הרמב”ם היה חכם ממך

יש אומרים: אל תתגאה, הרמב”ם היה חכם ממך ובוודאי כבר היו לו תשובות לשאלותיך.

אני אומר: אל יפול רוחך, הרמב”ם היה חכם וגם הוא התמודד עם אותם שאלות שאתה מתמודד איתם.

זוכן דעם אמת מיט ספיקות: הדרכה פאר דעם מבקש

געדרוקט אין דער וועקער 9 – זומער תשע”ז

א – דער ספקן און זיין אנגסט

וואוינענדיג אויפ’ן עולם הזה, און אין דעם ווינקל פון עולם הזה וואס מיר טרעפן זיך, האב איך מיר געטראפן נישט איינמאל און נישט איין טאג מיט דער ערשיינונג וואס פאררופט זיך ספיקות אין אמונה. איך האב נישט ליב דעם נאמען און מיר וועלן רעדן דערפון אביסל מער, אבער איך רוף עס אזוי ווייל אזוי הייסט עס בדרך כלל. שוין א שטיק צייט וואס איך דריי מיך אין דעם געגנט, און איך זע פארשידענע יונגעלייט, וואס עס דרייען זיך ביי זיי קשיות אדער ספיקות אדער מבוכות אין עניני אמונה. איך ווייס נישט קיין סטאטיסטיקס ווי מצוי דאס איז אדער נישט, אבער איך שטעל מיך פאר אז ביי בעלי כשרון, אדער בכלל דער וואס האט די מוט נישט צו זיין נאר ‘אין דעם באקס’, איז דאס א זאך וואס איז מער נפוץ, און לענ”ד פעלט נאך א מער יסודות’דיגע אפהאנדלונג איבער דער נושא.

איך וויל נישט דא שרייבן פון די עצם שאלות, רעדן תירוצים אדער מהלכים אדער סיי וואס. אויף דעם איז דא אן אנדערע פלאץ און אסאך האט מען שוין גערעדט ארום ספעציפישע נושאים למשל אין דער “העמק דבר” אפטיילונג אויף “קאווע שטיבל”, אד”ג. דער וואס זוכט וועט שוין טרעפן אן א שיעור ספרים און שמועסן און פארומס דורכצוטון די אלע נושאים בעיון. איך ווייס אויך אליין נישט די תירוצים אויף אלע קשיות, און עס זענען אוודאי דא זייער אסאך מהלכים און פרטים, און נישט אלס איז גענוג שווה לכל נפש אז מען זאל קענען זאגן אז דווקא דאס איז דער מהלך.

לאמיר אויך פראבירן נישט צו פארכאפט ווערן אין דעם ענדלאזן וויכוח צווישן ‘לינקס’ און ‘רעכטס’, דער שפיל וואס מיר אלע קענען שוין אויסענווייניג. דער שרייט, “דו ביסט א טיפש, דו גלייבסט ווי א נאר,” און דער שרייט, “דו ביסט אן אפיקורס, דו ביסט מזלזל אין דער הייליגער מסורה.” שרייט דער צווייטער, יא אבער דער און דער ספר שרייבט אזוי – און אזוי ווייטער עד אין סוף. אויף דעם איז אויך יעדער איינער געלאדענט צו ליינען וואספארא פארום איז אים אינטערעסאנט, און זען ווי דער גלגל דרייט זיך ווייטער.

לאמיר אבער אפלאזן די אלע וויכוחים און רעדן אויף תכלית. עס עקזיסטירט אזא מציאות. און מען רעדט נישט דא פון “יענע חברה”, עפעס מיטאלאגישע שקצים משכילים פון א מעשה-ביכל. איך רעד דא פון מיר און דיר, מיינע און דיינע חברים פון בית מדרש און פון מקווה, היימישע יונגעלייט, חסידישע ליטווישע אלע סארטן, וואס זיי טרעפן זיך אין דעם מציאות פון זיך מוטשען אויף פראגעס וואס זענען נוגע אין יסודות אמונה. צו שרייען אז דאס איז א מצווה אדער אן עבירה וועט קיינעם נישט העלפן דא, און די זעלבע צו שרייען אז דער אדער יענער תירוץ אדער שיטה איז די זאך איז נישט מן הענין. וואס איך וויל איז פראבירן איבערגעבן א געוויסע הבנה אין דעם עצם ענין, און א געוויסער מסגרת וויאזוי זיך אומצוגיין און טראכטן איבער דער נושא.

נישט ווייל איך האב עפעס א מהלך און איך ווייס וויאזוי צו לעבן אויף דער וועלט, נאר ווייל בתוך עצמי ובתוך עמי אנכי יושב, איך דריי זיך אסאך ארום דער נושא, און איך האב א פאר אבזערוואציעס מיטצוטיילן, און עטליכע נקודות וואס קענען אנגערופן ווערן עצות מועילות וויאזוי צוצוגיין צו דעם ענין און פארמיידן פארשידענע טעותים וואס מאנכע מאכן אין דעם דורכגאנג.

ב – יסודות האמונה זענען אויך יסודות הנפש

די שאלות אין די נושאים וואס פאררופן זיך אמונה אדער יסודות הדת, זענען וויכטיג נישט דווקא וועגן די לאגישע נקודה אז דאס זענען די הנחות וואס וואס אלע אנדערע ענפים פון דער רעליגיע בויען זיך (ווי די ראשונים זענען מסביר דעם גדר פון עקרים אז דאס הייסט די הנחות קודמות וואס טאמער זענען זיי נישט ריכטיג פאלט די גאנצע רעליגיע אוועק, וויבאלד זיי זענען די הנחות וואס די דאגמע פון דער רעליגיע שטייט אויף זיי), נאר אויך, ובעיקר לענינינו, וויבאלד, פאר א איד וואס לעבט און איז אויפגעוואקסן אין דעם לעבן פון אידישקייט, איז דאס נוגע אין די מערסט-איידלסטע אדער יסודות’דיגסטע הנחות וואס ליגן אונטער דעם גאנצן בנין פון זיין נפש, פון דאס וואס שטייט אונטער דעם הלוך-ילך פון זיין לעבן, וואס ארום דעם בויט זיך זיין נפש, זיין גייסטישע באזעסנקייט, און דער גאנצער געזעלשאפטליכער סדר אין וועלכן ער לעבט. פאר דער סיבה, ווען מען רעדט פון באקומען ספיקות אין אמונה, פון אנהייבן חוקר זיין אין אמונה, דארף מען קודם וויסן מיט וואס דאס איז פארבינדן.

משל למה הדבר דומה (און אפשר איז דאס נישט נאר א משל): דער פילאסאף דעקארט לייגט אראפ אין דעם אנפאנג פון זיין ספר “מעדיטאציעס אויף דער ערשטער פילאסאפיע”, ווי א מענטש זעצט זיך אוועק, און טרעפט זיך די צייט דורכצוגיין די אלע הנחות וואס ער גלייבט זיין גאנץ לעבן, און פראבירט צו מברר זיין קלאר וואס פון די זאכן ער איז זיכער אז זיי זענען אמת און ער קען זיי אויפוייזן, און וועלכע זענען שקר, אדער נישט מוכרח. ווי דעקארט שרייבט דארט, איז אזא ארבעט נישט קיין זאך וואס קומט אן לייכט. ער דערציילט אז שוין אסאך צייט טראכט ער פון דעם, און ערשט יעצט האט ער געטראפן די צייט און מנוחת הנפש זיך מקדיש צו זיין צו דעם.

