א] פרטי השגות פרטיות
אחר שנתבאר ענין חומש הפקודים לתת מקום ופקודת כל פרט, יש להרחיב מעט על תפקידים או דרכים פרטיות. וביארנו שהכרת השגה פרטית זו תלויה בהכרת האדם שמאחורי השם והמספר והמפקד, וכעין שביארנו בפרשיות ויקרא שהכרת ציור הקרבנות תלויה בהכרת 'אדם כי יקריב מכם', הרצון והמניע של האדם להקריב קרבן שהוא יסוד סוד הקרבן. וכך כאשר מתארים לעצמנו את האדם שמאחורי השם והמפקד נוכל להבין מעט עניינו.
ב] קהת – לקיחת סיכונים
יסוד הדברים על פי מי השילוח בפרשה. בני לוי נחלקו לשלשת דרכים גרשון קהת ומררי. וסודרו בסוף פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא על עבודתם ועל משאם. ולפי חשיבות משאם התחיל בבני קהת. ומבני קהת הם גם משה ואהרן מנהיגי העם ומקבלי התורה. ונדב ואביהו. ומבואר שהיה מספר בני קהת מועט לפי שהארון היה מכלה בהם. ואין זה כי הארון הוא דין המחפש לכלות בני אדם ח"ו. אבל דרך בני קהת הוא דרכם של מי שנכנסים לפני ולפנים מבלי לבוש ומבלי פחד. והאדם הנכנס לדברים דקים ועמוקים ועדינים הוא בהכרח משחק באש, כי לגעת בדברים העומדים ברומו של עולם תמיד יש שם סיכון שיטעה, כארבעה שנכנסו לפרדס שיש בזה כמה סיכונים. ובהכרח הוא כך שמי שנוגע בארון הקודש צריך לקחת סיכון בעצמו, הנקרא בשפת מי השילוח להכניס את עצמו לספיקות. כדרכה של עולם שכל דבר שיש בו צד ריווח יותר גדול יש בו גם צד סיכון יותר גדול. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כאשר נכנס אדם למשא הארון אין שם דבר
וזהו שמתחיל מיד במניין תולדות אהרן בפרשת במדבר הבכור נדב ואביהו, ואע"פ שכבר מתו ולכאורה אין לספור אותם במפקד הבאים לצבא העבודה, וחזר ופירש מיד וימותו נדב ואביהוא לפני הויה בהקריבם אש זרה לפני הויה במדבר סיני. ואמרו במדרש מלמד שהיה צער לפני המקום. כלומר כי לב המקום אצלם גם בתוך מיתתם ולכן כאשר עובר על מקומם בסדר התולדות אינו יכול להתאפק מלהזכיר סיפורם. ואמרו במדבר סיני שמסיני נטלו אפופסין שלהם למיתה שהביטו בשכינה. כלומר כי תיאור מקום בני אהרן חייב תמיד לכלול התנועה של נדב ואביהו, שלא תאמר שאלעזר ואיתמר לא היו בני לקיחת סיכון כנדב ואביהו, וכאילו היו נדב ואביהו רשעים והם צדיקים. אבל אותה תנועה הניעה את כולם, אותה תנועה שהניעה את משה למסור את התורה, אותה תנועה שהניעה את הכהן הגדול בעבודתו, אותה תנועה הניעה את נדב ואביהו לפני הויה. אלא שהם טעו והשאר לא טעו, אבל הדבר הזה כמעט כמו גורל, שהנכנס בדרך זו אי אפשר שלא יהיה לוקח סיכון בעצמו ומקום טעות. ואותה מסירות נפש וגבורה של לקיחת הסיכון שהיה לנדב ואביהו נצרך הוא לכל בני קהת.
וכך הזכיר שוב מיתת נדב ואביהו בפרשת עבודת יום הכיפורים, ואמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני. עומק הדבר שלא תשכח את הפלוני שמת כאשר אתה נזהר ממה שטעה בו, ולא תחשוב שאתה בגדר אחר כי כל כהן הנכנס לקודש היה לוקח סיכון שיטעה כנדב ואביהו. והיו בוכים ומשביעים אותו שלא יעשה כדרך הצדוקים ויטעה בכניסה זו. ומסורת ביד חז"ל שהיה הקודש מכלה בכהנים גדולים שטעו בכך, ואע"פ כן היה נכנס כהן גדול כל שנה כי זהו דרכו ותפקידו של הכהן הגדול שהוא לוקח סיכונים גדולים בכדי לקבל רווחים גדולים.
ואותה תנועה עצמה היא שהניעה את אהרן לעשות את העגל, שלא היה בישראל מי שהיה מוצא בנפשו עוז לעשות עגל אלא אהרן הכהן, וכאשר טעה הודה על טעותו וחזר לעבוד את עבודת המשכן באותה תנועה של סיכון, וכך אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, בדיוק מפני שאתה לא מפחד מלקחת סיכונים והעזת גם לעשות את העגל כאשר שיערת שזהו הדבר הנכון, אע"פ שלא היה לך סעד לתמוך אותך והיית נושא הדבר על כתפך מבלי עזרה, באותו תנועה יש לך לעבוד את עבודת המשכן.
