שופטים תש”ע

שופטים ושוטרים וגו’

ענין המשפטים עי’ רמב’ן ריש פר’ עקב כי בידוע שהתורה לא תתקיים אצל כל הכלל אלא ע’י המשפט לענוש החוטאים והיינו שיש כאן כוונה עמוקה מאד איך לתקן את הכלל כולו עד הפרט האחרון כי ההכרח שיימצאו יחידים שיצאו מגדר התורה וגם זה בכוונה עמוקה מאת יוצר הכל שא’א לבארה אבל עכ’פ כן הוא בהכרח וכמו שיוכיח החוש אבל סוכ’ס א’א שיצא שום פרט מתכלית הכוונה העליונה ובפרט הכוונה שרצה השי’ת לפעול בכלל’י וע’ז בא ענין המשפט שבא במכוון להכליל את החוטא בתוך גדר התורה ובכך שיש תורה שלימה בדין ומשפט החוטאים תראה בהדיא שאין החטא נופל מכוונת התורה [וצל’ד שכ’ז נמצא גם בפרט כמובן שאין צדיק בארץ כו’ והעצה הוא שישפוט א’ע ואז נכללין כל מעשיו  בגדר כוונת הבריאה וז’ע ההכנה לדין דר’ה ששייך מצדינו שנשפוט א’ע שעי’ז הוא עלית השכינה היראה לשרשה ואם יש דין למטה אין דין למעלה ועי’ז זוכין לאור הגנוז ה’ אורי בר’ה כמ’ש בלקו’מ סי’ ט’ו והאור הגנוז כאן היינו ראשית מחשבת הבריאה הכוללת גם מעשי הרשעים]

וז’ע החיוב למנות דיינים בכל עיר ועיר בארץ ישראל אע’פ שאין שם שום דין

 ובזה ניכנס להבין שני צדדים שיש בענין השופטים כי מצד א’ כ’ כי המשפט לאלקים הוא שאינו מוסרה לשום א’ ואין אנו מצווים אפי’ על והלכת בדרכיו בענין זה כ’ש המהר’ל ומצד ב’ הרי זה נמסר ביותר לבנ’י שהם יושבים והוא עומד שם וכפי שהב’ד למטה מסכימים כן נפעל למע’ וי’ל כי באמת ענין זה שאין שום דבר יוצא מכלל כוונת הבריאה הו’ע נעלה מאד שאינו שייך אלא להשי’ת בעצמו שהוא העוסק בתיקונים אלו ולנו בד’כ אסור להשתמש בזה אבל ענין זה בעצמו הוא חיותנו ותקוותינו העמוקה ביותר והוא עצם בחירתינו כעם הנבחר והצדיקים מנהיגי ישראל שעומדים על סוד הכלל’י הם העומדים בסוד הזה והם השופטים את ישראל

ואיתא ה’ אוהב משפט ואוהב ישראל נצחי רחימו דבנוי לרחימו דמשפט היינו כי המשפט גופא נפעל ע’י האהבת ישראל שהוא שרש הראשון שאנו רשאין לצייר בבריאה ולכן מסר המשפט לישראל וזהו האור הרשון אור החסד ולכן אין ההליכה בדרכיו כולל קו הדין כי אנחנו צ’ל מרכבה לפנימיות כוונת ה’ שהוא כולו חסד ולא לחיצוניות ההנהגה שהוא דיני אלקים

ועכשיו בעוה’ר נפל המשפט מאד ואין שופטי ישראל יכולים להנהיג אותנו בפנימיות הזה ואין מינוי שופטים נוהג בזה’ז מה’ת כלל כי אין לנו סמוכים והיינו שלשפוט את ישראל לא די לדעת את התורה אלא צריכין לקבל הכח הנמסר מידי משה לידע שרש נשמות ישראל מה הם ואנחנו מתחננים השיבה שופטינו כבראשונה היינו כראשית מחשבת הבריאה להמתיק הש’ך דינים לעמוד על פנימיות הכוונה לתקן כלל’י עד הפרט האחרון

המסע מצדיק ועד חסיד (סוכות)

הפוסט הזה הוא המשך וביאור לפוסט הקודם, המרחיב על יסודי התפיסה שלו גם בתיאולוגיה, ומביא אותנו אל פרשת בראשית.

התחלנו עם מושג ההצדקה. והסברנו שזוהי יסוד עבודת השם. אפשר לראות את זה בכך שהכינוי שלנו למי שהצליח במה שהוא המטרה העיקרית בעולם הזה הוא התואר “צדיק”, ביטוי שמובנו מוצדק, מי שחייו מוצדקים על פי שורת הדין, ומצינו שגם הצודק בדין וויכוח כלשהו נקרא צדיק, “והצדיקו את הצדיק”, כך מי שצודק בדין הכללי שהאדם נשפט בו על קיומו, נקרא צדיק. לכן גם בראש השנה, שהוא היום שהעמדנו על הדין הזה, נידון האדם האם הוא צדיק או רשע, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים בו. התפיסה הראשונה הבסיסית של האדם הוא שהוא חייב להיות צדיק, רק כך יש לחייו ערך, רק כך הוא יכול לחיות בדין.

