והאלהים ניסה את אברהם -רצוא ושוב

והאלהים ניסה את אברהם. המפרשים הלכו לחפש את פשר מילת ניסיון כאן. ורז"ל הרחיבו ואמרו שהיו עשרה נסיונות וזה אחד מהם. אבל בפסוק לא הוזכר הניסיון אלא על זה. הוראת המקרא מורה ובא שהנסיון נאמר דווקא על דבר חד פעמי. כעין שכתוב לבעבור נסות אתכם בא האלהים, בפרשה הבאה להצביע על החד-פעמיות של מעמד הר סיני. פירוש הדבר שיש דברים קבועים. לשבת בארץ ישראל ולקיים את התורה זו המטרה הקבועה, זה לא ניסיון זה מצוה או הטוב בעצמו. אבל הנסיון – בין יהיה פירושו פירסום ובין יהיה פירושו מבחן – הוא הדבר שאינו נמצא עבור עצמו אלא עבור משהו אחר. בין יהיה מטרת הנסיון לבחון את אמונת הלב ובין יהיה מטרתו לפרסם משהו הרי הנסיון הוא מעשה שכולו סימן ואות להראות דבר מסוים, אבל אינו נמצא עבור עצמו.

אם כן פשוט למה נקרא העקידה בלבד נסיון. כי כל שאר הדברים שעשה אברהם הם מצות ודברים טובים לכשעצמם, ועדיין אנו לומדים מהם ללכת לארץ ישראל ולהכניס אורחים ולקרוא בשם השם וכו'. אבל העקידה הוא הדבר שבמפורש אינו הדבר הטוב עבור עצמו – 'אשר לא עלתה על ליבי זה עקידת יצחק', ואדרבה לענין מעשה אנו לומדים יותר מן המלאך שנשלח לחזור בו שלא ישחוט את יצחק, ואין אנו שוחטים בני אדם להשם. אם בכל מעשה האבות הם סימן לבנים, כמו שאברהם ירד למצרים כן נרד אנו, כמו שאברהם מל את בנו כן אנו, בגלל שיעקב תקע כף ירכו על כן לא נאכל את גיד הנשה, נבדל מכך מעשה העקידה שאנו זוכרים כנסיון אבל לא כסימן לבנים, הוי אומר יש לו מסר אבל המסר שלו הוא לא המעשה עצמו אלא משהו אחר.

ומה הנסיון בא לעשות. הוא בא לברר עיקרון חשוב מאד, שהוא כל כך חשוב שלא היה אפשרי להראותו בעולם עד תכליתו אלא דרך המחשה כה קיצונית. (גם כאן אין הפרש בין נפרש נסיון כמבחן שיהיה ענינו הבאת הדבר לידי פועל בעולמו הפנימי של אברהם, בין נפרש פרסום שיהיה ענינו הבאת הדבר לידי פועל בעולם החיצוני). והוא העניין שנקרא גבול אהבת השם. או אהבת האמת או אהבת הטוב. שהרי אברהם אבינו ביקש לחדש מהפכה לעולם. הוא ביקש להנחיל דבר כזה שנקרא התנהגות לפי האמת. ובאמת שיתעוררו בזה ספיקות רבות, עד כמה יש לאדם להתמסר לאמת. הרי עוד חובות אהבות ושנאות לאדם, הוא אוהב את בניו ואת עצמו ואת אשתו וכו', והאדם הרגיל אומר נו וודאי האמת הוא דבר חשוב אבל זה לא אומר שצריך להקריב עבורו את כל החיים. מסתמא יש איזה מקום לעשיית האמת אחרי הצהריים בין העבודה להשכבת הילדים. או מוצאי שבת בחורף. אבל בשאר הזמן הרי יש לנו חיים לחיות ודאגות לדאוג וכו' וכו'. והרי הם בעצמם נראים דברים טובים.

