פרשת צו שבת הגדול תשע"ז

זאת תורת העולה היא העולה.

בשבוע שעבר התחלנו לבאר את פנימיות הקרבנות מראיהם ומעשיהם. וכעת נבאר פרט אחד ממעשה העולה וכללות מעשה הקרבן, וממנו נלך אל חירות חג הפסח הבא עלינו בשבת הגדול.

א)

התחילה פרשת הקרבנות ויקרא אל משה וידבר הויה אליו. ולא נתפרש מי הקורא. אבל פשט הענין שהוא נסמך אל סוף הפרשה הקודמת שבו כתוב וכבוד הויה מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הויה מלא את המשכן. והיינו כי שרה על המשכן כבוד הויה נעלם מאד עד שגם משה לא יכל לבוא אליו, ואותו מקום נעלם אי אפשר לומר עליו בפירוש מי קרא, אבל ויקרא אל משה.

ובמדרש רבה משווה בין הקריאה של משה שהוא התחלת הקרבנות, לבין הקריאה אל אברהם בפרשת העקידה שהוא שורש סיפור הקרבנות לעם בספר בראשית. שאצל אברהם נאמר ויקרא מלאך הויה אל אברם ויאמר וכו'. המלאך קורא וקול הויה מדבר. אבל כאן במשה הקול בעצמו הוא הקורא והוא המדבר.

וביאור ההבדל הזה הוא ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ובכלל זה מה שנבדל משה מן האבות כנאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי הויה לא נודעתי להם. ואם אפשר לכלול את ההבדל הוא שכל הנביאים מגיעים אל הדיבור דרך דבר אחר, שהוא המשל או החלום וכו', ומשה הגיע אל הדיבור דרך הדיבור בעצמו, ללא הכנה וללא אמצעות דבר אחר. והרי זה ממש ההבדל בין מעשי אברהם אבינו למעשי משה רבינו. אברהם אבינו כאשר ביקש לקרב בני אדם אל הויה מה עשה נתן להם לאכול ואחרי שאכלו ושתו סיבב אותם על ידי זה להכיר בהויה. הרי הכירם אל הויה דרך טכסיס צדדי, כמו מוח הבינה, מתוך הדבר שהוא האכילה שנתן להם הגיע להבין את הדבר שהוא התגלות אלהים. וכמו כן סיפור העקידה גופא כולו שהוא פסגת סיפור אברהם אבינו כולו הוא סיפור העיקול שנתברר ברירות התקשרות אברהם אבינו בהויה דרך דבר צדדי, על ידי שהיה מוכן להקריב את בנו אבל לא זה עצמו היה רצון הויה אלא שמזה נסתבב אל הגילוי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה והוחלף האיל תחת בנו. ואילו אצל משה אין לנו צורך בסיבוב הזה אלא מיד הדיבור הוא הקורא והוא המדבר. הקרבן עצמו שנצטווה עליה היא שעולה לריח ניחוח.

וכן כאשר בא משה לקרב את האנשים להויה לא סיבב אותם דרך סיבובים כאברהם אבינו, אלא ציווה עליהם מצוות, שהרי מיד בביאתו להתחיל במצרים לא התחיל לשכנע אותם שיש אלהים או להסביר להם דרך טריקים לתת להם אוכל כאברהם אבינו וכדומה, אלא ציווה להם מצווה לקדש החודש וליקח שה לקרבן פסח, לא כיצחק שביקש ואיה השה לעולה, אלא הנה השה מיד יקחו להם כל אחד במקום הגלוי והקרוב אליו, ובמצוה זו שהוא גופא דמלכא קירב אותם לעבודתו. לא עשה להם הכנות צדדיות אלא הראה להם את הויה בעצמו כפי שמתגלה במעשי המצווה (וזה דומה להבדל בין הדרך הליטאית לקרב בני אדם לבין הדרך החסידית. הליטאי מנסה לספר סיפורים והוכחות שיגיעו למקום הרחוק ועל ידי זה יתקרב האדם לתומ"צ. ואילו החסיד פונה מיד הנה תניח תפילין והם אות המלך בעצמו ומראה באצבע זה אלי ואינו מחפש ללכת בדרכי סיבוב שמתוך זה יבוא, אלא כמוח החכמה שמראה את הדבר באצבע מיד).

ואם נבין את עומק גאולת מצרים נבין כי הוא לאמיתו העלייה של השגת בני ישראל באלהות מדרגת האבות אל דרגת משה. כי הלא גם במצרים היה להם מסורת אבותיהם בידיהם כמבואר, אבל משה בא להצילם מזה כי ההשגה הזו של האבות לערך השגת משה הוא בעצמו הגלות הכי עמוק, שהאדם צריך לבוא לאלהות דרך טפלה דרך דבר אחר, והוא חמישים שערי בינה שכל אחד מהם הוא שאלה ותשובה, ומשה רבינו בא להצילם מזה ולהעלותם במקום החכמה העליונה שהוא המקום שגם משה עצמו אינו יכול לדבר עליו בדרך שאלה ותשובה אבל ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, הוא הקריאה הוא הדיבור. ועל ידי ראיית הדבר בעצמו ממילא נעקר כל מ"ט שערי השאלה של מצרים. וזהו כלל נס גאולת מצרים כנאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, שנתגלה הקב"ה בעצמותו, ולגבי זה אנו עושים סדר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאין עניינו לעשות חקירות ודרישות דרך דבר אחר, אלא להראות באצבע מצה זו מרור זה פסח זו. והוא מה שביאר האריז"ל שהשיגו פעם אחת עד שיא מדרגת החכמה שהוא מוחין של או"א עילאין ולא התחילו עם הבינה כדרך שאר ימים טובים.

