אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ"מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו', היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון "אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר". וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל "זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס". וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.

ענין המרגלים ברוחניות

ענין המרגלים ברוחניות. כי יש ארץ עליונה ארץ מובטחת אשר אנשים טוענים שמכירים אותה מבשרים לבני הארץ המבולבלת השפלה הזאת אשר היא קיימת, אשר סופם שיגיעו אליה. יש קוראים לה גאולה הארה שחרור מסבל הקיום וכל מיני שמות וכינויים אחרים. בני אדם ספקניים באשר לבשורה זו, וכך ראוי שיהיה. וכי איך נאמין למה שלא ראינו, ואיך נדע ששווה לוותר על הקיים במוחש עכשיו עבור המובטח לכאורה בעתיד, או ברובד אחר.

לכן יש מצווה של שילוח מרגלים, אמנם אין דורשים שתאמינו ותלכו באמונה זו לבד, אלא לפחות תהיו סקרנים ותשלחו מרגלים למקום הזה תראו מה הולך שם. שנים עשר מרגלים לשנים עשר שבטים היינו שנים עשרה כוחות הנפש, כאשר סידרו בספר יצירה את החושים לשנים עשרה, וכל כוח היינו תכונה וחוש יש לו לשלוח מרגל אל המקום הזה לראות אם יש לו מה להרוויח ולקנות שם.

ואיך שולחים מרגלים כאלה? ואיך יחזירו לנו דבר שיאמר לנו משהו במקום שאנחנו פה? צריכים לדעת את כל טכסיסי הריגול ברוחניות, איך מציצים על מקום רוחני בלי לגרום לשונאים שם לדעת שאתה שם. ויש דרכים שלמים סודות הריגול שלימד משה לשליחיו איך יכירו בתכונות הארץ ואיך יחזירו משם דבר שיאמר להם משהו.

מסופר כאשר הגיע רבי נחום מצ'רנוביל אל הבעל שם טוב אמר הבעש"ט בצחוק לאשתו שתסתיר את הכלים כי הגנב הזה הולך לגנוב לו את הכל (או אולי היה זה בשמות אחרים לא משנה..), וכיוון על הרוחניות, כי הרגיש שהבחור הזה הוא מבין לרגל במקומות הרוחניים של אחרים ולגנוב אותם לעצמו. זהו טכסיס אחד של ריגול, מתחברים לאנשים שנראה שהם במקומות כאלה ומרגלים אחריהם.

טכסיס אחר של ריגול הוא במחשבה, כי אחד ממתנות המוח הוא היכולת שלו לשים את עצמו במקום שאינו שם, על ידי הבנה אינטלקטואלית, או על ידי הדמייה דמיונית. יכול אדם לאמץ את מוחו להבין דרכים עמוקים גם כאשר אינו שם, או לחלום לו חלומות על מקומות כאלה גם כאשר הוא רחוק מהם.

וכך יש דרכים נוספות, והכל כענין טועמיה של ערב שבת. כי שבת הוא מעין עולם הבא, אבל אמרו חכמים אין לאדם לסמוך שיגיע אל השבת ויהיה לו אוכל טוב מוכן, ולמה יאמין בכך. אלא צריך הוא לטעום את האוכל אשר הוא מכין בערב שבת לראות אם הוא באמת טעים או צריך להוסיף לו תבלין או משהו.

ומהו הפיתוי והחטא האורב פה? את זה נשאיר לחשוב בשבת..

Fallow Lab – Digital Shmittah

Thanks Amichai and team for putting this together. It’s always nice to have a meeting whose objective is how to get us to do less not more.

Jotting down some thought on the conversation.

First, we need to get past the humiliation of starting this conversation at all. So you’re suggesting I’m on Facebook too much? Don’t you think I’m an adult and can manage my life for myself? I think this is the first hurdle we need to get past if we are to make any progress, and goes to the source of the problems we have. This touches Amichai’s question, a question I have been thinking a lot about too. How do we get ourselves to realize that our actions have consequences when there is no daddy or hell to scare us? To me this is a familiar part of the modern predicament and the reason we’re so easily manipulated by anyone who wants to make money off us by playing to our autonomy while taking it away.

