פרשת צו שבת הגדול תשע”ז

זאת תורת העולה היא העולה.

בשבוע שעבר התחלנו לבאר את פנימיות הקרבנות מראיהם ומעשיהם. וכעת נבאר פרט אחד ממעשה העולה וכללות מעשה הקרבן, וממנו נלך אל חירות חג הפסח הבא עלינו בשבת הגדול.

א)

התחילה פרשת הקרבנות ויקרא אל משה וידבר הויה אליו. ולא נתפרש מי הקורא. אבל פשט הענין שהוא נסמך אל סוף הפרשה הקודמת שבו כתוב וכבוד הויה מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הויה מלא את המשכן. והיינו כי שרה על המשכן כבוד הויה נעלם מאד עד שגם משה לא יכל לבוא אליו, ואותו מקום נעלם אי אפשר לומר עליו בפירוש מי קרא, אבל ויקרא אל משה.

ובמדרש רבה משווה בין הקריאה של משה שהוא התחלת הקרבנות, לבין הקריאה אל אברהם בפרשת העקידה שהוא שורש סיפור הקרבנות לעם בספר בראשית. שאצל אברהם נאמר ויקרא מלאך הויה אל אברם ויאמר וכו’. המלאך קורא וקול הויה מדבר. אבל כאן במשה הקול בעצמו הוא הקורא והוא המדבר.

וביאור ההבדל הזה הוא ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ובכלל זה מה שנבדל משה מן האבות כנאמר וארא אל אברהם וגו’ ושמי הויה לא נודעתי להם. ואם אפשר לכלול את ההבדל הוא שכל הנביאים מגיעים אל הדיבור דרך דבר אחר, שהוא המשל או החלום וכו’, ומשה הגיע אל הדיבור דרך הדיבור בעצמו, ללא הכנה וללא אמצעות דבר אחר. והרי זה ממש ההבדל בין מעשי אברהם אבינו למעשי משה רבינו. אברהם אבינו כאשר ביקש לקרב בני אדם אל הויה מה עשה נתן להם לאכול ואחרי שאכלו ושתו סיבב אותם על ידי זה להכיר בהויה. הרי הכירם אל הויה דרך טכסיס צדדי, כמו מוח הבינה, מתוך הדבר שהוא האכילה שנתן להם הגיע להבין את הדבר שהוא התגלות אלהים. וכמו כן סיפור העקידה גופא כולו שהוא פסגת סיפור אברהם אבינו כולו הוא סיפור העיקול שנתברר ברירות התקשרות אברהם אבינו בהויה דרך דבר צדדי, על ידי שהיה מוכן להקריב את בנו אבל לא זה עצמו היה רצון הויה אלא שמזה נסתבב אל הגילוי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה והוחלף האיל תחת בנו. ואילו אצל משה אין לנו צורך בסיבוב הזה אלא מיד הדיבור הוא הקורא והוא המדבר. הקרבן עצמו שנצטווה עליה היא שעולה לריח ניחוח.

וכן כאשר בא משה לקרב את האנשים להויה לא סיבב אותם דרך סיבובים כאברהם אבינו, אלא ציווה עליהם מצוות, שהרי מיד בביאתו להתחיל במצרים לא התחיל לשכנע אותם שיש אלהים או להסביר להם דרך טריקים לתת להם אוכל כאברהם אבינו וכדומה, אלא ציווה להם מצווה לקדש החודש וליקח שה לקרבן פסח, לא כיצחק שביקש ואיה השה לעולה, אלא הנה השה מיד יקחו להם כל אחד במקום הגלוי והקרוב אליו, ובמצוה זו שהוא גופא דמלכא קירב אותם לעבודתו. לא עשה להם הכנות צדדיות אלא הראה להם את הויה בעצמו כפי שמתגלה במעשי המצווה (וזה דומה להבדל בין הדרך הליטאית לקרב בני אדם לבין הדרך החסידית. הליטאי מנסה לספר סיפורים והוכחות שיגיעו למקום הרחוק ועל ידי זה יתקרב האדם לתומ”צ. ואילו החסיד פונה מיד הנה תניח תפילין והם אות המלך בעצמו ומראה באצבע זה אלי ואינו מחפש ללכת בדרכי סיבוב שמתוך זה יבוא, אלא כמוח החכמה שמראה את הדבר באצבע מיד).