ב)

ואמנם צריכים אנו להיכנס ולבאר באופן עמוק ומהותי יותר על מה מדובר פה. ולקרב הדבר אל השגת הנפש.

דע, כי כל דבר שאדם עושה, כאשר נגמר הדבר, חוזר אותו החפץ ומשקיף את עצמו אל האדם, ומספר לו ומוסיף לו הארה כמו תגובה באותו הדבר עצמו. למשל אם אני מנקה את החדר שלי לקראת פסח, אחרי שסיימתי לנקות את כולו הרי אותו ניקיון חוזר ומראה את עצמו אלי, ואז אני מבין מה פעלתי בנפשי מן הנקיון הזה, שמתגלה לי התחדשות יתר ומוחין נקיים יותר וכו'. כן הדבר כאשר אני עושה דבר בלתי שלם, או כאשר יש בדבר שאני עושה טעות וחסרון, הרי אחרי שסיימתי לעשות אותו אני מקבל את הפידבק מן הדבר עצמו והוא אומר לי פה עדיין חסר לך ויש לך עדיין להעמיק. כך הוא כאשר אני כותב חידוש או אני עושה כל דבר אחר.

וכאשר הפידבק הזה הוא בעדינות נפשו המקום הזה הוא מה שאנו קוראים שכר ועונש על המעשים. שכר מצוה מצוה הוא תוספת הארה בנפשו וראיה נכוחה את העולם. שכר עבירה עבירה הוא שמשתקפת אלי אותו חסרון שבמעשה שעשיתי ומחשיכה עבורי את ברירות העולם. וכך תיארו משיגים כי כל דבר שאדם עושה נברא ממנו מלאך, ואותם מלאכים מייעצים לו מה לעשות הלאה. ולמי שמשים אל ליבו איך הוא מקבל פידבק פנימי מכל דבר שהוא עושה הרי זה ככה ממש.

וכך נעלה להבין למעשים רוחניים יותר. כמעשה התפלה. כאשר אדם מתפלל הרי חצי מהותי מן התפלה הוא עניית התפלה, ותפלה שאינה נענית מה היא. אבל אותו עניה היא מתקבלת מתוך התפלה גופא, כלומר כאשר האדם יודע  לקבוע לעצמו עת ומקום לתפלה, והוא מתפלל על דבר החסר לו או על ספק שיש לו ומבטא בשפתיים את המקום שלו. מיד אותו התפלה חוזרת ומשקיפה את עצמה אליו, והיא מראה לו בצורה ברורה יותר מה חסר לו ומה נתברר לו, ואין כל התפלות שווים לפעמים צריך לחזור ולהתפלל ולהיכנס לאותו השער שהתפלה הראשונה פתחה לו, או לומד להתפלל בדרך אחרת, אבל כללו של דבר אין תפלה שאין לה מענה, אלא שצריך האדם להתיישב בדעתו היטב לראות אותו. ממש כפי שהוא צריך להתכונן בנפשו למצוא בעצמו את התפלה, כך צריך להתיישב בדעתו למצוא את המענה. וזהו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה להכין את עצמם להעלות תפלתם, ושעה אחרי התפלה לשמוע את מענה התפלה ולהבין איך היא מגיעה אליהם. ולמתבונן בדרכי הכוונה שלימד האריז"ל והרש"ש רואה איך יש סדרים מיוחדים להעלאת מ"ן שהוא גוף התפלה וסדרים מיוחדים להמשכת מוחין ולייחוד זיווגים חדשים שהם מ"ד מענה התפלה מלמעלה. ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם צריכים כוונה עמוקה ויישוב הדעת לשמוע את הקולות העדינים שבהם.

ומכאן נבין גם מה עשו המקריבים קרבנות ומה עשו הכהנים שהקריבו עבורם את הקרבנות. ואת ההבדל העיקרוני שבין קרבנות הנאכלים לקרבנות שהם כליל.  כי תפלה כנגד הקרבנות היינו כמו בתפלה יש שני צדדים תפלה ועניה כך בקרבנות יש הקרבה וריצוי, שיורדת אש מלמעלה ואוכלת את העולה, ושמרצה החטאת על החטא. ובאופן כללי הנה פרשת ויקרא עוסקת במעשי האדם המקריב עד שהיא מגיעה אל הנקודה העליונה שאליה הקרבן מגיע, ופרשת צו עוסקת במעשי הכהן שתפקידו לשמוע את מענה הקרבן והוא מלמד את המקריב את הקרבן איך נתרצה ואיך נענה מן השמים על קרבנו. וכן הכהן אוכל משיירי החטאת שהוא חלקו שהוא מקבל מלמעלה מן השפע היורד, וכן בעלים אוכלים את חלקם שהוא חלק הייחוד שקבלו מן השלמים.

