ויהי לי שור וחמור

ומה? לעולם מגיע ומתאים לצדיקים שיהיו תחת האורות, שינצנצו ויזהירו כמיטב הסלבס, שיהיה ברומו של עולם הזוהר האורות והנצנצים. לא שזה הם, אלא שזה רמת העוצמה הגנוזה בנפשם. האור הגנוז בהם. ברור כל זה משחק חיצוני. אבל זה העוצמה של העולם, ואמור להיות לבוש מתאים לבטא את הפנים.

ויעקב אבינו שלח לעשיו ויהי לי שור וחמור וגו’, וביארו בזוהר שמנה את כל מדרגות הקליפה, אמר שכולם יש לו, אחי יש לי כל, ואני אפילו מסוגל למצוא חן בעיניך ולחפש את החן בעיניך. והזוהר אומר שאילו ידע עשיו מה יעקב עשה לו כאן היה מתאבד. כן.

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום

ספר בראשית הוא סיפור היווצרות העולם והיווצרות עם ישראל מתוכו. הוא אינו מספר את סיפור גיבוריו תוך התעלמות מן ההקשר שלהם, אבל טורח להדגיש כיצד יצא שת אחרי שנהרג הבל וגורש קין. כיצד ניצל נח אחרי שדורו חטאו ונטבעו במבול. כיצד נפרדו כל הגוים בהפלגה וכיצד יצא אברהם מתוך שרשרת הדורות שמנח ועד אברהם ותולדות תרח ובניו ומשפחתו.

עדיין, פרשה זו יוצאת מן הכלל. את כל שאר פרשיות התולדות שקדמו לכאן ניתן להסביר עדיין כתהליך ההגעה עד לאיש הנבחר שהוא גיבור הסיפור, כמו עשרה דורות שמנח ועד אברהם, שאמנם אין כל אישי אותם הדורות חשובים אבל זקוקים אנו לספר אותם להמשך הסיפור שנבין מאיפה יצא אברהם, או כיצד ניצל העולם במבול על ידי נח הצדיק, או כיצד נדחו זרע קין ונמשך העולם משת הצדיק. וגם על תחילת תולדות עשו ניתן לומר כן, שהרי הכתוב מספר כיצד נבדל יעקב מעשו וכיצד נבדלו דרכיהם בכמה אירועים שונים. אבל כאן כבר הבדלה זו חלוטה לכאורה. כבר חזר יעקב עם משפחתו שלם לארץ כנען. כבר הלך עשו לדרכו ולארצו לארץ אדום. מה ענין כל תולדות עשיו אחרי כן וכל תולדות בניו ומשפחתו ושרשרת מלכיו.

ולא עוד, אלא שהולכת פרשה זו ומגיעה עד לימי שאול, והיא מספרת את תולדות המלכים אשר מלכו בארץ אדום בזמן מקביל לזמן שהיה עם ישראל מסתובב עוד בארצו בלי מלך. יש כאן מין סיפור צללים מקביל לכל ההיסטוריה של עם ישראל. אם לכל אורך התנ”ך אנו קוראים כיצד זרע יעקב ירדו למצרים, יצאו משם, הסתובבו במדבר, נכנסו שוב לארץ, וכיצד נחל יהושע את הארץ וכל ספר שופטים. הרי הסיפור הזה מספר שלאורך כל הזמן הזה היה משהו קורה באדום והיו מולכים שם מלך בלע ויובב וכו’.