וזהו כללות עבודת בני קהת בכתף ישאו, היינו כדרך שאנו אומרים על הלוקח סיכון בעצמו שיש לו כתפיים רחבות, היו בני קהת נושאים על כתפם אחריות גורלם והיו נכנסים לפרדס ולמקום הקודש כל יום אע"פ שלפעמים היו נופלים בכך והיה הארון מכלה בהם.
ג] בני גרשון – זהירות
דרך הפוכה מבני קהת הוא בני גרשון, שנוהגים תמיד במידת הזהירות, ומגרשים עצמם מכל דבר שיש בו צד ספק כפרוש הפורש מצ"ט שערי היתר שלא ייפגש בשער אחד של איסור. הם אמרו ועשו סייג לתורה. עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. לעולם לא עמדו על עצמם אלא גדרו את עצמם בכל מיני גדרים שלא יבואו לידי ספק ולידי מכשול.
ולפיכך היה משא בני גרשון יריעות המשכן וקלעי החצר. כלומר היו נושאים בעצמם את שכבות הגבול והגדר שבין חול לקודש ובין קודש לקודש הקדשים.
ואע"פ שדרך זו פחותה במעלה מדרך בני קהת, ואין בה קולות וברקים והתנשאות כמו מי שלוקח סיכונים גדולים והולך בגדולות, עדיין צריך האדם לדעת מתי להתנהג במידה זו, והיא מידת כל אדם שאין בידו כוח לעמוד בהיכל מלך, ומידת כל שעה שהאדם אינו מוצא בנפשו עוז להסתכן, והוא המידה שאנו צריכים ללמד באופן כללי שלא יבואו לידי סכנה, והיא מובילה את האדם בדרך טובה. שבוודאי הוא יותר טוב מאשר לא ינהג בזהירות ויפול לכל מיני מקומות החטא. והוא שלב הראשון בדרך זהירות מביאה לידי וכו', קדימת היראה לאהבה.
נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם, כלומר אע"פ שתוכל לחשוב שאינם חשובים, גם הם צריכים נשיאת ראש ונקרא שם ה' עליהם לפי דרכם ומגיע להם שבח והתנשאות על התגרשותם ממקום הספק השפל.
ד] בני מררי –אנשי מעשה
בני מררי הם בעלי מצוות מעשיות. הוא עיקר הבסיס החומרי המעשי של העבודה, כדרכו של מי שמרבה עמודי גמרא ופרקי תהלים ומעשי חסד, ובאופן כללי רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ריבוי פעולת עשיית המצוות שהם מעשים טובים הם אבני הבנין שעליהם נבנה כל הקומות היותר עדינות ועמוקות.
היו בני מררי נושאים קרשי המשכן ועמודיו ואדניו שהם עיקר גוף בנין המשכן, וכל שאר היתדות והכלים. והיה משא עבודתם בפועל כפול ממשא בני גרשון והיה משאם ארבע עגלות מול שתי עגלות של בני גרשון. והיינו לפי שאנשי הזהירות הם מקיימים טוב מעט בכוונה, ונזהרים גם מעשיית מצות חבילות חבילות שמא אינם מושלמים כל הצורך. אבל בני מררי הם מקיימים קול מעורר הכוונה, ומן החיצוניות יתעורר הפנימיות. והם עושים מצוות רבות אע"פ שלפעמים יש בהם מרירות שנעשים מבלי טעם וחשק, אבל הם בונים עיקר הבנין. ויש להם הרבה תוקף ועשיית חיל שהרי תמיד יש משהו בידם, ויש להם ריבוי כלים, ונשיאם צוריאל בן אביחיל כלומר האל צורי ותוקפי כמו קרשי ואדני המשכן, ואבי הוא עושה חיל רב.
ה] שילוח טמאים מפרטי המחנות
מאחר ונקבעו המחנות וניתן לכל פרט מקומו הפרטי, נאמר הדבר הזה מן הצד של סור מרע. שכן כמו שיש בכל מחנה מי ששייך לו, כך יש בכל מחנה מי שאינו שייך לו והוא נשלח מאותה מחנה אל מחנה אחרת. ולפיכך נצטוו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
וכבר דייקו רז"ל שאין כל טמא נשלח מכל מחנה, אבל יש בזה פרטים, שטמא מת נשלח ממחנה שכינה בלבד אבל נכנס הוא במחנה לויה ובמחנה ישראל, וזב נשלח ממחנה לויה אבל נכנס במחנה ישראל, וצרוע נשלח מכל המחנות אף מחנה ישראל, אבל מקומו מחוץ למחנה.
אם כן יותר ממה שאנו צריכים להתבונן למה נשלח הטמא מן המחנה, לאיפה הוא נשלח. כלומר לאיזה מחנה הוא כן שייך, ולמה אין מקום הטומאה הזו במחנה זו אלא בזו שלאחריה.
