שמואל א פרק ב

תפלת חנה ונבואת חנה

כבר מילתנו אמורה שכל התפלות והשירים שנרשמו במקרא הם תמיד חורגים מן ההקשר הלוקאלי שלהם. כי סתם בקשות שבני אדם ביקשו מהשם אינם דבר שיש לרשום לדורות. כמו שאין מי ששומר את הרשימות שלו לקניה במכולת. ובוודאי היו המון תפלות בתנ"ך ואפילו בסיפורים עצמם מוזכרים הרבה פעמים שהתפללו, למשל למעלה בסיפור פלגש בגבעה בכו לפני השם, ובוודאי אמרו איזה מילים, אבל לא נרשמו אותם המילים כי לא היו חשובים, לא היה בהם נבואה. וכן כאן עצמו בפרק א' כתוב כמה מילים שאמרה חנה, אבל מפורש שהרבתה להתפלל עוד, ולא נרשם אלא נוסח הנדר שלה שהוא חשוב להמשך הסיפור. אבל כל התפלות שלה לא נרשמו. ולפיכך תפלה זו שנרשמה הרי היא חורג בעצם מן ההקשר של חנה, אלא שנאמר על ידה. ולפיכך למדו חז"ל מתפלה זו שחנה היתה נביאה. ולמדו זאת מן הכתוב וירם קרן משיחו שמי שנמשח בקרן נמשכה מלכותו. אבל הדרש הזה מכסה על הפשט שלו עצמו. שאנו רואים בנוסח התפלה שהוא מדבר על הקשר שחורג מהסיפור של חנה עצמה. הרי עוד לא היה בכלל משיח ומה היא מדברת עליו. וזה נוסף על זה שעצם זה שיש ממנה תפלה קבועה הוא אומר שהיתה נביאה. כפי שלמדנו שרק נביאים יכולים לחבר תפלות כלליות. וכל החכמה של התפלות הקבועות הוא שהם חורגים מן הרקע שלהם. כמו שהניגון הולך שכל המזמורים של דוד הם על כל מצב. אבל זה באמת ככה בפשט.

(יש על זה וויכוח מעניין של ר' נתן בהקדמת ליקוטי תפלות שהוא מתווכח עם האפטא רב שאמר שאין ראוי לחבר תפלות בלי רוח הקודש, והוא טוען שהרי זו מצוות תפלה ואין בה תנאי שצריך רוח הקודש. אבל באמת שיש לחלק בין תפלות פרטיות שבוודאי יש להתפלל כל יום בכל לשון, לבין תפלות כללית שצריך לכלול בהם נפשות רבות ובקשות רבות, ולעשות את זה צריך באמת רוח הקודש. ובע"פ בברסלב אומרים שזה ר' נתן כתב לפנים, אבל באמת הוא סבר שיש בתפלות שלו רוח הקודש).

קשר העניינים בתפלת חנה

שירה הוא דבר שאינו מפרש את ההקשרים שלו מפסוק לפסוק, התנועה העיקרית של השיר לעומת הפרוזה הוא שהקישורים שלו מענין לענין נשארים בלב המשורר והוא כותב מה שיוצא, ועל הקורא להתחבר לתנועה הנפשית שהם מעוררים להבין כיצד חרז מענין לענין. ולפיכך הרבה פעמים קשה לנו להבין במזמורי תהלים ושירים מה הקשר בין פסוק לפסוק. חשוב לשים לב אל הקצב של השיר ולראות מה הולך בו.

 עלץ ליבי בה' – רמה קרני בה'

יש לו התחלה ואמצע וסוף. ההתחלה הוא עלץ ליבי בה' רמה קרני בה'. כמו שדברנו למעלה על חנה ההקבלה הזאת הוא החידוש העיקרי של חנה ושל התפלה שלה. יש לה עליצות לב בה' שהושיע אותה, וזה גם נותן לה הרמת קרן בה'. שהוא דבר פומבי ומוחצן. כל ההקבלות הללו הרגילים בשירי המקרא הם התבוננות בפלא של הצדדים השונים של אותו דבר, כאשר אומרים אותו פעמיים עם אותו צליל ואותו שיר, מתכוונים להגיד עלץ ליבי בה' זה ממש אותו שלש מילים של רמה קרני בה'. זה סוד גדול של המשכיות הפסוקים בתורה. וזה החידוש הכי הללי של חנה שאמרה עלץ ליבי ורמה קרני בנשימה אחת.

