תגית: מן

פרשת פקודי שקלים תשע"א

בס"ד מש"ק פקודי שקלים תשע"א

אלה פקודי המשכן וגו'. הענין שבני ישראל התנדבו זהב וכסף וכו', ועכשיו נותן להם חשבון מה נעשה בנדבות שלהם, והיינו ברוחניות שבני ישראל עושים מצוות ועבודות, ויש זמן שנותנים להם חשבון מה נפעל בכל מה שעשו, וכמו בכללות שבעוה"ז הוא בחי' היום לעשותם שהוא בחי' הבאת הנדבות ולעולם הבא מקבל שכרם שהוא מה שנפעל ונבנה ברוחניות ע"י המצוות שהוא הוא השכר כידוע, וכן בכל שבוע שו' ימי החול הם בחי' הבאת זהב וכסף ונחושת וגו' [שש מינים הם ו' ימי החול] ובשבת "אלה פקודי המשכן" שמתגלה מה נבנה מכל העשיות שלנו בימות החול שמתחילים לדעת האמונה והאחיזה שנאחזים בה' ע"י עשיית המצוות, ומתחילים לדעת מי אנחנו שאנחנו שייכים למשהו להשי"ת הוא עשנו ולו אנחנו וזהו המהימנותא שלימתא שמגלה בש"ק.

ועי' בזוה"ק שמפרש פקודי המשכן על המלכות שפוקדת לכל חיילותיה בבי"ע ישקו כל חיתו שדי וכו', והוא הענין  בפנימיות שכל ההתנדבות הוא ענין העלאת מ"ן שאנחנו מעלים אל השכינה, והוא בחי' השאלות שאנו שואלים ומבקשים מהשי"ת, ופקודי המשכן הוא מלשון לפקוד את אשתו שהוא שפע המ"ד שנשפע ע"י העלאת המ"ן, והוא בחי' התשובות שעונה השי"ת אותנו על שאלותינו ובקשתינו.

ודע כי השי"ת כרת ברית בבריאת העולם ובבחירת כלל ישראל שלעולם אין מציאות של מ"ן שאינו מעורר המ"ד בדיוק כפי ההעלאה, וזהו האמונה ונאמנות השי"ת שדבר א' מדברו לא ישוב ריקם, וכמו פשטות הנאמנות כאן בבנין המשכן שכל הזהב וכסף וכו' הכל נפעל לבנין המשכן ולא היה שום דבר שהביאו שנשאר ריקם, כן מלכותו ואמונתו לעד קיימת שכל מ"ן יעורר מ"ד, וכהלכה הפסוקה שמי שרואה אשתו מתקשטת לפניו ומשתדלת לפני חייב לפוקדה. ומה שאנו רואים שיש מציאות שישראל צועקים ואינם נענים כבר ארז"ל לפי שאינם מתפללים בשם, והיינו כי לשאול ולבקש אינו דבר פשוט וצריכים לדעת בדיוק הדרך לזה מה ואיך ,ואמר הבעש"ט אם היה עוד א' יכול לומר עננו ה' עננו כמוני היה מביא את הגאולה, כי עננו היינו פשוט שמבקש שהשי"ת יענה אותנו וכפי כל התגלותו בכ"ב אותיות וכו', ואינו תפלה עמוקה וכ"א מבין אותו, אבל צריכים לדעת איך לומר אותו, ואם היה א' שהיה יודע כמו הבעש"ט לבקש הבקשה הפשוטה הזו על כל כנס"י  היה בהכרח מוריד המ"ד התכליתי שהוא הגאולה [ומה שצריך לזה שנים ולא הספיק הבעש"ט לבד  צ' להבין ואולי הוא כסוד טפיים עולים כנגדו וד"ב]

ואיתא בזוה"ק סו"פ בראשית ע"פ הורני ה' דרכך אהלך באמתך, דמה שייך לבקש הורני דרכך והא הכל בידי שמים חוץ מירא"ש, אלא שביקש שהשי"ת רק יורה אותו דרכו, אז ממילא אהלך באמתך ר"ל בבחירתי, כי רוב וכמעט עיקר המונע אותנו מעבודת ה' אינו אלא שאין אנו יודעים בדיוק מה לעשות, היינו איך לשאול השאלה שהוא בעצמו כמעט כל עבודת ה', וע"ז גופא צריכים לבקש ולהתפלל מאד הורני ה' דרכך, ואז ממילא אהלך באמתך, כי הכל חפצים ליראה את שמך, ושוחט משום מאי מחיייב משום צובע, שמערבב אותנו ואין יודעים מה צריך לעשות בכלל. וראה בחכמה הפנימית כמה הכנות צריכים עד שאפשר לעשות היחוד האמתי, שכולם הם דרכים ללמד אותנו איך להעלות המ"ן שברגע שיודעים איך בדיוק להעלות מ"ן ממילא יכולים לעשות היחוד השלם, וזהו יחוד החופה בחיק או"א שהוא יחוד כלי ורוחא, וכן כל הכנות שמע ישראל תשלום הקטנות וכו' כל הסדרים בפרטות וכללות כנודע, ובכללי כללות הנה כל היחודים שבגלות כולם אינם אלא מ"ן לערך היחוד האמתי שהוא הגאולה, ואנחנו צריכים לבקש מאד להתקרב אל הדעת הזאת שנדע איך לשאול שאלתינו מהשי"ת שיחייב התשובה האמתית בנבואה ממש ויביא הגאולה.

