עד הגל הזה

‘ארמי אובד אבי’. אבותינו מארם יצאו, ומשם נפרדו להיות לעם חדש . לך לך מארצך וכו’ הלך אברהם מארם אל ארץ כנען במטרה ליצור משהו חדש נבדל מן ארם עמו ארצו משפחתו ואלהיו. אבל לא הושלמה היצירה הנבדלת הזו עד הפרשה הזאת. פעמיים חזרו אבותינו עוד לארם לבקש להם אשה, באשר הגם שהעבירו את עצמם לארץ כנען עוד לא היה בידם חברה שיכלו לסמוך על בנותיהם. אמר אברהם תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי אל ארצי ואל מולדתי תלך.  אמרה רבקה קצתי בחיי מפני בנות חת. רעות בנות כנען בעיני יצחק ורבקה. היו עדיין חוזרים ונסמכים על משפחתם במדינה הישנה לקחת להם נשים.
הפרשה הזו הוא הרגע שבו יעקב אבינו מתאמץ לסיים את הדבר הזה. אחרי שחזר לארם, נשא שם ארבע נשים, ועבד שם עשרים שנה שנה, הוא שמע קול. ויאמר השם אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך. הקול הזה הוא כמו הד של הקול ששמע אברהם לך לך מארצך. והוא מהדהד עדיין שכן עדיין לא שלם הליכה זו, הגיע הזמן לסיים אותו.
שלא כמו הקול של אברהם, שאפשר לתארו כמו משיכה של הארץ המובטחת לאברהם. נשמע הקול הזה גם מן הצד השני. וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. ההליכה הזו יש בו גם דחיה של יעקב מארם. הוא מתחיל להרגיש שהוא איננו מקובל שם. זה לא המקום שלו. אם אצל אברהם לא שמענו שדחו אותו (אע”פ שיש מפרשים שנרדף על ביטול העבודה זרה שעשה, איך זה נראה בפסוקים). והיתה נסיעתו בהתגברותו להתנתק מבית אביו. הרי נסיעת יעקב היתה מצד הדחיה שהרגיש בארם. כאן הותחל ההבדלה להתקיים משני הצדדים.
נשאר עדיין לברר סופית החלק שנשארו בו אברהם ויצחק קשורים לארץ מולדתם: הנשים. מיד וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה. הם אלה שעבורם יש לנו בכלל עדיין עסק עם המקום הזה. הוא סיפר להם על הרגשת דחייתו מבית לבן. על טורח הפרנסה שלו ורמאות לבן במשכורתו. ומתוך כל זה הראה להם איך מזה נראה אליו אלהי אביו ואמר לו לשוב.
ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. כאן הצהירו הנשים על הנתק הגמור שלהם מבית לבן ומארם. לא עוד אנו רואים עצמנו עדיין בנות לבן. הלא נכריות נחשבנו לו. בכדי להגיע אל ההבדלה הזאת היינו צריכים שלבן יראה את התנהגותו הרעה אל בנותיו. לא עוד נספר כי בארם לפחות יש התנהגות אנושית טובה. אם היתה כזו בדור קודם היא כבר אזלה. לא התייחס לבן אל מנהג המקום ואל הקירבה שלו עם יעקב אלא לנצל אותו דרך זה.
יעקב נוסע מלבן. הוא לא מספר לו כי הוא כבר לא נמצא ביחסים איתו כלל. כאן נוצרה קצת תקע. שוב האשה עדיין הרגישה קשורה לבית אביה. ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה. אמנם אין לנו חלק ונחלה אמרה, אך לא יכלה להיפרד מתרפי אביה. יעקב גנב את הלב ורחל גנבה את התרפים.
ביום השלישי הוגד ללבן כי ברח יעקב. עוד פעם מוצאים אנחנו את הדפוס הזה בתורה ומתוך שניהם נלמד. גם בני ישראל יצאו ממצרים באמצע הלילה, כאשר פרעה ומצרים דחפו אותם לצאת. אך עוד לא התנתקו לגמרי. ביום השלישי חזר פרעה לרדוף אחריהם. ביום השלישי חזר לבן לרדוף אחריהם.
אלהים נגלה אל לבן ואומר לו אל תדבר עם יעקב מטוב עד רע. לבן לא ציית אל  דבר אלהים וכנראה גם לא הבין אותם. הוא לא היה שם למנוע אותו מלהרע ליעקב. לבן התפאר יש לאל ידי אבל כנראה לא היה זה המציאות. ליעקב היה מחנה חזק. אבל אלהים אמר אתה ויעקב כבר אין להם שום שיחה בכלל. לא טוב ולא רע. שום דיון לא מתחיל. (בדומה לכך ולא אבה השם לשמוע אל בלעם. מפרש בליקוטי תורה לא שדן איתו על טענותיו ומצאם בלתי צודקים. פשוט לא שמע אליו כלל)
לבן משיג את יעקב, הם חוזרים במין הצגה דרמטית כל אחד על טענות הצד שלו. לבן לא מבין למה ברח יעקב ולמה לא חיכה למסיבת הפרידה היפה של לבן עם בלונים ושירים. יעקב אומר כי יראתי פן תגזול את בנותיך. שאתה חושב שהם עדיין בנותיך ולא נשותי. לבן מחפש ואינו מוצא התרפים וכאן חוזר יעקב על כל מגילת הטענות שלו כלפי לבן. כמו עובד שהתפטר ואחרי התפטרותו בלבד מרשה לעצמו כשהוא פוגש את הבוס לספר לו את רשימת טענותיו מן היום הראשון..
לבן עוד לא הבין ‘הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני’. נו מה יש ליעקב לעשות. הוא צריך רק להיפטר ממנו. זה בטוח שהבנות והבנים והצאן כבר אינם חושבים כך. הם כורתים ברית. הברית הזו אינו ברית של התחברות אלא ברית של פרידה. הם קובעים את גבולות ישראל וארם. עד הגל הזה ועדה המצבה. אם נעבור את הגל הזה. הוא אומר מכאן ואילך לא יהיה לנו שום שייכות אחד עם השני. עד כאן הגיע לבן מכאן ואילך יעקב לבדו. דומה לכך נעשה בקריעת ים סוף ‘כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם’. זהו יותר אנו לא מתראים.
וכמו בהתחלה , כאשר ‘נפרדו הגוים ללשונותם בארצותם’. גם כאן מודגשת הפרידה בהיבט הלשוני כמו בהיבט הגיאוגרפי. יעקב קורא לגל בעברית גל עד ולבן קורא לו בארמית יגר שהדותא. הם כבר אפילו לא מדברים אותו שפה.