ג)

ומהו הגלות, הוא כאשר אנו אומרים בתפלת מוסף אין אנו יכולים להקריב את קרבנות רגלינו. וכך אמר משה בגאולה ראשונה נזבחה לאלהינו במדבר, הרי שורש היציאה מן הגלות שנוכל לזבוח לאלהינו. ומה מפריע לנו מלזבוח עכשיו או מה יש בפרעה שלא נתן להם לזבוח להויה במקומם. הענין הוא כי הרבה פעמים נתערב בתוך מעגל הפידבק הפנימי, שאמור להתקיים בבית המקדש ביני לבין הויה בקרבן עולה כליל ובלי מגע זר, בתוך המעגל הזה מתערבים חיצונים. הרי כל אדם מחפש פידבק למציאותו לקיומו לחידושיו ולמאורעותיו. אבל רבים מחפשים אותו במקום החוץ תחת במקום הפנים. וודאי זה דבר רצוי שיקבל האדם פידבק מחבריו ומשפחתו והרחוקים יותר. אבל כאשר הוא מניח להם להיכנס למעגל הפידבק הפנימי שלו הרי הוא מכניס את עצמו לגלות הכי עמוקה. כי יש דברים רבים שנצרכים להתבשל ברחם הפנימי של מוח האדם, ברחם הבינה, דרך משל עולה בליבי איזה חידוש תנועה או איזה שינוי שעלי לעשות, והדבר נרשם במוחי, ושוב הוא מגיב לי שיש לשפרו כך וכך, או לחזור ממנו לגמרי ולשנותו לצורה אחרת, ובדברים עמוקים ועדינים נצרכים חודשים ושנים ממש כדי שדבר יצא מכלל עיבור ויהיה מוכן להתגלות בחוץ כלידה. וכאשר האדם שם מיד את החידוש ברגע הראשון שלו בפייסבוק והוא מצפה ללייק שיביא לו פידבק מן החוץ, הרי הוא נהיה ממש כמו סכיזופרן שמכניס אנשים זרים לתוך המוח שלו ומבלבל אותו לגמרי. זהו ציור מוחשי להכנסת הפידבק מן החוץ לתוך מעגל הפידבק הפנימי.

פרעה הוא הרשע העמוק שהכניס את עצמו לתוך העיבור של בני ישראל, הוא מה שנכנס לתוך הראש שלך כאשר אתה צריך לקיים שקלא וטריא עמוקה בתוך נפשך, בתוך הדו שיח של קרבן עולה, שם הוא נמצא והוא מחייב לזבוח אל פרעה ולבנות לו בניינים, תחת לזבוח להויה אלהינו. למה הדבר דומה לרב של שקר, שהטריק הכי מוצלח של כל הגורואים השקריים שרוצים לקבל שליטה עמוקה על נפש האדם, שהוא פותח אצל האדם שאלה עמוקה מאד, הנוגעת במקום עמוק מאד בנפשו, והאדם אינו מוכשר עוד לענות לעצמו את התשובה כי הוא נצרך לתשעה ירחי לידה שיתבשל בתוכו אותו הרעיון, ולפעמים נפתח השאלה בשלב מוקדם מידי ואין בידי התלמיד כלים לענות לעצמו. הרב האמיתי אומר לו תניח לשאלה כמות שהיא, תעלה בה עולות בלבך, ובסוף יתברר לך הדבר בהארה גמורה. אבל הרב השקרי הוא מכניס את עצמו למקום הזה הרגיש שנפתח בתוך נפש התלמיד, והוא אומר אתה לא יכול להתמודד ולענות על כך, הנה אני פה אני אענה אותך, וכך הוא קונה שביתה במקומות עדינים ורגישים שבנפש התלמיד, ואינו נותן לו לצאת לחירות.

ומהו העצה ומהו הגאולה, הגאולה הוא נשימה אחת. כמו שאמר משה ולא ישמעו אלי מקוצר רוח, הרי התשובה לשמוע תשובת הגאולה אינו אלא אורך רוח. צריך למצוא רגע אחד לקחת נשימה ארוכה. ביאור הדבר שכן כל האנשים שבויים בתוך מעגלי הפידבק החיצוניים שהם נתונים בתוכו. נדמה לאדם כי אם הוא מקבל הודעה מן הטלפון שלו הרי הוא חייב לפתוח אותו ולראות מה בו, ואם צריך להגיב או לעשות לייק או להתקשר. הרי אדם הזה התגובה שלו כפויה על ידי מה שהוא מקבל מן החוץ. אינו מכיר באפשרות שאולי לא יסתכל עכשיו, או מה מחייב אותו לענות מיד או בכלל, יחכה יום או חצי שעה ויענה אז, מסתמא לא ימות אף אחד מזה שלא הסתכל על ההודעה מיד. אבל הפרעה יש לו אינטרס שהאדם יהיה משועבד וחייב לענות מיד. ויש לו טענות טובות על זה למה צריך שיהיה כך. והגאולה אינה צריכה להיות החלטה כמו מעולם לא אסתכל עוד. הרי זה שוב גלות לתוך ההחלטה הזו. הגאולה הוא פשוט הכנסת מרווח נשימה בין הקלט לבין הפלט. בין האינפוט הבא מן החוץ לבין התגובה שלי.

