ויהי לי שור וחמור

ומה? לעולם מגיע ומתאים לצדיקים שיהיו תחת האורות, שינצנצו ויזהירו כמיטב הסלבס, שיהיה ברומו של עולם הזוהר האורות והנצנצים. לא שזה הם, אלא שזה רמת העוצמה הגנוזה בנפשם. האור הגנוז בהם. ברור כל זה משחק חיצוני. אבל זה העוצמה של העולם, ואמור להיות לבוש מתאים לבטא את הפנים.

ויעקב אבינו שלח לעשיו ויהי לי שור וחמור וגו’, וביארו בזוהר שמנה את כל מדרגות הקליפה, אמר שכולם יש לו, אחי יש לי כל, ואני אפילו מסוגל למצוא חן בעיניך ולחפש את החן בעיניך. והזוהר אומר שאילו ידע עשיו מה יעקב עשה לו כאן היה מתאבד. כן.

ויקרא לו אל אלהי ישראל

האל במקרא נגלה בהרבה שמות, וגם בהרבה דמויות. פעם קוראים לו שדי ופעם הויה ופעם אל ופעם אלהים ופעם אדני ופעם מלאך אלהים ופעם ופעם מלאך הויה ועוד צירופים. כך הוא נראה פעם כמו שלשה ערבים ופעם נדמה כמו איש ופעם כמו סנה בוער. בכל דבר יכול השם להתגלות פעם כמו ערבי במדבר פעם כמו איש מלחמה פעם כמו מלא רחמים. לנביאים היו מראות אלה מוחשיים שהיה נדמה להם שפוגשים אדם.

האדם הפוגש את האל לרוב אינו מכיר בכך שאל פגש אלא אחרי שהלך מאיתנו. אחרי שהאל נראה ליעקב בדמות סולם ומלאכים עולים ויורדים הקיץ ואמר אכן יש השם ואנכי לא ידעתי. אחרי שהלך המלאך מגדעון ידע כי מלאך השם הוא. גם משה רבינו לא הכיר שראה את השם בשם אלא כעבור כבודי – אחר שכבר עבר.

כאשר פגש האל את האבות במקום מיוחד השאיר כל פעם באותו מקום של הפגישה רושם תמידי שבו חל אותו שם שנגלה שם ונעשה למקום קדושה עבודה והשראה לדורות. ואותו השם המיוחד שנגלה אז הוא שנקבע לחול במקום ההוא. כך בונה משה מזבח וקורא לו הויה ניסי, שבמידה זו נגלה לו שם השם. קובע אברהם מזבח בכל מקום להשם הנראה אליו וכאשר נגלה בהר המוריה קורא את שם המקום הויה יראה, שזה הצירוף נגלה לו שם מכל הסיפור. וכאשר ראה יעקב את האל בבית אל קרא למקום בית אל ושם נקרא השם אל בית אל.

ועכשיו נבין מראה יעקב והאיש הנאבק איתו לפי פשוטו הפלא ופלא. יעקב נשאר לבדו ופתאום פוגש איש מסתורי ונאבק איתו. יעקב אינו יודע מיהו וחושב אולי זה איזה שליח של עשו שבא להילחם בו. כל הלילה הם לוחמים. פתאום בבוקר וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. יעקב נצח את המאבק לפי המידה האנושית הרגילה שהרי היה גיבור. אבל פתאום מגלה לו הדמות הזאת כח על-אנושית. הוא מסוגל להזיק לכף ירכו של המנצח אותו. כאן מנצנץ ליעקב ההבנה שהסיפור הזה לא כפשוטו ולא עם איש הוא נאבק כי עם אלהים.

ומיד שהבין את זה, אומר לו הדמות לא יעקב יקרא עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. כמו בשאר הסיפורים ברגע ששם האדם לב שהמראה אלהי נעשה הדיבור מפורש. ומיד הוא נעלם. שואל לו יעקב מה שמך והוא לא עונה. הדיאלוג נשאר תלוי באוויר למה זה תשאל לשמי- והדמות כבר לא שם.