ואם נבין את עומק גאולת מצרים נבין כי הוא לאמיתו העלייה של השגת בני ישראל באלהות מדרגת האבות אל דרגת משה. כי הלא גם במצרים היה להם מסורת אבותיהם בידיהם כמבואר, אבל משה בא להצילם מזה כי ההשגה הזו של האבות לערך השגת משה הוא בעצמו הגלות הכי עמוק, שהאדם צריך לבוא לאלהות דרך טפלה דרך דבר אחר, והוא חמישים שערי בינה שכל אחד מהם הוא שאלה ותשובה, ומשה רבינו בא להצילם מזה ולהעלותם במקום החכמה העליונה שהוא המקום שגם משה עצמו אינו יכול לדבר עליו בדרך שאלה ותשובה אבל ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, הוא הקריאה הוא הדיבור. ועל ידי ראיית הדבר בעצמו ממילא נעקר כל מ”ט שערי השאלה של מצרים. וזהו כלל נס גאולת מצרים כנאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, שנתגלה הקב”ה בעצמותו, ולגבי זה אנו עושים סדר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאין עניינו לעשות חקירות ודרישות דרך דבר אחר, אלא להראות באצבע מצה זו מרור זה פסח זו. והוא מה שביאר האריז”ל שהשיגו פעם אחת עד שיא מדרגת החכמה שהוא מוחין של או”א עילאין ולא התחילו עם הבינה כדרך שאר ימים טובים.

ב)

ואמנם צריכים אנו להיכנס ולבאר באופן עמוק ומהותי יותר על מה מדובר פה. ולקרב הדבר אל השגת הנפש.

דע, כי כל דבר שאדם עושה, כאשר נגמר הדבר, חוזר אותו החפץ ומשקיף את עצמו אל האדם, ומספר לו ומוסיף לו הארה כמו תגובה באותו הדבר עצמו. למשל אם אני מנקה את החדר שלי לקראת פסח, אחרי שסיימתי לנקות את כולו הרי אותו ניקיון חוזר ומראה את עצמו אלי, ואז אני מבין מה פעלתי בנפשי מן הנקיון הזה, שמתגלה לי התחדשות יתר ומוחין נקיים יותר וכו’. כן הדבר כאשר אני עושה דבר בלתי שלם, או כאשר יש בדבר שאני עושה טעות וחסרון, הרי אחרי שסיימתי לעשות אותו אני מקבל את הפידבק מן הדבר עצמו והוא אומר לי פה עדיין חסר לך ויש לך עדיין להעמיק. כך הוא כאשר אני כותב חידוש או אני עושה כל דבר אחר.

וכאשר הפידבק הזה הוא בעדינות נפשו המקום הזה הוא מה שאנו קוראים שכר ועונש על המעשים. שכר מצוה מצוה הוא תוספת הארה בנפשו וראיה נכוחה את העולם. שכר עבירה עבירה הוא שמשתקפת אלי אותו חסרון שבמעשה שעשיתי ומחשיכה עבורי את ברירות העולם. וכך תיארו משיגים כי כל דבר שאדם עושה נברא ממנו מלאך, ואותם מלאכים מייעצים לו מה לעשות הלאה. ולמי שמשים אל ליבו איך הוא מקבל פידבק פנימי מכל דבר שהוא עושה הרי זה ככה ממש.

וכך נעלה להבין למעשים רוחניים יותר. כמעשה התפלה. כאשר אדם מתפלל הרי חצי מהותי מן התפלה הוא עניית התפלה, ותפלה שאינה נענית מה היא. אבל אותו עניה היא מתקבלת מתוך התפלה גופא, כלומר כאשר האדם יודע  לקבוע לעצמו עת ומקום לתפלה, והוא מתפלל על דבר החסר לו או על ספק שיש לו ומבטא בשפתיים את המקום שלו. מיד אותו התפלה חוזרת ומשקיפה את עצמה אליו, והיא מראה לו בצורה ברורה יותר מה חסר לו ומה נתברר לו, ואין כל התפלות שווים לפעמים צריך לחזור ולהתפלל ולהיכנס לאותו השער שהתפלה הראשונה פתחה לו, או לומד להתפלל בדרך אחרת, אבל כללו של דבר אין תפלה שאין לה מענה, אלא שצריך האדם להתיישב בדעתו היטב לראות אותו. ממש כפי שהוא צריך להתכונן בנפשו למצוא בעצמו את התפלה, כך צריך להתיישב בדעתו למצוא את המענה. וזהו חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם התפלה להכין את עצמם להעלות תפלתם, ושעה אחרי התפלה לשמוע את מענה התפלה ולהבין איך היא מגיעה אליהם. ולמתבונן בדרכי הכוונה שלימד האריז”ל והרש”ש רואה איך יש סדרים מיוחדים להעלאת מ”ן שהוא גוף התפלה וסדרים מיוחדים להמשכת מוחין ולייחוד זיווגים חדשים שהם מ”ד מענה התפלה מלמעלה. ואי אפשר לזה בלא זה ושניהם צריכים כוונה עמוקה ויישוב הדעת לשמוע את הקולות העדינים שבהם.

ומכאן נבין גם מה עשו המקריבים קרבנות ומה עשו הכהנים שהקריבו עבורם את הקרבנות. ואת ההבדל העיקרוני שבין קרבנות הנאכלים לקרבנות שהם כליל.  כי תפלה כנגד הקרבנות היינו כמו בתפלה יש שני צדדים תפלה ועניה כך בקרבנות יש הקרבה וריצוי, שיורדת אש מלמעלה ואוכלת את העולה, ושמרצה החטאת על החטא. ובאופן כללי הנה פרשת ויקרא עוסקת במעשי האדם המקריב עד שהיא מגיעה אל הנקודה העליונה שאליה הקרבן מגיע, ופרשת צו עוסקת במעשי הכהן שתפקידו לשמוע את מענה הקרבן והוא מלמד את המקריב את הקרבן איך נתרצה ואיך נענה מן השמים על קרבנו. וכן הכהן אוכל משיירי החטאת שהוא חלקו שהוא מקבל מלמעלה מן השפע היורד, וכן בעלים אוכלים את חלקם שהוא חלק הייחוד שקבלו מן השלמים.

ג)

ומהו הגלות, הוא כאשר אנו אומרים בתפלת מוסף אין אנו יכולים להקריב את קרבנות רגלינו. וכך אמר משה בגאולה ראשונה נזבחה לאלהינו במדבר, הרי שורש היציאה מן הגלות שנוכל לזבוח לאלהינו. ומה מפריע לנו מלזבוח עכשיו או מה יש בפרעה שלא נתן להם לזבוח להויה במקומם. הענין הוא כי הרבה פעמים נתערב בתוך מעגל הפידבק הפנימי, שאמור להתקיים בבית המקדש ביני לבין הויה בקרבן עולה כליל ובלי מגע זר, בתוך המעגל הזה מתערבים חיצונים. הרי כל אדם מחפש פידבק למציאותו לקיומו לחידושיו ולמאורעותיו. אבל רבים מחפשים אותו במקום החוץ תחת במקום הפנים. וודאי זה דבר רצוי שיקבל האדם פידבק מחבריו ומשפחתו והרחוקים יותר. אבל כאשר הוא מניח להם להיכנס למעגל הפידבק הפנימי שלו הרי הוא מכניס את עצמו לגלות הכי עמוקה. כי יש דברים רבים שנצרכים להתבשל ברחם הפנימי של מוח האדם, ברחם הבינה, דרך משל עולה בליבי איזה חידוש תנועה או איזה שינוי שעלי לעשות, והדבר נרשם במוחי, ושוב הוא מגיב לי שיש לשפרו כך וכך, או לחזור ממנו לגמרי ולשנותו לצורה אחרת, ובדברים עמוקים ועדינים נצרכים חודשים ושנים ממש כדי שדבר יצא מכלל עיבור ויהיה מוכן להתגלות בחוץ כלידה. וכאשר האדם שם מיד את החידוש ברגע הראשון שלו בפייסבוק והוא מצפה ללייק שיביא לו פידבק מן החוץ, הרי הוא נהיה ממש כמו סכיזופרן שמכניס אנשים זרים לתוך המוח שלו ומבלבל אותו לגמרי. זהו ציור מוחשי להכנסת הפידבק מן החוץ לתוך מעגל הפידבק הפנימי.