אפשר להסתכל על זה בהרבה דרכים, אבל נאמר שיש כאן מין אמירה לבני ישראל הקוראים את התורה הרבה שנים אחרי כן כאשר כבר יש להם מלך וארץ ועם מסודר והוא מלמד אותם את התורה (ככתוב בספר דברים), והם קוראים את סיפורי האבות כיצד היה אברהם נאהב וגיבור וכיצד היה יעקב מוצלח ונאהב וגיבור. והם מתמלאים תחושת גאווה טובה כיצד הם כה מסודרים וטובים ויש להם הכל וכל סיפור בראשית הוא עליהם. ופתאום יש פרשה שכמו לוחשת להם כן הכל טוב ונכון ויפה, אבל אל תשכחו שבמקביל לכל זה הרי אחיכם בני עשו היושבים בשעיר (לשון הכתוב בדברים) כבר היה להם מלך שמונה דורות לפני שאתם חשבתם להמליך מלך, וכבר היה להם שבעה אלופים קודם לכן, ויש עולם שלם שמתנהל לו כאשר אתם ישנים, וצריך לשים לב אליו ולזכור אותו לפחות.

במילים אחרות אפשר לראות בפרשה הזו מין התנגדות סודית לכל המגמה של כל ספר בראשית. שכל הספר הוא סיפור ברור של היווצרות הסדר והטוב והבדלה ברורה של הטוב מתוך הרע להתקיים בעצמו. והסיפור הזה לוחש שעדיין במקביל לכל זה יש עוד צל, יש עוד צד של כל הדברים, ושכל הדברים הנמצאים בצד האור אינם שלמים אלא כאשר יודעים גם את הצד הזה.

אי אפשר להתחמק בכאן להמשיך אל דברי הזוהר (אדרא רבה דף קכח עמוד א) שפתח בו רשב”י בפסוק ואלה המלכים, ושאל על מה נכתב והרי כמה מלכים היו בעולם, אלא רזא דרזין הוא. ופירש הענין על ספירות של עולם התוהו שנוצרו טרם היווצרות האצילות, שעל זה נאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן. ודרשו בו מאמר המדרש שאין להסתכל מה לפנים משל למלך שבנה פלטין על האשפה אין רצונו שיזכירו שמו על האשפה.  לא נדרש כאן את הסוד אבל די כאן לראות שהפשט שהצבענו עליו מוביל לאותו דגם של צד צללים מקביל לכל סיפור בראשית הנרמז בפרשה זו.

יעקב ועשו קין והבל

דיברנו בסעודת שבת מהלך על יעקב ועשו, מסתמא כבר מוזכר ומדובר סביב זה ואני חסר פרטים או טועה, רק רושם לזכרון ושמא יש מי שיכול להשלים.
 
ויכוח בין שתי אחים מתחיל בעצם מקין והבל. ושם בנין אב להכל. האריז”ל כבר דרש הרבה בשער הגלגולים על זה ואחרים. ועל פי פשט קראתי או הבנתי מהמחקר שזה בערך המחלוקת בין אנשים אורבאניים – שזה בעולם העתיק אנשי שדה ואגריקולטור. ואנשים נומאדיים – שזה אנשי צאן ומקנה. בפרשת בראשית קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. חז”ל מתארים את המחלוקת הבלתי אפשרית ביניהם שקין אמר להבל ירעה את צאנו איפשהו שלא קרקע, וההיפך. אנשי העיר והשדה תמיד מסתכלים על הנומאדים כגנבים – כמו הצוענים והבדואים. הם רועים צאנם איפה שמתאפשר להם ולפי מבט אנשי העיר הקבועים הם פראזיטים על המשאבים שלהם. ליסטים אתם שגנבתם ארץ שבעה עממים. בני ישראל נהגו במדבר ממשה רועה הצאן ואז ירשו את הארץ המובטחת להם, הנומאדים כבשו את האורבאניים. משה באמת לא נכנס לארץ כי שייך להבל. המחלוקת בין לוט לאברם שדרשו על הגזל מתכתב מאד עם דבר זה. אברהם היה איש נומאדי, כבר כתב רמב”ן שלא היה לו ישוב קבוע. גם לוט איתו ויאהל עד סדום. אבל אברם תיקן את הבעיה בנומאדיות לא נהנה מן הגזל. לוט בילבל הבטחת הארץ שהיא קבועה ואמר שהכל שלו.
 
