בראשית פרק ג

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן (פסוק א)

לפי שבתחילה ניתן לאדם בלבד לאכול מפרי האילנות, ואל שאר החיות והבהמות ניתנו רק ירק עשב, (לעיל פרק א פסוקים כט – לא, כפירוש רמב"ן ודלא כפירוש רש"י). התקנא הנחש באדם על כך, ודיבר אל האשה כאילו גם לאדם ולאשתו נאסרה האכילה מכל האילנות שהם עצי הגן, שהוא נכון מבחינתו אך לא מבחינת בני האדם.  ענתה לו האשה (פסוק ב) "מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל" כלומר אכן לך נאסרה האכילה מכל עץ הגן, אבל אלינו אמר אלהים בפירוש מפרי עץ הגן נאכל. כאמור לעיל (פרק ב פסוק י"ז) "מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל". ועל הבדלי מעמדות אלה נתקנא הנחש.

ואם נעמוד על העניין נבין שכל נתינת משהו למאכל חיה או אדם זקוקה להיתר מיוחד, דהיינו למאמר מיוחד הפועל שיהיה אותו הדבר נאכל ומתעכל לבעל חי. ולפיכך כאשר שם את האדם בגן עדן שהיו בתוכו אילנות שאינם מאותו סוג אילנות שבכל האדמה, היה האדם צריך עוד למאמר מיוחד להתיר לו אכילה מכל עץ הגן. והנחש לא הגיע למידה זו לפיכך חשב שנאסרה עדיין גם לאדם האכילה מכל עץ הגן אע"פ שידע שהותרה לו האכילה מן האילנות שאינם בגן.

ויש לדייק עוד, שהנחש מדבר על האכילה מעץ הגן. והאשה עונה לו על אכילה מפרי עץ הגן. כתב רמב"ן (פרק א פסוק כט) שאע"פ שכתוב שם "וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע", אין הכתוב מתכוון שיאכל האדם את העץ אלא את פרי העץ. ומה שכתוב זורע זרע היינו שיש עצים שיאכל מהם הזרעים הראויים לאכילת אדם, אבל לא את העץ שאינו ראוי למאכל והוא לאדם כעשב. אבל הנחש שהוא בכלל הרומש על הארץ הרי מאכלו העשב, שדומה לו העץ עצמו. ולפיכך כאשר מדבר הנחש אל האשה הוא מדבר בשפתו, שאילו היה הוא אוכל מן האילנות היה אוכל מעץ הגן. אבל האשה עונה לה כפי מאכל אדם שבוודאי אינו אוכל אלא מפרי העץ.

[ואם כן יש להבין למה במאמר ה' לאדם (פרק ב פסוק יז) נאמר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ולא מפרי עץ הגן. וייתכן לפי שמצד מאמר ה' נאמר (פרק א פסוק יא) עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙, והעתיק רש"י מן המדרש שיהא טעם עצו ופריו שווים, אבל האילנות לא עשו כן ועל כך נתקללו בקללת אדם. ולפיכך מאמר ה' מתייחס עדיין לכפי שהיה צריך להיות שטעם העץ והפרי שווים ואין צורך להבדיל ביניהם.]

וכאשר נתקללו, הורד כל אחד מדרגת מזונו מדרגה אחת. הנחש שהיה לו מתחילה העשב לאכלה, נתקלל עוד יותר ונאמר לו (להלן פסוק יז) וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־ יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ, תחת אשר נתקנא באכילת העץ לא יאכל מעתה אפילו העשב שהיה לחלקו אלא את העפר. והאדם שהיה לו בתחילה העץ למאכל נתקלל (פסוק יח) וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה, שהוא מה שהיה ראוי לבהמה לפני החטא.

פרשת בראשית – לא תאכלו מכל עץ הגן

סיפור אדם וחוה, הנחש ועץ הדעת, הוא אחד המסקרנים ביותר בין סיפורי התורה, המשמשת מקור בלתי נדלה לעיונים ושרש גדול למה שהוא מקומו ומטרתו של האדם בעולם, שהוא כוונת התורה.

הנושא העומד בראשו של העלילה הזאת, הוא ציווי ה' על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, ופיתוייו של הנחש לאשתו וממנה לאדם, לעבור את פי ה' ולאכול ממנו. הסיפור הזה מבסס את מצבו הראשוני של האדם בעולמו, כעומד תחת ציווים וחובות, ומנגד, מול פיתויים הדורשים ממנו לסור מחובותיו. זהו מנקודת האדם, אבל יש כאן יותר מכך, גם העולם מוגדר על ידי הציווי הזה אחרת, זה לא עוד סתם עולם, זה עולם שבו קיימים דברים אסורים, ודברים מותרים. דברים קדושים, ודברים של חול. הציווי האוסר על האדם, ולו עץ אחד, אינה מתייחסת לאותו העץ בלבד, או לאותו המעשה בלבד. הוא משנה לו בתודעתו את העולם כולו. העולם כבר לא קיים סתם, יש לו הגדרה, והאדם אינו חופשי לכבוש את הארץ כאשר ירצה, יש גבול שאותו לא ניתן לעבור. והגבול הזה הופך את העולם כולו למוגבל, לקיים תחת משטר והגדרה. ואת האדם העומד בתוכה, למוגדר ולמצווה.