כמה רמיה עצמית ייתכן בטענה הזו. כל אדם יכול לומר אני לא מקריב את החיים עבור האמת שהרי אני איש טוב שצריך לדאוג למשפחתו וכו'. אבל זה התירוץ הקל בעולם. הרי האמת שהוא לא דואג למשפחתו עבור הטוב שבו אלא כי הוא אוהב אותם. אז הוא פשוט מעדיף את נוחיות אהבתו על האמת, לא שהוא הגיע לידי מסקנה שהאמת הוא שהוא צריך לדאוג למשפחתו ולאהוב את ילדיו. כמה נואלים אנשים שקוראים את בנך את יחידך אשר אהבת והם חושבים שאלה טענות 'מוסריות'. אלה לא טענות מוסריות אלא טענות של אהבה ורחמנות של אדם על בנו. אלו אהבות טבעיות. ואם המצאנו 'שיטה' וקראנו לה 'שיטה מוסרית' ותוכנה היא שיש לאדם רק לדאוג לדברים שמטבעו היה דואג להם, לפחות היה צריך לחשוד בעצמנו שזו לא שיטה מוסרית אלא שיטה אנוכית לפני שטוענים על התורה בשם אותה אנוכיות/מוסריות. (ואיזה מין בדיחה עצובה זו לקרוא לזה נסיון העקידה להתגבר על ה'מוסר'. וכי זה דבר קשה להתגבר על המוסר שזה נקרא זכות העקידה? הרבה מאד אנשים אני מכיר שמתגברים בכל יום בקלות על המוסר… קשה זה להתגבר על אהבות ורחמנות טבעיות).

והאמת שאברהם אבינו בעצמו לא היה ברור לו שהוא רציני בזה שהוא אומר שהוא אוהב השם, והוא מנסה לייסד עם אוהבי השם. וכל הזמן היה לו עדיין ספק נכון אני עובד השם כשזה הולך לי, אבל מה אעשה כשזה יתנגש עם האהבות הטבעיות הכי בסיסיות שלי, עוד איני בטוח. ועל יסוד כזה וודאי אי אפשר לבנות עם שהגדרתה תהיה שהיא אוהבת השם. אבל באמת מה הוא יכול לעשות להבטיח את זה לעצמו. כדי לפתור את הספק הזה בא האלהים וניסה את אברהם. ואמר לו אני אבקש ממך לעשות את הדבר המנוגד בתכלית אל האהבה הטבעית. את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. ואברהם שמח שניתנה לו הזדמנות להוכיח לעצמו לעולם ולעם שהוא מקים שאכן, אהבת השם עדיפה על כל זה ואין בכך ספק כלל.

ומה האמת? האמת מנקודת המבט האובייקטיבית הוא שאין רצון השם בכך שהאדם יעזוב את הכל. לא תוהו בראה לשבת יצרה. זוהי האמת המאוזנת מנקודת המבט האלוהי. אבל האיזון הזה הכולל בעצמו כל הקצוות אינו ביכולת אדם להשיג בפני עצמו. האדם הוא יצור מוגבל והוא חי בעל כרחו בעולם של הגבלות. כשאדם יאמר נו וודאי אני אוהב השם אבל אני גם אוהב את אשתי, זה לא יכול להיות בהתחלה כמו שזה באמת שהוא אוהב השם עד אין תכלית ואוהב את אשתו עד אין תכלית. ואם הוא חושב שהוא המאוזן החי כפי רצון הבריאה הוא מרמה את עצמו. הוא סתם אחד שאוהב בעיקר את עצמו ובשעת הפנאי גם את השם. כדי לפעול בעולם האדם צריך האדם להוכיח לעצמו בתור נסיון שהוא אוהב את השם בלבד, ויקריב גם את בנו עבור זה. דווקא אחרי שהוא עובר את הנסיון הזה והוא מראה לעצמו ולעולם שהוא אוהב את השם בלי סוף, אז בא אליו מלאך השם מן השמים ואומר אבל אני זה שבאמת רוצה שלא תעקוד את בנך. אז הוא אוהב את בנו יחידו כמו שהמלאך מן השמים רוצה, כמו שהאמת האוביקטיבית השמיימית הוא שצריך בני אדם חיים על האדמה עובדים את השם.