אין אנדערע ווערטער, ווי פשוט און קלאר עס זאלן נאר זיין די לאגישע ראיות און מסקנות וועלכע ליגן ביסוד אין דעם מהלך פון דעקארט – וואס יעדער חדר-אינגל קען פארשטיין אז ווען א שכל’דיגער מענטש גלייבט עפעס מוז ער וויסן מנא הני מילי, מהיכי תיתי, פארוואס, אפשר פארקערט – איז דאס אז דאס איז א פשוט’ער לאגישער מהלך, מאכט עס נישט פאר קיין פשוט’ער נפשות’דיגער מהלך. נאר אדרבה, ווי מער פשוט און יסודות’דיג מען פראבירט חוקר זיין און מבסס זיין, אלס שווערער איז דאס בנפש, און אלס א טיפערער מנוחת הנפש און יישוב הדעת און הדרכה דארף א מענטש ווען ער נעמט אונטער אזא חקירה. דאס איז וויבאלד דעם מענטשנ’ס נפש וואס בויט ממש זיין גייסטישע געזונטהייט און סטאביליטעט, ווערט אויך געבויט אויף די זעלבע הנחות און יסודות וואס דער פילאסאף גייט צו זיי בדרך שכלי. און אז א מענטש הייבט אן צו פרעגן מהיכי תיתי אויף יעדער זאך וואס ארום זיי בויט זיך דער גאנצער וועג וויאזוי ער לעבט אין דער וועלט, רירט דאס אן אין די זאכן וואס האלטן זיין מוח סטאביל.

ווען דעקארט זאגט אז א מענטש דארף זיך פרעגן פון וואנעט ער ווייסט דאס וואס ער ווייסט, הייסט ער פרעגן ‘פון וואנעט ווייס איך אז וואס מיין מוח און מיינע חושים זאגען מיר זענען אמת.’ דאס איז א זייער פשוט’ע שאלה טעארעטיש, אבער ווען א מענטש פרעגט דאס אין זיין נפש, און עס רירט אים אמת’דיג אן די שאלה, איז דא אן ערנסטן חשש אז ער וועט פשוט משוגע ווערן. ווארום די נארמאלקייט פון יעדן מענטש הייבט זיך אן פון דעם אז ער טראסט זיין שכל הישר, זיינע חושים, און זיינע פארשידענע אנדערע הנחות וואס ערלויבן אים צו לעבן אין דער וועלט מיט א נארמאלקייט. און ווען א מענטש ווערט באמת מפוקפק, ‘ווער זאגט אז וואס איך זע זע איך טאקע, און ווער זאגט אז וואס איך טראכט טראכט איך,’ איז ער אין א סכנה פשוט משוגע צו ווערן, און צו פארלירן דעם באלאנץ פון זיין געזונטן נפש.

על אחת כמה וכמה, ווען א מענטש וויל אנרירן זיינע אמונות און יסודות’דיגע הנחות, נישט נאר וואס איז נוגע פילאסאפיש און טעארעטיש – צום ביישפיל, וויאזוי ער ווייסט אז איינס און איינס איז צוויי – נאר אז ער וויל מברר זיין זיינע סאמע וויכטיגסטע אמונות און הנחות וואס זענען נוגע צו די יסודות וואס רירן צו די טיפענישן פון זיין נשמה. מיט “נשמה” מיין איך נישט עפעס א פילאסאפישע הנחה אז עס איז דא א נשמה, נאר פשוט דער מציאות אז ווען א מענטש לעבט אין א געוויסער רעליגיעזער אמונה האט דאס א טבע אז דאס באזעצט זיך אין די טיפסטע פלעצער פון זיין נפש, נאך אסאך טיפער וואו כמעט יעדע אנדערע הנחה קען זיך בכלל באזעצן, און עס איז נוגע אין דעם פלאץ וואס ער גלייבט און לעבט אלס נצחיות, אלס גאט, אלס העכער און ווייטער און טיפער פון וואס די גאנצע וועלט האט צו פארקויפן. צו זיין מסוגל מברר זיין אמונות און הנחות וועלכע באלאנגען אין דעם פלאץ פאדערט זיך דאס מערסטע און טיפסטע יישוב הדעת און מנוחת הנפש.

מן הנסיון, איז זייער מצוי אז מענטשן מאכען דעם טעות פון צעמישן א לאגיש-פשוט’ע זאך מיט א נפש-פשוט’ע זאך. אלס א פשוט’ע פסיכאלאגישע עצה, איז נישט כדאי חוקר צו זיין אין עניני אמונה ווען א מענטש האט נישט די “מוחין דגדלות”, אז ער קען נישט צוגיין צו דעם מיט דער ריכטיגער קלארקייט און מנוחת הנפש. אפילו אז די קשיות זענען טאקע גוט, און די נושאים טאקע וויכטיג און א מצווה דורכצוטון, דארף א מענטש וויסן אפצושאצן זיין יכולת, און ער דארף וויסן מראש די סכנות נפשיות וואס עס זענען דא אין צענעמען די יסודות פון זיין מציאות. דער מציאות וואס די גמרא רעדט “הציץ ונפגע” ווערט כסדר מקויים ביי אזעלכע וואס האבן נישט די כוחות הנפש זיך צו האלטן דורכאויס אזא מהלך, און עס צעפאלט ביי זיי דער גאנצער גלייכגעוויכט פון זייער נפש. ווייל דאס איז טאקע אן איידעלע זאך און פאדערט באמת דער ריכטיגער יישוב הדעת.

ווי עס איז דער לשון פון חזון איש אין דער ערשטער שורה פון “אמונה ובטחון”, “אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט…” דעמאלט הייבט זיך אן די שאלה פון אמונה. אז א מענטש האט נישט דעם כוח הנפש, און האט נישט דעם שעת השקט, איז די עצה היעוצה מכל הסיבות הכי גשמיות ביז הכי רוחניות אפצולייגן די חקירה אויף א שעת הכושר.

וועט מען פרעגן, וואס הייסט? עס ברענט דאך מברר צו זיין; ווי קען מען ממשיך זיין צו גלייבן עפעס וואס איז אפשר שקר? איז דער תירוץ אז אין הכי נמי, אבער א מענטש איז א מוגבל. פונקט ווי מען קען נישט באשולדיגן יעדן וואס ווערט נישט א פילאסאף און פרעגט מהיכי תיתי אז איינס מיט איינס איז צוויי, אדער מהיכי תיתי אז איינשטיין איז גערעכט, פשוט ווייל דאס נעמט צייט כשרון און כוחות הנפש, אזוי איז נישט יעדער איינער אין יעדער צייט מסוגל חוקר זיין אין די אמונה. אז אין דעם גלגול האט א מענטש נישט די מעגליכקייט דערצו, טא, וואס קען ער דען טון? עס איז נישט מעגליך פאר א ילוד אשה צו וויסן אלעס. אפילו דעקארט זאגט אז נאר איינמאל אין לעבן קען א מענטש אויספירן די חקירה פון אנפאנג.

ג – עשה לך רב

יעצט אז איך האב אייך אזוי אנגעשראקן אז מען גייט משוגע ווערן נאר פון טראכטן וועגן יסודות האמונה, לאמיר אביסל בארואיגן. אדער בעסער, ארויסברענגען עטליכע נקודות און עצות וויאזוי מען זאל דאס טון אן אראפגיין פון זינען.

טאמער איז דער פראבלעם אז די אמונה ליגט אין דעם יסוד פון דעם נפש, און אין דעם יסוד פון אלעם וואס מאכט ביי א מענטשן זיין אידענטיטעט און פלאץ אויף דער וועלט, דארף מען טרעפן א וועג מעיין צו זיין אויף אן אופן פון בנין און נישט אויף אן אופן פון חורבן. איך וועל פראבירן מתאר זיין דעם וועג פון טראכטן ווי אנצוקוקן די חקירה אין די סאמע יסודות גופא, אויף אן אופן וואס איז נישט מערער דעם גאנצן בנין פון דעם מענטש, נאר אדרבה, עס גראבט אונטער וואס עס זעט אויס צו זיין דער וואנט פון דעם בנין הנפש והאמונה כדי צו מגלה זיין דעם קוואל פון וואנעט דאס אלעס נעמט זיך מלכתחילה.

מען מוז מקדים זיין אז דאס איז נישט דווקא די גרינגסטע זאך צו פארשטיין. דאס זענען איידעלע נקודות וואס זענען אפשר סודות התורה על האמת, און עס פאדערט זיך פאר דעם אליין א בעל נפש ושעת השקט. די איינציגסטע למעשה’דיגע עצה וואס מען קען זאגן איז דער אלטער כלל פון “עשה לך רב וקנה לך חבר.” עס זענען דא אין דעם פרטים אויסצושמועסן, אבער עכ”פ איז עס אין לתאר דער חילוק פון איינעם וואס גייט דורך דעם פרדס מיט דער באגלייטונג פון א רבי, חברים, וואס שטייען מיט אים (און אפשר זענען שוין אדורך ענליכס אליין), צו דער וואס גייט דורך די זאך אליין.

עס איז פארשטייט זיך נישט מעגליך ממליץ צו זיין אויף דעם און יענער אז ער זאל זיין דער רבי, יעדער האט זיין נפש, און עס מוז אויך נישט זיין עפעס א “ברענד נעים” רבי. ער קען הייסן סתם א חבר אדער ספר אדער סיי וואס. אבער אויב עס איז דא איין זאך וואס איז ממש פיקוח נפש פאר איינעם וואס גייט דאס דורך איז ער זאל האבן א רבי. דער רבי מוז נישט דווקא זיין ממש ווי מען שטעלט זיך פאר א רבי, עס קען אפשר זיין א פסיכאלאג אדער ענליך, אדער אפילו א ציור אין קאפ וואס א מענטש האט פון ספרים וסיפורים ווי איינער איז א “ראול מאדעל” ווי מען גייט דורך אזעלכע זאכן, אדער א גוטער חבר וואס זיי זענען זיך געטריי און אפן איינער מיט’ן צווייטן.

מאידך, איז הרבה חברים עושים, און חברים וואס נעמען נישט ערנסט די נושא, ובפרט אויב פארשטיין זיי נישט וואס דאס מיינט פאר דעם נפש פון א מענטש דורכצוגיין די סוגיא און זיין נכנס בשלום ויצא בשלום, קענען טון אן א שיעור שאדן פאר א מענטש. און דאס מוז באצייכנט ווערן מן הנסיון, וויבאלד אין דעם תחום געשעט נישט איינמאל אז מענטשן טרעפן זיך מיט חברים וואס שאדן זיי בנפש וברוח. אמאל איז א יונגערמאן אין א צומישטן מצב פון ספיקות דער מערסטער האקל און סענסיטיוו וואס שייך, און עס פעלן קיינמאל נישט אזעלכע וואס ווייסן וויאזוי דאס אויסצונוצן, נעמען אדווענטעדזש, פון איינעם אין א שוואכן מצב. עס איז שווער צו זאגן פראקטישע עצות אדער סימנים וואס צו טון, אבער עס איז וויכטיג אז מען זאל זיך וועלן די חברים גאר ערנסט בפרט אין אזא נושא.

ד – אמונה און חקירה קומען פונעם יסוד בנפש וואס זוכט נאכ’ן אמת

לאמיר אנהייבן פון דאס וואס איז די שווערסטע מסביר צו זיין, און פון דעם וועלן מיר אויך פארשטיין מער פשוט’ע פרטים המסתעפים מזה. דער גרעסטער טעות וואס מענטשן מאכן ווען עס פאנגט זיי אן אויפקומען ספיקות אין אמונה איז צו מיינען אז די ספיקות, אדער עכ”פ דער צד אז נישט, האקט זיי אפ פון דער אמונה, פון זייער חינוך, פון גאט, און פון אלעס וואס מען קען כולל זיין אונטער’ן שם הכולל “אמונה”. דער טעות ווערט מחוזק ווען מען ליינט אין ספרים און מען ווייסט ווי זיי זענען מזהיר מען זאל נישט ח”ו מעלה זיין על הדעת אפילו א מינוט אז נישט ח”ו, און זענען מאריך אין דעם גנות און סכנה פון ספיקות, און אז מען דארף נאר האבן אמונה פשוטה כסדר א גאנץ לעבן אן קיין רגע הפסק. ממילא, טראכט א מענטש, אז דאס עצם האבן א ספק מאכט אים דאך שוין דריי-פערטל אפגעהאקט, ער שטעלט זיך פאר אז אלע אידן און צדיקים האבן דאך קיינמאל נישט געהאט אפילו א נדנוד ספק, איז אז ער האט ליידער יא א ספק איז ער דאך שוין מסתמא א האלבער גוי. און ווער רעדט נאך אז ער האט מער ווי א הרהור ספק.

דאס איז אבער א גרויסער טעות, נישט ווייל מען דארף זיך מחזק זיין און רעדן פאזיטיוו, נאר ווייל די עצם הנחה איז א טעות. דאס האבן א ספק איז בכלל נישט קיין מפקיע, אדרבה. קודם כל, עס איז דאך א מצווה לויט אסאך דעות חוקר זיין אין דער אמונה. און חוקר זיין הייסט דאך אז מען פרעגט די פשוט’סטע און מערסט יסודות’דיגע שאלות. עס קען גאר נישט זיין אז דאס זאל זיין דער היפך פון אמונה. (אנדערע גדולי ישראל זענען אפשר חולק אויף חקירה מטעם זה, אבער עס קען נישט זיין אז דאס וואס איז ביי דעם א מצווה און גדר האמונה איז ביי דעם כפירה. נאר דאס מסביר זיין פאדערט אן אריכות בפרטי הסוגיא שאכ”מ, איך וויל נאר רעדן פון דעם רעאליטעט.) און נאך טיפער, די מצווה פון חקירה איז לכאורה זיך סותר מיניה וביה, טאמער בין איך זיך חוקר אויב עס איז דא א גאט און צי די תורה איז אמת, וויאזוי איז דען שייך אז דער זעלבער גאט און די זעלבע תורה זאל מיך מחייב זיין דאס חוקר זיין – איך ווייס דאך נאכנישט אויב זיי זענען אמת?

נאר דא ליגט דער סוד, און דער וואס גייט אריין אין א חקירה אלהית מיט אן אמת, מיט דעם ריכטיגן נפש און אין שעת השקט, שפירט דאס. די זאך וואס דרינגט א מענטש צו דערגיין דעם אמת, וואס לאזט אים נישט שלאפן ביז ער וועט דערגיין וואס איז יא און וואס איז נישט, און נאך מער, דייקא ווען עס איז נוגע אין די סאמע יסודות, וואס איז גאט, ווער איז גאט, וואס איז תורה, ווי איז תורה, דער דראנג שטייט טאקע העכער און נאך פאר דער תורה. ווי די תורה שטייט אין ווערטער (“אותיות”, אויף די חסידישע שפראך), ווייל די ווערטער פון דער תורה, און אפילו די ווערטער פון אמונה, און פון מציאות ה’, שטייען נאר אין דעם חלק הנפש וואס נעמט “ווערטער”, אבער דער שורש וואס רופט א מענטש צו דער שאלה פון אמונה אדער חקירה, דאס איז נאך פאר די אלע ווערטער, פאר די ווערטער וואס זאגען “אני מאמין שיש וכו'” איז דא דער עצם נפש וואס אויף אים קלעבן די אלע ווערטער. און דער עצם הנפש דארט שטייט די מצווה פון חקירה, בעצם טבעו שטייט די מצוה, דאס איז טאקע אויך א מצווה אין ווערטער אין דער תורה, אבער דער מכוון זיינע איז טאקע נאך פאר די ווערטער פון דער תורה.

אויב “אנכי ה’ אלקיך” שטייט אין דעם ערשטן אות פון דער התגלות התורה, דאן “דע את אלקי אביך” שטייט נאך פאר דעם, עס שטייט איינגעקריצט אין דעם עצם מהות הנפש. און לא די אז דע את אלקי אביך איז נישט סותר דעם אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, נאר עס איז דאס וואס גיט דעם גאנצן כוח און דעם גאנצן חיות פון דעם אנכי ה’ אלקיך. אזויווי עס איז פשוט אז די תורה איז נאר אינטערעסאנט וויבאלד עס איז אמת, שטייט דאך דער אמת פאר דער תורה. אלזא, שטייט דער חוקר און וויל מאחד זיין דעם אמת שקדמה לתורה שנמצא בנפשו, מיט דער תורה הגלויה ווי עס שטייט פאר אים, און ווי עס איז מקובל מהר סיני.

