הידעתם את לבן בן נחור

פעם אחת כשקרא אדמו"ר הזקן בתורה בציבור את פרשת ויצא והגיע לפסוק הידעתם את לבן בן נחור צעק בקול גדול מאד הידעתם את לבן התגלגל ונפל על הארץ ובמשך כחצי שעה היה שרוי בדבקות עילאית אחר כך קם והמשיך כדרכו בקול ובניגון
ויאמרו ידענו.

סוד לבן הארמי הוא לובן העליון, שהוא ספירת הכתר או אור אין סוף. כאשר דרשו רז"ל במדרש (בראשית רבה ע, י) הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונתיכם כשלג. ועניינו אל הפשט כי אור א"ס נקרא 'שורש האמונה ושורש המרי'. כאשר 'אדון יחיד לא אכפת ליה כלל'. 'השווה ומשווה קטן וגדול'. 'הלא אח עשו ליעקב נאום הוי"ה'. ואין לו שום שייכות אל העולם ומעשיו אם טוב ואם רע. ובאמת לאמיתו אין בפניו הפרש בין יעקב ללבן או בין יעקב לעשו.

ולכן נקרא לבן הארמי לבן הרמאי. כאשר אמרו בזוהר 'עיניו כיונים דאונין לבני נשא בכל מיני אונאה'. עין הכתר הוא מרמה לכל בני האדם כי אי אפשר לעמוד עליו. 'ותחלף את משכורתי עשרת מונים'. רגע אחד אתה בטוח שתפסת את הא"ס בגדר כזה וסדר כזה וכבר נשבע לך ונדר לך שיהיה שכר ככה ועונש ככה וברגע השני נחלף כל המשכורת והכל נראה בסדר אחר. כאשר תיאר האריז"ל ספיקות דעתיק שאי אפשר לדעת ממה הכתר עליון נבנה אם ככה או ככה רגע אחד נראה ככה ורגע השני נראה ככה ואי אפשר לעמוד עליו. הוא מרמה את כל בני האדם המחפשים לבטוח בו בגדר מסוים ובטוח.

לכן שורש האמונה והבטחון הוא שורש הבגידה. זה השורש שאי אפשר להאמין לא"ס כלל ומי שיש לו אמונה בא"ס אין לו אמונה כלל כי הוא יודע שאפילו נבואה מפורשת בהבטחת האל אי אפשר להאמין בו אלא באותו רגע ובאותו בחינה. הוא הדבר הכי בוגדני ורמאי בעולם. רגע אחד נראה שכבר עבדת שבע שנים ברחל בתך הקטנה עברת את כל שבעת ימי עולם וביררת את עצמך בכל שבע המידות וכבר נשבע לך 'טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי'. כבר אמר 'אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכל זה כלום. 'ויהי בבוקר והנה היא לאה'. נתחלפה השכינה לפי בחינתה וכבר היא לאה. היא עצמה – לאה. שכן 'לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה'. ולמה לא יכל לספר לו את זה מקודם ולמה מרמה אותו. אבל כי האמת כל שבע שנים שעבד לתיקון השכינה היתה השכינה אצלו בבחינת רחל וכבר נשק לה וכבר אהב אותה. אבל ברגע שמסיים את כל הסדר הזה הוא מתוודע שהיא לאה. כל מה שעבדת ברחל לא היתה זו רחל באמת אלא לאה. אבל זה לא נראה ככה למי שעדיין במדרגה הראשונה של לאה אבל הוא בטוח שעבד בלאה.

וכל זה לפי שלא ביקש יעקב אבינו מלכתחילה דבר אלא לבן הארמי בעצמו. וגם כאשר נגלה לו האלהים וסיפר לו 'אני הויה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו'. קם בבוקר ומיאן באלוהות זו אבל נדר בעצמו נדר לאביר יעקב ואמר אם יהיה אלהים עמדי דייקא וגו' והיה הוי"ה לי לאלהים ולא לאברהם ויצחק בלבד. ומיד 'וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם'. ארץ קדמונו של עולם 'מקדם לבית אל'. אל 'טרם לדת חוק' טרם היות אל ובית אל למקום שנקרא קדם לכל הוא הכתר העליון.  ואין כל בריה יכולה לעמוד באמונה זו אלא יעקב אבינו שנקרא בחיר שבאבות ורגל כסא הכבוד. וזה סוד שאמרו במדרש ויצא על יעקב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. מאין ממש. ואמר 'מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי'. היה צריך לאבד בטחונו בבוראו שכן רצה לדעת את לבן בן נחור. ותמן לית אנא מובד סברי כי מאין יבא עזרי – עזרי מעם הויה באין.

