שמואל א פרק ג – שמואל מייסד את הנבואה

דבר ה' יקר

הפסוק מתאר את הופעת נבואת שמואל כחלק מן הסיפור שלו שטרם שמואל היה כל המצב באדמה והוא מרומם אותו. גם אין מלך. גם הכהן שיש שהיה כנראה המנהיג אז בניו לא הולכים בדרכיו. ולא עוד אלא שגם נבואה לא היתה נפוצה באותם הימים. באמת בכל ימי השופטים אנחנו כמעט לא מוצאים נבואות, ואפילו בימות יהושע כמעט שאין נבואה. ומשמואל ואילך יש נבואה רצופה. גם אם לא שומעים לנביאים לפחות יש. אז נבואת שמואל אינו רק עוד נביא, כמו ששמואל חידש את מוסד המלוכה בישראל כך לפני זה הוא חידש את מוסד הנבואה בישראל. ובלשון הארי פתח שערי הנבואה, וממנו התאפשר לשאר הנביאים. וכנראה שמואל פתח בית מדרש גדול לנביאים ולימד את זה, שהרי כשהוא ממליך את שאול הוא שולח אותו לפגוש חבל נביאים, ולהתנבא עמהם. וזה לא היה בנמצא טרם ימי שמואל שהיה דבר השם יקר.

תרגום יקר פה נדיר, לא 'טייער'.

ונר אלהים טרם יכבה

לכאורה מדבר על נר המנורה, וקשה לי שהרי היו צריכים להדליק אותה מערב עד בוקר ולמה יכבה בכלל, הפסוק נראה מתאר שלא היה מאוחר בלילה עוד היו הנרות דולקות, אבל כמעט כבו, כזה מצד דמדומים הלכו כבר לישון אבל הנרות עוד היו מצקצקים.

וטעם הזכרת שעוד לא כבה נר אלהים ייתכן לפי דברי אבן עזרא בתחילת פרשת בהעלותך שביאר סמיכות דיבור השם לפרשת המנורה, וז"ל (במדבר פרק ח פסוק א) ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה עכ"ל. אם כן ייתכן שהפסוק מורה שלא היתה הדיבור אלא באור המנורה שלא כבה ואילו היה כבה לא היה הדיבור. וייתכן עוד שנר אלהים עצמה היה אופן של התבוננות וקבלת הנבואה, כפי שלמדנו שהיא יצוג הארון ונועדתי לך שמה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו.

תחילת קול ה' לשמואל

הסיפור עם שמואל ועלי בתחילת הנבואה נראה שאכן היה סדר מקובל לנבואה, כלומר היו בה כללים שאפשר היה להעביר הלאה כיצד לזהות שזה נבואה וכיצד להתנהג שזה הופיע, רק שמואל לא הכיר בקול שהוא קול השם וחשב שהוא קולו של עלי. ועלי שהיה נביא בעצמו או עכ"פ קיבל כיצד הנבואה עובדת, הבחין אחרי שלשה פעמים שזה הנבואה, ככתוב ויבן עלי כי השם קורא לנער, ולימד לשמואל הנוסח מה עושים במצב כזה.

ולכן יותר מסתבר לי לפי הסיפור הזה שאכן שמואל ועלי התכוננו לנבואה. צריך לדעת שכל עיקר מטרת המשכן לא היה אלא להתנבאות ככתוב ונועדתי לך שמה. לשם זה הרי יש משכן בכלל שיגור בו השם וידבר משם אל בני ישראל. וכך היו באמת נוהגים כל הזמן, אם על ידי האפוד או על ידי הארון או על ידי דרכים אחרות. וכששמואל הוקדש להשם היה עושה שם איזה משרתות שהיה צריך אבל בעיקר היה מתבודד במשכן עם עלי ולומד ממנו מה עושים כדי לפגוש את השם במשכנו. אז זה לא דוגמא טובה של נבואה פתאומית, אם כי יש סיפורים כאלה כמו גדעון, אפשר לומר שאותם סיפורים באמת אינם הדוגמא העיקרית של הנבואה ועליהם נאמר גם אין חזון נפרץ. שזה לא כסדר הרגיל, כעין השופטים עצמם שלא היה בסדר הרגיל על ידי הכנה בן אחר בן וכו' אלא פתאומי, וכן הנבואה באותם הימים היתה כך, ומשמואל חזר הנבאוה להיות כסדר בבית המקדש ועל ידי קבלה רב מרב וכו'

וכך אומר רש"י בתחילת הספר שפה מתחיל מה שמתואר בפרקי אבות וזקנים לנביאים. כלומר הנביאים שנחשבו במסורת התורה הם שרשרת של נביאים שקיבלו תורה וסדר נבואה איש מפי איש.