מער פשוט אראפגעלייגט, דאס דער תירוץ אויף דעם אויבנדערמאנטן פראבלעם, אז חוקר זיין יסודות אמונה קען מערער זיין מיט זיך די יסודות הנפש, דהיינו די יסודות פון זיכערקייט אויף וואס א מענטש איז זיך סומך זיין רואיגקייט און נארמאלקייט אין זיין לעבן. א מענטש דארף פארשטיין אז נישט די זיכערקייט פון אמונה בויט זיין נפש, זיין אמונה, און זיין יהדות, נאר פארקערט, זיין נפש און אמונה בויען זיך פון דעם זוך נאכ’ן אמת, חיפוש האמת הנמצא בנפשו, וואס ברענגט אים צו אמונה, און גיט דעם משמעות פאר דער אמונה. דאס הייסט אז די אמונה איז דער רעזולטאט פון דעם אמת’ן און העכערן ציל: זוכן דעם אמת. אויב דער מענטש פארשטייט דאס, גייט ער נישט צו צו חקירה ווי כאילו די גאנצע זאך איז א בדיעבד, ווייל נעבעך ער האט ספיקות, נאר אדרבה, די חקירה שפראצט ארויס פון דעם זעלבע פלאץ פון וואנעט די אמונה זיינע שפראצט ארויס, וואס דער חיות פון אמונה האט דאך נאר א משמעות ביי א מענטש לכתחילה וויבאלד ער האט אין זיך א ביקוש נאך געטליכקייט, נאך אמת (חותמו של הקב”ה אמת).

און די אויפטו פון דער פעולת החקירה וועט זיין אין דעם, וואס דאס איז ווי מעלה זיין אמונה פון דער חיצוניות’דיגער דרגה וואס איז אין די ווערטער דערפון, אז עס זאל נישט זיין א זאך וואס ער “זאגט” בלויז – דאס הייסט נישט נאר אין דער חלק הנפש וואס זאגט בכלל, נאר עס ווערט א זאך וואס “ער ווייסט” (ווי דער סיפור הידוע אויפ’ן בארדיטשובער רב אז ער האט געזאגט, “די דינסט ווייסט אז עס איז דא א גאט, אבער איך ווייס”), דהיינו עס איז פארבינדן מיט זיין עצמיות הנפש, וויבאלד אז “ער” (דער עצם הנפש) האט חוקר געווען, און “ער” ווייסט יעצט וואס ער גלייבט.

ה – פארשטיין דעם שורש און דעם טפל

עומד צו זיין אויף דעם יסוד, און אז דאס זאל זיין ממש א רגילות בנפש, מתיישב על הלב, און מען זאל קענען לעבן מיט דעם, איז אבער נישט קיין פשוט’ע זאך. וויל איך נאר מצייר זיין עטליכע פירות הנושרים פון דער הבנה, וואס אזוי קענען מיר האבן א בעסערן בילד וויאזוי דאס זעט אויס, און אזוי אויך וועט מען אגב פארשטיין נאך עצות און ווערטער וויאזוי צו זען די זאך.

קודם כל, טאמער פארשטייט מען מעמיד זיין דעם יסוד און דעם עיקר אויף דעם העכערן מער-מופשט’דיגן מקום בנפש, ( וואס איז אויך  דער שורש פונעם זוך נאכ’ן אמת), און וואס מען קען רופן חלק אלוק ממעל ממש, פארשטייט מען אויך ממילא אז אלעס אנדערש איז נאר א טפל לגבי דעם עיקר ושורש, און אז אלעס אנדערש וואס איז וויכטיג איז טאקע נאר וויכטיג אויף וויפיל עס איז מקושר מיט דעם פלאץ. מיט דער הבנה אליין פאלן אוועק אסאך לכאורה וויכטיגע שאלות און חקירות. דהיינו, נישט אז זיי ווערן ווייניגער וויכטיג מצד עצמם, זיי זענען נאך אלץ זייער וויכטיג צו פארשטיין די תורה און עיקרי האמונה, אבער זיי פארלירן די דרונגנדע וויכטיגקייט און טירדה וואס זיי האבן געטראגן מיט זיך בשעת דער מענטש האט געמיינט אז דאס איז דער יסוד פון זיין נפש. עס קען יעצט גאר זיין, ווי א תלמיד פון א גדול בישראל זצ”ל האט מיר אמאל מתאר געווען, אז ער האט געקענט דן זיין אין סוגיית מציאות הא-ל אזויווי אין סוגיית אלו מציאות. דאס הייסט, וויבאלד ער האט געוואוסט אז זיין לעבן און זיין נשמה הענגט נישט אויף דעם מציאות הא-ל מצד די ווערטער דערפון, נאר אין עפעס טיפער פון דעם (דהיינו, דער עצם אלהות און דער עצם הנפש, וואס פון דארט קומען אויך זיינע אלע זוכענישען נאכ’ן אמת), ממילא האט ער געקענט דן זיין אין אט דער פשוט’ער שאלה מיט דער זעלבער גלייכגילטיקייט און אן קיין עמאציאנעלע צעמישעניש אזויווי ער לערנט א סוגיא גמרא-תוספות.

די זעלבע איז מיט אסאך אנדערע שאלות וואס זענען טאקע אסאך מער טפל, אדער אפילו אזוינע וואס זענען קאנטראווערסיאל ביי אזעלכע וואס האלטן זיי וויכטיג פאר עיקרי הדת. אבער ווען א מענטש ווייסט מבדיל זיין דאס וואס איז אמת’דיג דעם שורש פון זיין חיות הנפש מיט דאס וואס איז נאר א טפל, קען ער דן זיין אפילו אין יסודי הדת גופא מיט א רואיגקייט און אן ערנסטקייט ללא משוא פנים, ווי יעדע אנדערע סוגיא אין דער תורה. און אז ער קוקט אריין אין ראשונים ואחרונים וואס לערנען דאס ערנסט אזוי, זעט ער אז עס איז טאקע אזוי, אז אלעס קען מען דן זיין כדרכה של תורה. מען מוז נישט שפרינגען און מורא האבן פון געוויסע סוגיות ווייל זיי זענען יסודות בדת, ווייל דער אמת’ער שורש איז נישט דארט, און דער פרט זייערע, אפילו אז זיין מסקנה וועט זיין א דעת יחיד, איז נישט געפערליך, וועט ער אזוי טראכטן פאר זיך (דאס איז א שמועס פאר זיך געבויט אויפ’ן רמב”ם, אז עס איז נישט שייך קיין דין הכרעה הלכתית באמונה וויבאלד דאס איז נישט נוגע למעשה, און מען קען נישט הייסן א מענטש טראכטן אנדערש ווי ער טראכט), עכ”פ ער וועט נישט ווערן פארלוירן פאר דעם.

ו – סבלנות און סובלנות

פון די גרעסטע עצות, און אפשר תנאים, אויף פארשטיין טיפערע און ברייטערע זאכן, איז סבלנות. (נישט לחינם ווערן די העכסטע מדרגות אין קבלה גערופן בשם אריך אנפין, ארך אפים.) א מענטשנ’ס שכל נעמט אסאך צייט צו ארבעטן, און טיפע איידעלע זאכן וואס זענען שווער כולל צו זיין בכלל אין ווערטער, על אחת כמה וכמה. עס זענען דא אסאך זאכן וואס זעען אויבנאויף אויס ווי פשוט’ע זאכן און אז מען זאגט זיי אין ווערטער נעמט עס אינגאנצן א פאר מינוט, האבן גענומען פאר גרויסע חכמים צענדליגער יארן צו פארשטיין. דער שכל פון א מענטש און זיין הבנה אין דברים כלליים וואס זענען תלוי אין א בילד וואס מען באקומט פון דעם צירוף פון מיליאנען פרטים קען נעמען אן א שיעור צייט צו פארשטיין. און בין כך ובין כך איז נישטא קיין עצה נאר צו ווארטן בסבלנות. אמאל זעט ער איין ערשט יארן שפעטער אז ער פארשטיין דעם ענין און ער באקומט א נייעם בליק, אמאל פארשטייט ער דאס וואס ער האט געזאגט מיט ווערטער צוואנציג יאר צוריק אבער ער האט דעמאלט נישט ממש געוואוסט וואס ער מיינט, און אמאל פארשטייט ער פלוצלינג דאס וואס זיין רבי האט אים געזאגט פאר פערציג יאר צוריק, און ער האט געמיינט ‘נע, דער רבי איז אלטמאדיש, און רעדט שטותים’ – אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

