עד דלא ידע י

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו. המקום הזה לאו מקום גשמי הוא בלבד, שדבר זה אין צריך לפנים שאין מקומו הגשמי של האדם, או שום נסיבות חיצוניות שלו, עושה אותו למכובד. אבל המקום הזה הוא גם כל המדרגות וכל העליות וכל ההבחנות שאת כולם אפשר לכנות בשם מקום. שכך אנחנו משתמשים במטפורה של המקום לכל הבחני מדרגות רוחניות כמו שאנו אומרים זה גדול מזה או זה גבוה מזה או זה עמוק מזה שכל אלה הם הבחנות של המקום הגשמי שנשאלו אל המקום הרוחני. ועל כך אמר רבי יוסי לא המדרגה של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את המדרגה שלו.

דרך משל בלעם היה נביא גדול ואמרו גדול ממשה, אבל לא הנבואה כיבדה אותו אלא אדרבה בגלל שהוא היה אדם בזוי הרי ביזה את הנבואה. גם אם יש מדרגה גדולה וקדושה ועצומה, כשאדם פחות במעלה שוכן אצלה, אין המעלה עוזרת לו להתכבד אלא אדרבה הוא גורם למעלה להתבזות. וכן הדבר לאידך גיסא. דוד המלך חטא במה שאין רוב בני אדם נכשלים בו. אבל בגלל שהוא דוד המלך לא המקום שהוא נמצא בו גרם לו להתבזות אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו. כאשר דוד המלך חוטא הרי החטא עצמו נעשה למכובד שהרי דוד המלך עשה אותו, והאדם שבו הוא מכובד וקדוש.

וכך הוא באשר לחכמה ובאשר לכל מקום שיכול אדם להשיג אותו. לא מה שהצדיק נמצא בעולם האצילות מכבד אותו אלא הצדיק מכבד את עולם האצילות. ואם יבואו בה פריצים וחיללוה שהם גורמים למקום להתבזות. ולאידך גם אם הצדיק נמצא בגיהנום לא המקום מבזה אותו אלא הוא מכבד את המקום ונעשה הגיהנום למקום קדוש ומכובד. וכך אם מרדכי נמצא במקום ארור לא הארור פוגע בו אלא אדרבה הוא מכבד את הארור. והמן גם אם נמצא במקום ברוך לא המקום מכבד אותו אלא הוא מבזה את הברוך.

***

ומהו אותו דבר שאנו קוראים לו 'האדם' שאינו המקום הרוחני שלו? הוא סגולת יוקר הנפש שלו. זה מסוג הדברים אשר רוב בני האדם עוברים עליו וקוראים לו סגולה, כלומר דבר שאינו מובן ואין לו מילים בשכל הרגיל, אבל הוא מציאת חן. זה אפילו לא נראה הוגן בעיני בני אדם. שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו. אבל דוד היה אבן יקרה בעיני הויה. ואם יש בקשה אחת שיש לנו לבקש ודבר אחד שיש לנו לחתור אליו הוא לא שיהיה לנו מקום מכובד הוא שנמצא חן בעיני אלהים ואדם. אשרי אדם מצא חן כי ברגע שמצא חן לא יכירנו עוד מקומו אלא אדרבה בכל מקום שיימצא בו יהפוך את הקללה לברכה.

ואין התירוץ הזה מספיק לנו. כי נראה לנו עצלות המחשבה בלבד לפטור דבר באמירה שדבר זה סגולה מכל העמים ואין בו מילים להסביר אותו. אומרים אנחנו אם אתה לא מצאת לזה מילים מי אומר שאני לא אמצא לזה מילים. אבל הסיבה שרוב הספרים ורוב המאמרים אוהבים לומר זה סוד הוא אזהרה בלבד. הוא בא לומר שדבר זה יש בו העמקה שאינה ניכרת בתחילת המחשבה. ואם תחשוב שהבנת תדע שאני אומר שלא הבנת כי זה סוד. כלומר האמירה שזה נעלם אינו אלא מראה מקום להעמיק פה את המחשבה. אבל אחרי ההעמקה למי שמשיג את העניין הוא נעשה פשוט בתכלית הפשיטות ומובן תכלית ההבנה, עד שהוא מובן לו הרבה יותר מכל הבנה אחרת.

וכך כאשר מקיימים אנחנו לבסומי בפוריא ומתעמקים אנחנו בסודות הסגולה הזו של האדם המכבד את מקומו, לומדים אנחנו במשך שנים רבות את העניינים הללו. קובעים אנחנו עתים להתבונן בו. קובעים אנחנו עתים להתבודד בו. קובעים אנחנו את נפשנו לעמוד עליו. יכולים אנחנו ברגעים מספר לשתות כמה כוסות יין ואומרים פתאום ראה זה הדבר אשר יש אדם והוא אינו תלוי בשום מקום. והמילים הפשוטות האלה לא מקומו של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו מבטאים את מלוא הרעיון הזה ואין צריך להוסיף להם עוד הסבר. וודאי הדבר מובן בפשיטות הכי פשוט שהאדם אינו המדרגות הרוחניות והגשמיות והערכיות שלו אלא האדם שלו.

כל הראוי לבילה

הכלל הוא 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו'.
או במילים אחרות, אם אתה יכול, אתה לא צריך. אבל אם אתה לא יכול, אז אתה צריך.
או במילים אחרות, העיקר הוא לא מה שנהיה בפועל. אלא מה שאפשרי להיות.
זה הפוך מן ההשקפה המוסרניקית האינטואיטיבית שגורסת שאם אתה יכול, אז אתה חייב. ואילו מי שלא יכול, אין עליו טענות.
והמכוון הוא הענין שנקרא סגולה. כי כל המעלות הרוחניות הם דקה מן הדקה. וכשם שמובן לכל שלא הצעקה החיצונית הוא הנרצה אלא התנועה הפנימית. כך הרוחניות היותר עדינה תלויה ביכולת או מסוגלות לבד. וברגע שזה נעשה כמו קנין שקנה האדם כבר נתגשם. כי האיכות עדינה גם מן ההוצאה לפועל של היכולת. הוא היכולת בעצמו.
אשרי אדם מצא חן.