ולכן אמרו בברכות על יעקב 'ויירא יעקב מאד ויצר לו' – הא כבר הובטח והנה אנכי עמך – אלא שמא יגרום החטא. כל ימיו עמד יעקב בידיעה זו שלבן העליון הפכפך הוא. 'כולו הפך לבן טהור הוא'. גם הנגע, ש'אין ברע למטה מנגע', כאשר הפך לבן כולו הוא טהור. ואין דבר שאפשר לסמוך עליו גם באלוהות. ועל זה אמר בתהלים טוב לחסות בהויה מבטוח באדם. טוב לחסות בהויה מבטוח באדם דאצילות שבו כל התורה כולה. טוב ממנו לחסות בלובן העליון. לכן אנו מתחילים את סיפור האמונה בליל פסח ב'לבן ביקש לעקור את הכל'. שצריך להתחיל את הסיפור בשורש השרשים בעתיק דעתיקין אשר לפניו הכל שווה ועקור ומשם בלבד אפשר להוליד את הכל.

***

ויעקב כל ימיו חי אחת למעלה ואחת למטה. כאשר אמרו שדר בעולם הזה ומחשבתו בעולם העליון. אמנם עומק הסוד למטה הוא בעולם האצילות למעלה הוא בלבן הארמי. ועל זה אמר 'אחיו אני ברמאות'. יודע אני השוואת הכל ויודע אני הבאתו. וכל ימיו אשר היה אצל לבן הארמי היה מבחין בפני לבן הממשי שבעולם הזה את הלובן העליון. וככל אשר ראה בחייו שם ראה למעלה במקום אשר נעלמה מעין כל חי בעד דלא ידע. ברגע אשר 'וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום' מיד 'ויאמר הויה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך'. כלומר ראיה אחת היתה. אחת למעלה ואחת למטה. ראה את פני לבן ושם ראה אמירת הויה. וכאשר שלח לרחל ולאה וסיפר להם את הדברים אמר להם כל סיפור הדברים אחרת וסיפר להם מה שעשה בעצמו בצאן עקודים נקודים וברודים כאילו סיפר לו מלאך בחלום. כי מה שראה בעולם העליון ומה שראה בעולם התחתון הותרגמו להם אחד אל השני בליבו של יעקב. כאשר כלל כל זה בתחלת הפרשה 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. פעמים המראה בעליה פעמים המראה בירידה ותמיד הויה נצב עליו ותמיד ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא. ואין הפרש אם ראה את פני הצאן אל עקוד בעצמם הגשמי או ראה במלאך החלום או ראה בעולם  העקודים כפירוש האר"י. הכל סולם אחד ומראה אחד.

ועל זה אמרו האבות הן המרכבה ועשו במעשיהן את שאנו עושים אך במעשים מסורים לנו מן התורה. ואין זה האבות בעצמם אלא לימוד האבות. אשר חיו בתוך המקום הנורא הזה של 'מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה'. לכן יכלו לעשות בדבריהם תורה וראו בפני לבן את לובן העליון ובפני הצאן את עקוד.

***

וכעת אפשר לפרש ככה ברשות קבה"ו, כאשר ראה יעקב קושי כל זה, נגלה אליו האלהים אשר ראה בבית אל ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. והרי זה כאומר אליו סיימת לברר את עולם העקודים מתוך הלובן העליון שוב אל המקום אשר התחלת שם אל המקום הבטוח אל המקום שאתה בטוח שאהיה עמך אל מושב אברהם ויצחק הבטוחים בארצם. ויעקב נתפתה לזה ולדברי נשותיו אשר אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספנו. אמרה שכינה נכרית נחשבתי לא"ס כי מכר אותי ממכר כסף בפשעיכם שולחה אמכם להיותה תלויה במעשיהם ולפי כסף תורתם. אם כן מה לי לעמוד בעולם הזה אלכה לי אל מקומי הבטוח. ויגנב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כאשר ברח יעקב בתחלה מעיני עשו כך ברח מעיני לבן.