והנה לע"ע נראה שיש לנו מ"ן ולא מ"ד, וכמ"ש בשפ"א שיש לנו רק הרצון לנדב לביהמ"ק בלי המעשה, ותבין כי כשיכולים לעשות מעשה ממש בדבר שאנו רוצים זהו כל השלימות של המ"ד והיחוד, והיינו שהתפלה שלנו יתגלה כמעשה ממש שהוא עבודת הקרבנות, והשראת השכינה יהיה במעשה ממש בבית המקדש,   הענין ע"פ סוד שכ' התו"ח שכל מ"ן הוא ו"ק דמוחין, וכל מ"ד הוא הג"ר, ונודע כי בבא המוחין דג"ר בשלימות אז נדחים המוחין עד לרגלין, משא"כ בו"ק כק"ש שאינם אלא בחב"ד חג"ת, וממילא בבא המ"ד אז מתגלה השי"ת עד למטה בעולם העשיה וזהו גופא הענייה והנבואה שהוא תכלית היחוד והתגלות השי"ת בעוה"ז.

ואמנם כעת שנראה שיש לנו רק הרצון נראה ח"ו עוות המשפט וקלקול האמונה, וכמו שצעקו ע"ז כמה צדיקים, ואין העולם מתנהג במשקל הראוי, וכ"ז גרם מה שאין אנחנו יודעים איך ובמה להעלות מ"ן, לפי שכביכול נפרד המ"ן שלנו מהמ"ד, שכל עת שהם מקושרים כראוי אז ממילא לפי התשובה יודעים אם היתה השאלה נכונה ובכל שלב יכולים לדעת אם אנחנו פועלים כראוי, אבל יש להתחזק שוודאי אין הדבר כן באמת, ומשחרי ימצאוני

וזהו מחצית השקל, שהמ"ן הוא בדיוק מחצית, ובהכרח שירדו כנגדו המחצית השני, וזהו שהוא מחצית אבל ממילא הוא שלם, כי בהכרח שיש כנגדו מחצית שיורד מלמעלה, מטבע של אש תחת כסא הכבוד, והחוק הוא שבכל פעם שיש מ"ן יורד מ"ד, ואנו קוראים פרשת שקלים שהקדימו שקליהם לשקליו. ועכשיו נראה שאין אלא מחצית אבל מבקשים אנחנו אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונשא, כאשר יתגלה ויתברר שבכל מחצית יש שקל בהארת פנים שלמעלה זהו בנין בית המקדש.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

מדברים תדיר אודות הקשר בין מעמד הר סיני לאלה המשפטים, ואלה מוסיף על הראשונים, ברצוני להאיר נקודה אחת שיש ממנה נביעה אקטואלית. מעמד הר סיני נחשב המקום שבו נגעו כל עדת ישראל באנכי הוי"ה אלהיך, כאשר נאמר לכל יחיד ויחיד אנכי הוי"ה אלהיך, ונכרת בה ברית שיהיו הם לשומעי אנכי, ונוצר עם שהבטיח לבסס את דרכו על המציאות של אנכי, להבדיל את עצמו מארץ מצרים שהיו נטמעים שם, אנכי הויה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וללכת מעתה בדרך עצמם אל ייעודם.

ליצירת חברה חדשה, נפרדת מן החברה הגדולה אשר סביבה, כל שכן ליצירת עם חדש, ישנם מספר תנאים בסיסיים. גם כאשר הוא נבנה על האידיאל הכי עדין של אנכי, הוא צריך להתממש בתנאים אלה ולא אין לו לא קיום ולא זכות קיום. קודם כל צריך לדאוג למציאות הגשמית של העם, שיהיה להם איפה לגור, שיהיה להם מה לאכול. משה רבינו בצעדים הראשונים שלו כמנהיג בפרשת בשלח דואג לעם למן שיהיה להם לאכול. דואג להם לבאר שיהיה להם לשתות. סיפורים אלה לא נכתבו עבור הנסים הגלומים בהם להראות איזה מחולל פלאות משה וה'. אלא יותר מכך עבור הדגם של הנהגה, אם אתה מוציא עם ממצרים דבר ראשון תביא להם בית ואוכל ושתיה, אחרת לא ילך. ואם אינך יכול להוריד להם מן מן השמים – תדאג להם באופן פשוט יותר, אבל הדאגה הזו צריכה להיות ראש לדאגותיו של המנהיג.