The mere suggestion that  we need direction in life, that we can’t really just figure this out on our own, that we aren’t all rational adults acting in our own self-interest, is an affront to the modern man. The assumption all our social institutions are built on is that we are perfectly capable of caring for ourselves, economically, socially, spiritually. If you are seeking guidance you must have a pathology, something listed in the DSM, so you get a permission slip to see a doctor to bring you back to ‘normal’. What’s missing in this equation is that normal doesn’t exist, that man is in a state of becoming not of being, and that his entire journey is predicated on the idea of him missing something and striving to achieve himself.

To me, finding better ways to live, and using ancient and modern texts and teachers to guide us to do better for ourselves, isn’t a question of what the consequences are, it is a question of finding answers to our questions and guidance where we are lost. How to live life isn’t something we innately know or are capable of doing ourselves. And so we turn to teachers, to texts ancient and modern, and to friends to help us find a way. Torah, says the Baal Shem Tov, means guidance. (Alain de Botton has articulated this problem beautifully in his Religion for Atheists).

 DSC_0152

When do you take conscious daily, weekly time for no-doing and just being? What time would work best for you? And for how long?

As we saw in conversation, being might signify different verbs for different people, for one playing music is being, for another drawing, writing, walking, running, basically any action can be done as being-not-doing. I think the idea that draws these together and might clarify what we mean by setting aside a time for being is intention.

Intent isn’t a verb, yet can be consciously done. In the language of Chazal prayer, and Mitzvot, need Kavannah, which translates as intent. What defines all means of being is that they are begun with the intent to break from the do-do-do of daily life and just be. What your body or mind does with that intent doesn’t matter, you could write sing pray walk or just meditate quietly. But it is this intention that transforms your state of mind into being not doing. Getting into this intention might not be so easy, it requires a real change in your state of mind. But it is all that is needed for a Shmittah to happen.

The Torah warns that if Shmittah is not observed the land will take it for itself, by exiling the inhabitants from it, and thus it will lie deserted.

Taking this to the emotional realm. This is a law of nature I have observed.  IF you don’t learn to give your body and soul its times of rest and contemplation in a deliberate and structured way, it will take it itself. There is no time to be gained by skipping that daily or weekly hour of being. It will only lead to your body/soul to force that break on you, in a more destructive way. Here’s me putting this more positively (Hebrew)  be it by addiction, by unhealthy cycles of binging and fasting, or (more likely in my case) just by total breakdown. The cyclicality of Shmittah is about taking control of these non-doing forces within us, of giving structure to the breaking of structure. Forces that, left without direction, are strong enough to break all doing forces in existence. The boom-bust cycle might be good for capitalism, it isn’t good for anyone else. Creating your own planned bust harnesses the great creativity of non-doing, which than translates into a great deal of doing.

That’s it for now.

פרשת יתרו תשע"ד

הדגל מחנה אפרים אומר (בשם הזוהר) כי במעמד הר סיני העם, רובם, הסתכלו על הקולות ועל הלפידים, הם התרשמו מהדרמה. ככתוב וירא העם וגו'- ועדיין – ויעמדו מרחוק. מעטים היו ששמעו אנכי ה' אלקיך. שהפנימו את המסר. והבינו שהכל זה תפאורה מסביב. עבור השאר זה נשאר שואו יפה. יש שמביטים על קולות ועל לפידים, על הוכחות של שש מאות אלף ועל דרמות של מסורת הדורות. על סמכותיות של מערכת חוקים מפורטת ודקדקנית ועל סיפורים של אותות ומופתים. ויש יחיד ביחידים ששומע את קול אלוהים. קול עדין דק ופנימי, גואלת, מלווה, מבטיחה.

  אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה, לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וגו' שלא ישמעו מפי הקב"ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדיבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועל ידי זה וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ברוך הוא וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו.

(פרשת יתרו ד"ה או)

ואם היו ישראל מדבקים עצמם בדיבור אנכי ולא יהיה לך ממש והיו שם כולם באותו מקום ושם אי אפשר להיות ביטול ח"ו כי הוא חי וקיים ודבריו חיים וקיימים כמו שנתבאר לעיל אך רבים מהם השגיחו על הקולות ועל הלפידים והם סוד המלאכים ויש שם בחינת יצר הטוב ויצר הרע והצדיקים והנשמות שדבקו עצמם ממש בסוד אנכי כנ"ל הם חיים וקיימים.