על נקודה זו, הוא מעמיד את דבריו על הפסוק(בראשית ג, א), שבו אומר הנחש לאשה "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן", וקשה, וכי אסר עליהם לאכול מכל עץ הגן? הלא לא אסר עליהם אלא עץ אחד בלבד?, ומבאר:

"ענין הנחש שפיתה אותו באמרו שמאמר ה' היה על כל עץ הגן שלא יאכלו, כי כן הוא האמת, כי על ידי הגדר שנתגדר על עץ הזה, ממילא נתגדר על כל הגן שלא יאכל אותו בלתי כפי רצון השי"ת. כי כן הוא גם בישראל אחרי כי מאכלות אסורות נאסרו להם, ממילא יתחייב מזה צמצום לעת הצורך גם במותרות" (מי השילוח חלק שני פרשת בראשית, עמ' ט"ו בנדמ"ח)

אל מצוות התורה, המגדירים בעד השומר אותם את האסור ואת המותר, את שיש לרחק ואת שיש לקרב, לתעב או לאהוב, ניתן לגעת מכיוונים שונים. כיוון אחד, הרגיל אצל מבקשי טעמים למצוות, מנסה לעמוד על פרטי הדברים האסורים או המחויבים, לתת טעם והסבר על מה החזיר אסור, או למה המלאכה בשבת אסורה. אך יש להעמיק כאן ברובד עמוק יותר, למה ישנם בכלל דברים אסורים, ומה הענין הזה, שנתחלק העולם לקטגוריות של האסור והמותר, המחויב והמצווה, נחוץ לאדם בכלל. מעבר לשאלה למה הדבר הזה אסור והדבר הזה מותר, יש לעמוד על השאלה מה זה עושה לנו שיש בכלל דברים אסורים ודברים מותרים. והשאלה הזאת נוגעת לא לדברים ספציפיים בלבד, כי אם אל העולם כולו, ואל כלל תפיסת האדם את עצמו בעולמו.

ברגע שיש דבר אחד שאסור, כבר אין העולם הפקר. וכבר מתקיים האדם בצורה אחרת, הוא אינו חופשי, לא הכל פתוח. וכל דבר שהוא עושה, כל חלק של העולם שהוא רוצה להכליל בתוכו, ליהנות ממנו, להכניסו אל תוך העולם שלו, הוא צריך לעצור , לבדוק האם זה מותר או אסור. זהו שינוי תודעה יסודית שהיות האדם ניתן תחת כל איסור, ולו יהא על הדבר הפעוט ביותר, עושה לו.

הענין הזה נקרא בשפת איזביצא במילה אחת "צמצום", צמצום והגדרת האדם את עצמו לבל יהיה הפקר, ולבל יעשה אלא מה שהוא רצון ה'. ובהדגשה, לא שכל הגדרה ספציפית שהתורה מצווה על ישראל בכללות, או שהאדם לוקח על עצמו, הוא עצמו רצון ה'. אלא שהצמצום העקרוני, ההסכמה העקרונית שהאדם מחליט בנפשו שלא ליהנות מן העולם ללא רצון ה', הוא הדבר הנרצה כאן. זהו הדבר הראשון שהאדם צריך ללמוד מתוך כל גדרי התורה.

(אחרי שהאדם למד את הדבר הזה, וכבר הוא מוגדר ברצון ה', כבר אין הוא נצרך לרוב הגדרים עצמם, ויכול להתנהג בהתפשטות ולהיות יותר פתוח. וזו אחד מעיקרי החידושים שבדרך זה, אך על כך נאריך בפעם אחרת אי"ה.)

מובן, שהיות האדם נתון תחת הגדרה כזו, מגרה בו מאד את היצר, יצר הסקרנות, היצר שהוא הכח היסודי שבאדם שאינו מתרצה להיות מוגדר, ומחפש תמיד לחיות במרחב היותר מורחב ומתפשט שיוכל להרחיב עצמו בו. וזו אכן פיתוי הנחש, המצוי בין הגדרות, ודיברו על זה רז"ל בסיפור זה שמרוב הגדרים שהוסיפה חווה לציווי, הוסיפה על עצמה פיתוי.

ואולי לדרך זה יש להבין, כי עצם המחשבה כי ההגדרה הוא ענין עצמי, כלומר שהפרי האסור באמת אסור מצד עצמו, הוא הגורם לטעות זה, לרצון להוסיף על הגדר, ולפיתוי הנגרם על ידו. אלמלא הבינה חווה שכל עצמו של סקהאיסור לא באה אלא להגדיר אותה, לא הייתה מחפשת להגדיר את עצמה עוד, כי מה לי שיהיה הגדר כאן ומה לי שיהיה במקום אחר, וממילא גם הפרי לא היה מפתה כל כך, כי לעולם אין דבר מיוחד בפרי הזה, ואינו אסור מסיבת עצמו, הוא רק הדגמה ללמד אותה להגדיר את עצמה.