קדושת חפצא – עגל הזהב וכלים מודרניים
תגית: אינטרנט
49. פורים תשע"ח – וכלים מכלים שונים
הפתרון לנסיון האינטרנט
יהרג ואל יעבור?
במערכות אחרונות, ואולי גם לא אחרונות, של הציבור החרדי נראה שמעמידים קיר לגבי דברים רבים שהם לכאורה שוליים, כאילו הם ענינים שייהרג ואל יעבור.
-ראש וראשון לכולם החזו"א, שטעון במכתבו הידוע לגבי גיוס בנות "רגשות לבי מורה ובא שזה ענין של ייהרג ואל יעבר, ואולי גם מנקודת ההלכה כן".
-בהמשך אותה המערכה, יצאה קול קורא של רבנים חשובים רבים, שאף שירות לאומי ייהרג ואל יעבור. זכורני ששמעתי שהחזו"א סירב לחתום על ההצהרה הזו, אם מישהו יודע פרטים בקשר לזה מעניין לדעת.
-ר' יואל מסאטמאר, טוען בספרו ויואל משה שכל קיום המדינה אסור ביהרג ואל יעבר, וכמו כן כל השתתפות במוסדותיה אם ע"י בחירות וכו' הכל ייהרג ואל יעבור.
-הגר"ח קנייבסקי כתב לאחרונה ש"הכלי המכונה אינטרנט", אסור בייהרג ואל יעבור. קל וחומר מגיוס בנות. [לא ניכנס לסיפור איך יצא ממנו הפסק הזה ומה הוא חושב שהאינטרט הוא] [ראו האםיש חיוב הלכתי לסנן את האינטרנט]
-לאחרונה אנו שומעים קולות הטוענים, שכל גיוס לצבא הוא ייהרג ואל יעבור. [דבר שכמובן ניתן לדייק מהחזו"א ההיפך.] [ראו אשכולו של מיימוני בנושא]
– [האדמו"ר מסלונים, הצהיר במשך מערכות עמנואל, דבורים הקרובים לחיוב מסירת נפש, איני זוכר אם ביטא את המשפט, אבל כיתת היורים שלו בהחלט מבטא שהוא סובר שללמוד עם בנות מעט נחותות רוחנית הוא ביהרג ואל יעבר]
השאלות לדיון:
א- האם ישנה הצדקה הלכתית כלשהו לפסק כזה?
בעוד שהויואל משה מנסה לבסס את החיוב שלו בניסוחים הלכתיים רגילים, הרי שאצל החזו"א אנו שומעים במפורש הודאה שזה אינו כלול באמת בהלכה. והדעת נוטה שאף הרב מסאטמאר ידע כן אלא שההבדל במודעות.
יש כמה דרכים עקרוניים שבהם אפשר להכניס כמעט הכל לקטגוריה של ייהרג ואל יעבר. אפשר לטעון שכל סטייה גלויה מהתורה בכוונה שאינו מתחשב בו, הרי היא ככפירה בעיקר. הבעייה במהלך כזה הוא רק שתחת זה אפשר להכניס כמעט כל מה שרוצים ללא גבול.
יש בפועל סעיף של שעת השמד, שבו חייבים למסו"נ אפילו אערקתא דמסאני. [לכה"פ בפרהסיא]. אפשר להחשיב כמעט כל מצב שקיים כיום לכזה, היות שהשלטון לא מכיר בתורה.
למעשה זו טענת עמנואל, "אתם אולי צודקים ,אבל אתם אל תהיו אלו שיגידו לנו מה לעשות.". כלומר, יסוד הדת הוא המחויבות לתורה [או ל"דעת תורה"] וממילא כל הוראה שבו מרגישים שהשלטון רוצה לקחת את השליטה לעצמו מיד התורה והרבנים. נחשב כפגיעה ביסוד הדת.
בפועל קשה מאד לנמק ככה, ראשית השלטון הוא דמוקרטי ובעצם נייטראלי לגבי עניני דת. לטעון שהמניע האמיתי שלהם זה שנאת הדת, הוי דברים שבלב.
