חטא ויצר ביום הכיפורים

במסכת יומא יט, ב – כ, א:

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.

תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.

דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –

ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.

ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.

ופירש רש"י:  לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב"ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב"ה)

כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן "הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג", מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב"ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב"ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.

וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.

והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב"ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו "כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת" אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו "והיה כל מוצאי יהרגני", על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה "הלא אם תיטיב – שאת", אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.

ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה'יצר הרע'. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן "שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון", הקב"ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – "כי כשלת בעונך", מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם "לפתח חטאת רובץ", כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.

ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר' נחמן במעשה מאבידת בת מלך "וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת". אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.

***

ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.

אבל סוף סוף "בגבולים היו חוטאים", ועל זה אמר הקב"ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו"נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא  מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.

ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש"י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב"ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים  המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב"ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.

ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.

ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ"ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.

(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )

 

ל"ג בעומר תשע"ז – בלתי מוגה

[א] בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך. סיפור מערת רשב"י מסופר בשבת לג, ב, ונדרש בזוהר בכמה אנפי, תוך הוספת פרטים ודימויים רבים. ויש לעיין היטב בכל הסיפור ולצרף את כל הנושא להיות אחד ונפרט ממה שחזינו.

כללות הענין הוא כלל סיפור העולם. שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא ולבתר נהורא. כאדם שגדל תחילה ביצר הרע וכאשר מתבגר מקבל יצר טוב. וכך גם רשב"י נולד ילד וגדל. אנו נוטים לשכוח את סיפור ההתהוות, וממעטים לעסוק בו. שהרי אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה. אין יפה לאדם גדול שיזכירו שמו על קטנותו, וכאשר שרו חסידים בשמחת בית השואבה אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. אבל לדבר על הילדות של תלמידי חכמים אנו נפגשים בסיפור המערה של רשב"י. ובהרחבה לכלל סיפור תלמידי רבי עקיבא. שלא נהגו כבוד זה בזה כי היו בחינת גבורות הקטנות, בחינת ימי העומר (שעה"כ) ור"ש עצמו תוך חמשת תלמידי ר' עקיבא שבבגרותו היה כמו גלגול  כל אותם כ"ד אלף של הקטנות ותיקן את הענין, והוא מה שהשיג בישיבתו במערה אמר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. אלמלא לא חטאתי לא מצאת בי גדולת בעלי תשובה. אלמלא לא הוי חשוכא לא היה נהורא. אלמלא לא נכשל בה אין אדם משכיל בדברי תורה.

וכללות הסיפור, בתחילה היה רשב"י מדבר על המלכות ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. ומתוך דברי לשון הרע שהוא פגם המלכות, שדיבר יהודה בן גרים שהוא ממש תואר המלכות שבה יהודה ובה גרים, הוכרח להסתתר בבית המדרש, ומתוך שאמר נשים דעתן קלות שהוא פגם המלכות הוכרח להסתתר במערה. וסוף דבר כאשר יצא אמר לעשות כיעקב ולחון את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם שמואל אמר שווקים תיקן להם ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. והרי זה ממש הדברים שהאשים בהם את המלכות שאינם עושים אלא לצורך עצמם, ומה שלמד במערה אחרי שעבר את יצחק להגיע אל יעקב לעשות את מעשים הללו לתקן את העיר (והבן החלפת הגשרים במטבע, שווקים גשרים מרחצאות, הם ראשי תיבות גש"ם, ויעקב תיקן מטבע שווקים מרחצאות ובר"ת ממ"ש)  כי למד ללמוד מהוויות העולם, וכאשר תיקן את העיר מטומאת מת, וקינטר אותו ההוא סבא טיהר בר יוחאי בית הקברות, מה אמר לו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ושמע הדימוי הזה והראיה הזו יוצא מפי רשב"י, מאיפה למד שיש לתלמידי חכמים לכבד זה את זה ולתמוך זה בזה, ניגוד תלמידי ר"ע דקטנותו שלא נהגו כבוד זה בזה, מאותם זונות שעבורם העמידו רומיים את השווקים לדעתו בתחילת הסיפור, ואותם זונות שימשו לו לדמות בטהרת השוק מטומאת מת. (בגמרא איכא דוכתא, ומפרש רש"י שהיה זה שוק שלכן היה צער לכהנים שלא יכלו לעבור שם).

וסוף הסיפור פגש את יהודה בן גרים אמר עדיין ישנו לזה בעולם נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) לא אהבו את הסיום הזה, אמרו שיש לגרוס רבי יהודה בן גרים, והוכיחו שהיה מאנשי צורה ואדם גדול, ולפי זה תיקנו לגרוס גם בסוף הסיפור נח נפשיה ולא גרסי גל של עצמות בלשון גנאי. וראה בעיניך איך הוספת התוספות מתאימים לכלל המהלך, כי לפי גירסת עדיין ישנו לזה בעולם, עדיין ישנו לסרך של קטרוג רשב"י על כלל הווית העולם, איך ישנו לזה בעולם. והלא למדנו כבר שלכל מה שיש בעולם יש מציאות, ויש לעשות שלום איתו ויבא יעקב שלם, ואיך יהרגו את יהודה בן גרים סוף הסיפור. ואם בתחלה חשבנו לקרוא לו יהודה הנה נקרא לו רבי יהודה. והנה גם לו יש לומר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך.