לפעמים יש בני אדם ובמיוחד צעירים שנמצאים בשלב 'והעלהו שם לעולה', הם רוצים כל הזמן להוכיח את ההתמסרות שלהם לאמת ולטוב ומקריבים עבור זה את הכל. באים אנשים מבוגרים יותר שכביכול מכירים את האיזון הנכון ומנסים לצנן להם את ההתלהבות בשם האמת שצריך להיות ישוב העולם וכו'. זה ממש השטן שבא להניא את אברהם מן העקידה. ומה אמר לו אברהם, וודאי טענותיך צודקות, הרי בפירוש אמר אלהים ביצחק יקרא לך זרע, אבל אני כעת לא מסתכל על זה, אני לא אלהים אני רק אדם, אלהים יכול להיות כל הצדדים בפעם אחת, אני אדם ואני צריך קודם לכל דבר להוכיח שאני אוהב השם בלבד. ואם בסוף לא יתקיים ההבטחה שאלהים יסתדר כבר, הוא יודע איך. אני לא רוצה ולא צריך לדעת כעת איך. התנועה האנושית הוא בהתחלה רצוא, אני מקריב הכל עבור האמת. ואם מצד האמת השמיימי יש בזה אפילו חטא אינו מסתכל על כך, רק מצד מלאך השם מן השמים יכול לבוא הציווי של השוב, ותוכן המלאך הזה הוא 'מספיק', 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה'. כבר הוכחת שאתה רציני. עכשיו לך והתנהג כאחד האדם כי כך רצון העליון. והאדם המגיע לשלב הזה יודע ומרגיש בנפשו את ה'עתה ידעתי' הזה, ואז הוא חוזר אל נעריו.

להבין לליבו של אלהים – בין איוב לאברהם אבינו

צריך להבין לליבו של אלהים. בני אדם מסתובבים בעולם וקוראים סיפורים ומדברים על נסיונותיו של אלהים את אברהם ואת איוב ומסתכלים במעשי האלהים אם טוב ואם רע ומתפלספים וחוקרים ודורשים בתורה ובמוסר ובמחשבה על מעשיו ויצירתו ותוצאותיהם. אבל אף אחד לא מנסה להבין איך אלהים מרגיש. איך כל הענין הזה נראה מבחינתו. הרי בכדי להבין שום עלילה ספרותית כנכון צריך להבין ללב של גיבוריו, צריך לצייר את נפשם וליבם כל כך עד שמרגיש אמפתיה איתם, עד שמבין לליבם של הגיבורים. אם גיבורו הראשי של התנ"ך הוא האל, משמע אם רוצים אנחנו להבין את סיפורי התנ"ך צריך לפתח הזדהות אמפתיה ורגישות והבנה לליבו של האל. להפסיק כל הזמן לדון ולשפוט את תוצאות מעשיו בכל סוגי בתי הדין שיש לנו ולהתחיל להבין אל ליבו. רבי נחמן אמר שמתורה ארוכה של כמה שעות שבעל התניא דרש בפניו בוורט אחד הוא צדק, רבי שניאור זלמן אמר "רחמיך רבים הויה – כבר רחמנות גדול עליך הויה".

ספר איוב מתרחש בשתי סצנות. האחת בפרקים א' וב' מתאר את הסצנה בבית דינו של אלהים, כאשר באים בני האלהים להתייצב על הויה. והשניה בשאר הספר המתאר את הסצנה כאן למטה. שבו איוב וחבריו יושבים ודנים ומתפלספים על תוצאות מעשיו של אלהים. שתי הסצנות שונות כל כך בעולמם ואופיים וסדרם שמבקרים אמרו שיש כאן שתי סיפורים שונים שנתפרו זה לזה. מנקודת מבטו של האל ובית דינו כל העולם וכל הקורה בו נראה כל כך שונה שנלאו חוקרים להשוות את שתיהם לכדי סיפור אחד. אבל זה כי באמת הספר הזה ניסה לתת לנו טעימה של איך נראה כל הסיפור הזה של נסיונות ושל כלל מפעלות בני אדם בעולם הזה מבחינת ליבו ומבטו של אלהים. מסיפור המסגרת המתאר את דיונו של הויה והשטן אצל איוב למדו במדרשים להשוות כן לסיפור נסיון אברהם, אשר שם נעלם מאתנו הצד הזה של הסיפור, ופתחו מזה צהר להבין לליבו של אלהים המנסה את אברהם.

