45. תרומה תשע"ח

תמונה אחת שווה אלף מילים – על אריכות הפרשה בבנין המשכן

45. תרומה תשע"ח
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 18:16
 
1X
 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

(כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

פסוק זה מסכם את הפרויקט של בנין המקדש, שהוא מרכז כללות העבודה של ישראל. וכשם שהוא במצווה המעשית לבנות מקדש, כך פירשוהו שהוא מרכז העבודה הפנימית, שהוא לעשות משכן לשכינה בחיינו.  והנה פסוק זה מתאר שני שלבים, מקודם ועשו לי מקדש, ואחרי כן ושכנתי בתוכם. ולפי פשוטו החצי הראשון הוא חלקו של האדם, הוא בונה מקדש, וחציו השני הוא תשובת האל לזה, שעל ידי כן ושכנתי בתוכם. חציו הראשון עבודה וחציו השני שכר, חציו הראשון הדרך וחציו השני המטרה. וכן הדבר במעשה בנין המקדש, אשר מקודם עושים פעולת בניית המקדש, ואחרי זה השלב של ושכנתי בתוכם, שהם כל העבודות והעניינים הקשורים להשראת השכינה המתמשכת בתוך המקדש שנבנה לשמו.

ואמנם יש להבין כאשר אנחנו מתרגמים את זה לעבודה הפנימית, מה פשר שני השלבים האלה, כי לכאורה עבודה אחת יש והיא להשרות עלינו את השכינה, ואיה המקביל לפעולת בניית המקדש בנפש, ומהו עבודת בניית המקדש.

כי לשם אותו השראה, עושים אנחנו הרבה פעולות, משתתפים בהרבה ריטואלים, עושים הרבה מצוות ומעשים טובים. אבל לעתים לא רחוקות, מוצאים אנחנו את עצמנו עושים מעשים מקודשים משתתפים בריטואלים מקודשים, אבל הם מרוקנים מתוכן. אמנם מגיעים אנחנו אל הריטואל בכוונת 'ושכנתי בתוכם', אבל אותו ריטואל גופא אינו מקדש. לומדים אנחנו תורה והיא נדמית תורה ריקה, אין השם שורה בתוכה. לזה יש גדר מיוחד שלפני שאפשר להשרות עלינו את השכינה, צריך לבנות את המקדש. ובנין המקדש הזה איננו דבר פשוט, צריך הוא לאמנים למומחים לכוונה מיוחדת לחכמי לב מבינים באמנות לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת, וכך צריך כל אדם בפעולות שהוא בוחר לעצמו לתת דרכם מקום לשכינה, לדאוג שאותם פעולות עצמם יהיו מקדש, ולא יהא עוסק בלימודים באמירות ובמצוות שאין בהם עצמם שום תוכן. לפני שאתה משתמש בכלי קודש, אתה צריך להמשיך את הרוח לתוך אותו הכלי.

וכך, באופן כללי, יכול מנהיג אחד ליצור כלים, לבנות מקדשים, להמציא מצוות, לבנות ריטואלים, ויהיה בו אותו סגולה שיהיו הם מקדש. ואחרי זה יכולים הבאים אחריו להשתמש בהם, להתחבר אל אותו רוח שנסך הוא אל תוך הכלי. ועדיין אין אדם יכול להיפטר מעבודת בניית המקדש, כי לעולם נשאר גם לו הציווי ועשו לי מקדש, שאם לא כן נמצא הדברים מתיישנים ומאבדים את סגולתם. בכל דור ועל כל אדם החיוב גם לעשות את המצוות, להיות המחוקק של הכלים של המצוות שיכשיר אותם לקבל את הרוח, וגם לקיים את המצוות. בניית מקדש הוא חקיקת המצוות, השכינה בתוכם הוא קיומם.

(שרש הדברים בשפת הקבלה נמצא במה שכתבתי כאן )

ולוואי נזכה ליצור לעצמנו את המקדשים שאנחנו צריכים אליהם בהקשרים שלנו, ולגרום לשכינה להתיישב בתוכם אמן.

Always be Building – Parshat Terumah

Parshat Terumah contains what is essentially the blueprint plans and instructions for the Layout, building, and furniture, of the Mishkan. The preservation and inclusion of all these detailed plans for eternity in the Torah at full length is somewhat curious. Plans are usually drawn up by the architects to instruct builders how to build, and discarded as soon as the building is put up and finished. What point does saving the plans serve after that?

Imagine entering a beautiful and important building and finding on the wall in the lobby all the blueprints and plans for the building framed on the wall, Or going to a fancy restaurant, and finding the recipes and instructions how to make each dish on your plate, on each plate. Why would I be interested in this you would ask, I am looking for the finished product, not for the instructions how to get there.

Therein lies one of the great secrets of Jewish continuity. The Mishkan is a symbol for the entirety of the Jewish project, The project of creating the conditions for God to live in our midst, right here on this earth, to create a sanctuary for the Divine in our lives.

In Judaism, there is never a time where we lean back and say ok we have finished building our religion, our sanctuary for god to rest in us, now let’s use it, enjoy it. Jews never become merely consumers of their Beit Hamikdash, of their way of life set up previously. We are always still building our community, still going back to the planning board and discussing the instructions, what is the Halacha for this, perhaps we should do it a bit differently, we are always discussing, always planning, always figuring out what and how we need to do. Building the mishkan never ends, and so every year we re-read the plans, discuss them again, find new and better ways to create our place for the dwelling of the Shechina (Divine presence) in our midst.