[היה מחלוקת גדול בגזירת הלבוש ברוסיא אם חייבים למסו"נ, התלוי בעיקר בשאלת השערת כוונת השלטון. ]
שנית, במציאות של כיום, לפי זה כל דבר שני הוא כזה, ושוב רדוקציו אד אבסורדום.
בפועל כאשר השלטון שלל מהקהילות זכויות הכפייה וההחרמה וכו', לא שמענו אף אחד שיטעון שחייבים למסו"נ להמשיך את זה. זה מקור חשוב מאד לגבי זכויות ליברליות הכפויות ע"י השלטון.
ב- האם השימוש הרב שנעשה במשפט הזה לא מוזיל את כל המושג הזה, עוד מעט ויחשבו שעבודה זרה אסורה בערך כמו התנדבות ביד שרה כשירות לאומי. לכאורה יהרג ואל יעבר הוא הנשק האחרון, וריבוי השימוש בו מפחית את הכח שלו.
יבאו החכמים שבכאן ויחוו דעתם.
האם מישהו מכיר דיון הלכתי או אפילו השקפתי נורמלי בנושא זה? או שכו"ע מודי שאין כאן אלא סיסמאות.
—
העליתי עכשיו את הדיון הזה כי למדתי בתוספות שבת מט, א ד"ה נטלם מראשו כי החיוב למסור את הנפש בערקתא דמסאני אינו אלא "משום דבשינוי ערקתא דמסאני מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא את עצמו מכלל ישראל", משא"כ חוסר הנחת תפילין שאינו מראה כך ולכן כשיש גזירה שלא להניח אין חיוב למסור את הנפש על כך. ולכאורה אם ננקוט כסברא זו יש כאן סיוג רב לשימוש בחיוב ערקתא דמסאני של שעת השמד, ויל"ע בזה.
המצפון האבוד בעולם המודרני, ובעיית האינטרנט
כמי שנמצא בתוך תרבות החש חרדה ממש מאיום העולם החדש, כפי שהוא מתבטא בפני עינינו במהפכה האחרונה שתרבות הקידמה שלנו הביאה עלינו, שהוא מהפכת האינטרנט, אבל התנהל פחות או יותר באותם דפוסים בכל המהפכות הממשיות שעברו על האנושות המערבית במאות האחרונות, חשוב לי להצביע על נקודה קריטית לדעתי בענין הזה, שאפשר להסתכל עליה כשרש הבעיה, ולא ראיתי מי שידבר על זה בכלל.
העולם הדתי, המסורית, והמוסרי בכלל, מבוססת אחרי הכל על אינטואיציה של המוסר, אנחנו מבססים באופן אינטואיטיבי מה טוב ומה רע, מה צודק ומה בלתי צודק, מה נכון ומה בלתי נכון. ללא קשר לעמדתנו בכל הדיונים הפילוסופיים אודות מהות ומקור המוסר, או הדיונים הדתיים אודות יחסי הדת והמוסר, אין להכחיש שבסופו של דבר הדת, כמו המוסר, שניהם עומדים על מצפון מסוים האומר לנו מה טוב ומה רע. כל מערכת מוסרית ודתית, כלומר כל מערכת שמנסה להגדיר סדר יום עליון מזו של ההרגל הבהמי שבאנשים, של אכילה שתייה כסף מין וכו', בהכרח מתבססת על סוג של אינטואיציה כזאת. גם אם נאמין במקורו בשמים או מה שלא יהיה, הרי שלקיומה שוב אנחנו נצרכים לאינטואיציה הזו.
האינטואיציות שיש לנו, נבנו דרך תהליך ארוך מאד של לימוד שהתגבש במשך דורות רבים. גם ללא להיכנס לתיאוריות אבולוציוניות על שרש המוסר, ברור שהמוסר, בפרט המוסר והדת המסורתיים, אבל גם המוסר המודרני, נלמד על ידי האנושות בתהליך ארוך של למידה.