דבר שני צריך לדאוג ליצירת אפשרות של צדק בתוך החברה הזו. זה דבר שהוא גם מחלק מן הקיום החומרי, הלא עם מבלי נורמות קבועות באשר לממון ונכסים ונזקים וכו', לא יוכל לעמוד אפילו כמה ימים מבלי הרס גמור. ועוד, הוא חלק מן הקיום הרוחני, תנאי הכרחי שנותן הצדקה להיותם נמצאים כחברה נפרדת, ותנאי ליצירת הרובד השיתופי של העם בנשמתו. חברה ללא משפטים נתונים, וללא שופטים המיישמים את אותם משפטים ושיש להם אפשרות להוציאם בפועל אצל העם, לא בלבד שאינה חברה מוסדרת, היא אף לא חברה מוסרית ורוחנית. ולא יעזור לה כל האידיאלים היפים שלה.

עכשיו כשאני כותב את זה זה נשמע כל כך פשוט ולא מובן לי למה אני מדבר על זה, אבל נדייק יותר. כאשר החברה הקטנה יוצאת מן הגדולה להיות למקום עצמאי, היא גם יוצאת מן מקום המשפט של החברה הגדולה. הרי בכל חברה גם אם תהיה מצרים, יש בה נורמות מורגלות בה ויש בה שופטים ושוטרים המיישמים את אותם משפטים. כאשר משה מוציא את העם ממצרים, אם לא יהיה הצעד הראשון שלו לבסס משפטים, תהיה ביציאת מצרים הפסד עצום. גם אם יש בה מעלות רוחניות רבות "נזבח לה' אלהינו במדבר". קביעת המשפטים העצמאיים הם תנאי ביציאה ממצרים, בהיות לעם נפרד, ואילולי קיום התנאי הזה עדיף היה להישאר במצרים עם החוקים שלו.

בהיותי חי בחברה שרואה את עצמה נפרדת מן החברה הכללית אשר סביבה, ומהיכרותי רבים אחרים שמנסים להיבדל מן החברה לסיבות רוחניות טובות מאד, אני מוצא שכחה רבה מן הדבר הפשוט הזה. העולם החרדי למשל, רואה את עצמו כחי כעם מנותק מן החברה הכללית, לסיבות טובות מאד. אבל היא שכחה לתת אפשרות של צדק. דרשות יפות על מצוות ההליכה לבית דין אינם קביעת משפטים אלא דרשות יפות. לקביעת משפטים צריך שיהיו משפטים, ובתי משפט הפתוחים לכל ומאפשרים לעשות צדק, ושיש בם כוח ליישם את הצדק הזו. המציאות הוא שבעולם הנפרד הזה אין לעשוק דרך לקבל צדק מיד עושקו, אלא אם יחזור אל בתי המשפט של החברה הכללית. ואלה שרואים את עצמם כמנהיגים רוחניים וכשומרים על ההיבדלות של החברה הזו מול החבה הכללית שוכחים אשר מבלעדי אפשרות כזו אין הצדקה לכל ההיבדלות שלהם. רק לאחרונה שלחתי בקשה לאחד מגדולי האדמורי"ם שבדור שייתן יד בענין אחד של צדק. האדמו"ר ההוא, שהוא מבקש ה' באמת, התנער מיד באומרו הלא אין כח בית דין יפה, מזל שיש בתי משפט שאפשר לפעמים לקבל מהם עזרה. אפילו אמירה או טלפון הוא לא רואה מתפקידו לעשות. זה רק הסיפור האחרון.

יש כאלה שאומרים שאכן אולי נכיר בכך שאין בכוח ההיבדלות שלנו ליצור חוקים ומשפטים, נפריד את הדברים ונישאר חברה עומדת לעצמה לצורכי רוחניות ולא לצורכי צדק ומשפט. אני תוהה מאד לגבי הרעיון הזה. אם כלפי דברים מדיניים אחרים אפשר לשמוע הפרדה זו, שאין הכרח למנהיג הרוחני להיות גם המנהיג הצבאי. אבל את הצדק ואת המשפט אני רואה כקשור באופן הדוק למדי עם תפיסת האלוהות, עם תפיסת הטוב המוסר והאמת. קשה להבדיל את הדברים ולחשוב את עצמך אחראי על הטוב והמוסר ולא על עשיית הצדק. והמציאות מראה שכך הוא ומנהיגים שרואים עצמם קשורים אל הטוב ממילא גם קשורים אל הצדק.

אותם יחידים אשר נקראו נבחרי אלהים, אשר נגע אלהים בלבם שיש בלבם תבערה אל האלוהות, אל כל הדברים היפים והטובים והנאצלים. נגיעה אשר ההמון הסובב אותם אינו מסוגל להבין אותו כלל, הוא רואה את היחיד מתלהב ומתעורר וחושב אותו למשוגע. כך אותם יחידים נבחרים יש להם תבערה אל הצדק, אל עשיית המשפט. רואים הם דבר בלתי הוגן ואינם יכולים לעבור עד שיעשו מה שביכלתם לתקן. כמו הראשון גם תבערה זו בלתי מובנת לגמרי להמון.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, אז יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה.