על צנזורה ועל הבאר

דיברו על הצנזורה בכתבי אחד המשיגים. ונזכרתי במשל של החפץ חיים. איך איש אחד היה לו לבית של מים, ולא הספיק לו. פתח ברז נוסף בשולי החבית. והלא הברז אינו אלא דרך להוציא ממים שבחבית. ואם אין החבית מספיקה מה יעזור עוד פתח. ואם היא מספיקה יצא הכל באותו פתח.

כך למי שחכם ומבין מדעתו, אשר אליו כתבים עמוקים מכוונים, אין דברי כל חכם אלא עוד מפתח לפתוח שער חדש של השגה. ואין חידושו של כל חכם במציאות דבריו אלא במפתחות שהוא נותן לפתוח שערים. ואצל הקורא הזה ברגע שקרא דף או שתים במישהו שיש לו מה לחדש הרי נפתח אצלו השער והוא מתחיל לשאוב מן הבאר מים חיים, ומאז כבר לא יכול להיות מופתע משום חידוש שתמצא בעוד כתב נסתר של החכם, שלא לציטוטי דבריו הוא בא אלא אל המעיין.

ואילו מי שאינו חכם ומבין מדעתו, גם אם יקרא ארון ספרים שלם לא ידע כלום, ואינו יכול להיות אלא נתלה באילן גדול מצטט ציטוטים ואם כן אין כאן לימוד של המעיין אלא פוליטיקה של ציטוטים.

הרבה פעמים אני חושב שחבל שכל כך הרבה חכמים אמרו וכתבו כל כך הרבה דברים ולנו לא נשאר אלא טיפה מן הים. ושוב אני מבין שזה הלא לא משנה. כי מה שיש לנו די והותר לפתוח את כל הנצרך לנו. וכל שאר מה שחשב בעל המחדש סתם חבל על הזמן לקרוא גם אילו היה בפנינו שאין עבודתנו אלא לחפור לפי פתחים שיש לנו במציאות דידן ולא להיות חוקרים מושלמים של מציאותו של מישהו אחר. ובאמת לפעמים אחרי הרבה זמן בא מכון ומוציא מדף שלם של כתבים שנשמטו מן הליקוט הראשון שהוצא ואתה קורא ואומר חבל על הנייר אין בכל אלה אלא שלוש חידושים שגם הם ידועים למי שהבין את דברי החכם בראשונה.