ממילא איז דער פשוט’ער כלל נישט צו ווערן פארלוירן. צופיל יונגעלייט ווערן פארלוירן אז זיי האבן א קשיא אדער צענדליגער קשיות און עס ווערט זיי נישט פארענטפערט גלייך, אדער ביז א יאר אדער צען. דער אמת איז אבער מן הנסיון – א צירוף פון טויזנטער פרטים, שעות פון מחשבה, שמועסן, מעשיות, לימודים, און לעבנס-ערפארונג – אז מען לערנט כסדר, און אמאל ווערט א קשיא וואס מען פרעגט היינט נאר פארענטפערט צען יאר שפעטער. און אפילו אויב די קשיא איז אין יסודות פון אמונה טאר מען זיך נישט דערשרעקן אז עס גייט דורך א לענגערע צייט און מ’קען נישט צוקומען צו א מסקנא, ווייל פארקערט, דאס זענען דאך די איידלסטע נושאים, איז הדעת נותן אז עס זאל נעמען די לענגסטע צייט, און אז ביז דערווייל האט ער נישט קיין תירוץ איז מה בכך. דער רמב”ם האט אויך נישט געהאט גלייך קיין תירוץ אויף יעדן ספק זיינער, און דער מורה נבוכים האט ער נישט געשריבן אין איין נאכט. ער האט זיך מסתמא געמוטשעט צענדליגער יארן אויף די נושאים מיט פילע הוה אמינות און מסקנות און חזרות און ספיקות, ווי ער שרייבט אליינס אין די הקדמה, און נאך אלעם זאגט ער נישט אז ער פארענטפערט אלע קשיות. און נאך דעם רמב”ם זענען געקומען נאך דורות פון חכמים, געפרעגט געענטפערט, חוזר געווען וכו’ כדרכה של תורה.

נאך א זאך וואס קומט ארויס פון דעם סבלנות איז אויך ווי מען רופט דאס היינט “סובלנות” – טאלעראנץ, פשוט סובל צו זיין טעותים. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה, און דער ספר הבהיר זאגט אז אין טיפערע נושאים איז על אחת כמה וכמה אז מען ווערט נכשל, עד כדי כך כמעט וואס מ’מוז נכשל ווערן פאר מ’קומט צו דער אמת’ער הבנה. כל זמן וואס איינער לערנט ערנסט און מיינט גוט, אפילו אז ער האט א טעות, ווערט ער נישט קיין אפיקורס ח”ו, בסך הכל איז ער א תלמיד חכם וואס האט געמאכט א טעות (ווי דער רמ”ק שרייבט אין זיין ספר אור נערב, על יסוד ספר הבהיר הנ”ל, ועוד מקורות). ממילא דארף מען נישט פארלוירן ווערן אויב מען וועט מאכן א טעות, אדער אויב מען האט געמאכט א טעות, אדער טאמער מאכט א צווייטער א טעות, ווייל דאס איז אלץ א חלק פון דעם מהלך הלימוד.

ז – דער טשולענט פארלירט נישט דעם טעם

פונקט ווי מיר האבן מבדיל געווען בין עיקר לטפל מלמעלה, דארף מען קענען מבדיל זיין בין עיקר וטפל מלמטה, און נישט תולה זיין דאס וואס איז א מציאות מצד די מער פשוט’ע וועלטליכע פאקטן מיט די גרויסע און טיפע סוגיות פון אמונה וואס זענען מקושר מיט זיי.

צופיל מענטשן מאכן דעם טעות אז טאמער דאס גאנצע אידיש לעבן איז געבויט אויף דעם יסוד פון אמונה, און ער האט א ספק אין אמונה, טאר ער מער נישט האבן קיין טעם אין קיין שום פשוט’ער זאך פון לעבן. האב איך פאר אייך די גוטע נייעס, טייערע חברים, קוגל און טשולענט זענען געשמאק אפילו מען האט ספיקות אין אמונה; צו טאנצן הקפות איז נאכאלץ א געשמאקע זאך אפילו טאמער מען ווייסט נישט פינקטליך ווער און וויאזוי מ’האט געשריבן די תורה. אפילו טשיז-קעיק צוזאמען מיט א קרעפל-פשעטל זענען נאך אלץ א שילוב נפלא פון תענוג דורכאויס די אלע ספיקות.

ווען מען גייט אריין חוקר זיין אין עיקרי אמונה דארף מען אויך דאס וויסן, אז נישט אלעס איז אידעאלאגיע. רוב זאכן, אפילו אידישקייט און לעבן, זענען דארט מחמת אן א שיעור טעמים, וואס זענען טאקע מקושר מיט דער אמונה, אבער זיי קומען אן צו אסאך מער זאכן ווי פשוט די י”ג עיקרים. משפחה, מסורה און מנהגים זענען א מציאות, צי מען גלייבט יא צי נישט, און דער היימישער גמ”ח וועט אייך ווייטער לייען געלט אפילו ווען איר האט עטוואס ספיקות. עס איז א שאד צו פארמישן אלעס אין איין (אומבא’טעמ’טן) קוגל, אז א טאג וואס איך פארשטיי נישט די עיקרים פארשטיי איך אויך נישט קיין קוגל. אויב איז חקירה אויף קלאר צו מאכן זאכן וואס זענען פארנעפלט דארף מען די ערשטע זאך קלאר מאכן דאס אליין, וואו חקירה איז נוגע און וואו עס איז נישט נוגע; וואס איז תלוי אין אן אמונה און וואס איז פשוט א פאקט און א רעאליטעט. ווייטער קען מען נישט זאגן קיין כללים אויף יעדן איינעם וויאזוי ער זאל זיך פירן זיין לעבן, און די הכרעה פון מחשבה ביז למעשה מיט אלעס קען יעדער נאר וויסן פאר זיך אליין בצירוף חברים ומורים. אבער דער כלל איז וויכטיג צו געדענקען, אז דער מציאות בלייבט מציאות און נישט אלעס איז למעשה תלוי אין אמונה. דאס איז נאך א פשוט’ע זאך וואס מען דארף ארויסהאבן און פארשטיין כדי נישט צו פארלירן די בריאות הנפש פון די אלע זאכן.

אמאל איז גאר פארקערט ווי עס קוקט אויס במושכל ראשון, וואס במושכל ראשון ווי מער א מענטש איז א חכם און פארשטייט דעם עיקר איז אים ווייניגער וויכטיג די קרעפלעך פון שבועות, ער פארשטייט דאך די תורה. אמאל אבער, וויבאלד ער פארשטייט אזוי גוט די אלע טעמים פון דער תורה, מ”ט פנים טהור ומ”ט פנים טמא, ער פארשטייט אזוי גוט ווי אין שכל האט יעדע זאך אזויפיל צדדים און צדדי צדדים, אז ער קען זיך נישט מנחם זיין אינגאנצן מיט דעם – ער מוז האבן דעם קביעות פון דעם טשיז-קעיק וואס איז למעשה א גוטער טעם, כדי ער זאל זיך קענען דערהאלטן גייסטיש באלאנצירט. (וע”פ פנימיות זה מקושר בעיקר שורש הנפש שנתבאר למעלה בסוד נעוץ סופן בתחילתן.)

*

צום שלוס, נאך אלעם איז יעדער מענטש, אפילו דער גרעסטער חכם אין דער וועלט, נאר א מענטש, און ווייסט נאר אזויפיל ווי ער ווייסט, און לו יחיה אלף שנים וועט ער דאך נאר וויסן דאס. קיינער קען נישט זאגן אז ער האט דער ענדגילטיגער איינציגער אמת – אפשר נאך טויזנט יאר פון התקדמות החכמה וועט מען פארשטיין אז דו רעדסט נארישקייטן, און אפשר נאך צען טויזנט יאר וועט מען טרעפן נאך א תירוץ אויף דעם. קען דען א מענטש וויסן עפעס אויף זיכער? ער קען דאך בכלל נישט לעבן גענוג לאנג אויף צו לערנען אלע חכמות און דורכגיין אלע צדדים פון יעדער זאך. מען קען נאר האבן דאס ביסל אז מען וויל וויסן, אז מען איז גרייט אוועקצואווארפן טעותים אנצוקומען צו מער אמת, און אז מען פראבירט צו לערנען יעדן טאג אביסעלע מער, מתוך הכנעה צו דעם אמת אליינס וואס איז גרעסער פון אונז אלע, און הרכנת ראש פאר יעדן טאג, יעדן מענטש, יעדן ספר און יעדער זאך וואס איז אונז מגלה אביסל מער אמת ווי מיר האבן געוואוסט ביז אהער.

