פרשת בא תשע"ו – למען תספר

הכביד השם את לב פרעה שלא ישלח את בני ישראל. שערו בנפשכם, אילו בא משה לפני פרעה בפעם הראשונה בפקודת שלח את עמי ויעבדוני, ומיד אמר פרעה הנני אשלח אתכם אל אשר תרצו ללכת. איזה מין סיפור היה לנו. הרי היה זה האנטי-קלימקס הכי גדול בהיסטוריה. רק כאשר פרעה סירב עוד פעם ועוד פעם וכבר הבטיח וחזר בדעתו לסרב שוב ושלח אותם ושוב התחרט יש לנו סיפור לספר. הוי, "אני הכבדתי את ליבו למען תספר".

ולהבין משמעות הדברים, ידוע מאמר הרבי ר' בונם לחבורת משכילים, אתם אינכם שווים אפילו כפרעה, פרעה לא התפעל גם ממכות ומופתים והחזיק בדעתו לא ידעתי את השם וגם את ישראל לא אשלח, ואילו אתם סתם חלשלשים, רעם אחד ותיכף תאזרו כיפה ותצעקו שמע ישראל. יש במשמע כאן כי השם אוהב מי שאפשר לדבר איתו. מי שהדו שיח איתו הוא סיפור, שיש לשכנע אותו ושוב הוא בא בטענה משלו, שעשר מכות ויותר לוקח לו להתחיל להבין את דעת השם. יש לבחור את הבר- פלוגתא בקפידא.

מי שישתכנע בפעם אחת, או ממופת אחד, איזה מין דעה זו, ניתן לחשוב שיש לו אמונה מאד עמוקה ותמימה, אבל איזה עומק יש בו איזה רוחב יש בו אם זה ענין של לחיצת כפתור, משחור לא ידעתי את השם הנה נהפכו מים לדם וכבר ידעתי את השם. דווקא מי שמכיר את הנושא לעומק ולרוחב שיכול לשאול עשרים קושיות ושלשים פירכות על כל דבר, יש משמעות לידיעתו ואמירתו. אילו השתכנע פרעה, וכל שהוא מסמל בלב בני ישראל עצמם, ממופת אחד, לא היה כאן שום ידיעה. עכשיו שהתחזק ליבו עשר פעמים, עברו בכל הנסיונות ובכל השאלות ונענו, הרי "וידעתם כי אני ה'".

סיפור חסידי מספר על אברך שבא לרבי מלובלין והתלונן לפניו שיש לו קושיות באמונה, אמר לו הרבי, הנה פרעה גם היה לו קושיות, ומה עשה השם, וכי התווכח איתו או דן איתו, אלא אמר לו מאד פשוט, קושיא- תקבל מכה, עוד קושיא- תקבל עוד מכה. הסיפור מסיים בכך שאותו אברך כל פעם שהתעוררה לו קושיא קיבל מכה, ושוב לא היו לו קושיות. אני רוצה להפוך את הסיפור הזה על פיה. אכן קושיא – מכה, אך להיפך. אם קוראים אנחנו את מטרת הסיפור וידעתם כי אני השם, יש לנו לראות כי המכות אינם אמצעי אלים של השם לכפות את דעתו על פרעה, להראות שאני יותר חזק ממך ותציית לדעתי, אלא הם דו שיח איתו. יש כאן שיחה השם אומר אני אראה לך במים כי אני השם ופרעה אומר נו במים הראית ומה עם חיות המים הצפרדעים וכו'.

חכמי הקבלה אמרו כי עשר מכות לעומת עשר ספירות, היינו כל מכה נועדה להראות את דעת השם באותו ספירה, היינו אותו מושכל ואותו קונספט שהיה עליו השיחה באותו עת, ורק אחרי עשר מכות הרי הופיעה בירור דעת השם בכל הספירות, בסך כל הסיפורים והחלקים המרכיבים את העולם הזה. אין השם מופיע בעולם הזה כמכה אחת וגמרנו, נוחת הוא לתוך העולם בשיחה ודיבור, כפי כוחו וכפי מציאותו של כל אחד ואחד, מדבר חוזר ומקשה חוזר ועונה וכך עד סוף כל הספירות כולם.

The Real Amalek

The Rebbe Reb Bunim of Peshischa Said: In the period when there was a Jewish king and Jewish warriors, the simple interpretation of the wars we read about in the Torah was the physical war, while the esoteric meaning was that it is referring to the inner wars and struggles man has to fight. Nowadays, with no Jewish army, and no physical wars to speak of, the simple reading is each person’s inner struggle with himself, while the material war is relegated to a historical anecdote, metaphor for the inner struggle.

We can trace this transformation of meaning back to Chazal themselves. The original intent of the Mitzvah to remember what Amalek did and eradicate them was referring to a certain physical nation, enemies of the ancient Jews, who the Jews waged a physical war on. By the time of Chazal, the original Amalekite nation had already disappeared, and with them the animosity between them and us, and thus the Mitzvah was left with no real meaning.

Chazal then connected the Mitzvah to the Purim story.  The Megillah describes Haman as an Agagi, which was explained to mean a descendant of Agag, the Amalekite king of Amalek of King Shaul’s time. Thus the link was made between the contemporary Haman, and the Celabration inspired by the story of victory over him, to the old Amalek story and mitzvah. Chazal transformed the Mitzvah to remember Amalek into a mitzvah to read the Parsha on the Shabbos before Purim and to read the Megillah on Purim, so that by these readings and celebrations we perform the mitzvah to remember and annihilate Amalek.  (See  Megilla 7a , Daat Mikra Esther 3, 1)

Consequently, the question we ask ourselves about Zachor and Purim is not who was against who, or what happened in ancient Persia or Israel, let historians deal with that. The living Torah we have demands the question be what the contemporary Amalek is in our lives and time,  Who or what is it that we are against, what are the pitfalls we need to remember to avoid and what evils do we need to eradicate.

This question has no right answer. Each person must face his own personal Amalek. As the Passuk says, in the singular: Remember what Amalek did to you.  Don’t obsess over what he did once upon a time, or to other people. Remember what he did to you. Fight your own demons, and overcome them. Don’t waste your time fighting other people’s demons. Let everyone dress up in his own costume, Celebrate Purim on their own day, in their particular fashion, and depict Haman and Amalek in his own way. As the Megillah says, each family for its family, each country for its country, each city for its city. Just as our forefathers applied the ancient Amalek story to their modern day Haman, we apply the ancient Haman story to our modern day struggles, Bayamim hahem Bazman Haze.

This is the power of Purim that lasts forever. Anything based on the past will inevitably degrade in relevance as time passes and situations change. On Purim we celebrate the present, our own lives, our own struggles, our own victories. And the present – it is always the present. It never goes away. So too Purim will never go away.

war-with-amalek[1]
Moshe's War with Amalek