משהלך יעקב משם הבין מה שקרה ויקרא שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. אבל עוד לא נגמר החידוש של מראה זה. כאשר יעקב שאל מה שמך הוא בעצם מתכוון לשאול כמו ששאל משה ואמרו לי מה שמו, כלומר עכשיו שראיתי שאל אתה באיזה שם אתה נגלה פה, ובאיזה שם תרצה להיקרא במקום הזה לדורות.

השם עונה לו, כבר עניתי לך. למה אתה שואל. השאלה מה השם שלי כאן הוא אותו השאלה שעניתי לך כאשר ענית לי מה שמך. לא יעקב יקרא עוד שמך כי אם ישראל. השם שלי עצמי כאן הוא ישראל. כי המידה שבו נגליתי פה אינו אלא אתה בעצמך. נקרא יעקב בשמו של הקדוש ברוך הוא. בונה יעקב מזבח וכיצד הוא קורא לו, אל אלהי ישראל.

(ולפי זה מובן למה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כמו שאין אנו אוכלים חלב ודם כי הם חלקים שנתקדשו לגבוה. כך באותו המקום שבו נגלה השם בגופו של יעקב אין אנו אוכלים בכל בהמה. שהוא מקום שנתקדש גבוה בגילויו שם ואינו ראוי להדיוט. ובזה המקום נכרת ברית לישראל בגופם כמו שנראה השם לאברהם במילתו כך בכל מקום שישראל הם אינם אוכלים את גיד הנשה כי שם נגלה האלהים לישראל אביהם בהיאבקו עמו).