מאין נובעים ספקות באמונה – לקט הגיגים

 

כל שיטה שנמצאת במיעוט, חייבת כחלק ערך ההצדקה שלה לעצמה, למצוא תיאוריה שתיישב גם את השאלה הקיומית ביותר, למה היא נמצאת במיעוט, ומה מונע מן הרוב לקבל את מה שהיא מקבלת כאמת, כאור, וכצודק.

ההכרח הזה מתגבר שבעתיים, כאשר היא נצרכת להתמודד עם השאלה הזאת לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, כאשר גם מאלו השייכים לשיטה הזאת לא בטוחים בצדקותם ושואלים את עצמם האם זו אמנם האמת, והיאך הם יכולים לשכנע את עצמם שהם מחזיקים באמת כאשר הם נתקלים יום יום בעובדה שהרוב לא מקבל את השיטה שלהם כאמת או אפילו כאופציה רצינית.

אצל החרדים, גם אם אין להם באופן כללי הגות מסודרת, בכל זאת מתבשלים בתוכה כמה וכמה הצדקות ותשובות לשאלה הזאת. מכיון ואני נתקל כסדר בחידושים מבריקים כאלה, הקדשתי את הפוסט הזה ללקט את ההגיגים הנפלאים היוצאים מפי המנהיגים הדגולים בחברה החרדית מפעם לפעם בנושא הזה, ואעדכן את הרשימה עם הזמן.

 

המבוכה (עיון בפתיחה למורה נבוכים)


המבוכה
אין מטרתו של ספר זה להסביר את כולם12 לציבור הרחב, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שעיין במדע התורה בלבד, דהיינו, בהלכה; שכן מטרת הספר הזה כולו13, וכל מה שמסוגו היא חוכמת התורה לאמיתה. יתר על כן, מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה14 בנפשו והושׂגה באמונתו15 אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשׂכל האנושי משכו והביאו לתת לו16 את מקומו (הראוי לו), אך מנעוהו מכך פשטי התורה, ומה שהבין – או הוסבר לוממשמעויות אותם שמות משותפים או מושאלים או מסופקים, וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם. או שילך בעקבות שׂכלו וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות, בחושבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה, או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שׂכלו, ונמצא שהוא פנה עורף לשׂכלו וסר ממנו ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו. הוא יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה17.
מורה נבוכים, פתיחה
האדם הדתי המשכיל, נמצא מאז הזמן שההיסטוריה יודעת לספר על שני האישיות האלה, במבוכה רבה[1]. מצד אחד יש את האמונה, הדת. ומצד שני את השכל. והוא ביניהם, לא יודע לאיזה צד יטה ואת מי יבכר. תיאור המבוכה הזאת בשלימותה הראוי תתאפשר רק אם יתלווה אליו ניתוח פסיכולוגי עמוק במעמקים נפשיים, ולתאר את המבוכה הזאת במלואה לא יספיק דיון עניני ופילוסופי אבל נצרך לדבר על כך במונחי תיאור התחושות האישיות, מה שלא יתאפשר במסגרת זה כעת, ועוד חזון למועד, אבל נתעכב על הנקודות העיקריות שנצרך לתת עליהם את הדעת כאן.
הדבר הראשון הוא לבדוק האם יש כאן דילמה אמתית כלל, או שמא אין כאן אלא סיבוך פסיכולוגי ולא פילוסופי כלל. אמרנו שמצד אחד יש לו את הדת, ובכן יש לשאול, מה משמעות ה”יש לו” הזה? לכאורה אם הוא משכיל באמת הרי מה שאינו מושכל אצלו מה לו ולה, ולשם מה הוא נצרך לתת דין וחשבון כלפי משהו שהוא מסופק מבחינה עיונית. ובכן לכאורה לפי ההיגיון הקר הרי שטיפוס הנבוך כלל לא אמור להתקיים,  כי ברגע שאתה משכיל הרי שאתה מאבד כל סיבה לענות בכלל אל חובות הדת, והמבוכה איפה היא? בכל זאת את המציאות אי אפשר להכחיש, והאנשים האלה חיים וקיימים, ויש להם נאמנות דואלית ברור, הם רואים את עצמם מחויבים בו זמנית הן אל העניין הדתי, והן אל העניין השכלי. ואת המציאות הזאת נצרך לתאר ולהצדיק.
לא ברור שניתן לתת תיאור קוהרנטי אפילו למבוכה עצמה, כל שכן להציע לה פתרון. אנסה להגדיר יותר ברור את העובדות של המבוכה, שמא מתוך כך נוכל לעמוד על הבנתו. 
הרמב”ם מתאר כאן את שני צדדי הדילמה, שני האופציות שהוא מעלה, הם או שילך אחר שכלו וישליך את מה שחשב לעיקרי אמונה. או שיישאר עם אמונתו, ויפנה את עורפו לשכלו. לכאורה בצד השני הוא מציע לעשות את הבלתי אפשרי, והוא להאמין מה שאינו חושב לאמת[2], וכנראה שמפני הבעיה הזאת הוא מסיים את הצד הזה שעם זאת יחשוב שהביא על עצמו נזק דתי, כלומר, גם מי שיבחר להשליך את שכלו ולהאמין, לא יימלט מהיותו בכאב לב ומבוכה גדולה, מאחר שגם אחרי שיבחר באמונה הוא יראה את הפגם באמונה שהוא הביא על עצמו על ידי השתמשותו בשכלו.
[למעשה הפתרון שהרמב”ם לכאורה מציע הוא כזה שמבטל את הדיכוטומיה של הדילמה הזאת בכלל, הוא טוען שהפירוש האמתי באותם ה”שמות”, כלומר אותם עניני עיקרי הדת, כלל אינו סותר את העיון, וממילא יוכל האדם להיות גם משכיל וגם דתי ואדרבה, תהיה לו דת מושכלת. אבל נראה שהרמב”ם לא עד כדי כך היה נאיבי לחשוב שהוא פשוט חושף את התוכן האמתי והמושכל של התורה ובכך פותר את הדילמה מעיקרו, שורות אלו שכתב בפתיחה די בהם להורות שהוא מנסה לתת כאן פתרון לנבוך, והוא לא אומר בפירוש את מה שהצעתי כפירוש דבריו, פשוט שהמבוכה לא קיימת באמת כי הדת היינו השכל. זה ניכר גם לאורך כל הספר, אם לא בתוכני טענותיו אז לפחות בצורתה הספרותית, שמטרת הספר הוא יותר לתת ביטוי ומענה למבוכה הזאת מאשר רק לחשוף את פירושה של התורה לפי הבנת הרמב”ם. ברור שכל גישת פרשנות התורה מחדש אינה יכולה להתקיים כפירוש לתורה גרידא, אבל היא קיימת במובהק כצורת התמודדות של ההשכלה עם הדת שלנצח נשארים אויבים ומביכים זה את זה.]
ובכן מה שברור לנו בשלב זה, הוא שאצל טיפוס הנבוך, לא השכל ההגיוני לבד קיים בו ומורה אותו, אבל נמצא בתוכו קטגוריה נוספת של הדת, שבהחלט אינו שווה לחובה השכלית, ושאפילו אם נצליח להוכיח ולברר את הדת בצורה השכלית, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה פשוטה של הדת אל הפילוסופיה וההיגיון. ואף אם נגדיר את הדת על מפת ההיגיון כנמצא במקום של הספק, שזה המקום שהוא חייב לתפוס לכאורה לפי ערכי השפה ההגיונית אצל הנבוך, לא נמצה בכך את צדדו הדתי של הדילמה הזאת. ברור שאין קיומה של הדת אצלו עומד על הספק שיש לו באמיתתה, אדרבה, הספק שמא הדת אמתית קיימת רק אחרי שקיים אצלו קטגוריה של דת המחייבת. הלב נוטה שגם כל אלו שניסו לנסח את ההכרעה לטובת הדת במונחים של הכרעה במצבי ספק לפי חשבונות מחשבונות שונים, דוגמת פסקל, אינם מנסים אלא לתת ביטוי לאותו מציאות שקוראים לו דת וכאילו להגן עליו בתוך העולם ההגיוני שאינו מכיר בו. נדמה שמגמתו של הדת המושכלת הוא יותר להגיע לכך שהדת לא תושם שקרית על ידי העיון[3], מאשר לבסס אותה על העיון[4].
אמנם אם נרצה שבדבר כזה תהיה ריח של הגיוניות, נצרך לבסס אותו על הקדמה אחת, להראות שיש הגיון בהימצאות מקום שאינה קיימת רק על ההיגיון. וגם נקודה זו עצמה, איני יודע כמה ניתן להוכיח עליו ולהראות עליה בחיוב, אבל ניתן להראות שהוא לא טיפשי. מבחינה פילוסופית, אין ספק שלא קיימת פתרון החלטי לשום בעיה בעלת משמעות לחיי אדם. יתר על כן, ניתן לטעון שאין כל כתובת אל מי להפנות את השאלות המהותיות לדרך חייו של האדם. המדע מתעסקת בתיאור עולם הטבע. המתמטיקה עוסקת בשלה, הפיזיקה בשלה, וכו’. אבל איזה חכמה עוסקת בדרך החיים? באמונה? אל איזה מציאות נרצה להשוות את הדעות השונות אודות מטרת ומשמעות החיים בשביל לבדוק את מידת התאמת התיאוריה אל המציאות? לא קיים מציאות כזאת שניתנת לבדיקה. ועדיין, שוב, אין זה אומר כלל שהנושא הזה של צורת חיים לא קיימת. התחום הזה הוא מה שאנו מכנים דת [יש שיכנו את זה אתיקה או מוסר אבל לדעתי אין הגדרת האתיקה מתאימה למציאות של הדת כולה כלל, ואכמ”ל]. 
מאיפה השגנו את אותה ידיעה על קיומו של דרך חיים יותר נכונה? של דת? לשון הרמב”ם, “אשר נקבעה בנפשו והושׂגה באמונתו אמיתת תורתנו”. זו קביעה והשגה בנפש. והוא מודה כאן בפירוש שהוא לא מדבר אל מי ששואל בשביל מה הדת בכלל, הוא לא אומר שניתן להחזיר מישהו בתשובה עם ההוכחות שהוא מייצג בספרו, הוא לא מתחיל מאפס. הוא אומר שהוא נותן מענה לאותו נבוך שמנסה לרקוד על שני החתונות שיוכל לעשות את זה באופן סביר. לא ניתן להכחיש שלקביעה הזו בנפשנו אחראי במציאות החינוך שקבלנו. אבל ניתן להגיד שאנחנו חושבים שלמדנו משהו מהחינוך הזה, לא רק שאנחנו מדקלמים ומעבירים הלאה את המילים שנמסרו לנו. יש דברים שנלמדים בצורה של הוכחות ויש דברים שנלמדים בצורות אחרות. אבל בשניהם מדובר בתהליך של לימוד, של העברת אינפורמציה.
מהו הדבר שלמדנו מהחינוך הדתי? הרמב”ם קורא לזה “אמיתת תורתנו”. אני הייתי מוציא את ה”נו” מהמילה הזאת. אומר שקבלתי מהחינוך הדתי את קביעת אמיתת התורה. את המציאות הזאת שקיים במציאות תורה, דרך חיים. שהעולם לא מורכב רק מעובדות, אבל לאמונות, להנהגות, ו, מה אעשה, אין לי מילה יותר טובה, לדת, יש חלק בהרכבת המציאות. [בכוונה איני משתמש כאן בדיכוטומיה של עובדות וערכים, כי ברגע שהנך טוען שגם ערכים קיימים, הרי שזה עובדה שהם קיימים וכל ההבחנה הזו ריקה ולא עוזרת כלל, ואכמ”ל.] והחלק היותר משמעותי כלפי מציאות הנפש שלנו. 
נראה שההבחנה הזו מוכרחת גם בדעת הרמב”ם. שהרי נתבונן, מה הרמב”ם מציע, פחות או יותר להגדיר מן חדש את רוב יסודי הדת. אם כן נשאל שאלה פשוטה, איזה דת הוא הציל ועל איזה דת הוא הגין בכל המהלך שלו? הרי הוא לא בונה את הכל מן האפס, הוא לא בונה כאן דת שכלית חדשה, אלא מנסה לטעון שזה התורה שקבלנו, בשעה שכולנו יודעים שלא זו בדיוק התורה אשר קבלנו, ואם כן לא הצדיק את המסורת וגם לא נתן לנו אופציה שכלית באמת, ולכאורה נשארנו קרח מכאן ומכאן. הדרך היחידה שאני יכול להבין את זה, זה שהדת והמסורת שהוקבעה בנפש הנבוך, אינה המילים או המצוות של הדת בכלל, אלא הענין הדתי בכללו. ועל הדבר הזה מעולם לא היה לו ספק. הספקות שלו הם כלפי כל מיני פרטים בדת, ואלו הפרטים הרמב”ם באמת מבטל לגמרי, עד שמה שנשאר מהדת הם רק החלקים המוכרחים לגמרי שלה, בנוסף לאותה הכרה דתית כללית שאמנם אינה מוכרחת אבל גם אין עליה שום קושיא מן השכל. ושלגביה הוא מעולם לא היה נבוך[5].