דרכה של המוסר, שהיא לא נגזרת מתוך כללים כוללים, אדרבה, כל הניסוחים הכוללים של יסודות המוסר נבחנים מול הרגש המצפון שלנו בציורים פרטיים. וגם אם נסכים לניסוחים קטגוריים, הרי שלגזור מהם את ההתייחסות למקרים פרטיים בהכרח שוב מתערבת לה הרגש המצפוני והאינטואיציה המוסרית שבלעדיה לא היינו יכולים גם לגזור את המסקנות המעשיות מתוך הכללים שלנו.
ועוד, גם אם תרצה להעמיד את כל המוסר עד כדי גזירת ההוראות הפרטיות שלה מתוך כלליה בצורה לוגית וקרה לגמרי. ברור שכל זה לא יהיה לו שום השפעה אם לא יחיה באדם הרגש המצפוני היסודי. בקיצור, קיום המוסר בוודאי לא ייתכן ללא רגש מצפוני חי וברור.
מכיוון שכל זה נסמך על המסורת והלימוד הארוך, הרי שכאשר אנו נפגשים עם מציאות חדשה, שמתנהלת לה באופנים שלא שערום אבותינו, אשר כמעט כל צורת התייחסות ופעולה מוסרית שהיינו רגילים לה לא אקטואליים בכלל, הרי שממילא גם הכללים והמצפון המופשט יותר שלנו כבר לא עובדים, בפרט במישור המעשי, כלומר המצפון המעשי הנדרש לקיום.
וכאן הוא השבר הגדול של כל מי שמנסה לבסס עולם יותר מוסרי יותר דתי ויותר צודק, תוך השתמשות בכללים ועקרונות שאין לנו כל מושג איך ליישם אותם בעולם כזה. ואשר גם האינטואיציה שהיה לנו בד"כ כלפי החוב המוסרי שלנו בעולם, מטושטש ומאבד את המצפון לגמרי בעולם כזה.
אנסה להדגים את הבעיה שאני מדבר עליו. כל אחד מבין שכאשר אנחנו רואים מישהו בצער , שיש חובה לעזור לו ככל היכולת. מבינים שיש ענין מוסרי להשתתף בצערו של מי שנפגע גם כאשר אין לנו דרך לעזור לו ממש. מבינים שכאשר אנחנו רואים עוול עלינו לנסות להציל עשוק מיד עושקו, כפי היכולת שבידינו, וכו'. בכל זאת ישנם בעיות מוסריות רבות במקרים כאלה, שמהווים הרבה מהדילמות המוסריות הקלסיות, מתי מעדיפים אחד על פני חברו, וכו' וכו'. וההכרעה למעשה תלוייה באינטואיציות שיש לנו לגבי זה. כל זה טוב ויפה בעולם הישן. במציאות שלנו, כל אחד נחשף בכל יום [אם הוא מעודכן במשהו] לאלפי בעיות ועוולות וצרות, אשר אין לנו כל דרך לחשוב אפילו לעזור. או בכלל להשתתף. עכשיו מה מוסרי לעשות במצב כזה? האם לא נתעדכן בחדשות שלפחות הרגש שלנו יישאר חי למקרה קרוב? האם זה מוסרי להתעלם מצער העולם בגלל הרגש שלנו? האם נתחיל לשלוח כסף לצלב האדום או משהו בכל פעם שאנו שומעים על קטסטרופה? [ורוב הכסף לא מגיע לייעדו כלל, או גרוע מזה] . אין לנו כל מצפון שיורה לנו איך עלינו לפעול בעולם שמתנהל לפי כללים חדשים לגמרי.
אותו דבר בעולם הפיננסי. כמעט כל המצפון שהיה לנו בקשר למה ראוי ומה לא לעשות בהקשר לכסף, פשוט מתנדף לו בעולם הפיננסי הגלובלי שלנו. יש טוענים שכל החזקות שיש בחו"מ שאין אדם מעיז וכו' לא שייכים בזה"ז, מאחר שהעולם הפיננסי שלנו נבנה בצורה אחרת לגמרי. אני טוען שיש כאן בעייה חמורה בהרבה, פשוט אין לנו מצפון שיורה לנו מה לעשות בשאלות כאלה.