והביאור בזה על פי מי השילוח כי טומאת מת הוא עצבות. ועצבות אינה עבירה ואין להאשים את העצב שלא ייכלל בכלל. ואף במחנה לויה שהוא עסק התורה יורו משפטיך ליעקב נכנס העצב, ואדרבה יש איזה נגיעה של העצבות בתלמידי חכמים לפי שהם נכנסים להבנת עמקי העולם תמיד ויש בדבר זה קושיות ועצבון לדייק בעומק כל דבר.
והזב הוא בא על ריבוי התאווה וקלות ראש. ואין ראוי לתלמידי חכמים שיהיה בהם קלות ראש כי זה היפך העיון (ולפיכך יש סוג של עצבות בתלמידי חכמים מאותו הסיבה עצמה), ולפיכך כאשר עברה עיקר התורה מן הלוים אל תלמידי חכמים בימי עזרא תיקן טבילה לקרי לתורה, שלא ילמדו בקלות ראש. אבל במחנה ישראל הוא נכנס כי לכלל עבודת ישראל נכנסים בעלי תאווה ולא עוד אלא שנצרכת להם התאווה ושמחת הקלות ראש לקיומם.
והצרוע הוא הכעס, כלומר שהצרעת באה על לשון הרע, ולשון הרע פירושו מידת הכעס, ואין ענין הכעס הזה לפי דעתי רתיחת הדמים כי זה אדרבה ישנו גם בתלמידי חכמים דאורייתא מרתחא בהו, אבל הכעס ענינו כמו שאומרים באנגלית שכועס, כלומר מי שיש לו טרוניא על הכלל עד שהוא מוציא את עצמו מן הכלל. ולכן מידה כנגד מידה אם אתה מוציא את עצמך מן הכלל ומבקר את ישראל מבחוץ מקומך מבחוץ למחנה. ואמנם גם מחוץ למחנה הזה הוא מקום מסוים וכבר נאמרה פרשת ארבעה אנשים מצורעים ללמד על זה ואכ"מ.
ו] גזל הגר – מי שאין לו מקום פרטי
ואחר כל זאת נאמרה פרשת גזל הגר . וסוד פרשה זו ללמד כי לכל איש מישראל יש מקום פרטי משלו, ואם מאבד את דרכו ונגנב ממנו, יוכל לחזור על ידי גואלו הקרוב אליו, על ידי שמחפש את הדרך הכללי יותר שבפרט שלו, כמו למשל מי שהוא ממשפחת בני קהת, אע"פ שנאבד מאיתו פרט נפשו ממש, שהרי בוודאי גם בתוך בני קהת יש חילוקים לכל אחד לפי מקומו ותפקידו, ולמשל שאחד היה נושא הארון ואחד השולחן וכו' וכן בנמשל. הרי יחזור אל עיקר כלל קהת ויתנו לו תפקיד על פי שורשו.
אבל מה יהיה אם אין לו גואל, וכבר אמרו רז"ל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו קרוב עד יעקב אבינו, יחזור עד שימצא את נפשו לפחות בכלל דרך יעקב. אבל יש לך גר שהוא נשמה שאינה יודעת כלל את מקומה הפרטי בשום מדרגה. ומה יעשה נפש זה לחזור בתשובה. על כן נתחדשה הלכה מיוחדת שהוא חוזר לכהן.
והיינו סוד השער הכללי. כאשר אמר המגיד בשם האריז"ל שיש י"ב נוסחאות תפלה כנגד י"ב שבטים שלכל אחד מהם שער נפרד. אבל מי שאינו יודע שבטו יש לו עוד נוסח י"ג שהוא שער הכולל. ואמר המגיד שבוודאי אם היה יודע את שבטו היה יותר טוב שיתפלל בדרכו הפרטי, כי הדרך הכללית אע"פ שהיא גבוה מכולם שהרי כוללת את כולם, עכ"ז יש לה חסרון לגבי תיקון פרטיות נפשו שלו. אבל כאשר אין לאיש גואל אז בהכרח הוא חוזר לכהן, כלומר לקדושה היותר גבוהה שהיא ממילא הקדושה היותר כוללת.
וכך אנו רואים לפעמים שגרים ובעלי תשובה שאינם מכירים דרך פרטית השייכת להם מתחילים להחמיר בכל החומרות האפשריות ומחפשים את כל הקדושות היותר גדולות, כי מאחר ואינם יודעים שבטם בהכרח להם לשוב אל הדרך הכי גבוהה שממילא היא כוללת אותם. אבל יש בזה חסרון שזה רחוק מלגעת בפרט נפשם באופן פרטי עד אשר ימצאו את התיקון הפרטי מתוך התיקון הכללי.
והיינו אם אין לאיש גואל האשם המושב לה' לכהן, אם לא תדעי לך דרכך הפרטית עלי לך אל הדרך הגבוהה הכוללת של הכהן, והכהן יורה דרכו להחזיר לו את גניבתו לפי פרטיות נפשו.