פרעה הוא הרשע העמוק שהכניס את עצמו לתוך העיבור של בני ישראל, הוא מה שנכנס לתוך הראש שלך כאשר אתה צריך לקיים שקלא וטריא עמוקה בתוך נפשך, בתוך הדו שיח של קרבן עולה, שם הוא נמצא והוא מחייב לזבוח אל פרעה ולבנות לו בניינים, תחת לזבוח להויה אלהינו. למה הדבר דומה לרב של שקר, שהטריק הכי מוצלח של כל הגורואים השקריים שרוצים לקבל שליטה עמוקה על נפש האדם, שהוא פותח אצל האדם שאלה עמוקה מאד, הנוגעת במקום עמוק מאד בנפשו, והאדם אינו מוכשר עוד לענות לעצמו את התשובה כי הוא נצרך לתשעה ירחי לידה שיתבשל בתוכו אותו הרעיון, ולפעמים נפתח השאלה בשלב מוקדם מידי ואין בידי התלמיד כלים לענות לעצמו. הרב האמיתי אומר לו תניח לשאלה כמות שהיא, תעלה בה עולות בלבך, ובסוף יתברר לך הדבר בהארה גמורה. אבל הרב השקרי הוא מכניס את עצמו למקום הזה הרגיש שנפתח בתוך נפש התלמיד, והוא אומר אתה לא יכול להתמודד ולענות על כך, הנה אני פה אני אענה אותך, וכך הוא קונה שביתה במקומות עדינים ורגישים שבנפש התלמיד, ואינו נותן לו לצאת לחירות.

ומהו העצה ומהו הגאולה, הגאולה הוא נשימה אחת. כמו שאמר משה ולא ישמעו אלי מקוצר רוח, הרי התשובה לשמוע תשובת הגאולה אינו אלא אורך רוח. צריך למצוא רגע אחד לקחת נשימה ארוכה. ביאור הדבר שכן כל האנשים שבויים בתוך מעגלי הפידבק החיצוניים שהם נתונים בתוכו. נדמה לאדם כי אם הוא מקבל הודעה מן הטלפון שלו הרי הוא חייב לפתוח אותו ולראות מה בו, ואם צריך להגיב או לעשות לייק או להתקשר. הרי אדם הזה התגובה שלו כפויה על ידי מה שהוא מקבל מן החוץ. אינו מכיר באפשרות שאולי לא יסתכל עכשיו, או מה מחייב אותו לענות מיד או בכלל, יחכה יום או חצי שעה ויענה אז, מסתמא לא ימות אף אחד מזה שלא הסתכל על ההודעה מיד. אבל הפרעה יש לו אינטרס שהאדם יהיה משועבד וחייב לענות מיד. ויש לו טענות טובות על זה למה צריך שיהיה כך. והגאולה אינה צריכה להיות החלטה כמו מעולם לא אסתכל עוד. הרי זה שוב גלות לתוך ההחלטה הזו. הגאולה הוא פשוט הכנסת מרווח נשימה בין הקלט לבין הפלט. בין האינפוט הבא מן החוץ לבין התגובה שלי.

