תגית: רשב"י

[א] בר יוחאי מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת במערות צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך. סיפור מערת רשב"י מסופר בשבת לג, ב, ונדרש בזוהר בכמה אנפי, תוך הוספת פרטים ודימויים רבים. ויש לעיין היטב בכל הסיפור ולצרף את כל הנושא להיות אחד ונפרט ממה שחזינו.

כללות הענין הוא כלל סיפור העולם. שבתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. וכך ברייתו של עולם ברישא חשוכא ולבתר נהורא. כאדם שגדל תחילה ביצר הרע וכאשר מתבגר מקבל יצר טוב. וכך גם רשב"י נולד ילד וגדל. אנו נוטים לשכוח את סיפור ההתהוות, וממעטים לעסוק בו. שהרי אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה. אין יפה לאדם גדול שיזכירו שמו על קטנותו, וכאשר שרו חסידים בשמחת בית השואבה אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. אבל לדבר על הילדות של תלמידי חכמים אנו נפגשים בסיפור המערה של רשב"י. ובהרחבה לכלל סיפור תלמידי רבי עקיבא. שלא נהגו כבוד זה בזה כי היו בחינת גבורות הקטנות, בחינת ימי העומר (שעה"כ) ור"ש עצמו תוך חמשת תלמידי ר' עקיבא שבבגרותו היה כמו גלגול  כל אותם כ"ד אלף של הקטנות ותיקן את הענין, והוא מה שהשיג בישיבתו במערה אמר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. אלמלא לא חטאתי לא מצאת בי גדולת בעלי תשובה. אלמלא לא הוי חשוכא לא היה נהורא. אלמלא לא נכשל בה אין אדם משכיל בדברי תורה.

וכללות הסיפור, בתחילה היה רשב"י מדבר על המלכות ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. ומתוך דברי לשון הרע שהוא פגם המלכות, שדיבר יהודה בן גרים שהוא ממש תואר המלכות שבה יהודה ובה גרים, הוכרח להסתתר בבית המדרש, ומתוך שאמר נשים דעתן קלות שהוא פגם המלכות הוכרח להסתתר במערה. וסוף דבר כאשר יצא אמר לעשות כיעקב ולחון את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם שמואל אמר שווקים תיקן להם ר' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. והרי זה ממש הדברים שהאשים בהם את המלכות שאינם עושים אלא לצורך עצמם, ומה שלמד במערה אחרי שעבר את יצחק להגיע אל יעקב לעשות את מעשים הללו לתקן את העיר (והבן החלפת הגשרים במטבע, שווקים גשרים מרחצאות, הם ראשי תיבות גש"ם, ויעקב תיקן מטבע שווקים מרחצאות ובר"ת ממ"ש)  כי למד ללמוד מהוויות העולם, וכאשר תיקן את העיר מטומאת מת, וקינטר אותו ההוא סבא טיהר בר יוחאי בית הקברות, מה אמר לו, יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן, ושמע הדימוי הזה והראיה הזו יוצא מפי רשב"י, מאיפה למד שיש לתלמידי חכמים לכבד זה את זה ולתמוך זה בזה, ניגוד תלמידי ר"ע דקטנותו שלא נהגו כבוד זה בזה, מאותם זונות שעבורם העמידו רומיים את השווקים לדעתו בתחילת הסיפור, ואותם זונות שימשו לו לדמות בטהרת השוק מטומאת מת. (בגמרא איכא דוכתא, ומפרש רש"י שהיה זה שוק שלכן היה צער לכהנים שלא יכלו לעבור שם).

וסוף הסיפור פגש את יהודה בן גרים אמר עדיין ישנו לזה בעולם נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) לא אהבו את הסיום הזה, אמרו שיש לגרוס רבי יהודה בן גרים, והוכיחו שהיה מאנשי צורה ואדם גדול, ולפי זה תיקנו לגרוס גם בסוף הסיפור נח נפשיה ולא גרסי גל של עצמות בלשון גנאי. וראה בעיניך איך הוספת התוספות מתאימים לכלל המהלך, כי לפי גירסת עדיין ישנו לזה בעולם, עדיין ישנו לסרך של קטרוג רשב"י על כלל הווית העולם, איך ישנו לזה בעולם. והלא למדנו כבר שלכל מה שיש בעולם יש מציאות, ויש לעשות שלום איתו ויבא יעקב שלם, ואיך יהרגו את יהודה בן גרים סוף הסיפור. ואם בתחלה חשבנו לקרוא לו יהודה הנה נקרא לו רבי יהודה. והנה גם לו יש לומר אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך.