פלא ההפיכה

האמצע הוא המוטיב הכללי של השיר. שהוא מוטיב חוזר בהרבה שירי התנ"ך. ואפשר לומר שהוא דבר המופיע ברוב התפלאות הנביאים על מעשי השם. והוא ההפתעה של מעשי השם בעולם, אפשר לומר מה שבלתי צפוי בהם, חוסר הסדר שלהם. או במילים אחרות כח ההפיכה שלהם. ונהפוך הוא וכו'. ההופכי הצור אגם מים וכו'. זה הפלא של קריעת ים סוף שהוא כמו אב לכל השירות. השירה מתפלאת על זה שזה שהיה עני נהיה פתאום עשיר זה שהיה יבשה נהיה פתאום ים זה שהיה ים נהיה פתאום יבשה זה שהיה שפל נהיה פתאום גבוה זו שהיתה עקרה פתאום שמחה בריבוי בנים. אפשר לראות כיצד כל הפרק הראשון של הלל המצרי אומר רק את זה. ואחד ההופעות הכי חזקות של כח הפלא הזה הוא פקידת עקרות. כמו שכתוב בשרה היפלא מהשם דבר. כלומר זה המהפך הוא פלא.  אולי הפלא הכי גדול. עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה.

ומה שחנה לומדת מזה הוא שאין לאדם להתגאות ולחשוב שהוא כבר הבין התוכנית. א מענטש טראכט און גאט לאכט.

אין קדוש כה' הוא למעלה מהצפיות והחשבונות שלכם. אל תדברו גבוהה גבוהה. אין לאדם לדבר יותר מדי כאילו הוא מבין את העולם, הכל מסודר, כי אל דעות השם, השם יש לו דעות רבות עליונות עליך, ולו נתכנו עלילות, הוא מבין את עלילות בני אדם לא הם. כתיב לא וקרי לו. כאילו לגבי דידן הוא לא נתכנו עלילות, אנחנו לא מבינים אותם. אבל לו הם נתכנו.

והיא הולכת וסופרת שלשה הקבלות גדולות של המהפך הזה. לפעמים הגיבור קשתו נהרס והנכשל אוזר חיל. זה במלחמה. לפעמים השבע צריך להשכיר עצמו להרוויח לחם והרעב כבר חדל לעבוד הוא הרוויח את הלוטו. זה בפרנסה. לפעמים עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה הבנים שלה מתו או לא הצליחו כראוי. זה בבנים. שלש הדברים הכי גדולים באנושות, ואין בהם צפיה.

ומתוך כך היא מבינה, שהשם ממית ומחיה, השם מוריש ומעשיר.

הויה

אפשר לראות שזה שיר שהשם הויה מופיע בו בתוקף. כאילו המילה הזאת היא הציר שעליה השיר סובב. גם בקצב שלו וגם במובן שלו. השם הזה הוא השם של האלוהות ההופכת דברים, שלא הולכת בסדר (אפשר לומר שם אלהים הוא דווקא הולך עם סדר, שם הויה תמיד מופיע בנס, כאשר הוא אומר היפלא מהויה דבר אני לא מחויב לסדר שלכם). וכאילו מתוך ההתבוננות בקשת גיבורים וכו' מזדעק המילה הויה! הוא ממית ומחיה והוא מוריש ומעשיר והוא מקים מעפר דל

המשכת פלא ההפיכה בכללות האומות

החלק השלישי של השיר מביא את הפלא הזה אל העזרה של השם לחבריו במציאות.

הוא קצת ממשיך את הפלא הזה שאי אפשר לצפות מה השם יעשה אל תפיסה יותר מובנת, שאנחנו מבינים שהשם אוהב את החברים שלו ושונא רשעים. מה הסיבה שמקים מעפר דל וכו'? כי להויה מצוקי ארץ, רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו. חסידיו פירושו תמיד החברים שלו. השם שומר החברים שלו. גם בתוך עולם התהפוכות הזו אדרבה זה משמש אצלו דרך להעלות את העני שהוא חברו ולהשפיל את העשיר שהוא שונא שלו.