שיאו של ספר איוב הוא סיומו (מפרק ל"ח), כאשר המסך בין שתי סצנות אלה נקרע "ויען הויה את איוב מן הסערה"- השם פורץ את המסגרת של הסצנה שהוא בו ומתגלה בסערה גדולה לאיוב היושב בסצנה זו. סיפור נסיון אברהם מסתיים אף הוא בקריעת מסך המבדיל בין האדם לשמים, "ויקרא מלאך הויה אל אברהם מן השמים". אבל בעוד תכלית סופו של איוב הוא בסך הכל "וה' שב את שבות איוב.. וימת איוב" הרי סיומו של סיפור אברהם הוא "בי נשבעתי כי ברך אברכך וגו'", נכרת ברית לאברהם ולא נכרת ברית לאיוב, ומזה אנו למדים שאינו דומה עמידתו של אברהם בנסיון לעמידתו של איוב. אברהם מתוך נסיונותיו נשאר ידידו אוהבו ובעל בריתו של האל. איוב בסך הכל עמד בנסיון ונשאר חי. משמע, לאיוב עצמו מעולם לא נקרע המסך הזה כפי שהוא נקרע לאברהם. בין איוב ליוצרו נשאר תמיד מסך של חוסר הבנה, ואילו בין אברהם ליוצרו נכרת ברית של ידיעה והבנה.

***

הסיפור שספר איוב מתאר הוא שלהשם יש תמיד מתנגד, כלומר השטן, ועל מה הם מתווכחים, שכאשר אמר השם נעשה אדם אמרו לו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו, אל תעשה אדם עתיד הוא לחטוא לפניך. וכאשר אנו אומרים שהמלאכים אמרו אין זה סתם תחרות אבל היה להם טענות צודקות. והמלאכים היינו השכליים הנפרדים הטענות השכליות עצמם אומרות שכל הרעיון הזה של לברוא אדם ואנוש בתוכו אינו מסתדר בשיקולי רווח מול הפסד. ולא די שהאדם עתיד לחטוא עוד הכי גרוע מכך, כפי שאנו רואים מספר איוב, האדם עתיד לקלל את האל. כלומר הוא לא יחפש בכלל אחרי יוצרו ולא יתחשב בליבו כלל. יחיה הוא בתוך היצירה השלימה מפרי רוחו של האל ויסכים לאותם מלאכים, לא די שלא יברך האלהים על כך אבל יקללו, לא יראה בו את שלימות כוונת האל ביצירה.

והשם בעצמו רוח אחרת לו. הוא כמו אמן מופלא, כאשר פתחו בבראשית רבה הוא אמון מופלא אמון מכוסה אמון מוצנע. יוצר העולם הוא כמו אמן נהדר שיש בליבו תוכנית נפלאה ומכוסה ונהדרת, אבל אף אחד לא יבין אותו. אפילו הוא עצמו כאשר הוא מתחיל להגשים את התכנית שהוא חוזה בליבו זה ממש לא זה. זה התיאור של בונה עולמות ומחריבן. אבל הוא עדיין מאמין בחזון שלו. הוא אומר הפעם זה לא הצליח אבל אני עדיין יודע שהתוכנית שלי נהדרת ונפלאה ומצליחה יותר משאף אחד יכול לתאר בכלל. כנראה שאפילו המציאות כאילו לא בדיוק יכולה לסבול את היופי ואת ההדר ואת הפאר ואת ההצלחה המופלאה של הרעיון שבלב שלי. וכך מסתובב לו אלוהים מן העת שהוא התחיל ליצור עולמות בלב שבור מאד. וכל הזמן הוא מחזק את עצמו שיש עדיין אמת ויופי ותכלית בתוכנית שלו אפילו שזה עדיין לא נראה.