 (פרשת יתרו ד"ה ויש)


עוד לפני מתן תורה הוצרך משה לשפוט. העם, להנהיגם, ולסדר הנהגתם בעצת יתרו. כי הנהגת העם הוא צורך עוד לפני התורה, וגם לימוד תורה הרבה לא בהכרח מכשרת את האדם לזה, הנהגה אינה משהו שתלויה בספר חוקים, הוא הודיע. את חוקי האלוהים ואת תורותיו עוד לפני שניתנה תורה.

בחר לך זהות / תשובת מי השילוח לספקו של הבעש"ט.

ספקו של הבעל שם טוב

 

מן הדברים המובילים את האדם יותר מכל תיאוריה אידיאולוגיה ואמונה, הוא הזהות שלו. הזהות הוא ההסבר היותר עמוק למגוון רב של דברים שהאדם עושה, לא הצדקות שכליות, לא הנמקות רציונליות, גם לא הכרעות קיומיות, אלא זהות. יש דברים שאני עושה בגלל שאני אני, אין לי תשובה אחרת. נראה שזו הגדרת "אין טעם ברצון", המובא רבות בספרי חסידות, זה שיש רובד של דברים שיש להם טעמים, הצדקות שכליות, חב"ד, דברים שכאשר אני נשאל על סיבת עשייתם יש לי תשובה מספקת, תשובה שנמצאת חוצה ממני, בתוך תיאוריה, אמונה, או מציאות כלשהו. אבל יש רובד שכאשר אני נשאל למה אני רוצה משהו, אין לי כל תשובה. ההצדקה היחידה שישנה היא בפנים: זה אני, ולכן אני רוצה.

כשם שזו המענה האולטימטיבית לשאלת מניעי, כך הוא הדבר המפחיד והמזעזע ביותר כאשר אני נהיה מסופק באשר לזהות עצמה. יש רגע שאני שם לב שרוב הזהויות שאני רואה את עצמי בהם אינם שלי, שכל אלו הם מסכות, ארכיטיפים של זהות שמצאתי מחוץ לעצמי ולבשתי אותם, אימצתי אתם, והגדרתי את עצמי בהם מול המציאות החיצונית שבה מצאתי את עצמי. אבל זה לא אני.

כשם ש"זה אני", הוא הבנייה האולטימטיבית, המנוחה האולטימטיבית שהאדם יכול למצוא את עצמו בה, כך "זה לא אני", הוא החורבן האולטימטיבי. איבוד הרצון, הכתר, כשאני כבר לא יודע מי אני. אני יודע רק בידיעת השלילה- שכל הדברים שחשבתי שהם אני- הם לא אני. זהו מצב האובדן היותר בסיסי שהאדם יכול למצוא את עצמו בו, כאשר הוא שם לב שכל הזהויות, או יותר מדויק הזהות שחשבתי שהיא שלי, המורכבת מכל מיני זהויות שלמדתי מהסביבה, שאימצתי מתוך הספרים שקראתי, שלוויתי מדמויות שהיו לי למודלים, כל אלו אינם אני, ואני כבר לא יודע מה אני כן.

באותו רגע שאני מוצא את עצמי מול עצמי, אצל עצמי, לא אצל אף אחד אחר, ולא בוחן את עצמי מול כל דבר אחר, אלא מול עצמי ועצמי בלבד, אני שם לב שהזהות שלי אינה לא של המאמין, ולא של הכופר. לא של האוהב, ולא של השונא. לא של האבא (שאני אמור להיות לילדיי), ולא של הבן (שאני לאבא שלי), לא של התלמיד, ולא של הרב. לא של המרוצה, ולא של הכעוס. לא של הבטוח, ולא של המתלבט. כלום. אין לזה שום שם. שום זהות.

עמלק מזוהה בספרים עם הספק. "עמלק", בגימטריא "ספק". עמלק הוא הספק השואל "היש ה' בקרבנו אם אין". הספק הזה אינו הספק התיאורטי, האובייקטיבי, היש אלוהים אם לאו. הספק הוא הזהותי, היש לי ה', האם ה' נמצא בקרבי, האם אני מאמין, אם אין. לא "מיהו יהודי", אלא "האם אני יהודי".