Be Jewish. Always be at the drawing board.

tabernacle4

פרשת פקודי / שקלים

מפרשים רבים עמדו ודרשו על הדגשת וחזרת הנוסח 'כאשר צוה ה' את משה', על כל פרט ופרט ממעשי הקמת המשכן, רגילים לגשת לזה מנקודת מבט תאלוגית, או מוסרית, או הלכתית. אני רוצה לדבר מעט על זה ממבט קיומי, על יסוד דברי 'מי השילוח'.

הקמת המשכן הוא האקט המרכזי ביותר בסיפור יצירת עם ישראל שספר שמות סובב עליו (כדברי רמב"ן, בראשית הוא ספר היצירה, שמות ספר הגאולה, ובניסוח יותר מדוייק, בראשית הוא בנין העולם, המצב שבו האדם נתון, שמות הוא בנין האדם עצמו, העם, המשפחה), ובתרגום למינוח שלנו, הוא הפעולה היותר משמעותית שתיתכן לבן אדם, בתור איש פרטי וכפועל בתוך החברה. משמעותו הוא לקחת את הרעיונות, את היסודות הנעלמים שמתגלים לו, ולבנות מהם בנין בר קיימא בעולם הזה.

טבעו של העולם הזה שהוא מתמטי, שהוא בנוי ממידות ומספרים, ממיליוני פרטים קטנים. הוא לא מופשט הוא לא אפלטוני. ובשביל לפעול בו, כל שכן בשביל לפעול בו את הדבר ששורשו מופשט, חייבים ללמוד את המידות ואת המספרים בעולם הזה. הקושי והפרדוקס העצום בפרוייקט הזה הוא תירגום התוקף הרוחני, התוקף שאין לו מידה ומנין, ולא רק להלביש אותו במילים ומספרים, אלא דווקא לתרגם אותו לתוקף של מילים ומספרים, לתוקף הייחודי הזה של העולם הזה.

לתוך הבעיה הזאת נכנס מושג המצווה כנסיון לפתרון. בתפיסת עולם הדתית, ההלכתית, מחולק העולם בין דברי מצווה לדברי רשות. אף הפעולות הרוחניות, הטובות, מחולקים לפעולות שהם מצווה ועושה ופעולות שהם רצוניות, מידת חסידות. מי השילוח מתרגם את זה ככה:  מצוות הם פעולות אשר ברור, בולט, ומפורש, לעושה אותם, שהם רצון ה', שהם הדבר הנכון והאמיתי לעשות. מידות חסידות הם דברים אשר הכוונה בהם טובה, אבל הם נעשים מתוך ערפול, אנחנו יודעים שאנחנו מתכוונים בהם לטוב, אבל אנחנו לא בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון, שהוא יביא את המטרה שלהם אנחנו מתכוונים.

אין לך דבר יותר מעצים לאדם מעשיית מצווה, זה הדבר הכי תקיף בעולם, התוקף של הוודאות, האפיסטמולוגית והמוסרית, שמה שאתה עושה הוא הדבר הכי טוב ונכון ואמיתי לך לעשות. כאשר צוה ה' את משה. (דווקא, לא כאשר צוה ה' סתם, כי אין דבר כזה, אלא כאשר צוה את משה, כלומר למשה התגלה הברירות הזאת), זהו לאחוז את האלוהים בידיים.

אמנם, מעטים מאד הפעולות והדברים שאפשר להגיד עליהם בלי ספק שהם מצווה. גם בפרויקט המצווה הכי גדולה ומרכזית, קיים בסופה ספק, רתיעה, בפרט כאשר אנחנו גודרים את תחום המצווה, כאשר קובעים זה כן וזה לא, ולזה כן ולזה לא, זהו הפתח הפתוח בכל פעולה מצוותית, המקום שבה התוקף שבה מגיעה אל סופה, פותחת את הפתח לערפול וספקות, לענווה, ומשם, להשראת השכינה, לירידה של האלוהים שאי אפשר לתפוס בידיים, ולהרמת עיניים אליו, לקצה גבול התוקף האנושי.

מי השילוח מעיר, כי בפעולה האחרונה, הגומרת את עבודת המשכן, נשמטה האמירה כאשר ציווה ה' את משה (מ, לג)  "ויקם את החצר סביב למשכן.. ויכל משה את המלאכה". כאן באה מלאכת משה, עם הציווי שעליו, אל כלותה. והוא מסביר, כי הקמת החצר מסמלת תיחום גבול המשכן, לומר עד כאן המשכן, ובכך נשללה שאר העולם מלהיות משכן. על הגדרה הזו אין מצווה. היא פשוט גמר יכולת משה, לא גמר יכולת ה'.

ומיד, ויכס הענן את אהל מועד, הענן, הערפל, המסמלת כבוד ה, ירדה על האהל, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד. הוא כבר הופקע מתחומו של כאשר ציוה ה' את משה.

( את הקישור לשקלים, מצוות השקלים הקשורה למספר ישראל, והיותה מחצית דווקא, ובכך ניצחון צד הספק של חצי שקל של ישראל על שקלים שלמים של המן עמלק, תעשו כבר לבד, הדרוש לא חשוב)