ואלהים עדיין מאמין ומצפה שיבא מישהו ויבין לליבו. אבל הוא לא יכול לעמוד ולשכנע לאנשים או אפילו לבית דינו למלאכים או מה שזה שהתכנית שלו מוצלחת. כי זה עלוב שהיוצר צריך להצדיק את יצירתו, וזה גם לא נכון, זה צריך להישפט כמו אובייקטיבי על ידי אחרים. אז כאשר מתיישב פילוסופים ובתי דינים ומתחילים לדון האם זה מוצלח הבריאה נוח לאדם שנברא או לא האם העולם הזה הוא הטוב שבין העולמות האפשריים או לא אלהים אף פעם לא מתערב. הוא יושב ובליבו צפיה עמוקה ונפלאה שיכירו במה שהוא רוצה לעשות אבל חסום מלומר או אפילו כמעט להרהר דבר. כאשר שואלים אותו קושיא לוגית הוא חייב לענות ולהמשיך לפי הלוגיקה כי אין דרך אחרת הוא לא יכול לומר אני אלהים ותשתקו, זה כמו שיוותר על כל התוכנית שלו ויגיד שאין כאן יופי ואמת והדר אלא סתם הוא יכפה את כולם להכיר בו.

סוף סוף מסתכל אלהים בארץ ומתעצב אל ליבו. צריך להבין שהספר איוב כל המחלוקת מתי הוא היה השאלה הוא באיזה ציור של יחס אלהים ועולם זה קיים. וסוף דבר זה נראה איפשהו בין האלהים של פרשת בראשית נח או לך לך. אלהים מסתכל בעולם ויש שם בני אדם שהם כאלהים בעלי דעת ושכל ועל פי רוב הם אפילו לא נותנים לב להסתכל מה קורה כאן מה הוא התכוון. ויתעצב אל ליבו. פעם אחת הוא כל כך התעצב עד שאמר אמחה את כל היקום מאדם עד בהמה. בסוף ונח מצא חן וכו' כל הסיפור מפרשת נח. אז הוא נשבע כלומר הכריח את עצמו זהו עוד לא אמחה את כל הארץ אבל אסתכל בסבלנות אולי מישהו יבין אותי סוף סוף, אבל לא צודק להשחית את כל העולם, אפילו אני נורא מתוסכל ועצוב ומצטער, כי הוא חייב ללכת בצדק. נשאר אלהים יושב ומצפה.

***

אז אלהים יושב לו מול המלאכים והשטן ופתאום צדה עיניו איש אחד בארץ עוץ שהנה, הוא תם וישר וירא אלהים. אלהים כבר חושב אולי אולי יש כבר מישהו שאפשר לדבר איתו, מישהו שמבין אותי, שבסוף אדבר איתו ואגלה לו את מה שרציתי.

והדבר הזה הצליח לו בסוף עם אברהם אבינו כאשר אנו מוצאים והויה אמר המכסה אני מאברהם וכו', אליו הוא גילה את האמון מכוסה שהיה לו בתחילת הבריאה וסיפר לו את כוונתו, אחרי אשר ניסה אותו ומצא את לבבו נאמן לפניו וגילה לו את התוכנית שלו. "נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בהויה ויחשב לו לצדקה" (סוף ספר יצירה). זה המשמעות של הבחירה באברהם. סוף סוף מצא אלהים מישהו שיהיה חבר שלו שיבין מה הוא רוצה פה מששת ימי בראשית, והוא סיפר לו הכל מה היה לו עם המלאכים ומה היה לו עם השטן ומה היה לו עם העולמות שברא והחריב אותם ואיך יצר את העולם הזה ומה היה לו עם חנוך וכאלה שהלכו איתו אבל לא באמת הבינו מה הוא רוצה מהעולם הזה והיה צריך לקחתם למעלה. עד שאמר אני מאמין בך אברהם שאתה תבין לליבי ותכרות איתי ברית ללכת בארץ לנסות להגשים את חלומי. בסוף אפילו אם לא יצליח, לפחות יש לאלהים אוהב בארץ. יש מישהו שמאמין בו, והאמין בהשם, ואין זה אמונה כמו שאנו רגילים אלא אמונה באותו אומן מופלא מכוסה ומוצנע שהתחיל את הכל. אברהם אבינו מאמין שחזונו של האמן שברא את העולם, הוא אינו מאמין לשטן ולמלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו ושזה לא שווה כל העסק פה, כי לא הבינו לרוחו של האלהים ולא הזדהו עם ליבו ועם כוונתו, אברהם האמין בהויה והבין את רצון ליבו בבריאת העולם, אף על פי שעדיין לא נגלה לו ועדיין אין , הוא מאמין שהיוצר יש לו פה חזון מבין מה החזון הזה ולמה לא הקשיב לשטן שאמרו מה אנוש אפילו שעדיין אינו יכול להסביר.