וכאשר שמע לבן את זאת לא הניח לו וירדף אחריו. כי אשר נגע בו האלהים אין להתחמק ממנו. וידבק אותו בהר הגלעד. ושם נגלה אליו האלהים בחלום ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. כי לבן בעצמו הוא המשווה מטוב ועד רע. וגם כאשר הוא דולק אחרי יעקב אשר עזב אותו אין הוא יכול לעשות לו מאומה כי הוא בטבעו מלבין עוונות ומעביר הכל מטוב ועד רע. אבל סוף דבר לקטו אבנים ועשו גל. כאן נפרסה מחיצה התחתונה של הצמצום הנקרא פרסא שבין עולם האצילות לעולם הבריאה. ונעשה חוק היפך הסולם הקודם 'עליונים לא יעלו למטה ותחתונים לא ירדו למעלה' אני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי'. ועל הדבר הזה נכרת ברית שלא יעבר האצילות בגבול הבריאה ולא תעבור הבריאה בגבול האצילות. לבד דבר אחד ביקש לבן מיעקב שיבטיח לו 'אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי', כאשר לקחת את השכינה אתך אל הבריאה אל תשכח גם כאשר אין שם אלהים שיראה אם תענה אותה או אם תקח עוד נשים עליה. ודבר זה קיים יעקב. וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ובנותיו ובנשיקה זו נתן להם כח לכל משך הישארותם מעבר לגל וכך נפרדו ונקבע העולם על מכונו.

לבד דבר אחד לא ידע יעקב 'ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה'. 'ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם'. כי גם אחרי שנעשה כל המחיצה הנוראה הזו ונקבע מחיצה בין האור ובין החושך עדיין נשאר אצל רחל בגניבה את התרפים אשר לאביה. ותרפים אלה הם מין קשר נבואי (כנאמר 'אין אפוד ואין תרפים', שניהם ענין אחד) שבין רחל לבין הלובן העליון אשר נשאר גם במקום התורף אשר ירדה בסתר המדרגה ואמרה דרך נשים לי דווקא תמן אשתכח התרפים אשר לאביה. ויעקב לא ידע בכל זה כאשר אביו לא ידע כאשר לקח את הברכות ועל הדבר הזה מסרה רחל את נפשה כאשר מתה בדרך אבל פתחה שם דרך לבניה אשר גם אחרי עד הגל הזה ועדה המצבה נשאר למטה התרפים אשר לאביה בגניבה וגניבה זו הוא נקודת רחל הנמצאת תמיד מאנה להנחם על בניה כי לא הסכימה אל הגלעד המחלק והשאירה לעצמה פתח בתוך מחיצה של ברזל שנפרסה ותוך תרפים אלה מתקשרים כל בניה אל לבן. ועד אשר גם יעקב לא נמלט מכל זה שהרי 'ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף'. אין לבן מניח לו כאשר נגע בו פעם אחת וגם אחרי אשר חזר אל ארץ מגורי אביו קפץ עליו סיפור יוסף בנה של רחל ופעלו התרפים את פעולתה והמשיכו את הסיפור עד אשר לא יהיה לכולם בטחון אלא מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה.

פרשת ויצא : שתי הערות אנושיות

שני פסוקים שתפסו אותי בעוצם האנושיות שלהם בפרשה זו:

1.

וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

כל הסיפור הפשוט והכנה הזה שבה מקנאה רחל באחותה, וכל השיח שלה עם יעקב, אבל מילים אלה, ואם אין מתה אנכי. האם איימה פה בהתאבדות? האם אמרה אם אין לי בנים חיי שווים כמוות? אין לדעת. אבל אין יותר יפה משימת המילים האלה בפי רחל. גם חמותה רבקה אמרה "אם כן למה זה אנכי". לפעמים יש דבר שנוגע אל נקודת הנפש, אצל רחל היא בנים מיעקב, שמבעלדיה מתה אנכי. זה דבר לגיטימי, קיים, ופשוט.