וכך הדבר בכל הדברים המכעיסים או מעוררים או משגעים אותנו, ומביאים אותנו לכל החסרונות שבעולם. שהם כולם פועלים בנו כמו אוטומט כפוי, אם ההוא אומר כך אני חייב להגיב לו ולכעוס, או הדבר ההוא מושך אותי אני חייב להגיב אל זה בתשוקה. ורוב בני האדם לא ידעו בכלל שיש מרווח בין המעשה לבין התגובה שלהם. נדמה להם הכי טבעי שהמעשה החיצוני הזה מכריח אותם להגיב. אבל באמת יש תמיד איזה חצי שניה שבין מה שמעורר את התגובה לבין התגובה. והגאולה הוא כאשר אנו לומדים לשים לב לאותו חצי שניה, ולהשתמש בו לקחת אורך רוח נשימה ארוכה, לדעת שאנו שולטים על התגובה שלנו ולא החוץ. הצדיק הגמור הוא פשוט מי שתמיד יש לו שתי נשימות שבין מעשה לתגובה. והבינוני הוא שלפעמים הוא תופס את הרגע לקחת נשימה ובדרך כלל האוויר הזה נעלם מאד.

ד)

הבעיה היא שאנחנו שבויים תמיד במעגל, הרי באמת דברים רבים מחייבים אותנו ואם אקח נשימה ארוכה פה אישאר באמת חייב לזה שהתקשר אלי, ואם אחליט לקחת שעה אחת להתפלל בבוקר הרי אאחר לעבודה, וכבר הוכרחתי לישון מאוחר אתמול שהרי הייתי חייב דבר כלשהו למישהו אחר. וכך כל פעם שאדם רוצה להשתפר פנימית באים אליו כל המעגלים האלה שאינם מניחים אותו לצאת. בגלל הבעיה הזו יש חוק של פשיטת רגל רוחנית. החוק אומר שלפעמים כאשר כבר הגעת למ"ט שערי טומאה ובאו מים עד נפש פשוט תפשוט רגל. תכריז אני לא חייב לההוא מאתמול ולא לזה מהיום ולא על עשרים הדברים שאני חייב לעשות עליהם תשובה. אני מתחיל מהרגע הזה ולא משנה איפה היא לעשות את הדבר הנכון בעיני. ואיני חייב תשובה לשום דבר אחר. נכון שקמתי כבר מאוחר אבל אני קובע לעצמי חובה להתפלל טרם אלך לעבודה. והעבודה, תצטרך לסלוח לי על איחורי היום. מחר או בעוד שבוע כבר אתייצב ואדע לקום מוקדם יותר ולהספיק גם את זה וגם את זה. אבל אם לא אקבע יום אחד פשיטת רגל מעולם לא אצא ממעגלי הפידבק הרעועים של מצרים שלי.

זהו חוק הדילוג של ליל פסח. החוק שאומר פשטתי רגל ולא אכפת לי על כל החובות שלי. אני שמח ומתחיל לעשות את המצווה שעלי בהארה גמורה כאילו לא חטא אדם הראשון מעולם וכאילו לא היה פגם בעולם מעולם וכאילו הייתי צדיק גמור מרגע היוולדי ועד היום. היום נולדתי והיום נגאלתי.

וזהו חוק קרבן עולה. הקרבן שאומר איני בא לרצות על חטא ואין לי תפקיד בכלל לעשות. אבל זאת תורת העולה היא העולה. היא באה כדי להכניס בעל כרחן של מצריים אוויר נשימה לעולם הזה. הוא הקביעות שאדם קובע בנפשו שעה אחת של התבוננות בעולם הזה שאינו מתבונן בה כתגובה לשום דבר. כי ברגע שיתחיל להגיב בנפשו לשום דבר לא יצא משם לעולם. אבל אני קובע כעת להתבונן בנפשי בצורה מנותקת מכל. כולו כליל למעלה. והעולה הזו צריך כל בוקר וערב, והיא הפותחת פתח לכל שאר הקרבנות וכל שאר דרכי התגובה האפשריים לכל הדברים הצריכים תגובה. אבל מבלי העולה אי אפשר לפתוח.

הקרבן היחיד שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הוא קרבן פסח. כי הפסח היא ההכפלה של קרבן עולת תמיד, זו שאומרת גם אחרי שסיימנו את היום בתמיד והועלה הכל עולה, לפעמים צריך לדלג גם על זה. נכון אין זה הזמן הנכון להתפנות מכל וכל ולהתבונן בצורה טהורה לגמרי, הרי עדיין אנו במצרים, יש למהר עכשיו במקום זה בזמן הזה לעשות את הפסח. היא הקרבן שמכניסה אוויר לנשימה בכל מקום שנהיה, ומשם אפשר להתחיל שוב ובסוף מסתדר הכל בסדר הנכון. כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו אכי"ר.

