ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה (רש”י).

לבא חמא בנבואה במצרים…ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים. והיא נבואה מעלייתא דלא אתנביאו דכוותה. ולא מטא להו שום אינש מן בני נביאה אלא הוא ומשה. במשה כתיב כי לא יראני האדם וחי. ביעקב כתיב ויחי יעקב. (זוהר ויחי רי”א ע”ב)

על הדברים הנוראים הללו (ועל המשך הדברים במשך כמה דפים) כתבו המדפיסים שאינם מן הזוהר. דבריהם לא ייתכנו. כתב עליהם מהרצ”א שפירא זצ”ל כי מאחר ויש בדברים הללו גילוי לקץ הגאולה לפיכך נעלם עניינם ורוב המפרשים לא פירשוהו. חזרה אותו הסיפור, כאילו נסתלקה השכינה להעלים את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

משכיל על דבר ימצא טוב. שכל סיפור העלמת הקץ והעלמת השכינה בעצמה נעלמת ואין הדברים כן עד שהוא ניכר בפשט שאינו כן[1]. עומק הפשט וודאי הוא שלא נשארו תחילת דבריו של יעקב עומדים באוויר מבלי סיום, כאילו התחיל ולא סיים. אבל המשך דבריו הם עצמם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. גם אם אין הדבר גלוי למבט ראשון, אם מפאת חוסר הידיעה מתי הם אחרית הימים, או מפאת חוסר הבנת דברי הנבואה של יעקב. הרי מתבונן היטב ימצא בסיפור זה עצמו את המפתח לנבואה באחרית הימים.

במילים אחרות, מהו הדבר שצריך לו קץ, הלא הוא עצמו ההסתרה, הוא עצמו חסרון השראת השכינה חסרון הנבואה. עיקר הגלות אינו אלא ביטול הנבואה. ועיקר הקץ אינו אלא מציאת הנבואה. לפי שאליבא דאמת לא נסתלקה נבואה מיעקב כלל, נמצא הקץ גלוי מכל. ולא עוד אלא שדווקא במצרים השיג נבואה כמות שלא השיג כל ימיו. נבואה כזאת שעולה אף על נבואת משה, שהרי על משה נאמר לא חי, ועל יעקב נאמר ויחי יעקב.

***

סיפור רווח הולך כך: באחרית הימים אבדה כל חזון אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, עצמותינו יבשות אין כל ואין לנו שיור אלא ספיחי ספיחים מעט ממעט. באו חכמים אחרונים ודיברו על לב העם וניחמו אותנו לומר אל תאמר יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו, אלא כל מעט שיהודי עושה במיוחד בזמן הגלות והחושך חשוב מאד למעלה, כהנה וכהנה דברי חיזוק לבל יפול רוחנו באחרית ימינו, הנודעים לכל מי שנכנס לשערי העוסקים בעניינים אלה[2]. הכלל בכל השיחה הזאת הוא שהנחה הפשוטה, הן מבחינת מה שאנו לומדים בתורה וביותר מבחינת מה שאנו רואים ומרגישים, הוא החושך. קא משמע לן שבתוך החושך יש אור וכו’ וכו’.

אבל המציץ מעט להיכל האור והאמת של חכמי אמת רואה סיפור הפוך ממש. רואים אנחנו בעינינו גילויים כאלה גדולים ונוראים, הן בעמקי סודות התורה, הן בפשוטי התורה, הן בהתחדשות והתקדמות ההבנה האנושית בכל שכל ובכל מדע. ההארה הזאת שופעת עלינו ומכריעה אותנו כל כך עד שממש קשה לנו לצייר כיצד אנו אמורים להאמין כי לתנאים ולאמוראים היה השגת תורה גדולה מזו. קל הוא להאמין שתמיד יש השגות יותר גדולות אבל האדם יראה לעיניים ולפי ראות עינינו וכל תחושת רגשותינו הרי אנו נוגעים בסוד שבסוד בכל דבר לא תחסר כל בה, ממש קשה לצייר שיש דבר גדול מזה.

ולפי שמאמינים אנחנו בחכמינו הקדמונים ובסדר שסידרו בהם את דרכי ההשגה, תמהים אנחנו הלא למדנו שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, ולמדנו שאין עוד נבואה בימים אלה, אף לא בת קול ורוח הקודש. ולמדנו שהדורות מתמעטים והולכים עד שלפי החשבון לא נשאר לנו אפילו מעט ממעט. והנה כל זה מוכחש לנו מן החוש ומן התורה שחיה בלבנו. הולכים אנחנו ומפלפלים פלפולים עצומים ומחדשים סברות עצומות הייתכן כדבר הזה. מקושיא זו הוא שנובעים שורשי כל אותם חידושי תורה על יתרון העושה בחושך דווקא וכו’. לא מתוך הרצון להתחזק ולמצוא נקודת אור בתוך השפל. אדרבה מתוך נאמנות לדברי קדמונים ורצון ליישב את האור המופלא שאנחנו חווים עם הסברא שהיה אמור להיות לנו חושך.

***

בכמה דרכים שונות הלכו רבותינו ליישב את הסתירה הזאת, כל אחד לפי דעתו ונטיית לבו[3], אך נעמוד על הסבר אחד שנתן לה המגיד ממעזריטש[4]. אומר המגיד, עכשיו בזמן הגלות הוא בקל להשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית.  והטעם לזה שהמלך כשהוא בביתו קשה להתקרב אליו וצריך זכות ורשיון כולי האי ואולי. אבל כשהוא בדרך יוכל כל אחד להתקרב. כך היום בגלות כשאדם מחשב בדביקות ה’ מיד הוא בא עמו ושוכן אצלו.