וכך הדבר בכל הדברים המכעיסים או מעוררים או משגעים אותנו, ומביאים אותנו לכל החסרונות שבעולם. שהם כולם פועלים בנו כמו אוטומט כפוי, אם ההוא אומר כך אני חייב להגיב לו ולכעוס, או הדבר ההוא מושך אותי אני חייב להגיב אל זה בתשוקה. ורוב בני האדם לא ידעו בכלל שיש מרווח בין המעשה לבין התגובה שלהם. נדמה להם הכי טבעי שהמעשה החיצוני הזה מכריח אותם להגיב. אבל באמת יש תמיד איזה חצי שניה שבין מה שמעורר את התגובה לבין התגובה. והגאולה הוא כאשר אנו לומדים לשים לב לאותו חצי שניה, ולהשתמש בו לקחת אורך רוח נשימה ארוכה, לדעת שאנו שולטים על התגובה שלנו ולא החוץ. הצדיק הגמור הוא פשוט מי שתמיד יש לו שתי נשימות שבין מעשה לתגובה. והבינוני הוא שלפעמים הוא תופס את הרגע לקחת נשימה ובדרך כלל האוויר הזה נעלם מאד.

ד)

הבעיה היא שאנחנו שבויים תמיד במעגל, הרי באמת דברים רבים מחייבים אותנו ואם אקח נשימה ארוכה פה אישאר באמת חייב לזה שהתקשר אלי, ואם אחליט לקחת שעה אחת להתפלל בבוקר הרי אאחר לעבודה, וכבר הוכרחתי לישון מאוחר אתמול שהרי הייתי חייב דבר כלשהו למישהו אחר. וכך כל פעם שאדם רוצה להשתפר פנימית באים אליו כל המעגלים האלה שאינם מניחים אותו לצאת. בגלל הבעיה הזו יש חוק של פשיטת רגל רוחנית. החוק אומר שלפעמים כאשר כבר הגעת למ”ט שערי טומאה ובאו מים עד נפש פשוט תפשוט רגל. תכריז אני לא חייב לההוא מאתמול ולא לזה מהיום ולא על עשרים הדברים שאני חייב לעשות עליהם תשובה. אני מתחיל מהרגע הזה ולא משנה איפה היא לעשות את הדבר הנכון בעיני. ואיני חייב תשובה לשום דבר אחר. נכון שקמתי כבר מאוחר אבל אני קובע לעצמי חובה להתפלל טרם אלך לעבודה. והעבודה, תצטרך לסלוח לי על איחורי היום. מחר או בעוד שבוע כבר אתייצב ואדע לקום מוקדם יותר ולהספיק גם את זה וגם את זה. אבל אם לא אקבע יום אחד פשיטת רגל מעולם לא אצא ממעגלי הפידבק הרעועים של מצרים שלי.

זהו חוק הדילוג של ליל פסח. החוק שאומר פשטתי רגל ולא אכפת לי על כל החובות שלי. אני שמח ומתחיל לעשות את המצווה שעלי בהארה גמורה כאילו לא חטא אדם הראשון מעולם וכאילו לא היה פגם בעולם מעולם וכאילו הייתי צדיק גמור מרגע היוולדי ועד היום. היום נולדתי והיום נגאלתי.

וזהו חוק קרבן עולה. הקרבן שאומר איני בא לרצות על חטא ואין לי תפקיד בכלל לעשות. אבל זאת תורת העולה היא העולה. היא באה כדי להכניס בעל כרחן של מצריים אוויר נשימה לעולם הזה. הוא הקביעות שאדם קובע בנפשו שעה אחת של התבוננות בעולם הזה שאינו מתבונן בה כתגובה לשום דבר. כי ברגע שיתחיל להגיב בנפשו לשום דבר לא יצא משם לעולם. אבל אני קובע כעת להתבונן בנפשי בצורה מנותקת מכל. כולו כליל למעלה. והעולה הזו צריך כל בוקר וערב, והיא הפותחת פתח לכל שאר הקרבנות וכל שאר דרכי התגובה האפשריים לכל הדברים הצריכים תגובה. אבל מבלי העולה אי אפשר לפתוח.