צורת קול הנבואה

אך מה שאפשר ללמוד מכאן לגבי אופי הנבואה הוא שאכן הנבואה נשמע לנביא כמו קול גשמי כפשוטו. ואינו קול פנימי או צורה אחרת של קול. ששמואל היה יכול לטעות שזה קולו של עלי. וכך כתוב במדרש לגבי תחילת נבואת משה שכאשר שמה הקול מתוך הסנה חשב שזה קולו של עמרם אביו. כי בתחילה הנביא היה שומע קול פשוט, אך על ידי זה שראה שהקול לא מגיע משום מקום ואי אפשר לייחס אותו לאדם, הבין שזה הקול של השם והתבטל אליו באופן הראוי לקול זה. כלומר הידיעה שקול הנבואה הוא קול השם הוא באמת לא מפורש בגופו צריך להבין אותו מסימנים כמו חיצוניים. כמו שיש לנו סימנים בספר דברים אם הנבואה מתקיימת. ולנביא עצמו הסימן הוא שהוא שומע למשל קול עלי אבל עלי אומר שהוא לא קרא לו. ועל דרך זה הוא גם במראות הנבואה כמבואר כמה פעמים במקרא שמזה שראו שהוא נעלם פתאום ואין סיבה גשמית להבין כיצד הופיע והלך הדמות מזה ידעו כי השם הוא.

ומה שזה קולו של עלי דווקא, בפשט זה כי הוא היה שם והיה רגיל לקרוא אותו כנראה בלילה כשהיה צריך אותו. ויש כאן סוד שבאמת הנבואה מתלבשת לאדם בתוך הקול של רבו המלמדו תורה, ולפעמים בתוך הקול של עצמו. ראה בתחילת שער רוח הקודש לאריז"ל. כי הנבואה צריכה קול גשמי להתלבש בתוכו ואיפה יש כזה קול, הלא אין גשמיות בשמים. אלא שהקול של האדם עצמו או של רבו בעסק התורה והמצוות הוא מתברר ועולה ויורד שוב בתור קול הויה. וראו שם כיצד אפשר לעשות את זה.

שמואל מקבל הסכמה מעלי על נבואתו

נבואת שמואל עצמו חוזר בעצם על נבואת איש אלהים שבא לעלי למעלה. אפשר איש האלהים היה שמואל בעצמו אך שם היה צעיר ולא קיבל רשות מעלי הסתתר בתור איש אלהים אנונימי.. בעצם הסיפור עם קול עלי אפשר יותר משהוא הכניסה של שמואל לנבואה הוא גם סיפור על קבלת האישור שלו מעלי שהוא נביא. שזה דבר חשוב, במיוחד לפי חז"ל שמקודם כבר נכווה בזה והורה הלכה בפני רבו. ויש כדוגמת זה גם בנבואה. כמו שרואים בפרשת בהעלותך לגבי אלדד ומידד. (ויש באותו פרשה שורש גדול לענין שמואל). שכל זמן שהתלמיד אין לו אישור מהרב שלו שהוא אכן נביא אינו יכול להתנבאות. כל שכן שהנבואה שלו לרוב יכולה לסתור את לימודי הרב. כמו נבואת אלדד ומידד שם משה מת ויהושע מכניס. כך ממש נבואת שמואל עלי מת ונענש, ואני מחליף אותו.. זה לא מקרה שהנבואות הראשונות של הנביאים הם השלילה של רבם כי כך זה באמת עובד כשהוא מקבל אומץ וכח להיות נביא בעצמו זה מנתק אותו מרבו, הרי נביא לא צריך רבי..