אנשי העיר ממהותם יותר מוסדרים וקבועים ולכן קין רוצח את הבל. תמיד מידת הגבורה. הבל יותר חולמני יותר אמני כזה כמו דוד שמסתובב עם הצאן שלו ומשורר שירים. כמו משה שנוהג את הצאן שלו אחר המדבר ומוצא שם אלהים. האריזל דרש הרבה על מראה הסנה שמשה הוא הבל ושם קיבל נשמה זו. תמיד אנשי התעשייה טוענים על אנשי הרוח שהם עוסקים בהבלים ופראזיטים שלהם.
 
שאלת רבקה אם כן למה זה אנכי ותשובת השם מזכירה מאד את שאלת קין גדול עוני מנשוא. (כבר אמרתי בערב שבת בוידאו שלי). ותשובת השם היא ממש המענה שם אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. זה ממש שני גוים בבטניך ושני לאומים ממעיך יפרדו (אם תטיב ואם לא תטיב), ולאום מלאום יאמץ (ואליך תשוקתו) ורב יעבוד צעיר (ואתה תמשול בו). קין צריך לקרקע, עם ארץ אדמה, לכן כאשר גורש התלונן נע ונד. הבל לא היה לו בעיה עם נע ונד הוא אוהב את זה. בסוף קין בנה את העיר הראשונה וישב בארץ נד קדמת עדן ויהי בונה עיר.
 
יעקב איש תם יושב אהלים פירושו על פי פשט איש אהל ומקנה, משרש יבל נכד קין אבי יושב אהל ומקנה, עשו איש יודע ציד איש שדה, איש נוטע שדות ובונה ערים. זהו ממש המריבה בנחלת שתי עולמות שדרשו. לכן כאשר נהיה מריבה ממשית ביניהם יעקב בורח ללבן לרעות בצאן. ושם אין לעשו בעיה איתו. רק כאשר הוא חוזר ליצחק אביהם לעיר אז יוצא עשו לקראתו. וכאשר יעקב מרגיע אותו שאינו בא לקחת את עירו מידו הוא נרגע ושב למקומו.
 
אברהם היה כמו יעקב. יצחק היה כמו עשו. ויזרע יצחק בשנה ההוא יצחק לא יצא מהארץ היה איש של הבטחת הארץ. היה איש עיר ושדה ויצא יצחק לשוח בשדה. לכן אהב את עשו שהיה כמותו איש שדה. רבקה היתה כמו אברהם וינחם יצחק אחרי אמו. היה בה מידת החסד כמו משפחת אברהם בסיפור ההשקאה. לכן רבקה אוהבת את יעקב ולכן שלחה את יעקב אל משפחתה כאשר איים עליו עשו. מידת החסד של אברהם הוא הכנסת אורחים זהו הכנסת אורחים ערבית לעוברי דרכים. כאשר אין קביעות של עיר ושדה אז צריך אימון בחברת בני אדם שיכניסו אורחים. עד היום בחברות נומאדיות ערך הכנסת אורחים מקודש עד מות. ראו ערך לוט המסמל את זה יותר מאברהם ומה עשו אם בנותיו לקיים מצות הכנסת אורחים. בעיר יש רצח. תמיד הרצח בתנך מיוחס אל העיר וזה כל עגלה ערופה. כי העיר היפך זה מידת הגבורה קין ושם יש גבולות ברורים כי האימון שלהם בחוק ומשפט כמו אנשי סדום ושם יש רצח. לכן קול הרצח צועק מן האדמה דייקא. מי שאמרו דם ארץ אדמה שם צועק הרצח תמיד.
 
כמו תמיד הבכור בפועל הוא קין עשו פרץ. ואחרי כן יוצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. הקטן יותר חולמני ובסוף מנסה לקחת גם חלק אחיו הגדול. גם ראובן בן יעקב היה הבכור ישר שאת ויתר עז. האריזל מקשר יתר שאת לאם תיטיב שאת. ובסוף נלקח ממנו וניתן ליוסף החולמני. והמלכות ליהודה. זהו גם הסיפור של כיבוש הארץ מיד כנענים וכל ההבטחה לזרע אברהם כלומר ליצחק.
 