הקרבן היחיד שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הוא קרבן פסח. כי הפסח היא ההכפלה של קרבן עולת תמיד, זו שאומרת גם אחרי שסיימנו את היום בתמיד והועלה הכל עולה, לפעמים צריך לדלג גם על זה. נכון אין זה הזמן הנכון להתפנות מכל וכל ולהתבונן בצורה טהורה לגמרי, הרי עדיין אנו במצרים, יש למהר עכשיו במקום זה בזמן הזה לעשות את הפסח. היא הקרבן שמכניסה אוויר לנשימה בכל מקום שנהיה, ומשם אפשר להתחיל שוב ובסוף מסתדר הכל בסדר הנכון. כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו אכי”ר.

גווני ייחודי הקרבנות – פרשת ויקרא

ויקרא אל משה וידבר הוי”ה אליו מאהל מועד לאמר.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן להוי”ה.

***

רבים נבוכו וילכו בדרכים רבות באשר לטעם הקרבנות עניינם וסדרם. (והרמ”א בתורת העולה ח”ב פ”א סיכם י”ב טעמים שמצא בספרי קדמונים). והצד השווה שבכולם (כפי שהעיר רמ”א שם) שאינם יכולים לספק את נפש המבקש טעם, ובפרט לא כאשר אנו רואים את ריבוי פרטי וחילוקי דיני הקרבן. וכולם נדמים כמו דרושים יפים שאינם קרובים לבאר את טעם עצם הדבר. וכבר שם לבו על כך הרמב”ם שאמר (בח”ג פכ”ו) שאם נבקש טעם לפרטי דיני הקרבנות נשתגע שגעון ארוך (ועכ”ז שם פמ”ו ביקש טעמים לעיקרי פרטי דיני הקרבנות והמתבונן יראה חולשתם ואיך אינם מגיעים לבאר רוב הפרטים).

ולי הקטן עפר תחת כפות רגליהם נראה כי הליכתם בסדר הגיוני לבקש טעם אל הכלל ושוב אל הפרט היא זאת שאינה מנחת אותם לראות את עוצם יופי ופאר תגבורת מנוחת דרכי הקרבנות. כי נדמה להם שצריך לבקש טעם על כלל מושג הקרבן ושוב אם יתאפשר לראות טעם להבדלי הפרטים, שכך השכל מחייב. אך לא כן דרכי הקרבן עצמו שטעמו מורגש מן הפרט אל הכלל, ואילו היינו משימים לבנו ומתחילים מן הפרט היינו רואים בכל פרט מעשה נפלא בפני עצמו איך קרבן של יום זה ושל אדם זה עושה דבר אחד וקרבן של יום אחר שבא לאדם אחר על מעשה אחר עושה דבר אחר, ואז היינו רואים איך כולם פועלים את פעולתם ועושים את מעשיהם כחלק ממארג מציאות האדם בעולם העומד בעולמו מול יחיד עליון ‘אדם כי יקריב מכם קרבן להוי”ה’. וסימן לדברי כי התורה שבכתב כולה נכתבה כללים ולא פרטים, ומן הכלל בפרשת משפטים אנחנו לומדים ממילא את הפרטים, כי אותם הלכות נלמדים מן הכלל. וכשהיא מגיעה אצל ענייני המשכן והקרבנות היא הופכת לדבר על כל פרט ופרט, כי זו דרך השגתם, ומן הפרט נדע את הכלל במידת האפשר.