סוד ייחוד הפסח

פתח ר' יצחק: (משלי כב, יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי. כמה אית לבר נש למפתח אודניה ולארכנא רישיה, וכל כך למה, בגין דיזכי לשמוע דברי חכמים. יתיר עליה מאן דשת ליביה, איהו זכי לדעתי – דעת יו"ד, דעתא דמשה, דעתא רביה גופא. דהא כמה מידות ביושבים לפני חכמים (אבות ה, טו), ארבעה כמנין כל עלמין, דהא כל העולמות לפני החכמה הם יושבים, ומן החכמה הם נובעים, אבל לית כולי עלמא ידעי מילתא חדא בגו חכמתא. וכל כך למה, מאחר ולא הטו אזנם ולא שתו ליבם. ואף היושבים בבתי מדרשות לפני חכמים ממש, אינם שומעים אלא חיצוניות הדברים, שהם הדברים היוצאים מפה החכם. מאן איהו דיטה אזנו וישית לבו אל דעת החכם בעצמו המולך על פיו ומביא את הדברים אל ליבו. אמור מעתה, השומע הרגיל שומע את הדבר, ואילו המטה אזנו שומע את הדעת.

אסהדנא בי דכל ימי שהייתי יושב לפני רבותי לא הטיתי אזני אל דוחקא דכלה, דעלייהו אמרו (ברכות ו, א) מן המזיקין הם, דאינון כל חיצוניים היושבים בתי מדרשות, מעייפים ברכי חכמים, מבלים בגדיהם, משתמשים במה ששמעו מן החכם לרע ולא לטובה, ולכן אין להם לבוש לספר את דעת החכם בכלים חדשים, ואין להם רגל לעמוד עליו ולברך במקהלים. לחוד הטיתי אזני אל דעתי. והא אזמין הכא.

[והא ארבעה מידות אלה ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. נפה חכם מרזא דאצילות, שמוציא את הקמח וקולט את הסולת. דהא באצילות כולו מבורר לית תמן חיצוניות כלל. משמרת רשע שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, מאן דתורתו נעשית לו סם המוות, ספוג תם שסופג את הכל ואינו יודע להבחין בין טוב לרע, משפך שאינו יודע לשאול שמוציא בזו ומכניס בזו. ולעילא מכולהו אחד שהוא חכם שקולט את הכל ויודע את הטעם שיש גם בסולת וגם בשמרים והאי איהו ברוך הוא הנעלם ומופרש מכל רעיון שאל פליאת היעלמו כולם מכוונים.
והא יש לשאול, אמאי נקטו מידות אלה בדוגמאות היין והסולת. ומהו שהרשע הוא דווקא מכונה ביין והחכם בסולת. וכל רזין אלה גלויים]

***

למדנו שכל סודות העולם וכל סודות התורה וכל סודות הפסח שאנו בו, כולם ברזא דייחודא עילאה. כמה אית לבר נש לשים ליבו ולהטות אזנו אל גווני רחשי הייחוד המלאים את העולם כולו בטובם וחסדם וסודם. דהא כל עלמא דא ברזא דייחודא הוא, וכל עלמא עילאה מילף עליון מתחתון. ואשר לא שם ליבו אל דבר הוי"ה בקרבו על הארץ ובימים ובכל תהומות איך ידע פיו מה ימלל ואיך ידע ליבו מה להרהר ואיך ידע מוחו מה לחשוב בבואו אל דרך הייחוד. להכי אוליפנא מאן דלא נסיב איתתא לית ביה תורה ולית ביה שמחה ולית ביה חכמה. גרוע ממנו מאן דנסיב איתתא ולא ידע מה נסיב, דהא אינו דומה מי שלא נכנס אל בית המלך כלל למי שנכנס ורעיונות טועים בידו. זה לא ידע, וזה ידע ומכוון למרוד.

והא נתבונן בפרט אחד מפרטי רזי הייחוד המתייחד בליל התקדש חג הפסח. שנו חכמים בלחש ובסוד, וכבר איגלי רזא דנא אפילו לתינוקות של בית רבן. דאית ייחוד כסדרו ואית ייחוד שלא כסדרו. אית ייחוד מאתערותא דלעילא ואית ייחוד מאערותא דלתתא. סדר הייחוד מדאורייתא אשה כי תזריע וילדה, אשה מזרעת תחילה, מעלה מיין נוקבין לגבי בעלה לעילא ואיהו אתער וגלי לה כבודיה עד דילדה זכר. ואית ייחוד דדילוגין, קול דודי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהקב"ה חישב את הקץ ונגלה עליהם בכבודו ואת ערום ועריה. ולבך תשית לדעתי. דלית זיווגא חדא בעלמא דדמיא לחבריה. והאי ייחוד שלא כסדרו סדר איקרי.