יש זמן שהמלכות והכהונה חוזרים לקין הראשון. וזה שמואל מתתיהו. יעקב יש לו חולשה ברגליו שכן ידו אוחזת בעקב עשו. ולכן תקע מלאך עשו בכף ירכו. במילים אחרות הגניבה שגונב יעקב ויהודה והבל את הבכורה והמלכות מקין תמיד חוזרת להרוס אותו כי בדין תובע עשו וקין וקרח את חלקו. לכן הזוהר אומר עדיין משלמים על מכירת יוסף כי עדיין נשאר חוק התביעה ההוא. הזוהר אומר ששמואל חטף את ירך יעקב בחזרה מיד סמאל. ולכן שמואל הרמתי היה נביא ושופט. מתתיהו היה כהן וגם מלך יתר שאת ויתר עז כי חזרו להתתקף בכח הבכורה הראשונה של קין.
 
יצחק וישמעאל הם אחים שלא רבו כמו שאר האחים ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. יצחק קינא ביעקב על כי ירש את מקומו שהרי יצחק היה בן אברהם אבל לא היה כמותו ויעקב היה כמותו. תולדות ישמעאל הם י”ב נשיאים ותולדות יעקב הם י”ב נשיאים אבל באמצע היה יצחק ולא נספר שם.
 
בזמן המודרני קין רצח לגמרי את הבל וכבש כמעט כל שהיה לו. כבר לא נשאר בעולם שטחים למרעה בלתי מיושבים. הכל שייך לאיזה קין ועל הכל הוא שולט בגבורותיו וסדריו. מעט הבל שיש הם בחינת ידו אוחזת בעקב עשו שעשו מלכות הרשעה רומי שהם התחלת סדר זה בעולם נותנים כמה שקלים לאנשי החכמה. אפילו אנשי הגלות כמו יעקב שגלה שחזרו מן המרעה לכבוש את הארץ לא הצליחו להיות אנשי מרעה היושבים בעיר, בסוכות אלא בנו עיר בירושלים כמו קין. אבל התקוה הוא ידו אוחזת בעקב עשו ורב יעבוד צעיר שניצוץ אחד יש משהו אחד של יופי הבל היופי שיכול לקחת את כל קין וזה המשיח.

פרשת תולדות תשע”ו

יותר ממה שמעניין אותנו פשט הכתובים או הבנות היסטוריים, מעניין אותנו שוב הקשר שלנו או ההתייחסות שלנו אל הסיפור. עתים נשמע החזרה אל השאלה הזאת כסוג של חזרה טרחנית אל היסודות או הכללות, כשואל אם כבר הגעת עד פרשת תולדות בוודאי כבר ביררת לך לפני בראשית מה לך ולכל הסיפורים האלה, מה זו החזרה כל פעם אל שאלות הנסוד, בצורה כזו לא ניתן לחיות טוענים, צריך לקבוע לך את היסודות ואת הכללות ושוב אפשר להתעסק בפרטים בניחותא.

בקראי בספר הזוהר על הפרשה שמתי לב איך הזוהר כדרכו, מתחיל עם שורות פואטיות ארוכות בשבחה של התורה. שוב יתמה השואל וכי זה ספר על שבח התורה הלא הספר אמור לפרש את התורה. אבל הזוהר נכתב בצורה חיב, בסיפור הדברים ממש איך החכמים שבה נפגשו והתיישבו לשיעור לימוד ושאלו זה את זה ואיך התפתחו הבנותיהם וכו’, (בשונה מעריכת התלמוד, שאמנם גם הוא בנוי בשקלא וטריא בין החכמים, אבל נערך כתמצית דבריהם על סדר המשנה ולא כסיפור ממש). וממילא הוא נזקק מדי פעם כאשר עלה השאלה בליבו לחשוב מהו התורה הזו בכלל ומה עניינה, וממילא מרחיב איך הוא רואה את תועלת התורה ושבחה.

