שכינתא בגלותא

ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו גלות השכינה הראשונה ממקומה. כאדם שיוצא למלאכתו בששת ימי המעשה, והמראה שלו הדיבור שלו הדין שלו מתקיים למול האחר שאינו עצמותו, והוא אינו מאוחד אצל עצמו. וביום השביעי שבת וינפש אחרי שהדיבור יוצא לכל צד בבריאת עולמות נפרדים היא חוזרת ועולה לנפשה, ככלה כלולה אחרי שיצאה לבקש טרף לביתה, כאדם ששובת ממלאכתו ונזכר במחשבת מלאכתו ומאחד שוב את היצירות הנפרדות אשר עשה אל קיומו העצמותי.

והנה כל זה הוא סדר אחד של הבריאה ושבתה, הידוע בכללי לאשר שם ליבו אל קול דממה דקה של עליית וירידת השכינה בששת ימי המעשה ושבת. אך עוד השכינה נמצאת בקול גלוי במקומות רבים. והלא השכינה דבר העוצמתי ביותר בעולם. זו סוד העולם זו נקודת האמצע זו הר המקדש, כאשר כל מקום אשר הרגישו שם בני אדם מציאות לחישת האלוהות באש שלהבתיה נתקבע להם מקום לשכינה. השכינה אינה מין מציאות שאפשר לה לברוח או להיעלם. והיא אינה דבר שאפשר לבני אדם להתנהג כאילו איננה, גם אחרי שאותו ציון אל נקודת תחושת להב אלוהית עוברת תמורות רבות וחילופי ידיים והתלבשויות זרות. כי זה נקודת גלות השכינה שבכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך. השכינה היא אותו מציאות כאשר עוצמת אלוהות נוגעת בלב בני אדם. ובכל מקום ובכל שם ובכל תמורה אשר היא נחשבת שם שם היא.

ווי לשכינתא בגלותא, אשר היא שבויה ונמצאת בפי כל מיני עיוותים כאשר כולם קוראים בשם האל, זה הולך וצם ומשרה עליו שכינה ויוצא לעשות מלחמה בשכינו הצם ומתפלל הוא ויוצא להרוג וליהרג. ושכינה נקרעת לחתיכות וגזרים רבים כפילגש בגבעה שנשלח בתרי גופתה לכל עבר ולכל צד. וי מי יתאר את צערה מי יפנה מעט מקום מהיות שובה אותה בגלותו הפרטי ויקשיב אל קולה הבוכיה בלילות, בכה תבכה בלילה אין מנחם לה, כל אחד מנכס לו חלק בתרי גופתה ונפשה לעצמו, קורא בשמה והיא נמצאת בפי כל מקנא וכל מרצח וכל מאהב.

וי לבני נשא אשר תחת שימת לב אליה בהרגשתם אותה, ותחת אשר יתחילו ללקט נפזריה ולהכיל איך כולם חלקיה ואיך כל תחושות אלוהות בכל העולמות שייכים אליה יחידה בעצמה, הולכים באותו תחושת אלוהות ושובים עוד יותר את השכינה. עד אשר המקטרגים אומרים ראו איך כל רשעה נעשית בשם האל, והקנאים אומרים ראו כי חלק השכינה אשר שביתי גוברת על חלק השכינה ששבית, ומי יהנה מזה כאשר מכריחים את אותיות הויה להילחם זו בזו. כאותם שני יהודים שצעק האחד שמע ישראל מצד אחד של החזית וענהו מצד השני הויה אלוהינו הויה אחד. וכך ממש אותיות השם הקדוש שם השם מתגלגלים בפיהם ובנפשם של כל צדדי הקרב בכל העולמות מוכרחים על ידי הגלות להרוג את עצמם חלילה.

אשרי מי שיתן מילה אחת דמעה אחת שניה אחת לא לנצח עם חלק השכינה אשר בידו, ולא להתקבע בפיזור אות אחת של השם אשר בנפשו, אבל פשוט לשבת לארץ ולבכות את צער השכינה כולה, בשניה זו עצמה הוא מכיר בכללות השכינה ובהיותה כולה אחדות אחת אחודה בשורשה. ומאותו רגע זוכה ורואה התנוצצות נחמתה כאשר הבנה זו תתחיל להופיע בעולם וידעו כולם כי אלוהות אחת בפי כולם, ולא ישאלו עוד 'כמה שכינתא אית לכו', ויתפייסו חלקי השכינה עם עצמו ויפילו את לבושי קטרוגא דהוות לבישא בגלותא ויהפכם אל אותו החלק המפריד בעצמו, וישמעו ישראל הויה אלוהינו הוא הויה אחד בכל העולם כפירוש רשי כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה ולעבדו שכם אחד.