עד הגל הזה

‘ארמי אובד אבי’. אבותינו מארם יצאו, ומשם נפרדו להיות לעם חדש . לך לך מארצך וכו’ הלך אברהם מארם אל ארץ כנען במטרה ליצור משהו חדש נבדל מן ארם עמו ארצו משפחתו ואלהיו. אבל לא הושלמה היצירה הנבדלת הזו עד הפרשה הזאת. פעמיים חזרו אבותינו עוד לארם לבקש להם אשה, באשר הגם שהעבירו את עצמם לארץ כנען עוד לא היה בידם חברה שיכלו לסמוך על בנותיהם. אמר אברהם תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי אל ארצי ואל מולדתי תלך.  אמרה רבקה קצתי בחיי מפני בנות חת. רעות בנות כנען בעיני יצחק ורבקה. היו עדיין חוזרים ונסמכים על משפחתם במדינה הישנה לקחת להם נשים.
הפרשה הזו הוא הרגע שבו יעקב אבינו מתאמץ לסיים את הדבר הזה. אחרי שחזר לארם, נשא שם ארבע נשים, ועבד שם עשרים שנה שנה, הוא שמע קול. ויאמר השם אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך. הקול הזה הוא כמו הד של הקול ששמע אברהם לך לך מארצך. והוא מהדהד עדיין שכן עדיין לא שלם הליכה זו, הגיע הזמן לסיים אותו.
שלא כמו הקול של אברהם, שאפשר לתארו כמו משיכה של הארץ המובטחת לאברהם. נשמע הקול הזה גם מן הצד השני. וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. ההליכה הזו יש בו גם דחיה של יעקב מארם. הוא מתחיל להרגיש שהוא איננו מקובל שם. זה לא המקום שלו. אם אצל אברהם לא שמענו שדחו אותו (אע”פ שיש מפרשים שנרדף על ביטול העבודה זרה שעשה, איך זה נראה בפסוקים). והיתה נסיעתו בהתגברותו להתנתק מבית אביו. הרי נסיעת יעקב היתה מצד הדחיה שהרגיש בארם. כאן הותחל ההבדלה להתקיים משני הצדדים.
נשאר עדיין לברר סופית החלק שנשארו בו אברהם ויצחק קשורים לארץ מולדתם: הנשים. מיד וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה. הם אלה שעבורם יש לנו בכלל עדיין עסק עם המקום הזה. הוא סיפר להם על הרגשת דחייתו מבית לבן. על טורח הפרנסה שלו ורמאות לבן במשכורתו. ומתוך כל זה הראה להם איך מזה נראה אליו אלהי אביו ואמר לו לשוב.
ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. כאן הצהירו הנשים על הנתק הגמור שלהם מבית לבן ומארם. לא עוד אנו רואים עצמנו עדיין בנות לבן. הלא נכריות נחשבנו לו. בכדי להגיע אל ההבדלה הזאת היינו צריכים שלבן יראה את התנהגותו הרעה אל בנותיו. לא עוד נספר כי בארם לפחות יש התנהגות אנושית טובה. אם היתה כזו בדור קודם היא כבר אזלה. לא התייחס לבן אל מנהג המקום ואל הקירבה שלו עם יעקב אלא לנצל אותו דרך זה.
יעקב נוסע מלבן. הוא לא מספר לו כי הוא כבר לא נמצא ביחסים איתו כלל. כאן נוצרה קצת תקע. שוב האשה עדיין הרגישה קשורה לבית אביה. ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה. אמנם אין לנו חלק ונחלה אמרה, אך לא יכלה להיפרד מתרפי אביה. יעקב גנב את הלב ורחל גנבה את התרפים.
ביום השלישי הוגד ללבן כי ברח יעקב. עוד פעם מוצאים אנחנו את הדפוס הזה בתורה ומתוך שניהם נלמד. גם בני ישראל יצאו ממצרים באמצע הלילה, כאשר פרעה ומצרים דחפו אותם לצאת. אך עוד לא התנתקו לגמרי. ביום השלישי חזר פרעה לרדוף אחריהם. ביום השלישי חזר לבן לרדוף אחריהם.
אלהים נגלה אל לבן ואומר לו אל תדבר עם יעקב מטוב עד רע. לבן לא ציית אל  דבר אלהים וכנראה גם לא הבין אותם. הוא לא היה שם למנוע אותו מלהרע ליעקב. לבן התפאר יש לאל ידי אבל כנראה לא היה זה המציאות. ליעקב היה מחנה חזק. אבל אלהים אמר אתה ויעקב כבר אין להם שום שיחה בכלל. לא טוב ולא רע. שום דיון לא מתחיל. (בדומה לכך ולא אבה השם לשמוע אל בלעם. מפרש בליקוטי תורה לא שדן איתו על טענותיו ומצאם בלתי צודקים. פשוט לא שמע אליו כלל)
לבן משיג את יעקב, הם חוזרים במין הצגה דרמטית כל אחד על טענות הצד שלו. לבן לא מבין למה ברח יעקב ולמה לא חיכה למסיבת הפרידה היפה של לבן עם בלונים ושירים. יעקב אומר כי יראתי פן תגזול את בנותיך. שאתה חושב שהם עדיין בנותיך ולא נשותי. לבן מחפש ואינו מוצא התרפים וכאן חוזר יעקב על כל מגילת הטענות שלו כלפי לבן. כמו עובד שהתפטר ואחרי התפטרותו בלבד מרשה לעצמו כשהוא פוגש את הבוס לספר לו את רשימת טענותיו מן היום הראשון..
לבן עוד לא הבין ‘הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני’. נו מה יש ליעקב לעשות. הוא צריך רק להיפטר ממנו. זה בטוח שהבנות והבנים והצאן כבר אינם חושבים כך. הם כורתים ברית. הברית הזו אינו ברית של התחברות אלא ברית של פרידה. הם קובעים את גבולות ישראל וארם. עד הגל הזה ועדה המצבה. אם נעבור את הגל הזה. הוא אומר מכאן ואילך לא יהיה לנו שום שייכות אחד עם השני. עד כאן הגיע לבן מכאן ואילך יעקב לבדו. דומה לכך נעשה בקריעת ים סוף ‘כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם’. זהו יותר אנו לא מתראים.
וכמו בהתחלה , כאשר ‘נפרדו הגוים ללשונותם בארצותם’. גם כאן מודגשת הפרידה בהיבט הלשוני כמו בהיבט הגיאוגרפי. יעקב קורא לגל בעברית גל עד ולבן קורא לו בארמית יגר שהדותא. הם כבר אפילו לא מדברים אותו שפה.

 

הידעתם את לבן בן נחור

פעם אחת כשקרא אדמו”ר הזקן בתורה בציבור את פרשת ויצא והגיע לפסוק הידעתם את לבן בן נחור צעק בקול גדול מאד הידעתם את לבן התגלגל ונפל על הארץ ובמשך כחצי שעה היה שרוי בדבקות עילאית אחר כך קם והמשיך כדרכו בקול ובניגון
ויאמרו ידענו.

סוד לבן הארמי הוא לובן העליון, שהוא ספירת הכתר או אור אין סוף. כאשר דרשו רז”ל במדרש (בראשית רבה ע, י) הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונתיכם כשלג. ועניינו אל הפשט כי אור א”ס נקרא ‘שורש האמונה ושורש המרי’. כאשר ‘אדון יחיד לא אכפת ליה כלל’. ‘השווה ומשווה קטן וגדול’. ‘הלא אח עשו ליעקב נאום הוי”ה’. ואין לו שום שייכות אל העולם ומעשיו אם טוב ואם רע. ובאמת לאמיתו אין בפניו הפרש בין יעקב ללבן או בין יעקב לעשו.

ולכן נקרא לבן הארמי לבן הרמאי. כאשר אמרו בזוהר ‘עיניו כיונים דאונין לבני נשא בכל מיני אונאה’. עין הכתר הוא מרמה לכל בני האדם כי אי אפשר לעמוד עליו. ‘ותחלף את משכורתי עשרת מונים’. רגע אחד אתה בטוח שתפסת את הא”ס בגדר כזה וסדר כזה וכבר נשבע לך ונדר לך שיהיה שכר ככה ועונש ככה וברגע השני נחלף כל המשכורת והכל נראה בסדר אחר. כאשר תיאר האריז”ל ספיקות דעתיק שאי אפשר לדעת ממה הכתר עליון נבנה אם ככה או ככה רגע אחד נראה ככה ורגע השני נראה ככה ואי אפשר לעמוד עליו. הוא מרמה את כל בני האדם המחפשים לבטוח בו בגדר מסוים ובטוח.

לכן שורש האמונה והבטחון הוא שורש הבגידה. זה השורש שאי אפשר להאמין לא”ס כלל ומי שיש לו אמונה בא”ס אין לו אמונה כלל כי הוא יודע שאפילו נבואה מפורשת בהבטחת האל אי אפשר להאמין בו אלא באותו רגע ובאותו בחינה. הוא הדבר הכי בוגדני ורמאי בעולם. רגע אחד נראה שכבר עבדת שבע שנים ברחל בתך הקטנה עברת את כל שבעת ימי עולם וביררת את עצמך בכל שבע המידות וכבר נשבע לך ‘טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר שבה עמדי’. כבר אמר ‘אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה’. וכל זה כלום. ‘ויהי בבוקר והנה היא לאה’. נתחלפה השכינה לפי בחינתה וכבר היא לאה. היא עצמה – לאה. שכן ‘לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה’. ולמה לא יכל לספר לו את זה מקודם ולמה מרמה אותו. אבל כי האמת כל שבע שנים שעבד לתיקון השכינה היתה השכינה אצלו בבחינת רחל וכבר נשק לה וכבר אהב אותה. אבל ברגע שמסיים את כל הסדר הזה הוא מתוודע שהיא לאה. כל מה שעבדת ברחל לא היתה זו רחל באמת אלא לאה. אבל זה לא נראה ככה למי שעדיין במדרגה הראשונה של לאה אבל הוא בטוח שעבד בלאה.

וכל זה לפי שלא ביקש יעקב אבינו מלכתחילה דבר אלא לבן הארמי בעצמו. וגם כאשר נגלה לו האלהים וסיפר לו ‘אני הויה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו’. קם בבוקר ומיאן באלוהות זו אבל נדר בעצמו נדר לאביר יעקב ואמר אם יהיה אלהים עמדי דייקא וגו’ והיה הוי”ה לי לאלהים ולא לאברהם ויצחק בלבד. ומיד ‘וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם’. ארץ קדמונו של עולם ‘מקדם לבית אל’. אל ‘טרם לדת חוק’ טרם היות אל ובית אל למקום שנקרא קדם לכל הוא הכתר העליון.  ואין כל בריה יכולה לעמוד באמונה זו אלא יעקב אבינו שנקרא בחיר שבאבות ורגל כסא הכבוד. וזה סוד שאמרו במדרש ויצא על יעקב אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. מאין ממש. ואמר ‘מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי’. היה צריך לאבד בטחונו בבוראו שכן רצה לדעת את לבן בן נחור. ותמן לית אנא מובד סברי כי מאין יבא עזרי – עזרי מעם הויה באין.

ולכן אמרו בברכות על יעקב ‘ויירא יעקב מאד ויצר לו’ – הא כבר הובטח והנה אנכי עמך – אלא שמא יגרום החטא. כל ימיו עמד יעקב בידיעה זו שלבן העליון הפכפך הוא. ‘כולו הפך לבן טהור הוא’. גם הנגע, ש’אין ברע למטה מנגע’, כאשר הפך לבן כולו הוא טהור. ואין דבר שאפשר לסמוך עליו גם באלוהות. ועל זה אמר בתהלים טוב לחסות בהויה מבטוח באדם. טוב לחסות בהויה מבטוח באדם דאצילות שבו כל התורה כולה. טוב ממנו לחסות בלובן העליון. לכן אנו מתחילים את סיפור האמונה בליל פסח ב’לבן ביקש לעקור את הכל’. שצריך להתחיל את הסיפור בשורש השרשים בעתיק דעתיקין אשר לפניו הכל שווה ועקור ומשם בלבד אפשר להוליד את הכל.

***

ויעקב כל ימיו חי אחת למעלה ואחת למטה. כאשר אמרו שדר בעולם הזה ומחשבתו בעולם העליון. אמנם עומק הסוד למטה הוא בעולם האצילות למעלה הוא בלבן הארמי. ועל זה אמר ‘אחיו אני ברמאות’. יודע אני השוואת הכל ויודע אני הבאתו. וכל ימיו אשר היה אצל לבן הארמי היה מבחין בפני לבן הממשי שבעולם הזה את הלובן העליון. וככל אשר ראה בחייו שם ראה למעלה במקום אשר נעלמה מעין כל חי בעד דלא ידע. ברגע אשר ‘וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום’ מיד ‘ויאמר הויה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך’. כלומר ראיה אחת היתה. אחת למעלה ואחת למטה. ראה את פני לבן ושם ראה אמירת הויה. וכאשר שלח לרחל ולאה וסיפר להם את הדברים אמר להם כל סיפור הדברים אחרת וסיפר להם מה שעשה בעצמו בצאן עקודים נקודים וברודים כאילו סיפר לו מלאך בחלום. כי מה שראה בעולם העליון ומה שראה בעולם התחתון הותרגמו להם אחד אל השני בליבו של יעקב. כאשר כלל כל זה בתחלת הפרשה ‘סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו’. פעמים המראה בעליה פעמים המראה בירידה ותמיד הויה נצב עליו ותמיד ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא. ואין הפרש אם ראה את פני הצאן אל עקוד בעצמם הגשמי או ראה במלאך החלום או ראה בעולם  העקודים כפירוש האר”י. הכל סולם אחד ומראה אחד.