 

פרשת ויצא : שתי הערות אנושיות

שני פסוקים שתפסו אותי בעוצם האנושיות שלהם בפרשה זו:

1.

וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

כל הסיפור הפשוט והכנה הזה שבה מקנאה רחל באחותה, וכל השיח שלה עם יעקב, אבל מילים אלה, ואם אין מתה אנכי. האם איימה פה בהתאבדות? האם אמרה אם אין לי בנים חיי שווים כמוות? אין לדעת. אבל אין יותר יפה משימת המילים האלה בפי רחל. גם חמותה רבקה אמרה “אם כן למה זה אנכי”. לפעמים יש דבר שנוגע אל נקודת הנפש, אצל רחל היא בנים מיעקב, שמבעלדיה מתה אנכי. זה דבר לגיטימי, קיים, ופשוט.

רז”ל עשו רשימות של אלה החשובים כמתים. אין רשימה אובייקטיבית של דברים הנצרכים לאיכות חיים שיהיה שווה לחיות אותם. אבל הרשימה הזו גורמת לנו לקבל כי אכן לפעמים החיים שווים למוות. לפעמים אין לאדם כסף די מחסורו והוא רוצה למות. “עני חשוב כמת”. לפעמים אדם מבודד מחברה ותמיכה והוא אומר אני מת. “מצורע חשוב כמת”. ולפעמים יש לאדם לדרוש משהו ולומר אם אין מתה אנכי.

2.

וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם

כמה פעמים יש לנו משהו עם שותף, עם חבר, עם ידיד, ואין אנו יודעים לבטא אותה. אמנם הכל לכאורה מתנהל כשורה, אין איזה מריבה גלויה ואין גם דבר שקרה עכשיו שצריך לגרום מריבה. לא אני אמרתי לך מילים חריפות ולא אתה אמרת לי. לא אני גנבתי לך ולא אתה גנבת לי. אבל פתאום אני יודע שזה לא מה שזה היה. הידידות שבינינו אינו מה שהיא היתה מקודם, משהו חסר ואין לי מילים לבטא אותה. אני יכול לשאול אותך מה יש לך נגדי ותענה מה פתאום אין שום דבר. ועדיין.

החומש מצא את המילים עבור המצב הזה. “אין פניו איתו כתמול שלשום”. זה המילה. מאחורי ה”אין פניו איתו כתמול שלשום” הזה מסתתר שנים של איבה, של תחושת לבן שיעקב גונב אותו, של תחושת יעקב שלבן רימה אותו, של מאבקי כח וכבוד על בנים ונכדים וכסף ונכסים. ולאיזה זמן הכל עבד. אבל פתאום זה כבר לא עובד. לא קרה שום דבר פתאום עכשיו. אבל אין פניו איתו. יעקב הבין את  המצב הזה והבין כי זה הסימן שעליו להתקדם משם, ואמר לנשותיו שאמר לו כן מלאך האלהים, ולא מצינו איפה דיבר אליו המלאך הזה. אבל היה בפני לבן. אשר העלמת הפנים שלו אליו בישר לו את זה.