רז"ל עשו רשימות של אלה החשובים כמתים. אין רשימה אובייקטיבית של דברים הנצרכים לאיכות חיים שיהיה שווה לחיות אותם. אבל הרשימה הזו גורמת לנו לקבל כי אכן לפעמים החיים שווים למוות. לפעמים אין לאדם כסף די מחסורו והוא רוצה למות. "עני חשוב כמת". לפעמים אדם מבודד מחברה ותמיכה והוא אומר אני מת. "מצורע חשוב כמת". ולפעמים יש לאדם לדרוש משהו ולומר אם אין מתה אנכי.

2.

וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם

כמה פעמים יש לנו משהו עם שותף, עם חבר, עם ידיד, ואין אנו יודעים לבטא אותה. אמנם הכל לכאורה מתנהל כשורה, אין איזה מריבה גלויה ואין גם דבר שקרה עכשיו שצריך לגרום מריבה. לא אני אמרתי לך מילים חריפות ולא אתה אמרת לי. לא אני גנבתי לך ולא אתה גנבת לי. אבל פתאום אני יודע שזה לא מה שזה היה. הידידות שבינינו אינו מה שהיא היתה מקודם, משהו חסר ואין לי מילים לבטא אותה. אני יכול לשאול אותך מה יש לך נגדי ותענה מה פתאום אין שום דבר. ועדיין.

החומש מצא את המילים עבור המצב הזה. "אין פניו איתו כתמול שלשום". זה המילה. מאחורי ה"אין פניו איתו כתמול שלשום" הזה מסתתר שנים של איבה, של תחושת לבן שיעקב גונב אותו, של תחושת יעקב שלבן רימה אותו, של מאבקי כח וכבוד על בנים ונכדים וכסף ונכסים. ולאיזה זמן הכל עבד. אבל פתאום זה כבר לא עובד. לא קרה שום דבר פתאום עכשיו. אבל אין פניו איתו. יעקב הבין את  המצב הזה והבין כי זה הסימן שעליו להתקדם משם, ואמר לנשותיו שאמר לו כן מלאך האלהים, ולא מצינו איפה דיבר אליו המלאך הזה. אבל היה בפני לבן. אשר העלמת הפנים שלו אליו בישר לו את זה.

פרשת תולדות תשע"ו

יותר ממה שמעניין אותנו פשט הכתובים או הבנות היסטוריים, מעניין אותנו שוב הקשר שלנו או ההתייחסות שלנו אל הסיפור. עתים נשמע החזרה אל השאלה הזאת כסוג של חזרה טרחנית אל היסודות או הכללות, כשואל אם כבר הגעת עד פרשת תולדות בוודאי כבר ביררת לך לפני בראשית מה לך ולכל הסיפורים האלה, מה זו החזרה כל פעם אל שאלות הנסוד, בצורה כזו לא ניתן לחיות טוענים, צריך לקבוע לך את היסודות ואת הכללות ושוב אפשר להתעסק בפרטים בניחותא.

בקראי בספר הזוהר על הפרשה שמתי לב איך הזוהר כדרכו, מתחיל עם שורות פואטיות ארוכות בשבחה של התורה. שוב יתמה השואל וכי זה ספר על שבח התורה הלא הספר אמור לפרש את התורה. אבל הזוהר נכתב בצורה חיב, בסיפור הדברים ממש איך החכמים שבה נפגשו והתיישבו לשיעור לימוד ושאלו זה את זה ואיך התפתחו הבנותיהם וכו', (בשונה מעריכת התלמוד, שאמנם גם הוא בנוי בשקלא וטריא בין החכמים, אבל נערך כתמצית דבריהם על סדר המשנה ולא כסיפור ממש). וממילא הוא נזקק מדי פעם כאשר עלה השאלה בליבו לחשוב מהו התורה הזו בכלל ומה עניינה, וממילא מרחיב איך הוא רואה את תועלת התורה ושבחה.