הסיפור הבא מוסר בשם הבעל שם טוב, שביטא את הספק הזה. אמנם לא בניסוח ספקני, שמעיז לבטא את שני צדדי הספק, אלא תוך ניסוח של צד אחד, תוך אמירה, "אילו הייתי בטוח שאני יהודי, הייתי שמח בטוח ולא פוחד משום דבר". הוא משאיר לנו לדמיין בעצמנו את הצד השני של הספק שלו…

שמענו בשם הבעל שם טוב זצללה"ה שאמר על עצמו שאם היה יודע בטח בעצמו שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, והיינו שבשורש תולדתו הוא מקושר בקדושה, היה הולך עם הכובע שלו מן הצד, כנהוג מי שהוא שש ושמח בעצמו על כי הולך לבטח דרכו ולא יפחד משום דבר[1].

הבעל שם טוב מוצג כאן כי שמסופק באשר ליהדותו, וההשלכה העיקרית של הספק הזה הוא חוסר יכולתו לשמוח בלי דאגה. הוא לא יכול לשמוח ולהיות בטוח בשמחתו זאת מאחר והוא לא יכול לדעת בוודאות שהוא באמת מזרע אברהם יצחק ויעקב, תמיד מקנן בו הספק שמא אינו מה שהוא.

השמחה והביטחון בדרכו (המבוטא בדימוי שהשתמש בו, "שהיה הולך עם הכובע שלו מן הצד", סוג של שמחה שאיננה רק שמחה אחראית ורצינית, אלא שמחה שיש בה כמעט סממן של פריקת עול, של מישהו שיכול להרשות לעצמו לקחת את החיים שלו בקלילות, בלי כובד ראש, בלי דאגות, שמחה פורימית), הוא הסימן של מי שאינו סובל מחיבוטי זהות, מי שיודע מה הוא, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, והוא בטוח שיגיע לשם, אין לו דאגות, הוא הולך עם הכובע שלו מן הצד.

פתרונו של האיזביצער

לכאורה יש כאן ספק עצום, שאיננו ניתן לפתרון בכליו של הבן אדם. לא מדובר בספק על משהו שאני יכול לבחור בו, שהרי או שאני מזרע אברהם יצחק ויעקב או שלא. גם כאשר נבין את "זרע אברהם" כמטאפורה, לא כספק גנאלוגי, אלא, כמו שמסביר ר' צדוק, כספק אם הוא משרש הקדושה בתולדתו, עדיין מדובר בספק על משהו שהוא "בשרשו", כלומר משהו שאינו תלוי במעשיו, ספק האם הוא מזרע כשר, משרש קדוש. או, בנוסח שלנו, כספק על זהותו. ספק מה אני, לא ספק מה אחשוב או איך אבחר. והספק הזה לכאורה אינו ניתן לפתרון בידי אדם, שהרי מדובר במשהו שקודם לו, במשהו שאינו בטווח ההכרעות וההצדקות שלו (בכתר, למעלה מחב"ד שלו).

לכאורה נידון הספק הזה להשארה נצחית, כל זמן שלא יהיה בני אדם בעמדה של בוראים, כל זמן שהמימד הכי עמוק במציאותנו הוא משהו שאנו תופסים כקודם לנו, משהו שאנו יכולים בכלל להסתפק לגביו, הרי שהאדם נידון לסבול מהספק הזה.

האדמו"ר מאיזביצה הציע פתרון לבעיה הזאת, הוא טען שיש לו תשובה להסתפקותו של הבעל שם טוב (משהו שבעצמו מבטא את הנועזות של המהלך שלו, הוא לא רק טוען שהוא מתבסס על דבריו של הבעש"ט, מפרש אותו, אלא הולך קדימה ממנו, כמעט חולק עליו). הוא עלה על דרך שבה נוכל להיות בטוחים בעצמנו, גם אם לא נוכל לפשוט את הספק באשר לזהותנו סופית.

ושמענו על זה מרבינו הקדוש זצללה"ה (ה"מי השילוח"), שעם כל זה יוכל לפעול זאת ברחמים שיהיה נחשב משורש תולדתו בקדושה.

אפשר לקרוא את התשובה הזאת בדרכים רבות[2], ננסה לדרוך באחת מהם.

באותו מקום שבו אני מכיר שאני לא בהחלט כל הדברים שחשבתי שאני, נפתחת בפני הדרישה לבחור מי אני. כאשר אני מאבד את הוודאות באשר למי אני כנתון אובייקטיבי, אני פותח כאן את המקום להיות אני, בגלל שאני רוצה להיות אני.