***

ואציע לך הקדמה אחת כללית ושוב נלך אל הפרט. כי באופן כללי, ככל שאנחנו הולכים אל הכלל, ואל הקטגוריה היותר כוללת במציאות, כך מתמעטת השגתינו והבנתנו את הדברים. ונכון הוא אם נאמר, כי אם נבקש אך את הכלל היותר כללי, לא נוכל לתת טעם לכל המציאות כלל, ונהיה ניהיליסטים גמורים. שהרי אחרי ככלות הכל כל העולם בא מן האין והולך אל האין, ואם נבקש את הסיפור הכללי ביותר זוהי. ואם יחיה האדם תדיר בהשגה היותר כללית לא יראה טעם לחייו כלל כי סוף אדם למות וסוף הכל למות, ומאמר קהלת הכל שב למקום שבא משם הבל הבלים. אבל האדם מוצא שמחה וטעם ודעת בחייו כאשר הוא שם ליבו אל הפרט, שבה הוא מסוגל לראות איך מן יגיע כפיו של ערב שבת יאכל בשבת, ואיך מן עבודתו הרוחנית שהוא עושה בנפשו הוא מתעלה מיום ליום ומשנה לשנה. ואיך יש סדר ודעת וחשבון וסיפור הגיוני איך מילד גדל ונעשה מבוגר ואיך בזמן מיוחד מן הזמנים מצא זיווגו ובמקום הפרט דווקא יש חיים שמחה ודעת.

יתירה מזו, השמחה והדעת הנמצאת במקום הפרטים איננה נבדלת ונפרדת מן הכלל, כאילו נאמר אם תסתום את ליבך מלחשוב על הכלל הסופי בוודאי תוכל לשמוח בדבר הקטן שאתה בו. ראשית שכן אין מבט היותר כללי אמתי או נכון יותר ממבט היותר כללי. וכי מה יהפוך אותו לאמתי יותר. אין כאן אלא הבדל במקום המבט ומאיפה הוא מתחיל. ועמוק מכך, הפרט באמת לאמיתו מתקיים בתוך הכלל. שכן ‘יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו’. סיפור היצירה הוא הוויית הפירורים הקטנים מתוך האופל הגדול. צא ובדוק שכאשר האדם החי בחדוות פרט השגתו משים אל ליבו את מציאותו בתוך הכלל המבטל כל פרט, לא זו בלבד שאין עצבון נופלת עליו אלא אדרבה מתפשטת שמחתו ומתעמקת עד כדי אקסטזה. כי החיכוך של הפרט בתוך הכלל הוא כל סיפור האדם וכל חדוות היותו בתוך ההוויה. (ועפ”ס זהו השער או השביל הנעלם שבו מתחברים חכמה ובינה וכמה הפלגות דקות נאמרו על השביל הזה בזוהר)

***

וכעת נלך אל הקרבן. ואומר לך את מפתח הפתרון. כי כל הטעמים הנכונים שנאמרו בקרבנות, כולם הלא צדדי התבוננות נכונים על המציאות. בין אותם המתייחסים לזמן בין אותם המתייחסים לנפש בין אותם המתייחסים למקום. וכאשר נשתחרר ממגבלת הצורך למצוא טעם אחד כללי, נדע כי בוודאי יש לכל אחד מהם קרבן שמקריבים לסיבתה. למשל באופן הכי כללי יש שלשה סוגי קרבנות: עולה, שהיא לשם ה’ בלי טעם, שלמים, שהוא לשם אכילת בשר תאווה ונתינת חלק לה’, וחטאת, שהוא קרבן הבא לכפר על חטא. וכמו כן יש שלשה טעמים כלליים לקרבנות במפרשים. טעם הרמב”ם שהוא להרגיל את ישראל שלא יזבחו לעבודה זרה אלא להשם הוא כללות טעם קרבן שלמים, כפי שנאמר במפורש בפרשה (ויקרא יז, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו’. ואילו טעם הרמב”ן על פי פשט שהוא דרך מוסר לעורר את האדם שהיה ראוי שהוא ייקרב על גבי המזבח, וכלשון רז”ל לגבי התענית שנתמעט חלבו ודמו, הוא כללות טעם קרבן חטאת שבא לכפר על פגמי החומר והחטא. וטעם הרמב”ן על פי סוד שהקרבן הוא הייחוד הוא כללות טעם קרבן עולה שהוא כליל להוי”ה. ויש מקום להרחיב בפירוט כל אלה כי לא אמרתי חילוקים אלה אלא דרך כללות גדול ולפעמים יש חטאת בדין עולה או שלמים בדין חטאת וכו’ כמה פרטים ופרטי פרטים, ועוד צריכים אנחנו ללמוד אותם. אך נקדים עוד הקדמות כלליות.