צריכים להפוך קצת את ההסתכלות שלנו מהסתכלות שכולה ממטה למעלה, לחשוב קצת איך הדבר נרגש מלמעלה למטה. רגילים אנחנו להתחיל את השאלה מאתנו, האם אנחנו ראויים לאור השכינה, האם אנחנו מתכוונים באמת לאור השכינה, האם רוצים אנחנו בה באמת לשמה ולא לשם דבר אחר. ובוודאי התשובה לשאלות כאלה הוא תמיד מעט מאד. קשה לנו לצייר שמן המאמץ שלנו יצא אור השכינה, כשאנחנו מכירים שהוא מאמץ קטן מאד ואנחנו עצלים ורחוקים ויודעים בוודאי שהרבה עשו הרבה יותר ואינם זוכים.

לא די שהסתכלות זו מובילה למסקנה עגומה כזאת. היא גם חוסמת כמעט את הדרך בפני תנועה של לשמה. שהיא התנועה היחידה שמסוגלת להשרות את אור השכינה. כל עוד עסוקים אנחנו בעצמנו, ובוודאי השגת רוח הקודש הוא דבר מתוק מאין כמוהו המעלה את האדם וכל חייו למקום אחר לגמרי, ומי לא ירצה בזה לעצמו, והכיצד אפשר בכלל לבקש דבר כזה לשמה. בשלמא הבלי עולם אפשר לוותר עליהם, אפשר גם להפסיק לרצות אותם לעצמנו ולהתעלות לאיזה מידה של לשמה. אבל השגת השכינה עצמה, אין שום דרך באורח נורמלי להפסיק לרצות אותה לעצמנו, והבקשה הזו בעצמה אינה מאפשרת אותה לשרות עלינו.

התירוץ פשוט. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. אם אתה מצייר לעצמך את התשוקה האינסופית לאור הקודש, חש את התבערה שלה ונשרף בה. הלא עליך לצייר רגע כי כך גדלה במידה אינסופית תשוקת הקודש אל העולם. והלא השכינה עצמה ענייה הרבה יותר מכל מבקשיה. הם אינם חסרים אלא מילוי הכלי הקטן של עצמם, והיא שופעת אור אינסופי ואיננה מוצאת כמעט מנוח לכף רגלה. ותשער בנפשך את השמחה ואת החירות של השכינה כשהיא מוצאת איש אחד לרגע אחד פונה לדבק בה. ברוב שמחה וחשק מוכנת היא להשרות עליו את כל חשקה, בפרט בזמן ובמקום שהוא זמן הגלות שהוא זמן שאיננה מסודרת ואין לה שומרי ראש ושומרי סף שהם כאילו ראויים למדרגותיהם.

***

הכנת לב יעקב במצרים אינו לעצמו בלבד, כפי שהוא היה אולי בארץ ישראל. הוא פשוט מעט רחמנות מעט שימת לב אל השכינה, שאין לה מקום כלל במצרים. והכנת מקום מעט בלב שתוכל לחול בו. לא התמקדות כמה הלב הזה נקי וכמה המדור מוכן, הוא יהיה מוכן כמה שאפשר והשכינה יש לה מלאכים ושרפים לסדר את מקומה כראוי, להכין אותה ולסעדה בכל הנצרך.

[1] ראה מה שנתבאר בחלק הפשט.

[2] ניתן לראות שנושא זה מעסיק בעיקר גל מסוים של ספרי חסידות מאוחרת. אם נחלק את החסידות לתקופה ראשונה של חיות הדברים ממש, שהוא בעיקר דור המגיד ותלמידיו. ואחריה תקופה של חולשה, ובתוך אותה תקופה יש התחזקויות שונות של האור בבחינת לוחות שניות. אבל כולם הם בנתינת פירושים חדשים. אפשר לראות שהדור הראשון אינו עסוק בחיזוק כלל. אבל הדור המאוחר יותר, במיוחד בכתבי שפת אמת ור’ צדוק הכהן, עוסקים רבות בחיזוק זה. ותורת אלו חודשו בדורנו ממקור זה, והוא במיוחד מגמת הרב משה וואלפסאן אשר חלק גדול מן החסידות המתחדשת מתלמידיו ותלמידי תלמידיו.

[3] והם שייכים להרחבת הסוגיה שנתבאר אצלנו במאמרי ירידת הדורות, ראה שם מקורות לכך, ויש להרחיב עוד.

[4] בספר מגיד דבריו ליעקב – ליקוטי אמרים אות עז.

במסכת יומא יט, ב – כ, א:

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.

תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.

דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –

ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.

ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.

ופירש רש”י:  לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב”ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב”ה)

כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן “הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג”, מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב”ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב”ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.

וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.

והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב”ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו “כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת” אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו “והיה כל מוצאי יהרגני”, על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה “הלא אם תיטיב – שאת”, אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.

ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה’יצר הרע’. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן “שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון”, הקב”ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”, הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – “כי כשלת בעונך”, מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם “לפתח חטאת רובץ”, כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.

ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר’ נחמן במעשה מאבידת בת מלך “וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת”. אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.

***

ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.

אבל סוף סוף “בגבולים היו חוטאים”, ועל זה אמר הקב”ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו’. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו”נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא  מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.

ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש”י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב”ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים  המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב”ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.

ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.

ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ”ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה”כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.

(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )