמה בינה עם שבעת הימים למהווי עשרה ימי תיובתא בייחודא חדא.
השראה ומקורות
סוד ישרים ראש השנה אות עה
זוהר וילך
ליקוטי תורה לעשי”ת
נהגו לקרוא ספר קהלת בשבת חול המועד סוכות. נטעום בדבר טעם לאור הבנתו של המי השילוח באחד ממסריו היסודיים של הספר הזה.
ואלו דבריו:
“וגם מה שנאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו גם כן הוא תקיפות מאד. כמשל לאחד שעשה עטרה למלך, וקבע בה אבנים טובות. והנה בעת שהיה צריך לבא לפני המלך להראות לו אם קבע אותם בסדר יפה, פחד מאד אולי לא יסכים המלך על סדרם. וכשהתחיל לפחד עלה במחשבתו גם על עצם האבנים טובות, אולי אינם אבנים טובות, וצריך שהמלך יסכים עליהם שהם אבנים טובות. ואז לא פחד כלל, כיון שגם על עצם הדבר צריך להסכם מהמלך, אז גם על הסדר יסכים” (מי השילוח חלק שני מגלת קהלת ד”ה מה יתרון)
נעמיד את הנקודה הזו על רקע מהלך ימי החודש הזה. ראש השנה הוא “היום הרת עולם”, היום הנחגג כיום הבריאה, זה היום תחילת מעשיך, בו נברא העולם, והאדם המוצא את עצמו נברא, מוצא עצמו מחויב להצדיק את קיומו. טבעו של האדם שהוא עומד בדין, הוא אינו יכול להיות בלי טעם מספיק להיותו, הוא מנסה לתת צידוק נכון להיותו, על ידי שיוכיח לעצמו שהוא שווה, ובניסוח הדתי הפשוט, לדעת שבריאתו משתלמת לבוראו, שהוא לא ברא אותו לחנם, יש לבוראו נחת רוח, רווח ותועלת מקיומו. לזה נטיית האדם תמיד מול דין ראש השנה, דין הקיום, הקיום שהאדם מוצא את עצמו בו ללא הכנה מצדו, הוא למהר לעשות עבודה בכדי להצדיק את קיומו. זהו הנקודה הראשונה הנעמדת בראש השנה ביחס האדם אל הווייתו ; הוא לא יכול להיות קיים לחנם, הוא חייב למצוא דרך להצדיק את קיומו.
כל מה שאנחנו קוראים לה עבודת השם, עבודה שיכשיר אותנו לזכות בדין ראש השנה ויום הכיפורים, כולו ניסיונות להצדיק את הקיום על ידי כל מיני עבודות פרטיות, מצוות ומעשים טובים, שעל ידם יהיו החיים שווים לחיות, ולא יהיו לחנם. כאן מתעורר אל האדם מצוקה חריפה, וכי מאיפה ידע אדם את אשר יוכל לעשות להצדיק את קיומו אשר על סודו איננו יכול לעמוד, וכל מעשה אשר יעשה לא יהא אלא בדיו הספק, שמא יוכשר בעיני אלקים, ושמא לא יוכשר. אין לו אלא לבטוח ברחמי הבורא, שלא יעזוב אותו, וידון אותו לכף זכות, יעביר לו על פשעיו וטעויותיו, ויצדיק לו את קיומו. זהו נקודת יום הכיפורים, שבו מתגלה רחמי הבורא, שיוותר ולא ידרוש את הצדקת הקיום בכל חומר הדים, יתפשר ויקבל את התשובה, ובין כך ובין כך נוכל להמשיך לחיות, חיים שאינם לחינם לגמרי.