ועל זה אמרו האבות הן המרכבה ועשו במעשיהן את שאנו עושים אך במעשים מסורים לנו מן התורה. ואין זה האבות בעצמם אלא לימוד האבות. אשר חיו בתוך המקום הנורא הזה של ‘מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה’. לכן יכלו לעשות בדבריהם תורה וראו בפני לבן את לובן העליון ובפני הצאן את עקוד.

***

וכעת אפשר לפרש ככה ברשות קבה”ו, כאשר ראה יעקב קושי כל זה, נגלה אליו האלהים אשר ראה בבית אל ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. והרי זה כאומר אליו סיימת לברר את עולם העקודים מתוך הלובן העליון שוב אל המקום אשר התחלת שם אל המקום הבטוח אל המקום שאתה בטוח שאהיה עמך אל מושב אברהם ויצחק הבטוחים בארצם. ויעקב נתפתה לזה ולדברי נשותיו אשר אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספנו. אמרה שכינה נכרית נחשבתי לא”ס כי מכר אותי ממכר כסף בפשעיכם שולחה אמכם להיותה תלויה במעשיהם ולפי כסף תורתם. אם כן מה לי לעמוד בעולם הזה אלכה לי אל מקומי הבטוח. ויגנב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כאשר ברח יעקב בתחלה מעיני עשו כך ברח מעיני לבן.

וכאשר שמע לבן את זאת לא הניח לו וירדף אחריו. כי אשר נגע בו האלהים אין להתחמק ממנו. וידבק אותו בהר הגלעד. ושם נגלה אליו האלהים בחלום ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. כי לבן בעצמו הוא המשווה מטוב ועד רע. וגם כאשר הוא דולק אחרי יעקב אשר עזב אותו אין הוא יכול לעשות לו מאומה כי הוא בטבעו מלבין עוונות ומעביר הכל מטוב ועד רע. אבל סוף דבר לקטו אבנים ועשו גל. כאן נפרסה מחיצה התחתונה של הצמצום הנקרא פרסא שבין עולם האצילות לעולם הבריאה. ונעשה חוק היפך הסולם הקודם ‘עליונים לא יעלו למטה ותחתונים לא ירדו למעלה’ אני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי’. ועל הדבר הזה נכרת ברית שלא יעבר האצילות בגבול הבריאה ולא תעבור הבריאה בגבול האצילות. לבד דבר אחד ביקש לבן מיעקב שיבטיח לו ‘אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי’, כאשר לקחת את השכינה אתך אל הבריאה אל תשכח גם כאשר אין שם אלהים שיראה אם תענה אותה או אם תקח עוד נשים עליה. ודבר זה קיים יעקב. וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ובנותיו ובנשיקה זו נתן להם כח לכל משך הישארותם מעבר לגל וכך נפרדו ונקבע העולם על מכונו.

לבד דבר אחד לא ידע יעקב ‘ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה’. ‘ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם’. כי גם אחרי שנעשה כל המחיצה הנוראה הזו ונקבע מחיצה בין האור ובין החושך עדיין נשאר אצל רחל בגניבה את התרפים אשר לאביה. ותרפים אלה הם מין קשר נבואי (כנאמר ‘אין אפוד ואין תרפים’, שניהם ענין אחד) שבין רחל לבין הלובן העליון אשר נשאר גם במקום התורף אשר ירדה בסתר המדרגה ואמרה דרך נשים לי דווקא תמן אשתכח התרפים אשר לאביה. ויעקב לא ידע בכל זה כאשר אביו לא ידע כאשר לקח את הברכות ועל הדבר הזה מסרה רחל את נפשה כאשר מתה בדרך אבל פתחה שם דרך לבניה אשר גם אחרי עד הגל הזה ועדה המצבה נשאר למטה התרפים אשר לאביה בגניבה וגניבה זו הוא נקודת רחל הנמצאת תמיד מאנה להנחם על בניה כי לא הסכימה אל הגלעד המחלק והשאירה לעצמה פתח בתוך מחיצה של ברזל שנפרסה ותוך תרפים אלה מתקשרים כל בניה אל לבן. ועד אשר גם יעקב לא נמלט מכל זה שהרי ‘ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף’. אין לבן מניח לו כאשר נגע בו פעם אחת וגם אחרי אשר חזר אל ארץ מגורי אביו קפץ עליו סיפור יוסף בנה של רחל ופעלו התרפים את פעולתה והמשיכו את הסיפור עד אשר לא יהיה לכולם בטחון אלא מאין יבוא עזרי – עזרי מעם הויה.