הכא צריך למנדע, דבייחודא מסטרא דלעילא כגוונא דליל פסח אית תרי קושיות. קושיא אחת מצד העליון כיצד יעבור העליון על חוק אשר שם ביצירה דלית זיווגא מבלי מעשה. וזו הקושיא בה עוסקים רובא דעלמא ואומרים נס היה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל קושיא אחרת יש מצד התחתון, דהא זיווגא מבלי רצונא דאיתתא אונס איקרי. וכיצד תשמח כאשר אנסוה לשמוח ולקבל את המלך. יתיר על דא, וכי לדא זיווגא איקרי, הא אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, דרצונה איהי גופא דאיתתא נקודה חדא שבה שחורה אני ונאוה, ולית בה אלא חפצה ורצונה, וכד אתייחדת מבלעדי כתר רצונה כמאן דמתייחד עם אחרת דמי ולא אקרי שמה עליה כלל, דהא אפילו ושתי המלכה שבאה ערומה בכתרה באה, דאיהו גופה, וכל שאר ט"ס שבה ניתנו לה מבעלה, לחוד כתרה הוא שלה. והכא אמרינן תבוא לפני המלך בכל ספירותיה מבלעדי כתרה, דאיהו ניתן לה בחג השבועות בלבד, והא יתפלא הלב ויתרעש המח על סיפורא דא ומה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו דהא לאחרת דמיא. ומה העדות החוקים והמשפטים האלה הא מחזי סיפורא דנא כסותרת את כל התורה כולה.

מאן יתבסים מרזא דא, דכד אתיא מלכא אל ארץ מצרים, אל רצונה דייקא בא, דהא חזינא דניסה אותו פרעה עשר פעמים ולא שמע בקולו. וישאל השואל וכי מאן דכלא בידיה זקוק להסכמת מלך פרעוש אחד שישלח את עמו, יפתח השמים והארץ ויוציאם, ועל מה בא אל פרעה ועל מה התווכח איתו ודיבר איתו פעם אחר פעם ואם לא תאמינו לקול האות הראשון ויאמינו לקול האות האחרון ואם לא שמע אל דבר השם במכה ראשונה יביא שניה ואם לא זו יביא אחרת עד עשר פעמים, וחכמים אמרו עד מאתיים וחמשים פעמים, מה כל העבודה הזאת למי שיוצר הכל יש מאין מהווה את כל העולמות בכל רגע הא לא אתחזי כולי האי אלא התפארות ריקנות וחסרת טעם, ומאי דאמר משה לפרעה התפאר עלי, ומאי דאמר השם וידעו מצרים כי אני השם.

כללא דא דאין כפיה ברוחניות כלל, לא מבלעדי יכולת השם אלא מבלעדי אפשרות המציאות. דמאן דכופה על החיצוניות כופה, ואם יכפה את הרצון הרי סותר את עצמו. אבל כל שאנו מדברים מאתערותא דלעילא ומאתערותא דלתתא, בדוגמת העליון ובדוגמת התחתון, כלא בתוך תוכיות הרצון אנו מדברים. דהא רצונו של אדם לאו דבר פשוט הוא. ויש בו משא ומתן ודרכים ונבכים והוראות וסיפורים. וכאשר דיבר הוי"ה אל פרעה בפעם אחת היה לו שקלא וטריא עם חלק אחד של הרצון, עד שהכריעו והשווה רצונו ודעתו של פרעה אל הוי"ה, וכאשר דיבר אליו בפעם אחרת נגע בצד אחר של הרצון או בספירה אחרת שבספירת הכתר, והתפשט הדעת באבר אחר, ובכל פעם נזדווג באבר אחר ובכיוון אחר, דיבר איתו נחת ודיבר איתו קשות, סיפר מצד זה וסיפר מצד אחר, ובכל דרך גבר רצונו של הקב"ה והשווה אליו את רצונו של פרעה, היינו נתייחד בתוך הרצון. וכך מצינו בלשון חכמים נזדווג גם לגבי מלחמה, שהוא מעיצומו של הייחוד.

ובמלים אחרות, ברצון גופא יש רצון הנעשה מלמטה ויש רצון הנעשה מלמעלה. ויש רצון הנעשה מבין שניהם. כך בעליון וכך בתחתון. הכל שואף אל הייחוד ואל ההשוואה. ואין בשום דרך מדרכים אלה אונס כלל, אבל ייחוד הנעשה מלמעלה הוא המוליך הוא המביא הוא המבטש הוא הדן עד שמשתווים כל ההדורים ונעשה רצון אחד, דוחף העליון יותר וחוזר התחתון ודוחף בחזרה, כך כמה פעמים, עד שנעשה רצונם אחד וגובר רצון העליון לכבוש את רצון התחתון להשוות רצונה אליו להיות אחד. וייחוד הנעשה מלמטה היא מעוררת את רצונו להיות רצונם אחד.

פרשת בא תשע"ו – למען תספר

הכביד השם את לב פרעה שלא ישלח את בני ישראל. שערו בנפשכם, אילו בא משה לפני פרעה בפעם הראשונה בפקודת שלח את עמי ויעבדוני, ומיד אמר פרעה הנני אשלח אתכם אל אשר תרצו ללכת. איזה מין סיפור היה לנו. הרי היה זה האנטי-קלימקס הכי גדול בהיסטוריה. רק כאשר פרעה סירב עוד פעם ועוד פעם וכבר הבטיח וחזר בדעתו לסרב שוב ושלח אותם ושוב התחרט יש לנו סיפור לספר. הוי, "אני הכבדתי את ליבו למען תספר".