ואני חושב שהוא הדין בענין שהוא רשמית לפחות המטריד ביותר בשאלת הנט, והוא המוסר הקשור להתנהגות מינית. אנחנו שומעים הרבה על מסווה הבושה שהנט מסיר בענינים אלו, אבל אני חושב שיש כאן בעיה עמוקה יותר, אין לנו מצפון שיורה לנו איך מתנהגים במצבים החדשים המתאפשרים בקשרים כאלה במציאות כזאת. וממילא גם לא יהיה לנו איך להכריע בזה בדילמות שישנם. מה גם שהעולם המודרני בכלל לא מכיר בדבר כזה של הוראה מוסרית בהתנהגות מינית אישית, וגם לגבי מה שהוא כן מכיר בו, אין לו מצפון להנהגה בעולם הזה.
מהם הפתרונות? איך אנחנו יכולים לבסס מוסר שיהיה לו קיום בעולם המציאותי?
המצפון האבוד בעולם המודרני, ובעיית הנט
המצפון האבוד בעולם המודרני, ובעיית הנט
האם יש חיוב הלכתי לסנן את האינטרנט
חלק א'
אחרי שבחוברת הזה [תודה לספרן] מצאתי בפעם הראשונה דיון הלכתי חצי נורמלי בשאלה הזאת, ולא רק סיסמאות וקלישאות, אנסה לרשום כאן ראשי פרקים בשאלה הזו, שנדונה בקונטרס בסימן א', ולענ"ד לא הבנתי איך המסקנא שלו ["שיש בוודאי חיוב"] נובעת מהדיון שלו או מהסוגיות שהוא הביא, ואקווה שחכמי הפורום ימלאו אחרי דברי.
אחלק את המקורות שייתכנו לחיוב הזה א- האם שייך לאסור את האינטרנט בכלל. ב-איסור מדין לא תשים דמים בביתך. ג- "איכא דרכא אחרינא". ד- "אסור להכניס א"ע לנסיון", ה-"עשו סייג לתורה".
ה"חפצא" של האינטרנט לכשעצמו.
יש רבנים שמבינים שכל המציאות הזאת , ה"כלי המכונה אינטרנט", שייך שתחול עליו איסור, ויהיה בגר גילוי עריות או אביזרייהו דג"ע. ולכאורה ברור שזה לא שייך, האינטרנט אינו "חפצא" של כלום, אלא רשת של מסמכי היפרטקסט קשורים אחד לשני שאפשר להגיע עליהם בדפדפן. עצם הדבר אינו כלום, וממילא לא שייך שיהיה אסור לכשעצמו משום סיבה, הדבר דומה למי שיאסור על אוטובוסים כי דרכם ניתן להגיע ביתר קלות למקומות של ג"ע. שייך רק לדון אם יש לחייב לעשות לזה גדרים וסייגים וסינון וכו', האם יש הו"א שאילו היה ברשת רק דברים קדושים זה היה אסור.?
[חוץ מזה שהפסק המפורסם של רח"ק שהוא יהרג ואל יעבור, חוץ מזה שהוא מנוגד לכל הלכות יהרג ואל יעבור שאני מכיר, והפסק של החזו"א שהוא מתסמך עליו הוא גופא צ"ע, עוד יותר מוקשה היא, שהרי דין יהרג ואל יעבור במהותו שייך רק כאשר יש מישהו חיצוני שמנסה לכוף אותי לעבור עבירה, כאשר יש לי לעצמי נסיון אם לעבור עבירה, איך שייך ע"ז יהרג ואל יעבור? מה אני אמור לעשות? האם יש מישהו שחושב שאם יש לי נסיון או להרוג את חברי או להרוג את עצמי שאהרוג את עצמי.? וגם את"ל שכן, כאן זה לא שייך בכלל, כי אין בכלל מציאות של כפייה וכדו' שיהרג, אם אינו רוצה להגיע למקום לא טוב, שיכבה את המסך, ובכל אופן הפסק של יהרג ואל יעבור אין לו על מה לחול.