והנה הגענו מכך אל נושא הפרשה עצמה בפשט, ומה שנרצה לבאר בה. כי בפרשה זו לראשונה בוטא בפירוש את מגמת הוצאת סיפורי האישים שבה מן הפרטי אל הכללי, כאשר הלכה רבקה לדרוש את השם על הכאב שלה ויאמר השם לה שני גוים בבטנך וגו'. כלומר המענה על שאלתך הכי אינטימית הכי מיידית והכי פרטית הוא שאין כאן סיפור שנוגע אל העיבור הקטן שלך אלא מתחולל כאן משהו כלל היסטורי על שני גוים המתבגרים זה לעומת זה ומה שאת מרגישה באנכי הפרטי שלך אינה אלא  הגוים השלמים האלה.

אבל מה זה עוזר לי, וכי הכאב שלי פוחת או דווקא מתגבר, כאשר לא את תמיהתי בלבד אני צריך לשאת , "אם כן למה זה אנכי", אלא גם אץ פליאת היצירה כולה, "למה רגשו גוים", ו"על מה כל בני אדם". ארצה להגיד כי בתנועה זו עצמה ישנם שני דרכים, שנסמן אותם בתור יעקב ועשו, יש הכללה והפשטה מעיקה ויש הפשטה והכללה גואלת, כאשר נראה.

את מועקת ההכללה או החתירה אל ראייה כוללת של הכל, ושאלה על יסוד היסודותה מכירים אנו כולנו, וכמו במשל השאלה שהתחלתי בה. מי שנמצא בתוך העולם הרי לכל היותר מטריד אותו פשט פסוק זה או רמב"ם אחר, ואין בזה כלל אותו מועקה כמו מי שמטריד אותו לשם מה כל הרמב"ם הזה או כל התורה הזו, שאלה שיכולה לקחת מהאדם את כל שיווי משקלו. וכך הדבר בעולם, מי שנמצא בתוכה הרי מוטרד מאיפה יאכל מחר או איך יסתדר עם זה או זה, אבל מי ששואל כל העת למה כל החיים האלה וכל הקיום הזה, יש לו שאלה הרבה יותר גדולה וטירדה עמוקה לאין ערוך ממנה.

הרי זה כמו שאמר עשו כאשר ביקש יעקב את הבכורה, "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", הנני רואה את החיים כולם ואין בהם קיום, הכל הולך למות, אם כן למה לי בכורה. הן אם מדובר על קנין עולמי והן כפירוש רז"ל שמדובר בעבודת השם, למה לי מה שבפרט אם לכלל כולו אין קיום. אמנם, "ויבז עשו את הבכורה", זוהי דרך שהורסת את הכל. וסוף גם התחרט על זה כי אם אין קיום צריך אני להילחם על קיומי בעולם ולקחת מה שאפשר.

יעקב ייצג עין אחרת. בוודאי אין הוא חי בתוך בעולם ובתוך קיום יומיומי. אך הראייה המופשטת שלו נותנת לו חירות, היא מאפשרת לו את החיים במנוחה. וגם אם אינו שם על הכללים והחוקים, ויעקבני זה פעמיים, אין זה מרוב היותו תקוע בצורך אלא אדרבה מהיותו משוחרר מן הפרטים, ואם נצרך להשתמש ברמאות ישתמש בזה, וכן בכל כלי העולם.

האם יןדע אני את דרכו של עשו כפי שהצגתי? לא, בדרך כלל נראית טענתו של עשו יותר עקבית, וזו של יעקב כמין חלום נאיבי המאמין כי יש פתרון גם אם אינו יודע אותו מעבר לקלישאה. אבל "מעשה אבות סימן לבנים", מה שיש לי הוא סימן כי יש דרך כזו, והתנוצצות שלה כפעם בפעם. וכך אמר הנביא עובדיה (הפטרת וישלח) כי בפועל שולט עשו. אבל יבוא זמן "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", כי משפט נצרך כאן לעשות צדק עם טענות עשיו, והיתה להשם המלוכה.