ולפיכך כל הסיפור של הקול ושמואל הוא מסובב שבעצם שמואל כביכול מביא את הקול שלו אל עלי, ואכן אפשר תמיד לפקפק על כל נביא מי אומר שזה קול השם אולי אתה שומע את עצמך, אז שמואל ממש בא לעלי עם הספק הזה ואומר לו הנה קראת לי הנני, ואחרי כמה פעמים עלי מבין שבאמת יש לשמואל קול השם. וכך בהמשך הסיפור אחרי נבואתו שמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי, כי באמת אשר יגורנו בא.. ועלי היה באמת צדיק והוא לימד לשמואל את האמת שנביא אין לו לכבוש נבואתו אפילו לא מיראת רבו ונותן לו רשות אל תכחד ממני.

ולמתבונן כל הסיפור הזה של קול עלי וקול השם וכיצד שמואל עובר את רבו ונהיה נביא בעצמו הוא מהלך נפלא של התבגרות התלמיד. כי באמת התלמיד אינו מקבל רוח השם אלא דרך רבו. אבל צריך להתאמץ לשמוע את קול השם שבתוך קול הרב לא שקול הרב עצמו יהיה עבודה זרה. ואז כשאתה מחלץ בשלימות את האור המקורי שמתוך קול הרב אתה כבר לא צריך אותו. אבל במילים אחרות השגת כל מה שהוא יכול ללמד אותך לנצח. ואם הרב הוא צדיק כמו עלי ולא מקנא בבנו ובתלמידו (יש מאמר כזה אדם אינו מקנא, אבל כבר אמרו שכנראה צריך להיות אדם, הרבה מורים מקנאים בתלמידים ולא מרשים להם להיות מה שהם, ויש לזה שורש כי באמת לפעמים התלמיד יש לו עוד מה לקבל מהרב ולא ראוי לו להיות עצמאי עדיין, אבל הרב נוגע בדבר..) אז הוא אומר לתלמיד שאכן כך צריך להיות ומרגיע את החשש שלו מזה

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני- הוא אומר כמה שאתה מפחד עכשיו מלגלות, העונש על זה שלא תגלה יהיה יותר גדול. נביא הכובש נבואתו מיתתו בידי שמים ונביא שאומר נבואתו ומקבל עונש על זה כי הרגיז את המלך נבואתו בידי אדם. עדיף להיות בקטגוריה השניה.

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה

הפירוש על לא יתכפר בזבח ומנחה שלפי שחטאו בזבח ומנחה לא יתכפר להם יפה. בזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים. וזה נאמר על חכמים שהיו מנהיגים והיו מבית עלי. כלומר לפי פירושי שעיקר הקללה היה שבית עלי לא היו מנהיגים ולא יהיו הם מקריבים זבח ומנחה, כי בזה הם לא הבינו נכון וקלקלו. אבל סוג מנהיגות אחרת חזלית של תורה וגמילות חסדים דווקא כן אפשר וזה יכפר על החטא של בני עלי.

אבל באמת ייתכן שלא יתכפר בזבח הוא יותר כללי. שמואל כמו כל הנביאים לא אחז שאפשר לכפר בכלל על עוונות עם זבחים. אולי זה מועיל לכפר ולרצות אחרי התשובה אבל קודם צריך לעשות תיקון המעשים. שמואל אומר לשאול הנה שמוע מזבח טוב וכו'. אם כן אפשר שהוא אומר לא יעזור לבית עלי זה שהם עושים כל הזמן זבח ומנחה אם לא יתקנו מעשיהם.

הכרת כל ישראל בנבואת שמואל

סיום הפרק הוא כמו סיכום ומבט אל המשך הסיפור. שאכן גדל שמואל והיה לנביא על כל ישראל ובית עלי נדחו. וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא להשם. כמו שעלי הכיר והודה בזה כך בהמשך הכירו בזה כל ישראל. והשם הוסיף להראות בשילה מאז כי שמואל החזיר את הנבואה לשילה שהוא מקום הנבואה כנ"ל והיה השם מדבר איתו שם.

ואנחנו יכולים ללמוד מזה שאכן יש נביא שאינו נאמן וצריך לפרש ששמואל נתקבל כנביא נאמן. זה לא שבאותם הימים סתם האמינו לכל מי שאמר שהוא נביא.. היה איזה דבר ששיכנע אותם ששמואל הוא נאמן.