***

איוב הוא תיאור הנסיון הראשוני של זה כאשר זה לא הצליח. כי אלהים כל כך התלהב סוף סוף יש אחד בארץ תם וישר וירא אלהים. אבל השטן שהוא מייצג את אלה שמלכתחילה לא האמינו בתוכנית של האלהים לעשות אדם אמר לו נעה, הוא לא באמת מבין אותך הוא לא באמת ירא אלהים, תנסה אותו ותראה, ולאלהים כאמור אין יכולת להתנגד בכך כי השכל אומר שהשטן צודק, והוא באמת רוצה משהו שהשטן כאילו יסכים מעצמו לומר שהוא צודק, אז הוא אומר אוקיי אז תנסה אותו. ואיוב עומד בנסיון. ואלהים יושב ומסתכל במין תסכול וכעס כבוש מאד עד שבפגישה הבאה הוא אומר רק מילה אחת ותסיתני בו לבלעו חינם. תראה התוכנית שלי לא היתה לנסות בני אדם אבל אתה הכרחת אותי כי אתה צודק, אבל הנה תראה לא צדקת זה היה חינם. והנה כבר התחרט אלהים שגילה וביטא מה שחשב כי מיד אמר השטן אה יש לי עדיין טענה עור בעד עור.. ואין לאלהים ברירה אלא להסכים אבל הוא עדיין מנסה אך את נפשו שמור, אפילו שזה כבר לא ממש נכון לפי הגיון טענתו של השטן, ואצל יצחק לא נעצר בנפש אלא הלך עד הסוף אלא והעלהו שם לעולה, אבל אלהים לא באמת מחפש לנסות בני אדם והוא כבר מצא איזה תירוץ שישמור על נפשו של איוב כי הוא צריך אותו שיהיה חבר שלו. והוא לא יכול לגלות למה. ובעצם ברגע זה כבר הפסיד התוכנית שאיוב יהיה באמת בן ברית של אלהים, כי כבר לא יכול להראות בעיני השטן שאין באימון איוב בו שום דופי.

הסצנה חותכת לעולם הזה ואנו מוצאים את חברי איוב באים לבקרו ומתחילים להתפלסף, ואיוב שכן יש לו איזשהו נגיעה להבנת ליבו של אלהים ממאן בכל ההסברים שלהם כי הוא יודע שזה לא זה, וכל הפילוסופיות האלה באמת לא נוגעים כלום כי באמת היה תם וישר ורצה לדעת משהו.