והנה הגענו מכך אל נושא הפרשה עצמה בפשט, ומה שנרצה לבאר בה. כי בפרשה זו לראשונה בוטא בפירוש את מגמת הוצאת סיפורי האישים שבה מן הפרטי אל הכללי, כאשר הלכה רבקה לדרוש את השם על הכאב שלה ויאמר השם לה שני גוים בבטנך וגו’. כלומר המענה על שאלתך הכי אינטימית הכי מיידית והכי פרטית הוא שאין כאן סיפור שנוגע אל העיבור הקטן שלך אלא מתחולל כאן משהו כלל היסטורי על שני גוים המתבגרים זה לעומת זה ומה שאת מרגישה באנכי הפרטי שלך אינה אלא  הגוים השלמים האלה.

אבל מה זה עוזר לי, וכי הכאב שלי פוחת או דווקא מתגבר, כאשר לא את תמיהתי בלבד אני צריך לשאת , “אם כן למה זה אנכי”, אלא גם אץ פליאת היצירה כולה, “למה רגשו גוים”, ו”על מה כל בני אדם”. ארצה להגיד כי בתנועה זו עצמה ישנם שני דרכים, שנסמן אותם בתור יעקב ועשו, יש הכללה והפשטה מעיקה ויש הפשטה והכללה גואלת, כאשר נראה.

את מועקת ההכללה או החתירה אל ראייה כוללת של הכל, ושאלה על יסוד היסודותה מכירים אנו כולנו, וכמו במשל השאלה שהתחלתי בה. מי שנמצא בתוך העולם הרי לכל היותר מטריד אותו פשט פסוק זה או רמב”ם אחר, ואין בזה כלל אותו מועקה כמו מי שמטריד אותו לשם מה כל הרמב”ם הזה או כל התורה הזו, שאלה שיכולה לקחת מהאדם את כל שיווי משקלו. וכך הדבר בעולם, מי שנמצא בתוכה הרי מוטרד מאיפה יאכל מחר או איך יסתדר עם זה או זה, אבל מי ששואל כל העת למה כל החיים האלה וכל הקיום הזה, יש לו שאלה הרבה יותר גדולה וטירדה עמוקה לאין ערוך ממנה.

הרי זה כמו שאמר עשו כאשר ביקש יעקב את הבכורה, “הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה”, הנני רואה את החיים כולם ואין בהם קיום, הכל הולך למות, אם כן למה לי בכורה. הן אם מדובר על קנין עולמי והן כפירוש רז”ל שמדובר בעבודת השם, למה לי מה שבפרט אם לכלל כולו אין קיום. אמנם, “ויבז עשו את הבכורה”, זוהי דרך שהורסת את הכל. וסוף גם התחרט על זה כי אם אין קיום צריך אני להילחם על קיומי בעולם ולקחת מה שאפשר.

יעקב ייצג עין אחרת. בוודאי אין הוא חי בתוך בעולם ובתוך קיום יומיומי. אך הראייה המופשטת שלו נותנת לו חירות, היא מאפשרת לו את החיים במנוחה. וגם אם אינו שם על הכללים והחוקים, ויעקבני זה פעמיים, אין זה מרוב היותו תקוע בצורך אלא אדרבה מהיותו משוחרר מן הפרטים, ואם נצרך להשתמש ברמאות ישתמש בזה, וכן בכל כלי העולם.

האם יןדע אני את דרכו של עשו כפי שהצגתי? לא, בדרך כלל נראית טענתו של עשו יותר עקבית, וזו של יעקב כמין חלום נאיבי המאמין כי יש פתרון גם אם אינו יודע אותו מעבר לקלישאה. אבל “מעשה אבות סימן לבנים”, מה שיש לי הוא סימן כי יש דרך כזו, והתנוצצות שלה כפעם בפעם. וכך אמר הנביא עובדיה (הפטרת וישלח) כי בפועל שולט עשו. אבל יבוא זמן “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”, כי משפט נצרך כאן לעשות צדק עם טענות עשיו, והיתה להשם המלוכה.