[1] כלומר, מאז הזמן ששניהם מוכרים לנו בצורתם המפותחת ונפגשים באותו שטח גיאוגרפי וסוציולוגי. מה היה קודם לכן? האם שהמשכילים לא היה להם דבר עם הדת?, כלומר האם הדת המוקדמת נתפסה רק כמו שאנו תופסים כל סוגי תופעות מיסטיות ואמונות טפלות כיום אשר המשכיל לא רואה שום חיוב להצדיק לעצמו את חוסר אמונתו בהם, ורק בהמשך הזמן שהדתות הגדולות גדלו והתפתחו והגיעו למידה כזאת שגם האדם המשכיל הנמצא בחברה הדתית חש בצורה הראשונית שחובה מוטלת עליו להתאים את עצמו לדרישות הדת. או שמא בעולם הפרימיטיבי לא היה כזה דבר אדם משכיל, וכולם האמינו באותם אמונות טפלות ללא יוצא מן הכלל. ואולי ייתכנו אפשרויות נוספות. מכל מקום, די ברור שהטיפוס של הדתי המשכיל הנבוך התחדשה באיזשהו נקודה בהיסטוריה, וזמן התפתחותו אינו שווה לזמן התפתחות  הדתות או החכמות עצמם. ויש כאן נושא מרתק למחקר היסטורי ועיון בנסיבות שהולידו את הטיפוס הזה ומה שיש לנו ללמוד מכך.
[2] והרי הרמב”ם עצמו טרח להסביר בפרק נ שהאמונה אינה הנאמר בפה אלא מה שהאדם סובר ומצייר בלבו.
[3] אי אפשר להתעלם מהאסוציאציה שעולה כאן אל תורת התארים השליליים של המורה, שדרכה הוא למעשה מבסס את כל התיאולוגיה שלו על מה שהיא לא יותר מעל מה שהיא כן. ואם האלוהות הוא שרש הדת, נוכל לומר שבזה הוא הראה שהדת המושכלת שהוא מנסה להבהיר קיימת יותר במה שהיא לא מאשר במה שהיא כן. היא לא שקרית, לא גשמית, לא נטורליסטית לגמרי, ולא נסתרת לגמרי מן העיון. אבל אין מילה נכונה להסביר מה היא כן, יותר מלהגיד שהיא קיימת.
[4][4] והדבר הזה ברור בסוגיית חידוש העולם שהרמב”ם כותב בו שיספיק לו להראות שאין ראיה מוחלטת לטובת הקדמות, ובכך שהוא מביא את הדבר לידי ספק בעיון, כבר פתח את הפתח להאמין בחידוש שהוא יסוד התורה. ברור שגם אילו הצליח הרמב”ם להראות את זה, עדיין לא נתן שום סיבה חיובית למשכיל להאמין בחידוש, ובאמת שמשום החור הבולט הזה הציעו מי שהציעו שהרמב”ם מסתיר בענין את כוונתו האמתית.
[5] אם כנים אנחנו הרי שהמהלך היסודי של המו”נ מקביל לגמרי למהלכו של הכוזרי, המתבסס מתחלתו ועד סופו על ההנחה “כי יש לאל תורה בארץ”, את ההנחה הזו הוא כלל לא מנסה לבסס להוכיח או לדבר עליו בשום מקום. די לו בידיעה הבלתי האמצעית שיש לכוזרי על המציאות הזו, כמו שהומחש בסיפור החלום שלו, ושבשמו הוא מרשה לעצמו לדחות גם טיעונים פילוסופיים כבדי משקל נגד זה במחי יד. אמנם אצל הרמב”ם כנראה ההגדרה תורת האל בארץ תהיה הרבה יותר מעודנת ומורכבת, אבל בסופו של דבר הוא לא רואה צורך בשום מקום להוכיח את קיומו של מושג הדת, מעודנת ומתפלספת ככל שתהיה, מן ההתחלה.