העצה כאן הוא להפוך את היוצרות, להפסיק לעשות דברים בגלל שאני, אלא לנסות להיות אני על ידי עשיית דברים. לייצר את הזהות של עצמי, לא להיות נשען על שום זהות שקודמת לבחירתי, אלא להיות מה שאני רוצה להיות בבחירה. לא "אני עושה את זה בגלל שאני יהודי", אלא "אני רוצה להיות יהודי, בזה שאני עושה את זה".

הפתרון של רבינו מאיזביצה, אינו בהשקטת השאלה, בסוג של אישור של אם אוהבת המלטפת –כן, בטח אתה יהודי, בטח אתה שווה, מה הספק בכלל.  הפתרון שלו הוא מהפכה שמפנה את הספק מספק שלך מול המציאות הקודמת לך, אל קריאה אליך אלא אליך לקום ולעשות מעשה.

אם אתה מסופק אם כבר יש לך זהות מאחוריך, לך ותיצור לעצמך את הזהות הזאת. אם אתה מסופק אם תוכל לשמוח על יהדותך, שמחה על הזהות שהיא נמצאת לך כקנין גמור, תתחיל לשמוח, תחליט שאתה שמח על כי אתה יהודי, ובזה תפעול שתהיה יהודי.

הזהות היהודית העמוקה אינה "נתון", משהו שהוא גמור ואינו אלא הרקע לקיום שלנו, הוא משהו שאתה צריך לפעול, שאתה צריך לעשות, שאתה צריך לייצר אותו בפעולה מתמדת. אמרו עליו על ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא, שנקרא כן כי בכל יום הוא מתעלה כמו ההבדל בין גוי ליהודי. האמירה כאן אינה כמותית בלבד, אלא איכותית, רק מי שבוחר בכל יום מחדש להיות יהודי, הוא זה שזכאי באמת לתואר יהודי. מי שהוא יהודי בגלל שאמא שלו הייתה יהודייה, בגלל שאתמול היה יהודי, בגלל שנולד יהודי, אינו יהודי בעצמו. הרקע שלו אולי יהודי, אבל האני שלו אינו יהודי. רק מי שבוחר היום להיות יהודי- הוא יהודי היום.

אכן, מתכונתו של הפתרון הזה שהוא איננו קבוע, אם היום אני יהודי בגלל שבחרתי להיות יהודי, אני לא יכול לדעת מה אבחר למחר. ההווה הוא כל מה שיש לנו "היינט איז פורים מארגען איז אויס"[3].

(ליו"ח: רחמים הוא מדרגת הכתר, וז"ש שאפשר לפעול ברחמים. ושם יש ספקות דעתיק, שהם ספקות בעצם זהות הכתר, כלומר צירופי המ"ה וב"ן, שממנו משתלשלים ספקות בכל הספירות.)


[1] ספר פרי צדיק לסוכות אות ט

[2] ברור שיש כאן מיעוט של מימד הדטרמיניסטיות האלוקית באשר לשרשי נשמות בני אדם, כאשר לבעש"ט יש תפיסה יותר מיסטית שיש שרשי נשמות הקובעים את מהות דרגות בני אדם, לאיזביצער תפיסה בו יש למעשי בני אדם ובחירתם יותר כח בקביעת המעמד המיסטי שלהם. והוא לא תמיד נקבע מראש בסוג של אילן נשמות הקובע את דרגות בני אדם. יש מקום להאריך בזה גם במה שקשור ליהודים מול גויים וכל כה"ג, ועוד חזון למועד.

[3] האיזביצער הלך רחוק יותר מזה, הוא לא השאיר את הדברים בתחום פעולתו של הסובייקט, אלא טען שמתוך הבחירה שלך אתה פועל שיהיה כן בממד האובייקטיבי, האלוקי, בחינת "לאל גומר עלי", מה שנקרא בשפתו שה' חותם על מעשי בני אדם. ולכן הנוסח שלו הוא שהאדם פועל ברחמים, כלומר בתפילה ובהתעוררות רחמי ה', שיהיה כן בשרשו, לא רק שיהיה כן בבחירתו. הסברתן של דברים תלוי במיזוג האינטראקטיבי שהוא הציע בין מעשי האדם לבין מעשי ה', וכל זה זוקק הסבר בנפרד אם נזכה.