עד כאן הגענו בכל עבודתנו ויגיעתנו בראש השנה ועשרת ימי תשובה, שהוא כלל העבודה והיגיעה שהאדם יכול לתת בחייו. אחרי כל זאת, ישנו שלב שלישי, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמתי, והרבה יותר משחרר ומבטיח, מכל השלבים הקודמים. הלא ידע האדם, שגם אחרי כל מה שיעשה, ולו יחיה אלף שנים פעמיים ולא יבא לידו שום חטא ועוון, הלא לא הצדיק בכך אלא את חייו בעצמו. כלומר את פרטי בחירותיו ומהלכיו בחייו. אבל היוכל להביט נכוחה מול פני כל היקום, לומר הצדקתי אותו, הנה אני יודע על מה שווא בראת כל בני אדם. והיכול להצדיק את כל הקיים, את השמש את הירח ואת הכוכבים, את מיליארדי הגלאקסיות ואת כל הטוב והרע הנמצא בהם? ברור לי, שככל שינסה הוגה מסוים בהגותו להקיף כמה שיותר מכלל הקיום המוכר לו, לתת פשר והצדקה לכולם, כאשר אנחנו מודדים את מידת הצלחתו של ההוגה בכמה מכלל חלקי היצור יוכל לכלול ולהכניס בכלל הגותו, עדיין יישאר רוב הקיים לא מוסבר ולא מוצדק. הפתרון הקל, שרבים במחוזותינו יאמצו אותו, הוא לנסות להתעלם מכל מה שלא נכנס לתיאוריה, להסתגר ולהצטמצם בגבולות המוכר המוסבר והמוצדק, תוך כדי המצאת תיאוריה למה מזה יש להתעלם, וכל זה איננו שווה.
יתר על כן, מתגלה לנו בכאן שיש חסרון הרבה יותר עמוק והרבה יותר מהותי בכל ההצדקה שנסינו לתת לקיום. כל ההצדקה שלנו לא באה אלא אחרי שהוא קיים, נסינו לעצב ולתת צורה לחומר, לקיום, באופן שיצדיק אותו. אבל הלא איך יוכל הצורה, שבאה אחרי הקיום, לתת הסבר וצידוק לקיום שהיה לפניה? נמצא כאן ממש כשל לוגי, איך יוכל המעשים שאנו עושים להצדיק את שלא עשנו, כלומר את העובדא שיש בכלל משהו ולא כלום. הלא כל עבודת ההצדקה שלנו לא הגיעה אלא עד לנקודה שבו כבר יש משהו , שאותו משהו יהיה ראוי לשמו ולתוארו, אבל מה עם העצם, עם החומר, עם הקיום, עם מה שהוא הקיום בעצמו, אותו לא הצדקנו ולא נוכל להצדיקו במעשנו והגותנו בשום אופן.
זהו משל האבנים הטובות של מי השילוח, כל זמן ששאלת האמן הוא על סידור האבנים, על יופי ליטושם, על צבעם, ועל מכלול תכונותיהם, יכול הוא לנסות ככל יכולתו לקרב את הייצור אל השלמות, ועדיין הדבר בספק אם יוכשר. ברגע ששם לב שלא את תכונותיהם בלבד הוא צריך לסדר, כי אם על עצמם, הלא מי אמר שאלו אבנים טובות אם לא המלך, ומי נתן קיום לקיום אם לא השם בעצמו, נעשים כל מאמציו וחששותיו על תכונות יצירתו לחיוורים מול השאלה הזאת, השאלה שלא יוכל לענות עליה לעולם, ואין לו להגיד אלא שהקיים קיים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי היש הוא טוב והאפס איננו. ושוב משוחרר הוא מלדאוג על הפרטים, כי אינם חשובים, והכלל, הקיום עצמו, נושא וכולל בתוכו את כל הפרטים.
ויש לומר שזהו הבנת ועבודת חג הסוכות, המסתכם ביום דין ותפלה בפני עצמו, הושענא רבה, כאש אחרי כל עבודת הימים הנוראים יוצאים השדה, אל העולם, אלא המציאות החיצונה, אל חג האסיף, ונפגשים עם הכלל אשר כל מאמצינו בפרטים לא יתקרב להצדיקו, נוגעים באותו העומק שבו הוא איננו צריך הצדקה. מה שיש הוא הטוב.