הקפיטליזם כתפיסה הדתית


כפי שביארתי כבר לא אחת, [לאחרונה כאן, וראו כאן], הנושא של חירות ועצמאות הפרט מול הדת ההטרונומית המשעבדת והמחייבת, היא הנושא היסודי ביותר עבורי ומהווה מקום ההתנגשות היותר יסודית בין התורה כפי שנוהגת בדורות אחרונים ומציאות האדם המודרני, ואשר רוב או כל הנושאים הפילוסופיים המחשבתיים והנושאים המעשיים הקשורים בבעיית הדת נפגשים במקום הזה. הוא גם במקום שבו נפגש נושא התאוות והנגיעות (שמצדדי הדת נוהגים להצביע עליו כעיקר הבעיה שלהם) והנושאים היותר אבסטרקטיים. [דיון מעניין שמתוכו עליתי על נקודה זו כאן, בהודעות הראשונות של הבלהבלים]. כלומר נושא החירות והאוטונומיה היא מחד בעיה פילוסופית פר אקסלנס, ומאידך גם נושא שניתן לכנותו תאוות וצרכים אנושיים. כך שאם נמקם את ההתנגשות היסודית כאן נוכל לראות את הצדק הן בטענה שהכל תאוות והן בטענה שיש כאן נושאים רציניים. 
ההנחה הבסיסית שעומד ביסוד התפיסה שיש כאן התנגשות בכלל, היא שעצמאות אישית זה מושג חילוני, ושהיסטורית מהווה מושג שהתחדשה ברנסנס ובהומניזם שנולדה סביבו, ואילו המחויבות לסמכות עליונה כהנחה טבעית, תפיסת עבדות האדם למלך, ובכלל לקולקטיב ולחברה, בלא חירות ואוטונומיה אישית, היא התפיסה שקדמה היסטורית, שסביבה היו המשטרים הפוליטיים הקדומים פועלים, ושמתאימה יותר לקריאה פשוטה של דרישות התורה והדתות. לאור זה נתפס כל נסיון של התאמת התורה לתפיסה אוטונומית יותר, וטענה הנועזת יותר שהתורה מתבססת על האדם האוטונומי, כאפולוגטיקה מאולצת בלתי משכנעת. 
אמנם לדעתי, יש מקום רב מאד לטענה פנים דתית לגמרי בשבח הבחירה העצמית והאוטונומית, ולהיות הקשר של האדם עם אלוהיו, שהוא המונח היסודי של הדת [ולא משנה בכמה מילים נכבס את הקשר הזה, יהיה זה קשר של מחויבות או של עבדות או כל דימוי אחר, מה שקורה ביסוד הוא סוג של קשר] נובעת בעיקר מתוך ההומניזם שלו, ומתוך החופש והחיפוש העצמאי שלו. ומהווה לדעתי טענה חזקה מספיק שלפחות נוכל להגדיר את המתח שבין האוטונומיה להטרונומיה כפרדוקסיות פנימית בדת,  וכלל לא כבעיה שנולדה מבחוץ. 
ואדגים זאת בהוכחה מן התפיסות הכלכליות. ידוע ששני תפיסות כלכליות יסודיות התמודדו ביניהם על השלטון העולמי במאה העשרים, התפיסה המארקסיסטית הסוציאלית, והתפיסה הקפיטליסטית. והוויכוח ביניהם, אם כי לבשה פנים אחרות, עוד לא נפתרה. והנה נשאל שאלה פשוטה, איזה מתפיסות אלו יותר חומרנית, יותר מגושמת, ואיזו מהם יותר רוחנית, יותר מתאימה לתפיסה דתית. 
לכאורה [ואני לא באמת בקי מספיק בנבכי הכלכלה וההיסטוריה להגדיר את זה במדויק, ואולי אני מקשר כאן דברים שלא באמת קשורים  ביניהם בקשר סיבתי], יש כאן סתירה עצומה. לכאורה הקומוניזם הרבה יותר אידאלית, מבוססת על מידה של אלטרואיזם שהיא המידה המשובחת הכי יסודית, מדברת על חלוקה מוסרית של ההון, על התגברות על החומרנית החזירית. ואילו הקפיטליזם כולה מבוססת על האגואיזם המודעת, על רדיפת הכסף והכבוד והשררה. נמצא אם כן שהמבקש תיקון עולם בתכונה רוחנית עליו ללחום בעד הסוציאליזם. [ובאמת שכן סבר לא הוגה אחד, ומן הקרובים אצלנו הרי”ל אשלג בעל הסולם]. (ואם ננקוט את הנחת ההתנגשות בין חירות הפרט לדת, ברור שהקומוניזם שאין  בה כל חירות וחופש פרטית יותר מתאימה לפוליטיקה דתית.)
מאידך, הנה המרקסיזם מבוססת ביסודה על תפיסת עולם מטריאליסטית, מניחה שכל ההיסטוריה האנושית מונעת אך ורק על ידי כסף, מכחישה להדיא כל דת ותפיסה רוחנית  יותר ורואה בה אופיום להמונים בלבד. מאידך העולם הקפיטליסטי, הוא עולם דתי, מבוססת בעצם על תפיסת השגחה פרוטסטנטית כטענת מקס ובר, ועל כל פנים מבוססת על תפיסת עולם דואלית ובחירית, אם כי יש מקום להתווכח עד כמה זה באמת קשור ליסודות הקפיטליזם. (ברור שיהודים דתיים מעדיפים לחיות תחת משטר קפיטליסטי ולו מהסיבה הפרקטית שהיא מאפשרת חופש פולחן, ומתוך כך באמת רובנו מזדהים עם החופש הקפיטליסטי וזו אחת הגורמים להסתבכות שלנו בנושא. ואם כי ניתן לטעון שאין זה אלא תפיסה פרגמטית ולא עקרונית, נראה שיש סיבות יותר עקרוניות לקשר בין שני הדברים).
והנה נראה ברור, שעל אף הטענה שיש לאידך גיסא, התפיסה הקפיטליסטית הרבה יותר דתית. ומסיבה אחת, שההנחה שעל אף שלא יהיה כפייה על כל נושא, וניתן לכל יחיד לעשות את חשבונות הרווחיות לעצמו, שהוא לכאורה מציאות של איש את רעהו חיים בלעו, ועם כל זה, ודווקא דרך זה, יתנהל חברה וכלכלה יותר מסודרים ויותר מתאימים לחזון יישוב העולם ותיקונו, [היד הנעלמה של סמית] זוקק הרבה יותר אמונה, ואמונה הרבה יותר מפותחת, מתפיסה שנוקטת שאם לא נכריח את כולם הכל יתפרק. וזוהי האמונה היסודית שיש להקב”ה בעולם, בזה שנתן לבני אדם בחירה [לפי הסיפור הדתי הקלאסי], ונתן להם לשקול את חשבונות ההפסד והרווח שלהם, והאמין בהם שבדרך זו יגיע יותר תועלת לכל הצדדים מאשר אם יכפה עליהם את התועלת. והנה זו אמונה הרבה יותר עמוקה, גם באדם וברוח הבחירית שבו, וגם באלהים, אשר ברא לאדם בצלמו שהוא יכולת הבחירה.