[ב] בכדי לראות את רשב"י יש ליכנס למערת רשב"י, כלומר אל טרם היות עולם. כפי שאמר חכם אחד, אלהים ברא את העולם יש מאין, אבל עדיין ניכר האין. המקום שאליו בורחים הוא למעלה מן העולם, במקום שלמעלה מתפיסת עולם נאמר ברח לך אל מקומך. מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ושם יש לעשות מושב טוב. בלתי אפשרי לאנשים אפילו משכילים וחכמים לצייר להם את המקום שהוא מעבר לחיזו דהאי עלמא כי לא יראני אדם וחי. עין לא ראתה אלהים זולתך. בכללות זו המקום שאין בו שום דבר מציור העולם הזה. הוא נראה כמו מערה מבחוץ אבל מבפנים אין בו יחס אל המציאות כלל, הוא נשכח מן העולם הזה. יחידי סגולה יודעים אותו ויש להם מקום בלב שאינו מקום העולם כלל. ואחרים ישאלו והלא אוכלים מן החרוב ושותים מן המים. אבל החרוב מסמל את החורבן, כמו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, כלומר מקום שנחרב מכל העולם הזה. ומעיין המים מסמל את מעיין הנובע של הארה ותורה השופע באותו חורבן, כלומר מימי האינסוף טרם הצמצום. ושם אין שכר ואין עונש ואין מצוה ואין עבירה ואין חומר ואין אוכל ואין שתיה אלא השוואה גמורה אחת מכל צד ובו יושב רשב"י וצדיקים שעמו מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת. זו המערה שבו נגלה הויה למשה הנה מקום איתי ונצבתי שם על הצור והיה כעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. המערה שחותרת אל מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומערה זו נתלבשה במקום מערת רשב"י במערות צורים שעמדת. שם קנית הודך והדרך הוד והדר לפניו במקום שלמעלה מכל עולם, והיה כעבור כבודי ומאותו מערה קרן עון עור פניו של משה והוא הודו והדרו. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אמר רשב"י באדרא משה לא ידע כי קרן עור פניו אבל אנא ידענא.

(ואותו מערה הוא כמו ההיפך ממערת אפלטון. כי המערה שלו הוא הכלא של תפיסת העולם הזה שאין אנו יודעים בה את האור. ומערת רשב"י הוא בזה שנחשכים עיני עולם הזה מגיעים אל מקום שאין בו אור עולם הזה אבל יש בו אור אמת. )

[ג] והנה מקום זה מלא אורה בעצמותו ואין בו שום ראיה ושום דין. אבל ביחסו אל המציאות נמצא דיאלקטקה תמידית, ועל זו הדיאלקטיקה עומדת כל סוד העולם וכל סיפור זה. כי אמנם אין במערה שום אחיזה ושום לבוש, אבל בהתייחסו תחילה אל אפשרות המציאות הוא מלא כעס ודין, שהרי אינו נותן מקום כלל למציאות חוצה לו. הוא אור האינסוף כשמכלה הכל "כי הויה אלהיך אש אכלה היא". כי מבטל הכל בפני הופעתו "משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש". והשבתה זו היא שבת דכולי שתא אבל שבת המופיע באש.

ובכללות הוא נקרא עיבור, שהרחם הוא מקום הבריחה הראשונה, כוולד טרם נוצר, בורח אדם לרחם אימא, ויש בעיבור זה צד נעים ונפלא מאד בחמימות אימא עילאה, אבל בהסתכלות אחרת הוא זמן הקטנות העמוקה ביותר. שהרי הוא עוד טרם ימי הקטנות, ונקרא בדברי האר"י קטנות ראשון או נה"י. והנה נה"י הם בעצמם הוד והדר שמצד שני. אבל צריך לבקוע את הרחם ולצאת משם, כמו שצריך לבקוע את הצמצום ולהמשיך משם קו אור א"ס. ואותו קו מוביל אותו אליהו והוא נעמד בפתח המערה ומכריז מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטל גזירתיה. אליהו נקרא מבשר שלום כלומר ממשיך קו א"ס לתוך הצמצום והוא ממשיך לבר יוחאי מן המערה.