זהו תיאור העובדה מבחינתנו. כאשר אנו מתארים את זה כרצונו של הבורא, הוא מתנסח שהבורא בא בדין עם יצוריו, האם הם צודקים מבחינתו, והאם עשו את העבודה שהטיל עליהם וחייב אותם לעשות.

המשכנו עם כך, שכאשר אנחנו מתחקים אחרי דחף הצדקת הקיום עד סופו, אנו מוצאים שאין כל פעולה או עשייה שתוכל להצדיק את הקיום עצמו, שכן כל הצדקה התלויה בצורת חיינו, איננו נקבע אלא על קיומו של חיים הקיים כבר, וממילא לא יוכל להצדיק אלא את הצורה המסוימת הזו, ולא את הקיום עצמו שקדם לו. לגודל הפרדוקס, דווקא הקיום הוא זה שתובע מאתנו את ההצדקה, לא הצורה. וכאשר אנחנו נוכחים בכך שכל יגיעתנו ליצור משהו נוסף על קיומנו שייתן לקיום הצדקה, לא הורדנו את ההצדקה מן הקיום אל הצורה, אבל נוכחנו שאין לנו הצדקה כלל. שכן הצורה- אינה תובעת הצדקה, והקיום- אין לה הצדקה.

בתיאור שמלמעלה, זהו בדיוק מה שקורה כאשר אנחנו מבינים שלאמיתו של דבר, אין לבורא עצמו שום תביעה כלפינו, ולעולם לא נוכל להיות צודקים מולו, אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, כי לא יצדק לפניך כל חי. זהו מה שהכירו ההוגים האמתיים, שאין לנו טעם מספיק ליצירת העולם כולו, ושכל הביאורים והתכליות שיימצאו לה לא יספיקו אלא לקטע צר מאד בתוך הכרה מאד מוגבלת, אבל כאשר  מסתכלים על התמונה במלואה, אין כל הטעמים האלו כדאיים.  והפתרון ביצירת תכלית חלקי למציאות חלקית איננה פתרון כלל, כי החלקיות איננה תובעת תכלית ומשמעות כלל.

זהו הבעיה שבה עוסק ספר קהלת [ורמוז הוא בשמו של קהלת, שהקהיל וכלל את הכל, דן את המציאות הכוללת ולא את פרטיו], שאחרי הכל, הכל הולך אל מקום אחד. נכון ויפה שהנחל הולך אל הים, ובקטע זה יש לו משמעות, יש לו יעד וטעם בהליכתו, אבל הים איננו מלא, ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, גם הוא אינו תכלית סופית, אלא הכל מסתובב שוב ושוב, אם כן מה טעם בהליכתו אל הים בכלל.

הפתרון, נעוץ בהבנה זו עצמה, אם כל התכליות המקוטעות אינם תכליות כלל, אין סיבה לדאוג עליהם. הכלל קיים כי הוא קיים, אנחנו לא יכולים להצדיק אותו. נשאר לנו רק להשתוות אל חוסר ההצדקה הזו, אין צורך להיות צדיק, צריך להיות חסיד. אין צורך להיות צודק, כי בין כך לא נצטדק. אבל עולם חסד יבנה, כל הקיום הזה, קיים בלי סיבה, קיים בחסד, ברצון חופשי, לא בדין, לא מתוך הכרח, לא מתוך חיוב, מתוך רצון, מתוך חסד, בחנם.

יש שיבינו את זה כאמירה שלילית, אין טעם, אין הכרח, אין סיבה. ויש שיבינו את זה כאמירה חיובית, משמחת, מחייכת. אולי הטוב הוא טוב פשוט כי הוא קיים, פשוט כי הוא שם, לא כי משהו מכריח אותו להיות טוב ומגדיר למה הוא טוב ולמה הוא נצרך. אולי הקיום הוא פשוט קיים.

הנקודה הזו מבוארת במורה נבוכים בשני מקומות. אחד מהם בחלק ג פרק י, שם מבואר שהקיום והמציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ומביא לראייה את הפסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשני הוא שם פרק נג, שבו מבאר מילת חסד, שהוא הטבה בלא חיוב, ושהמציאות כולה הוא חסד, שכן אין לה הכרח.

וכאן אנחנו מגיעים שוב לבראשית, כי ההבנה הזו, אינה רק סוף הדרך, הבנתה השלילית, כייאוש והרמת ידיים ממציאת תכלית ומשמעות הכרחית והחלטית. היא תחילת הדרך. היא ההבנה היותר בסיסית והיותר קמאית בכל הסיפור הזה. פשוט כשהתחלנו התחלנו מן השלב השני, מן הצמצום, ממידת הדין, המידה השנייה, לא העמקנו די להתחיל מן ההתחלה האמתית, מן החסד, מן האינסוף, מן הקיום בעצמו. חפשנו סיבה והצדקה לקיום ושכחנו לשאול על הקיום בעצמו. משהגענו לשאול את השאלה הזו, נפתח בפנינו עולם חדש מבראשית. ומרשים אנו לעצמנו להתחיל לבנות את הכל מחדש בנביעה של חסד . להפסיק לנסות להיות צדיק וצודק, ולהתחיל נסות להיות חסיד, מי שמודע לאבסורד, לחינם, לחופשיות שבקיום, ליצירתיות שבו, לחסד אל כל היום.