ןאת זה היא מביאה גם לענין יותר כללי ולאומי. אפשר לומר כשם שהשם מרים את העני הפרטי לגבי העני הרשע. כך הוא מרים את העם העני הפרטי לגבי העם הרשע הגיבור. והיינו השם ידין אפסי ארץ, ויתן עוז למלכו. הוא ידון את האומות הגדולות שאינם חסידיו וירום את המלך שלו. והוא מסתיים מעין הפתיחה, כשם שרמה קרני בה' שזה הכי ייחודי של חנה, כך ירום קרן משיחו, המלך שלו המשיח שלו הוא מרים קרנו באותו מבנה.

סוד מלכות בית דוד

ולכן זה השיר יש בו סוד של המלכות הנכונה שהוא המלכות של דוד. כי המלך צריך לדעת שיהא הנהגתו את העם באותו תנועה שהוא מנהל בה את עצמו. כמו שאמרנו למעלה הסוד של השיר בהקבלה שלו בין חלקיו המופנים והמוחצנים. כך דוד המלך הוא מנהל את העם באותו תנועה שהוא מנגן את הכינור שלו. ההנהגה עצמו הוא השיר שלו. לשאול היה בעיה כי באופיו היה נחבא אל הכלים, הוא לא הנהיג את נפשו באותו השיר שבו הנהיג את העם היה צריך כאילו ללבוש לבוש אחר לזה וזה גרם לו שלא יימשך מלכותו כמו פך שהוא מקום ששמים בו שמן אבל לא קשור לכלום, קרן זה כמו התוקף העצמי של הבעל חי ובתוכו שמים שמן שלו (זה כבר דרוש)

ירעם – הרעימה

בשמים ירעם ה' נראה קשור ל'למען הרעימה'. היא אומרת את יכולה להרעים עלי פה, או לגרום לי להרעים פה, אבל השם ירעם בשמים ואי אפשר להתווכח עם זה.

חטא בני עלי

יש קצת תמיהה. קודם נראה שהחטא של בני עלי היה שהיו לוקחים את הבשר השייך להם לפני שהקטירו את החלב על המזבח. וזה חטא גדול כי נאצו את מנחת השם. אולי לא הקריבו את החלב בכלל בסוף או אפילו אם לא נראה שהפכו את אכילתם לעיקר ואת אכילת המזבח לטפל וזה היפך הסדר הנכון.

ופתאום כאשר עלי שומע כתוב שהיו שוכבים את הנשים. וזה נראה חטא שונה לגמרי בחומרתו מהחטא של לא לקחת את הבשר בסדר הנכון.. ואולי מטעם זה פירשו חז"ל שמתוך שאיחרו קיניהם ולא היו יכולים לשכב עם בעליהן נחשב להם ששכבו איתן. ועדיין צ"ע

עוד בנים לחנה

הגם שהיה מאד יפה שנדרה את שמואל להשם, נראה שבאמת חסרה להם ילדים שיהיו איתם, וכמו שכבר רמזנו למעלה. וזה היה קצת טרגי כזו אלקנה וחנה היו עדיין עולים מידי שנה והיו רואים שם את שמואל שלהם, והאימא היתה מביאה לו מעיל קטן שלא יהיה לו קר בלילות, אבל לא יכלו לקחתו הביתה מחמת הנדר. אז עלי ברך אותם שוב שיהיו לה עוד בנים תחת שמואל השאול להשם. אפילו שמאד יפה להשאיל להשם לאימא צריך ילד תחתיו.. ופקד השם את חנה והולידה עוד 3 בנים ו2 בנות.

וייתכן שבאמת זה היה כלול בתפלה וברכה הראשונה. כי עיקר הבקשה של חנה היתה שתתרפא מהעקרות שלה. ולזה נדרה שהבן הראשון שתלד תתן להשם. כמו שנותנים ביכורים ותרומה מהפרי הראשון. ומכיון שהתרפאה ממילא ילדה עוד בנים.

כי חפץ להמיתם – זה היה לפני שחידש יחזקאל כי לא אחפוץ במות המת וכו'.

וזה נראה הכל חלק מהסיפור להסביר כיצד החליף ההנהגה של שמואל את השושלת של עלי. ייתכן שהוא אומר שזה בעצם הסיבה השורשית גם לחטא וגם לעונש שלהם, שהם לא היו טובים לא לאלהים ולא לאנשים ושמואל היה טוב לאלהים ואנשים.