ומה שנראה בכוונתו של מרן, שמשתמש בלשון הזה פשוט כי למד שאנשים מפחדים מזה, שחושבים שבכך זה נהיה משהו חמור מאד, ואולי זה גופא למד מהחזו"א [אע"פ שיש שמועות שהחזו"א התכוון ברצינות, עכ"פ שם היה לפסק כזה לפחות על מה לחול, כי מדובר במאבק ציבורי, משא"כ כאן] ויותר נכון שזה יהרג ואל יעבור בערך כמו שללכת לבחירות יהרג ואל יעבור לשיטתו של הויואל משה]
היוצא מזה, שאין טעם להגיד שכל מציאות האינטרנט אסור [עכ"פ לכתחילה] וגם אילו היה רובו רק דברים של ג"ע, שהרי בכל אופן אי אפשר לעבור שום עבירה דאורייתא ממש דרך הרשת, ותמונות וכו' אינם אפילו בל תקרב מה"ת, אלא שאלה של הרהור, שיש בעוד אלפי דברים. [ואפילו למ"ד שכל לאוי העריות גם הם יהרג ואל יעבור, עי' ש"ך יו"ד קנ"ז ס"ק י', מודה שזה לא נכון לגבי גדרים וסייגים, שהרי לכו"ע ערווה דרבנן יעבור ואל יהרג, וכ"ש הרהור וכדו' אע"פ שי"א שהוא לאו מה"ת]
חלק ב- לא תשים דמים בביתך
הקונטרס הביא שמבואר בב"ק טו ע"ב שיש איסור לאדם לשים כל דבר שיש בו סכנה בביתו, משום לא תשים דמים בביתך, שלמדו מכאן שלא רק מעקה חייב לתקן אלא כל דבר של סכנה אסור לשים בביתו. ונפסק בר"מ הל' רוצח פ"א ה"ד. ודן קצת האם רק נזק שיש בו סכ"נ אסור או גם מה שיכול להזיק. [ולא העיר מכל סוגיות נזקי ממון וגוף בב"ק שמבואר שעכ"פ מי שמשאיר כל דבר של סכמה באופן שבנ"א יכולים להינזק ממנו בלי דעת חייב בתשלומין]
וניסה לחדש, על פי כמה קטעים שנמצאו באחרונים, שה"ה בסכנה רוחנית שנחשב כסכנת הגוף לענין זה [ולא אביא כאן את ראיותיו שיש להשיב עליהם], וממילא ה"ה אינטרנט שאינו מסונן כיון שייתכן שמישהו ישתמש בו ויגיע למקום שאינו רצוי.
אני אשיב רק על הרעיון העיקרי כאן כמה הערות:
א-כל איסור זה, גם לדעתו, שייך רק במחשב בבית שפתוח שישתמשו בו בני ביתו. במחשב פרטי שמיש יכול להיכשל בו הוא רק הוא עצמו פשוט שלא שייך לאסור מטעם זה, שאין כאן איסור יותר על האיסור לאדם עצמו לעבור עבירה או להזיק לעצמו, ואם הוא משער לעצמו של יוזק, אין כאן איסור כלל. [אמנם יל"ע לגבי חיוב מעקה במקום שאין שם רק הוא, ויש לחלק בין הנושאים.]
ב-כבר הביא הוא עצמו את החזו"א [יו"ד רי"ד] שהעיר שכל חיוב מעקה הוא חידוש התורה, כי בסתם על האדם להיזהר בעצמו [ע"ד שדרשינן בבור שור ולא אדם, שאדם צריך ליזהר לא ליפול לבור, ושם באמת פטור על אדם] וממילא נידון בגדרי התורה אע"פ שעדיין ייתכן סכנה. וממילא, יש לנו לדון כאן האם חידשה התורה איסור כזה שאסור לאדם שיהיה בביתו סכנה רוחנית, כלומר האם אני מחויב לדאוג בציור כזה על הסכנה הרוחנית של חברי, ואמנם מצינו בתורה חיובי תוכחה וכו' [והביא ממנ"ח שטוען חיוב תוכחה חייב גם משום לא תעמוד על דם רעך והשבת אבדה וכדו'], אבל גם זה נידון בגדרי התורה, ולא מצינו שיש איסור בתורה שיהיה לאדם בביתו דבר של פיתוי לסכנה רוחנית. [ויל"ע לגבי כל דברי איסורים אם אסור להחזיקם בביתו, וכו'] ויש גבול שבו אין אני מחוייב לדאוג לחברי והוא חייב לדאוג לעצמו.