נבואת אמת לזמננו – פרשת ראה תשע"ו

(יג, ב – יג, ה) כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:

פרשה זו של נביא שקר המסית לעבודה זרה, הנראה לפעמים חקירה מופשטת לזמן אחר, וכי באיזה ישיבה לומדים הלכות נבואה או איזה רב פוסק היום מי הוא נביא אמת. וכאשר נתבונן בה נמצא כי היא צופנת בתוכה סוד עצום מסודות הדת כאשר אנו באים בימינו לשמוע בקול הויה. שהרי, הפרשה הזו במילים פשוטות אומרת, שאם יבוא נביא להכחיש את עיקר תורת הנביא הראשון משה, אין לשמוע אליו. והפרשה נותנת נימוק, כי מנסה הויה אתכם. כלומר יכול להיות שהויה בעצמו ישלח נביא שידבר דבר שקר בשמו, כדי לנסות את העם לראות האם הם אוהבים אותו בכל לבבם ובכל נפשם או לא. ויתמה כל הגיון ויתפלא כל לב על גודל המבוכה שהכניס הויה אותנו אליו פה. הרי מאחר שנתברר שיש אפשרות של נבואה שכל כולה באה לנסות אתכם, מאיפה נדע כי לא הנבואה הראשונה היא שבאה לנסות אותנו, ואיזה הגיון יש להעדיף את הראשון רק כי הוא היה קודם והודיע שמי שיבוא אחריו הוא ניסיון, אולי ההיפך הוא הנכון? ואיזה אכזריות מרושעת זו להכניס את האדם במבוכה כזו בכדי לנסות אותו, מבוכה שאין דרך אנושית להחילץ הימנה? וכי איזה ילוד אשה יכול לדעת איזה נביא מדבר בשם הויה ומי מדבר בשם הנסיון?

(ולהלן בפרשת שופטים יח, כא נשאלה שאלה זו בהקשר אחר, וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר אשר לא דיברו הוי"ה, ונתנה מבחן אם יבוא הדבר, אבל אין זה נוגע לכאן כי שם מדובר על נביא המנבא סתם, אבל במנבא לעבוד עבודה זרה אין צורך למבחן זה כי נאמר כאן שתמיד הוא נסיון גם אם יבוא האות והמופת ויצליח. ונשארה השאלה העצומה פה איכה נדע אשר ציווה הויה דווקא לעבדו ולא לעבוד עבודה זרה, ושמא הוא העבודה זרה והשני הויה?)

***

בכדי לענות על המבוכה הזו יש לדייק בפסוקים שלפנינו, ובפירושים שנאמרו עליו (וראו יסודי התורה לר"מ פרק ט, ומורה נבוכים ב, לג). אמר נלכה לעבוד אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. הרי נמצא המבחן אשר יגיד לנו מהו הויה ומהו אלהים אחרים, והוא הדעת. וכך אמר אחרי זה כי הנסיון לדעת הישכם אוהבים (כמבואר שאין הנסיון כדי לגלות כלפי שמיא שהרי הכל גלוי וידוע, אבל הוא לבסס את הדעת אצלנו ולהוציאו מן הכח אל הפועל). ושוב כתב פסוק שלם לבאר מהו הדרך שיש לילך בו שלא להיכשל בנבואות שקר: אחרי הויה אלהיכם תלכו, אותו בלבד תיראו, ואת מצוותיו בלבד תשמורו, ובקולו בלבד תשמעון, ואותו בלבד תעבודו, ובשמו בלבד תדבקון.

וביאור דבר זה עם היסוד הידוע לכל משכיל, שאין נושא העבודה זרה חקירה באיזה שם נקרא לאל אם הויה או בעל או משהו אחר, כי מה משנה באיזה שם נקרא לו, למה זה תשאל לשמי, ובכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל שם אשר יקרא לו קרוב הוא לכל קוראיו באמת. אבל יסוד איסור עבודה זרה הוא כל עושה עיקר מכל שם שיהיה. וכל שם הגשמה ותפיסה באלהות בכל דרך שיהיה, הרי זה איסור עבודה זרה הנצחי. וגם העובד לשם הויה אם אינו מבטלו וכוללו באינסוף שאין לו שם וכינוי, הרי זה עובד עבודה זרה גמורה, כאשר האריכו בגנות הלוקח את השם בלי המהות, או המלכות בלי הספירות העליונות, או הספירות מבלי האינסוף. וכמו כן העושה עיקר אפילו מן המצוות באופן שאינו מבטלם כליל לאינסוף, וחושב שיש עיקר אלהות במצווה מן המצוות או הלכה מן ההלכות או דרך מן הדרכים, הרי זה עובד עבודה זרה.