פרשת ויצא : שתי הערות אנושיות

שני פסוקים שתפסו אותי בעוצם האנושיות שלהם בפרשה זו:

1.

וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

כל הסיפור הפשוט והכנה הזה שבה מקנאה רחל באחותה, וכל השיח שלה עם יעקב, אבל מילים אלה, ואם אין מתה אנכי. האם איימה פה בהתאבדות? האם אמרה אם אין לי בנים חיי שווים כמוות? אין לדעת. אבל אין יותר יפה משימת המילים האלה בפי רחל. גם חמותה רבקה אמרה “אם כן למה זה אנכי”. לפעמים יש דבר שנוגע אל נקודת הנפש, אצל רחל היא בנים מיעקב, שמבעלדיה מתה אנכי. זה דבר לגיטימי, קיים, ופשוט.

רז”ל עשו רשימות של אלה החשובים כמתים. אין רשימה אובייקטיבית של דברים הנצרכים לאיכות חיים שיהיה שווה לחיות אותם. אבל הרשימה הזו גורמת לנו לקבל כי אכן לפעמים החיים שווים למוות. לפעמים אין לאדם כסף די מחסורו והוא רוצה למות. “עני חשוב כמת”. לפעמים אדם מבודד מחברה ותמיכה והוא אומר אני מת. “מצורע חשוב כמת”. ולפעמים יש לאדם לדרוש משהו ולומר אם אין מתה אנכי.

2.

וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם

כמה פעמים יש לנו משהו עם שותף, עם חבר, עם ידיד, ואין אנו יודעים לבטא אותה. אמנם הכל לכאורה מתנהל כשורה, אין איזה מריבה גלויה ואין גם דבר שקרה עכשיו שצריך לגרום מריבה. לא אני אמרתי לך מילים חריפות ולא אתה אמרת לי. לא אני גנבתי לך ולא אתה גנבת לי. אבל פתאום אני יודע שזה לא מה שזה היה. הידידות שבינינו אינו מה שהיא היתה מקודם, משהו חסר ואין לי מילים לבטא אותה. אני יכול לשאול אותך מה יש לך נגדי ותענה מה פתאום אין שום דבר. ועדיין.

החומש מצא את המילים עבור המצב הזה. “אין פניו איתו כתמול שלשום”. זה המילה. מאחורי ה”אין פניו איתו כתמול שלשום” הזה מסתתר שנים של איבה, של תחושת לבן שיעקב גונב אותו, של תחושת יעקב שלבן רימה אותו, של מאבקי כח וכבוד על בנים ונכדים וכסף ונכסים. ולאיזה זמן הכל עבד. אבל פתאום זה כבר לא עובד. לא קרה שום דבר פתאום עכשיו. אבל אין פניו איתו. יעקב הבין את  המצב הזה והבין כי זה הסימן שעליו להתקדם משם, ואמר לנשותיו שאמר לו כן מלאך האלהים, ולא מצינו איפה דיבר אליו המלאך הזה. אבל היה בפני לבן. אשר העלמת הפנים שלו אליו בישר לו את זה.