ג-ברור שכל הסכנה כאן הוא רק אפשרות או הסתברות מסוימת של סכנה, א"כ צריך לברר בכמה הסתברות נוצרים כל החיובים האלה, ולברר עד כמה יש באמת סכנה במי שגולש לתומו.
ד-אם בטוח אני שהוא רוצה להשתמש בזה לדברים אסורים, נידון משום לפני עיור ומשום מסייע לדבר עבירה.
חלק ג- "איכא דרכא אחרינא"
ההלכה המשומשת ביותר בהקשרים של חומרות בצניעות, הוא הסוגיא בב"ב נ"ז אודות איכא דרכא אחרינא. נסכם את היוצא מהסוגיא שם, ומה שיש לדון בזה.
העולה מהסוגיא לפי' רשב"ם הוא: אם יש מקום שנשים עומדות שלא בצניעות, ויש דרך אחרת להגיע למקומי בלי לעבור דרך שם, אסור לעבור שם ונקרא רשע. אם אין דרך אחרת, מותר לעבור שם, ואין צריך גם לעצום עיניו אלא ממידת חסידות, שהרי אנוס הוא.
מה שיש לדון, אם ננסה ליישם את הסוגיא הזו, הוא בשאלות רבות אודות גדרי וגבולות הדין הזה. 1-מה שיעור חוסר הצניעות שמדובר עליו? ובכלל, למה דווקא בעומדות על הכביסה, למה בכל מקום שיש נשים סתם אין את החוב הזה. 2- מה גדרו של איכא דרכא אחרינא, האם דרך רחוקה יותר קצת ג"כ בכלל? האם יש חיוב להוציא ממון על זה? 3- עוד שאלה, מי אמר שאני צריך ללכת בכלל? האם כל ההיתר של ליכא דרכא אחרינא הוא רק כאשר אני אנוס ממש, או שיש לי צורך גדול ללכת, ומה נחשב צורך גדול? מה אם אני הולך סתם לבלות? האם יש חיוב או עכ"פ ענין ליצור בעצמי דרא אחרינא?
למרבה הפלא, כל הלכות אלו, על אף שלכאורה נוגעים בכל יום ויום, לא נידונו על ידי הפוסקים העיקריים בכלל. הר"מ העתיק את ההלכה שאסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסב, ולא הזכיר לכל ענין דרכא אחרינא כלל. כנראה שלא סבירא ליה כל החילוק הזה, אלא שבכל מקרה ילך ולא יסתכל. [שהרי כמו"כ אמר שאסור, ואל רק מיד"ח, ואף שלפעמים מצינו לשון זה גם אמיד"ח, ועי']
ועכ"פ לנידון דידן, גם אם נפסוק כמו הגמרא בב"ב. ייצא לנו ההלכה כך: אתר שלפעמים יש בו מראות לא צנועות, והמידע שאני צריך נמצא רק בהם, מותר לגלוש בהם בלי בעיה [וממיד"ח יתקין מסנן שיסנן מה שלא רצוי, או יעצום עיניו] אם המידע זמין כמו"כ באתר נקי, חייב לגלוש רק שם.
נראה רחוק מאד לומר שכל האיטרנט נחשב דרך אסור, בפרט שרוב הפעילות היומיומיות שעושים באינטרנט הם בדיוק מה שעושים ברחוב, ומוסכם שכל הרחובות דהיום יש להם דין נשים עומדות על הכביסה לפחות, ולא שמענו על פוסק שיאסור ללכת ברחוב חוץ מצורך פרנסה או צורך דחוף ביותר.