וכאשר בסוף ויען השם את איוב מן הסערה אתה שומע כאן את ההתפרצותו העצומה של תסכולו של האל כמה שהוא מנסה לבטא איזה תוכנית עמוקה ונפלאה ומסובכת היה לו וכמה מניעות היה לו לברוא את העולם וכמה מלאכים היה צריך להילחם איתו וכמה הרים היה צריך להזיז המימיך צוית בקר ידעת שחר מקומו וכו'  והוא מתלונן על איוב האם אתה מבין אותי האם אתה מבין כמה קשיים היו לי עד שהגעתי לשלב הזה האם בכלל חשבת מה זה להיות אלהים האם נסית ליום אחד לעמוד בנעליים שלי האם נסית יום אחד להביא את השמש ולילה אחת להביא את הירח האם אתה יודע בכלל מה זה. נכון יש לך טענות ואתה מנסה לחשוב אוביקטיבי כמו שאומרים "מנקודת מבט של אלהים", האם זה צודק או לא, האם יש טוב לטובים ורע לרעים או לא, האם ככה והאם ככה, אבל האם נסית יום אחד להיות אלהים ולהרגיש איך זה נראה באמת מבחינתי, אני יודע שיש לך טענות עלי ושהם אפילו צודקות, אבל לפחות תבין אותי קצת.

***

וזה מה שאומר אלהים לאברהם (סנהדרין פט, ב) "בבקשה עמוד לי בנסיון זה" ובקשה זו לא אמרו בפירוש אבל הוא מורגש מתוך עדינות המילים ככתוב "קח נא". ואברהם שמע את הצליל הזה כמו ששמעו בעל המדרש הזה והוא שמע בתוך הנסיון האכזרי הזה את קולו העצוב של האל המתחנן ומבקש ואומר לאברהם אני יודע שזה לא הוגן ושזה לא צודק ושכבר נסיתי אותך בתשע נסיונות ועמדת בהם ומה אני מבקש ממך עוד, אבל בבקשה תבין אותי, תבין עם מי יש לי עסק פה, אתה יודע שזה לא אני אני מאמין בך ואתה מאמין בי, אתה יודע שאין זה אלא "אחר הדברים האלה – אחר דבריו של שטן" (שם) שטען שלא הקרבת לפני הכל, בדיוק כפי שטען לי על איוב ששמרתי את נפשו, בבקשה עמוד לי בנסיון זה ותעזור לי לסתום את פיו של השטן. ואתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתני עד שהגעתי אל המקום הזה עד אשר סוף סוף אחרי עשרים דורות מצאתי איש כלבבי שאני יכול בכלל להתחיל לדון שיהיה אוהבי ובן בריתי, אל תקלקל לי את זה בפני השטן ובפני העולם, עשה רק את הנסיון הזה לפנים משורת הדין ולמעלה מכל היכולת והצדק שלך, והוכח לכל העולם שאכן אתה נאמן לי שאכן צדקתי באמרי נעשה אדם.

ואברהם הבין בליבו את הבקשה הזו והלך ועשה את מה שנתבקש אפילו שידע שהוא מוותר בכך על הרבה ושהוא עושה דבר שאינו לפי שורת הדין, אבל כל זה לפי ששמע את קולו של האל הוא הבין לליבו של האל המחפש כבר אלפים שנים מישהו שיאמין בו ושיבין אותו, והוא עמד בנסיון. וברגע שאמר ועשה את הבלתי אפשרי הראה שאין גבול לנאמנותו לכוונת האל ומעכשיו אין שום שטן שיכול לטעון כלפיו הלא שמרת את נפשו, אתה שומע את השחרור העצום ואת השמחה העצומה בקולו של האל הבוקע מן השמים ואומר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ידעתי מכבר אבל עתה אני יכול להכריז כך בגלוי ואין שטן ואין ממי לחשוש. וכבר איני צריך לגרום אפילו כאב קטן לצדיקי בכדי להוכיח את נאמנותם אלי, אל תשלח את ידך אל הנער. ומתוך אותה שמחה כרת לו ברית והבטיח לו כי ברך אברכך, תחת אשר לא קללת אותי ותחת אשר נתת לי ברכה, ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו'. מעתה אין אלהים בודד בעולם ואין הוא צריך להילחם עם השטן אם יש מישהו נאמן אליו. כי כבר כרת ברית לאברהם ולכל זרעו שהם שלו ושהם מבינים ללב כוונתו בבריאת העולם ויש לו על כך אות ברור גם בעיניו של שטן בדמות אפרו של יצחק מצא את לבבו נאמן לפניו וכרות עמו הברית.