כתוב במי השילוח פרשת דברים ח"א, על הפסוק (לעיל ד, כג) השמרו לכם פן תשכחו ועשיתם לכל פסל תמונת כל אשר צוך הוי"ה אלהיך, והתלבטו בו כל המפרשים מהו כל אשר צוך, נדחק רש"י לפרש אשר צוך לא לעבדם, "היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה הוי"ה. וזה פירוש תבנית זכר היינו גוון מצוות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצוות לא תעשה". ולמתבונן מובן שאין זה דרש אבל כך הוא עומק הדברים, כי כל הדברים נצטוו בעולם מאת הויה אם במאמר בראשית ואם במצוות התורה, והעושה עיקר ואלוהות מכל פרט בהם שיהיה הרי זה עובד עבודה זרה. ודבר זה דק ועמוק עד אין חקר ולכן נצרכים אליו כל כך שמירות ואזהרות שלא לשכוח, אף העוסק בתורה ומצוות, שיהיו לשמה ולא לשם עצמם שהוא עבודה זרה.

***

והנה יסוד דבר זה, של כוונת כל כוונה וכל עבודה לעצמות האלהות שאין לו שם וכינוי ותפיסה ומקום ומצווה, אי אפשר לו להיות מסור במסורת התורה או אפילו בנבואה. שהרי לא ישיגוהו נביא וחוזה. והתורה במהותה תלויה בז"א ובספירות אחרי רוב ההתלבשות. ואפילו הנביאים אינם רואים אלא במדרגות תחתונות מאד לפי ערך, כי לא יראני האדם וחי. עד שאמרו מקובלים הראשונים שעצמות האלוהות אינו כתוב בתורה כלל, ואפילו אינו מרומז בו אלא במקום אחד אהיה אשר אהיה. אם כן כל אחד אשר מקור עבודתו ותפיסתו באלהות מתחילה מן מסורת האבות או ממסגרות התורה והמצוות, בהכרח הרי הוא עובד עבודה זרה. אבל עצמות האינסוף ידועה רק בדרך ידיעת האדם מעצמו. וגם זה לא ניתן להיאמר אבל זה דבר התלוי בדעת ובהשערת הלב. (כי ככלל החכמה רואה מרחוק, היינו אדם יכול לחשוב בחכמתו על מה שלא ראה, ולכן לא יראני האדם וחי אבל יחשבהו האדם וחי, בצירוף השערת הלב, כי הנבואה תופסת רק במה שניתן לחוש הפנימי והחיצוני לתפוס, אבל החכמה והדעת מגיעה רחוק יותר אל מה שלא נתפס, ידוע הוא בהגדרה הפילוסופית שלו). ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו מקדימים אלהינו לאלהי אבותינו, זה אלי ואנוהו, ואחרי זה אלהי אבי.

ודרך הדעת הזו, המתחלת אצל כל אחד ואחד בלבו, בשורש שורשי ליבו האחוז בעצמו בעצמות האלהות, ממקור שאין לו תפיסה, יש לילך תמיד. אותו תעבודו ובו תדבקון. ואם יבוא כל נביא או כל תורה או כל דרך אחר שיאמר כל אות או מופת או מסורת או תורה, אשר יעשה עיקר מן הדבר שאינו עצמות האלהות, זה נקרא אלהים אחרים אשר לא ידעתם. אין זה עובד לאלוה עצמו שבדעתו אלא לאלהים אחרים. הזהיר שלא לפחד מכל נבואות אלה אלא ללכת אחרי הויה עצמו. (הא אם מנבא הנביא בשמם האלהות עצמו ואינו עושה עיקר מדבריו בוודאי יש לשמוע אליו, כי העצמות צריך ללבוש כתורה ומצוות בכדי שישרה בעולם הזה, אבל העושה מהם עיקר הרי זה עובד עבודה זרה).