ולהבין משמעות הדברים, ידוע מאמר הרבי ר' בונם לחבורת משכילים, אתם אינכם שווים אפילו כפרעה, פרעה לא התפעל גם ממכות ומופתים והחזיק בדעתו לא ידעתי את השם וגם את ישראל לא אשלח, ואילו אתם סתם חלשלשים, רעם אחד ותיכף תאזרו כיפה ותצעקו שמע ישראל. יש במשמע כאן כי השם אוהב מי שאפשר לדבר איתו. מי שהדו שיח איתו הוא סיפור, שיש לשכנע אותו ושוב הוא בא בטענה משלו, שעשר מכות ויותר לוקח לו להתחיל להבין את דעת השם. יש לבחור את הבר- פלוגתא בקפידא.

מי שישתכנע בפעם אחת, או ממופת אחד, איזה מין דעה זו, ניתן לחשוב שיש לו אמונה מאד עמוקה ותמימה, אבל איזה עומק יש בו איזה רוחב יש בו אם זה ענין של לחיצת כפתור, משחור לא ידעתי את השם הנה נהפכו מים לדם וכבר ידעתי את השם. דווקא מי שמכיר את הנושא לעומק ולרוחב שיכול לשאול עשרים קושיות ושלשים פירכות על כל דבר, יש משמעות לידיעתו ואמירתו. אילו השתכנע פרעה, וכל שהוא מסמל בלב בני ישראל עצמם, ממופת אחד, לא היה כאן שום ידיעה. עכשיו שהתחזק ליבו עשר פעמים, עברו בכל הנסיונות ובכל השאלות ונענו, הרי "וידעתם כי אני ה'".

סיפור חסידי מספר על אברך שבא לרבי מלובלין והתלונן לפניו שיש לו קושיות באמונה, אמר לו הרבי, הנה פרעה גם היה לו קושיות, ומה עשה השם, וכי התווכח איתו או דן איתו, אלא אמר לו מאד פשוט, קושיא- תקבל מכה, עוד קושיא- תקבל עוד מכה. הסיפור מסיים בכך שאותו אברך כל פעם שהתעוררה לו קושיא קיבל מכה, ושוב לא היו לו קושיות. אני רוצה להפוך את הסיפור הזה על פיה. אכן קושיא – מכה, אך להיפך. אם קוראים אנחנו את מטרת הסיפור וידעתם כי אני השם, יש לנו לראות כי המכות אינם אמצעי אלים של השם לכפות את דעתו על פרעה, להראות שאני יותר חזק ממך ותציית לדעתי, אלא הם דו שיח איתו. יש כאן שיחה השם אומר אני אראה לך במים כי אני השם ופרעה אומר נו במים הראית ומה עם חיות המים הצפרדעים וכו'.

חכמי הקבלה אמרו כי עשר מכות לעומת עשר ספירות, היינו כל מכה נועדה להראות את דעת השם באותו ספירה, היינו אותו מושכל ואותו קונספט שהיה עליו השיחה באותו עת, ורק אחרי עשר מכות הרי הופיעה בירור דעת השם בכל הספירות, בסך כל הסיפורים והחלקים המרכיבים את העולם הזה. אין השם מופיע בעולם הזה כמכה אחת וגמרנו, נוחת הוא לתוך העולם בשיחה ודיבור, כפי כוחו וכפי מציאותו של כל אחד ואחד, מדבר חוזר ומקשה חוזר ועונה וכך עד סוף כל הספירות כולם.

כי אהיה עמך – פרשת שמות

אחד הדברים הכי מוזרים מבחינה חינוכית קורים בפרשה הזאת (מזל שזה באמצע הפרשה ולא צריכים ללמד את זה לתינוקות..). המקרא מתאר באריכות את ההתגלות הראשונה של ה’ למשה, מתחילת סיפור הסנה, ועד סוף הפרשה, וההגדרה הכי מתאימה לכל הסיפור הזה הוא “וויכוח”, כל הסיפור אפשר לו להיכנס תחת כותרת אחת, והוא וויכוח ה’ עם משה, משה לא מוכן לקבל שום דבר ממה שה’ עושה בלי להתווכח, אתה אומר שאתה אלקים, מה שמך, מה אומר אל בני ישראל, אתה אומר שאני אלך אל פרעה ואוציא את בני ישראל, מי אנכי כי אלך אל פרעה. אתה אומר שאשכנע את בני ישראל, ואולי לא יאמינו לי. אתה אומר שאדבר, לא איש דברים אנכי. ועוד פעם, כבד פה וכבד לשון אנכי. וגם אחרי שכבר השתכנע והלך, והמצב רק הורע, חזר אל ה’ בטענות, למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני.