אבל ביציאתם הנה עדיין הם בעיבור וכך הם אומרים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושורפים את הכל במראה עיניהם, כמו אורות עיניים ראשונים שיצאו אחר הצמצום על ידי אליה"ו, כי מצד שני הקטנות הוא גופא חיי שעה, שהרי הוא יצר הרע הוא כל עסקי העולם שנקרא גבורות היצר או קטנות. כמו אותו דבר עושה הצדיק שאינו סובל את חיזו דהאי עלמא לבין עוסקים בחי שעה עצמם או עוסקים בעולם בקטנות כפי שהוא נראה לעיניים. אין זה סובל את זה. כמו תלמידי ר"ע אינם נוהגים כבוד זה בזה כל אחד אומר אנא אמלוך ונשרפים באש חבריהם. מפסח ועד עצרת כלומר באותו מקום של ספירת העומר שנקרא קטנות יניקה ועיבור. אין האלהות סובלת את העולם ואין העולם סובל את האלהות.

[ד] חזרו ר"א ור"ש בנו למערה, בסוד עיבור שני, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, הוא תכלית זמן העיבור כנאמר הוי עובדא ואשתהי תריסר ירחי ומבואר. ומשפט רשעים בגיהנום הוא צירופם בשלהובא דאימא עילאה. חוזרים הם עם יצריהם ועם לבת אש עיניהם לעלות למעלה בעיבור א"א, ושם מצטרפים שני הגבורות להיות לאחדים, מגיעים הם למקום רבי עקיבא עצמו, שנכנס בשלום ויצא בשלום כלומר חזר למעלה והמשיך משם שלום אליהו שנית. והסוד הוא עבודת הויה בכל לבבך בשני יצריך. כאשר העיבור ראשון הוא כמו הכנעה, גדלות ראשון הבדלה, עיבור וגדלות שני המתקה. כלומר אחרי שהכניעו את היצר ביציאת מצרים ונבדלו ממנו בפסח יש לחזור להתעבר תוך פרעה עצמו ולהמתיק אותו ולהקריב אותו למעלה. וזה כמו במשל תחתון האדם נולד ילד ביצר רע, נעשה בר מצוה ומתחיל להילחם ביצר רע ולהבדיל את עצמו בטוב, שמונה עשרה לחופה הוא חוזר שוב לעיבור שני להשתתף עם יצר הרע ולקיים את הייחוד עם אשתו בשלהובין דיצר הרע המתאחדים אל היחוד.

וכן בפעם השנית כל מקום שהיה שורף ר"א היה ר"ש מרפא, בתחילה מטי ולא מטי היה הולך ומלמד את בנו שהיה בחינתו גבורות יותר עצומות לשתף את יצר הרע ביחוד, עד שמצאו זקן אחד, מעולם דעתיקא, שהיה רץ בערב שבת. ואוקמוה דהרץ בערב שבת ומזיק פטור מפני שרץ ברשות. כלומר אף על פי שבשאר ימות החול גבורות המרוצה קשים ומזיקים הם, ערב שבת הוא זמן שאותו שלהבת דחיפות גבורות היצר עולה להתכלל בקדושה ורץ להמשיך רשות הרבים לתוך רשות היחיד. והיה אוחז תרי מדאני אסא בידיה. שאלו אותו הרי אלה לכבוד שבת אבל לשם מה לך שנים, אלא אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כלומר כנגד דכר ונוקבא יצר טוב ויצר הרע תרי מלאכין שמלווים לו לאדם בערב שבת, אין די בזכור וצריך שמור כנגדו וזו חביבות המצות על ישראל, המצוות שהביאו אותם מתוך חביבותא דהאי עלמא מתוך יצר הרע מתוך הדסים שמראים תוקפא דרחימותא בעולם לארוס וארוסה להתקפא חלשין.

[ה] מצאו את רבי פנחס בן יאיר. והנה פנחס בן יאיר הוא ממש אליהו כנאמר פנחס זה אליהו, הוא השיב את חמתי כאשר המשיך ברית שלום שהוא קו א"ס. והוא בן יאיר כלומר בן האור המאיר מסוף העולם ועד סופו. בנו הממשיך את האור במידה ומשורה. הכניסום לבית המרחץ למקום מים התחתונים, וראו את הסדקים בגופו. כי במערה נתפשטו רשב"י ור"א מכל לבושים, עד טרם היות לבוש לעולם טרם היות חטא עץ הדעת ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. עד שגם לבוש עורם שהוא לבוש גופם לנפשם נסדק הואר תוכו אור הנשמה. אך אותו התפשטות כאשר מביאים אותו אל החוץ הוא כואב מאד כי אינו יכול לסבול את העולם ואינו יכול לסבול את דמעת העשוקים שהם מים תחתונים בוכים. אבל אמר לו אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. שהיה מפרק את קושיות רפב"י בכ"ד תירוצים. כלומר היה ממלא כל חסרון בכ"ד אלף תלמיד ר"ע שמתו מתוך שפגמו בקטנות יחודא תתאה כ"ד אתוון דבשכמל"ו, וכל מקום שהיה הקו מוצא הגבלה להכניס שם האור היה רשב"י מלביש אותו בכ"ד לבושים ומאיר לו כ"ד תירוצים.

ולו נקנה הוד והדר במערה ובשדה בעיר ובשוק, ויאהבו תלמיד חכמים זו את זו לפחות כמו זונות המפרכסות זו את זו אכי"ר.