***

אחת הסיבות שקשה לנו לדבר על הפרט ואנו נוטים לחפש את הכלל, הוא בגלל חוסר ההיכרות החיה שלנו עם כל פרטי חילוקי הקרבנות. אנו קוראים פרשת ויקרא ואנו משתעממים מרוב ריבוי הפרטים שנדמה לנו שכולם באים לבאר דבר אחד והוא ענין הקרבנות. אבל הקריאה הנכונה כפי שאמרנו היא הפוכה, יש קרבן צאן ויש קרבן בקר ויש קרבן עוף ויש מנחה ויש שלמים ויש חטאת ויש אשם ויש פר וכו’ וכו’. ואילו היינו רגילים להקריב אותם ולראות אותם, או אפילו כעת שאין בידינו עולות ממש אילו היה ברור לנו בציור גמור את הבדלי הקרבנות כולם, איך כל אחד הוא עולם שלם בפני עצמו ויש לו דינים בפני עצמו וציורים בפני עצמו, לא היינו מרגישים אותו שעמום כי לא היה כל הספר נתפס בידינו כעסוק בנושא אחד “קרבנות”, ולו פרטים מרובים משעממים. אלא להיפך היינו רואים את הספר עסוק בנושאים רבים בקרבן עולה וקרבן חטאת וקרבן מנחה וקרבן שלמים וקרבן תודה וקרבן אשם, אשר אמנם כולם נכנסים תחת הקטגוריה הכוללת קרבנות, אבל אינם דומים זה לזה כלל.

משל למה הדבר דומה למועדים, שאילו לא היינו עושים אותם היינו גם תמהים איך יש שבע עשרה מועדים שונים עם חלקים שלמים בשולחן ערוך שמבארים את פרטי דיניהם בדיוק. אבל עכשיו שאנו חיים אותם הרי כל אחד יודע ומכיר לפי מדרגתו ועניינו שאינו דומה חנוכה לפסח ופורים לשבועות, אלא לכל אחד טעם בפני עצמו וניגונים בפני עצמו ומנהגים בפני עצמו ואופי רוחני בפני עצמו, אפילו שכולם בכללות עניינם אחד שהם מועדים. כך בוודאי בזמן שהיו רגילים להקריב קרבנות היה ניגון מיוחד לקרבן תודה ומנהג מיוחד מה לובשים ביום שמקריבים תודה ומה תפלה מתפללים עליו וכוונות מיוחדות לכוון בו, ולא היינו רואים אותו ככלל אחד משעממם מריבוי פרטיו אלא כעולמות שלמים מגוונים ומיוחדים כל אחד ואחד לפי דרכו ומקומו. ובחלום הלילה ראיתי פעם את הכהן המכיר ורגיל בעבודה שהיה כל קרבן מיוחד אצלו ומסודר בראשו בדיניו ובציורו ובסדריו, וכמה חיות היה לו כשהיה לומד הבחנה חדשה על פרט דין קרבן חטאת הבא על חטא מסוים הקרב בזמן מסוים, כמו שאנו מקבלים חיות כשאנו מבינים השגה חדשה בפרט מנהג מסוים הנוהג בחג מסוים במקום מסוים. ויה”ר שנלמד בציור ברור את כל העולמות הללו ונדע לראותם בחדוה ובהארה.

***

אי”ה ננסה ללמוד בשבת את התנועה הפנימית שבקרבן עולה ואיך הוא שונה מקרבן חטאת וקרבנות אחרות שבפרשה כל אחד בעניינו וננסה לתאר את כללותם.