פרשת נח תשע"ו

שלא לבטל הקביעות אביא כעת ממה שנתחדש לי היום מתוך עיון במאמר הזוהר על הפסוק בפרשה זו בשנת שש מאות לחיי נח נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. כי בשנת ת"ר לאלף הששי ייפתחו שערי וינבעו נביעות החכמה.

תנא דבי אליהו שית אלפי שנין הווי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. יש להבין שאין המאמר הזה מדבר מסדר זמנים שהולכים בזה אחר זה ב אלפים זה ואחרי זה ב אלפים זה, שהרי כבר העירו עליו רבות שאין חשבונות מחוור ואינו כפי הכתובים וכפי המציאות. אבל הם שלשה סדרי זמנים שונים היינו שלשה דרכים של הסתכלות על סדר הזמן בהיסטוריה של העולם כולו.

והם בחינת שלשה חלקי הזמן הווה עבר עתיד. שני אלפים תהו הם בחינת הווה. כי זהו מבט שאין בו סדר קדימה שנה זו קודמת לחברתה או בנויה על חברתה. אלא כל יום כפי שהוא עתים צדיק עתים רשע עתים מבול עתים נמרוד עתים אברהם, ואין בכל זה סר או סיפור כולל להסביר את הדרגת הזמן. וזה ראשון בסדר השכלת האדם שנולד מיום ליום ומחודש לחודש וצריך לתפוס את עצמו בכל רגע שהוא בבחינת חסד אל שאין בו דין והדרגה, ולעתים גבורה בלי הדרגה. ובבחינה זו הגם שיש חורבנות אין בזה בעיה כי אין הבחנה שהחורבן קיים בזמן אחר שכבר נבנה והבנין שהיה מקודם קיים בדיוק כמו החורבן או אם בונה אחריו אין זה משנה כי אין צריך לתקן החורבן אלא בדיוק מה שבונה הוא בונה.

שני אלפים תורה זה בחינת עבר. כי התורה מתחילה מן אברהם העברי וסדר התורה הוא שתמיד העבר חשוב מן ההווה המקרא קודם למשנה ומשנה לגמרא וכל אחד נצרך לאביו וזקניו ומה שקדם אליו וכל דור מאוחר הוא בחינת ירידת הדורות, דהיינו שהוא צריך להתבסס על מה שהיה. וזהו תפיסה הרגילה של האדם שהוא מתקדם וכל יום נבנה על חכמת חבירו ואם סותר את מה שהיה אתמול הרי צריך להתחיל מחר להתחלה אם שהה לגמור את כולה כי לא נשאר מן האתמול ולכן צריך בו הרבה זהירות לא להרוס מה שנשאר מן הראשונים או מן האתמול ואין לשרוף גשרים. וזהו הסדר האמצעי הרגיל.

שני אלפים ימות המשיח זהו בחינת עתיד. כי זהו התפיסה המשיחית של ההיסטוריה שהיא הולכת כסדר לקראת עלייה וגאולה. וכפי זה אין כל קלקול אלא שלב ותהליך של התיקון ההולך ונבנה. ויש להבין מאד מאד כי אם שני אלפים אלה הם הגאולה הרי שהתורה שקדמה להם הוא בחינת הגלות. כי התורה הזו היא כל שמבחינת המבט שלה שייך להיות גלות ושבירה ואין דרך קלה לצאת מזה. אבל שני אלפים גאולה הם התפיסה האחרונה שהופכת את סדר הזמן על פיה ואומרת העתיד חשובה מן העבר ואין לנו צורך להסתכל אל העתיד מאין באת אלא אל העבר לאן אתה הולך. ולצד בחינה זו אין חשש בשריפת גשרים והריסת נערים, משני עמקים שעומקם אחד, כי הסדר כך הוא שהעתיד טוב מן העבר. ושנית כי הקלקול עצמו נהפך לתיקון.