ואם יחטא אדם לאלהים וכו'

פסוק כה באמת קשה קצת, הוא לכאורה אומר שאם יש לכם מריבה בין אדם לחבירו אפשר להסתדר, אם בבית דין (ויהיה אלהים פירושו דיינים) או אפשר להתפשר על ידי דרך אחרת, אבל אתם לא חוטאים בין אדם לחבירו בלבד אלא גם בין אדם למקום, וכיצד תתפשרו עם אלהים? באיזה בית דין תדונו איתו? אכן זה סותר קצת הרעיון של תשובה שאנו רגילים שעושה שיהיה יותר קל להתפשר עם אלהים מאשר עם בני אדם, ואם חושבים זה באמת לא רעיון כ"כ הגיוני.. בטח יותר קל לעבוד על בני אדם מאשר לעבוד על אלהים..

וזה רלבנטי פה כי הם כהנים שמייצגים כאילו את אלהים, ואם הם מושחתים אז זה גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום. אפשר היה לחשוב שגניבה וניאוף הוא רק בין אדם לחבירו. אבל כשהכהן גונב את המנחה של השם זה כבר גם חילול השם. וזה כבר דבר שאי אפשר לסלוח

אם רוצים דווקא לחשוב על מסכת יומא אפשר לומר שזה הכוונה של חילול השם שאין תשובה מכפר, הרי אין חילול השם גדול מזה שהכהן הוא גנב ונואף. וזה מערער את כל המציאות של הדת וסדר העולם כפי שאנחנו רואים.

נבואת איש אלהים

 יש כמה נביאים אנונימיים בתנ"ך וזה אחד מהם, מעניין למה לא נזכר שמו ועניינו.

הוא אומר שנגלה לבית אביך במצרים, מתי היה בחירה בלויים במצרים?

הנבואה שלו הוא העברת הכהונה הגדולה מבית עלי אל שושלת אחרת, הוא לא אומר מי אלא כהן אשר כלבבי. זה דומה לנבואות על העברת המלכות משאול וכו' אבל בלי מחליף עם שם.

הפשט של לא יהיה זקן בביתך הוא לכאורה שלא יהיה לו הנהגה, הוא אומר בכוונה אני לא אהרוג אותך ולא אעביר את זרעך מן הכהונה לגמרי, אני דווקא רוצה להכאיב אותך שתהיו כהנים אבל קטנים, ותצטרכו להתחנן לגו'ב ופת לחם מן הכהנים הגדולים השולטים.

וזה לכאורה הפשט של לא יהיה זקן וימותו אנשים, לא יגיעו אף פעם למדרגה של הנהגה וכהונה גדולה, אבל כולם ימותו בתור אנשים ויהיו בתחתית סולם המדרגות של הכהנים.

מחודש שהוא אומר פה שהכהן מתהלך לפני המשיח, שהוא כאילו משרת את המלך. אבל כך אנו רואים כל הזמן בעצם. הכהן של מיכה היה משרת אותו ואת אנשי הצבא שלו. הכהנים של דוד היו משרתים אותו. אם כהן זה מקביל של רב וסמכות רוחנית אז זה קצת רב מטעם כזה.. הכהן עובד עבור המלך..

אלקנה וחנה – שמואל א פרק א

יצירת שמואל מבטן – על ידי פעולת חנה

כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה'.

זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.

וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.

אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה.

שירת חנה חלק מן הסידור

ויש פה תפלה מיוחסת לחנה.  יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.

זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.

ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.

 וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..

חידוש תפלת לחש על ידי חנה

נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.

מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.

ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ"פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה' מתהלך בגן. היום שומעים קול ה' בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם  ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו'. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.

וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.

וכעסתה צרתה

אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו' זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.

גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.

והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.

המשכן היה מקום הוועד של עלי

ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.

 גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.

דמיון סיפור תפלת חנה

יש לדמיין את המצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה'. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.

הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים

ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.

ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.

אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.

בת בליעל ובני בליעל

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל  – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו'

ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..

וחנה לא עלתה

למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה'יושבים' הקבועים.

אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.

ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו' אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.

פירוש שם שמואל

אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם. וזהו מהשם שאלתיו השם שלו שאול משמו של השם.

יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ"פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)

הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.

שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו

פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.