כך הוא סיפור התהוותו של הנביא שנשלח לחולל את מהפך הפיכת עם ישראל לעם העובד את ה’ על פי התורה אשר שם משה, וכך הוא האופן שהוא נקבע כשליח האל, כפועל בשמו וכמוסר את דברו. אין כאן סיפור על צדקותו וגדלותו של משה, אין כאן “והאלקים נסה את משה” עד שראה שהוא ראוי לתפקידו, אולי רק להיפך, אם יש משהו שמתאר נכון את הסיפור הזה, זו סדרה של נסיונות שמשה עושה לאלקים, לבחון אותו האם הוא באמת ה’ אלקי אבותיהם, והאם הוא באמת שולח אותו ויפעול דרכו. אם ענינו של אברהם בכך שהוא נכנע לאלקים, שעמד בניסונות מולו,  התבטל מולו, הרי שענינו של משה נמצא באתגר שהוא מציב כלפי האלקים. (אף הנסיון והמצווה המיוחדת ביותר לשמו של אברהם, בריתו של אברהם אבינו, שהוא המשך סמלי של נסיון העקידה בכל ישראל, הקרבת הבן לאלקים, אין משה עושה בשמחה וברצון עד שה’ פשוט מכריחו, וכשזה נעשה, הוא כאילו בדרך אגב, מתוך הכרח, בדרך במלון, ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו, ואשתו ציפורה כורתת את ערלת בנה פשוט להציל את בעלה מיד האלקים.)

הענין  הזה ניתן להידרש בדרכים רבות, נבחר לעצמנו כעת אופן אחד, המתבסס על מחשבה שעורר אותי אליה “מי השילוח” השבוע. ונאמר, כי פרשנות הענין הזה אינו יכול להתקיים רק במה שהולך בין משה לבין קונו, כאילו שיש כאן שני זוויות שונות של סיפור, תחלה מספרים אנו מה שקרה במרחב שבין משה לאלקים, עד שהוא נכנע ואלקים שכנע אותו לפעול את אשר נצטווה. ושוב הופך הסיפור את פניו ומתחיל לספר מה שקורה בין משה לישראל ובין פרעה. כאילו יש כאן שני מרחבים לסיפור, המרחב שבו עומד משה מול אלקים, והמרחב שבו הוא הופך את פניו מאלקים, ועומד מול העולם לדבר בשם האלקים. אדרבה, כל ענינו של הסיפור הזה והנגדתו לסיפורם של האבות, הוא לתאר את ההפיכה של היות  האדם בעולמו של ה’, מהיות פניו מופנים כלפי האלקים כפי שהוא מחוצה לו לבד, בריה שפלה ואפלה מול דעתו של תמים דעות, עומד מולו ביראה ובכניעה. אל האדם העומד בעולמו של אלקים בשם אלקים, המדבר את דבר האלקים במציאות.

במילים אחרות, ענינו של אברהם (לאו דווקא אברהם ההיסטורי, אלא זה של התיאור הנוכחי) ניתן לאפיון כתפלה, וכדיבור של האדם מול אלהים, אני בריה קטנה, ואני עומד ומדבר מול האלקים, שאין מרחק יותר ממרחק הנפרש בינינו , ואין לי אלא לנסות להיות מופנה בתוך המרחב הזה תמיד. ענינו של משה, הוא תורה, והתורה אינה דיבור שקורה בין אדם לאל (על אף שבמקורה הנבואי היא מתוארת כדיבור של האלקים אל משה, ברור שבענין תורה אין לנו עסק עם ה’ כנבואה, תורה זה ענין אחר), התורה הוא הוראת דברו, מצוותיו ומשפטו, של האל במציאות.  זה לא שאני אתן משהו משלי כלפי אלקים, כבחינת דיבור, אלא מה שאני ושב, מה שעולה בלבי, בהרהורי, בדעתי, הוא עצמו דבר האלהים. שמא זה משמעות היות משה כבד פה וכבד לשון, משה הוא למעלה מענין הדיבור, המניח מציאות של שני נפרדים המדברים, ונותנים מזה לזה. משה קיים במציאות של מחשבה, מחשבה שהיא עצמה האל.

לכן, כאשר משה מתחצף כביכול אל ה’, לא נותן לו להגיד דבר אחד בלי להתווכח, זה לא וויכוח וחוצפה של האדם כלפי יוצרו, זה כמו יהודי שלומד סוגיא בגמרא, ולא נותן לתורה כביכול, שהיא לכאורה ייצוג דבר ה’, להגיד דבר אחד בלי להקשות, והרי שם אמרת לי כך,חוצ והרי אמש אמרת לי כך, ואיך זה יכול להיות, וכו’ וכו’. משה וה’ לומדים כאן את הסוגיה של שליחות משה לדבר אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, ואי אפשר למשה לחפף בלימוד הסוגיה הזו, הוא חייב להתווכח עם האלקים עד שיתברר הנושא. (וכך מתואר משה במדרשים שונים במתן תורה כביכול כלומד “בחברותא” עם ה’). זהו אופי הקשר עם האלקים המתקיים בלימוד התורה, שהוא ענינו והוראתו של משה. הבנוי על היסוד, שאין כאן שני נפרדים, נברא העומד מול הבורא. יש כאן רק דבר אחד, הסוגיה הזו, שהיא המציאות כולה, ובירורה יצא מבין כל השותפים לשיח שלה, כלומר מוחו של האלקים כמו מוחו של משה.

ואיפה ראיתי כל זה במי השילוח? כבר נתארכו הדברים כעת מכדי להביאו ולהסבירו, זה בחלק א’ פרשת שמות ד”ה לך ואספת (עמ’ סד בנדמ”ח).