חלק ד'- "אל תביאני לידי נסיון"
הקונטרס הביא הסוגיא בע"ז י"ז שמבואר שאסור ללכת על פתח בית זונות, [זה ענין הלכתי במקצת, מה שהביא מסנהדרין ק"ז לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון הם דברי אגדה] והבין שהיינו שאסור להכניס את עצמו לידי נסיון, וכן "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב".
לכאורה מה שיש לנו כאן זה חיוב כללי להרחיק את עצמו מן העבירה ומה שיכול להביא לידי עבירה.
אבל שוב באנו בזה לידי ויכוח עד כמה הרשת הוא מקום כזה, ולכאורה הדברים אינדבידואליים לכל אחד לפי מה שהוא ולפי השימוש שהוא עושה ברשת. בכל אופן נראה רחוק קצת לכלול כל פעילות באינטרנט לא מסונן תחת הקטגוריה של פתח בית זונות.
חלק ה'-ועשו סייג לתורה
שנינו ועשו סייג לתורה, וכן דרשו עשו משמרת למשמרתי. והחיוב, או ההדרכה הזו, ישנה גם היום לכל אחד לעשות גדרים וסייגים שלא יגיע לעבור על דברי תורה. וכן יש רשות וחיוב על כל קהלה לעשות גדרים וגזרות לקהלה שלהם. [ועי' ט"ז יו"ד רכ"ח ס"ק מ"ב שטוען שאז זה חיוב דאורייתא]
הבעיה שיש בזה, הוא חוסר הסמכות לעשות כן. הלכה רווחת שמאז חתימת התלמוד אין בנו כח לגזור גזרות ולתקן תקנות שיחייבו את כלל ישראל, וממילא אין כח ביד כל אחד [גם אם העיתוק החליטו להכתיר אותו כפוסק הדור] לתקן תקנות שיחייבו את כולם, אלא כל אחד מי שסר למשמעתו יכול לתקן בעבורו תקנות. [וגם זה צ"ע בדורנו שאין השתייכות קהילתית אמיתית, ואין אדם צריך לקהלה מסוימת בשום דבר, ואם יש לו אינו אלא ענין של נוחיות. ועכ"פ בוודאי מי שלא משתייך לקהלה אין להם שום כח לגזור עליו.]
אמנם ישנם נסיונות לטעון שכל דבר שנראה לנו פשוט שהוא מביא לידי איסורים, כבר ממילא הוא נכלל באיזה איסור דרבנן גם אם לא היה המציאות הזאת בזמנם. [עי' בקונטרס של החזונאישניקים אודות טיפולי פוריות שמבוסס על סברא זו, שכחתי שמו.] אבל גם זה החלטה הלכתית ומציאותית שאני לא חייב להסכים לו, וממילא לא יעזור המהלך הזה לבעיית הסמכות.
בעיה עוד יותר חשובה, הוא הטשטוש השורר בין מה הוא מדאורייתא מהו מדרבנן מהו חומרה מהו סייג שאנו מחדשים היום ומהו גדר שנועד להראות שאנחנו יותר "פרום" מקהלה אחרת. אילו היו המנהיגים/הפוסקים אומרים ברור אמנם כך וכך אינו אסור, אבל אנו מבקשים לעשות גדר כזה וכזה, היה לפחות ברור לאנשים מה דורשים מאיתם, ובאיזה מצב. במציאות העכשווית כנראה אין שום רצון להבהיר את הסוגיא, שחושבים שיותר קל כך, וחבל.
לסיכום: בוודאי שמי שחש צורך בזה ומתקין מסנן [וישנו כיום בחינם תוכנת k9 להורדה, שמומלץ, וא"צ להחזיק את חברות העסקנים] בוודאי קדוש ייאמר לו, ובפרט אם המחשב פתוח לילדים וכו', אך מכאן ועד חיוב גמור, עדיין צריך הרבה בירור.
לא אומר שמציתי את הדיון ההלכתי כלל, רק סיווגתי את סוגי המקורות לאיסור בהלכה, וקצת מחשבות שלי לגביהם, ואדרבה באו לחלוק עלי יגדיל תורה ויאדיר.
עוד בנושא האינטרנט בפוסט הזה- סגירות, חופש בחירה, ובעיית הרע