[ב] בכדי לראות את רשב"י יש ליכנס למערת רשב"י, כלומר אל טרם היות עולם. כפי שאמר חכם אחד, אלהים ברא את העולם יש מאין, אבל עדיין ניכר האין. המקום שאליו בורחים הוא למעלה מן העולם, במקום שלמעלה מתפיסת עולם נאמר ברח לך אל מקומך. מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ושם יש לעשות מושב טוב. בלתי אפשרי לאנשים אפילו משכילים וחכמים לצייר להם את המקום שהוא מעבר לחיזו דהאי עלמא כי לא יראני אדם וחי. עין לא ראתה אלהים זולתך. בכללות זו המקום שאין בו שום דבר מציור העולם הזה. הוא נראה כמו מערה מבחוץ אבל מבפנים אין בו יחס אל המציאות כלל, הוא נשכח מן העולם הזה. יחידי סגולה יודעים אותו ויש להם מקום בלב שאינו מקום העולם כלל. ואחרים ישאלו והלא אוכלים מן החרוב ושותים מן המים. אבל החרוב מסמל את החורבן, כמו שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, כלומר מקום שנחרב מכל העולם הזה. ומעיין המים מסמל את מעיין הנובע של הארה ותורה השופע באותו חורבן, כלומר מימי האינסוף טרם הצמצום. ושם אין שכר ואין עונש ואין מצוה ואין עבירה ואין חומר ואין אוכל ואין שתיה אלא השוואה גמורה אחת מכל צד ובו יושב רשב"י וצדיקים שעמו מושב טוב ישבת יום נסת יום אשר ברחת. זו המערה שבו נגלה הויה למשה הנה מקום איתי ונצבתי שם על הצור והיה כעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור. המערה שחותרת אל מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומערה זו נתלבשה במקום מערת רשב"י במערות צורים שעמדת. שם קנית הודך והדרך הוד והדר לפניו במקום שלמעלה מכל עולם, והיה כעבור כבודי ומאותו מערה קרן עון עור פניו של משה והוא הודו והדרו. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אמר רשב"י באדרא משה לא ידע כי קרן עור פניו אבל אנא ידענא.

(ואותו מערה הוא כמו ההיפך ממערת אפלטון. כי המערה שלו הוא הכלא של תפיסת העולם הזה שאין אנו יודעים בה את האור. ומערת רשב"י הוא בזה שנחשכים עיני עולם הזה מגיעים אל מקום שאין בו אור עולם הזה אבל יש בו אור אמת. )

[ג] והנה מקום זה מלא אורה בעצמותו ואין בו שום ראיה ושום דין. אבל ביחסו אל המציאות נמצא דיאלקטקה תמידית, ועל זו הדיאלקטיקה עומדת כל סוד העולם וכל סיפור זה. כי אמנם אין במערה שום אחיזה ושום לבוש, אבל בהתייחסו תחילה אל אפשרות המציאות הוא מלא כעס ודין, שהרי אינו נותן מקום כלל למציאות חוצה לו. הוא אור האינסוף כשמכלה הכל "כי הויה אלהיך אש אכלה היא". כי מבטל הכל בפני הופעתו "משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש". והשבתה זו היא שבת דכולי שתא אבל שבת המופיע באש.

ובכללות הוא נקרא עיבור, שהרחם הוא מקום הבריחה הראשונה, כוולד טרם נוצר, בורח אדם לרחם אימא, ויש בעיבור זה צד נעים ונפלא מאד בחמימות אימא עילאה, אבל בהסתכלות אחרת הוא זמן הקטנות העמוקה ביותר. שהרי הוא עוד טרם ימי הקטנות, ונקרא בדברי האר"י קטנות ראשון או נה"י. והנה נה"י הם בעצמם הוד והדר שמצד שני. אבל צריך לבקוע את הרחם ולצאת משם, כמו שצריך לבקוע את הצמצום ולהמשיך משם קו אור א"ס. ואותו קו מוביל אותו אליהו והוא נעמד בפתח המערה ומכריז מאן לודעיה לבר יוחאי דמית קיסר ובטל גזירתיה. אליהו נקרא מבשר שלום כלומר ממשיך קו א"ס לתוך הצמצום והוא ממשיך לבר יוחאי מן המערה.

אבל ביציאתם הנה עדיין הם בעיבור וכך הם אומרים מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושורפים את הכל במראה עיניהם, כמו אורות עיניים ראשונים שיצאו אחר הצמצום על ידי אליה"ו, כי מצד שני הקטנות הוא גופא חיי שעה, שהרי הוא יצר הרע הוא כל עסקי העולם שנקרא גבורות היצר או קטנות. כמו אותו דבר עושה הצדיק שאינו סובל את חיזו דהאי עלמא לבין עוסקים בחי שעה עצמם או עוסקים בעולם בקטנות כפי שהוא נראה לעיניים. אין זה סובל את זה. כמו תלמידי ר"ע אינם נוהגים כבוד זה בזה כל אחד אומר אנא אמלוך ונשרפים באש חבריהם. מפסח ועד עצרת כלומר באותו מקום של ספירת העומר שנקרא קטנות יניקה ועיבור. אין האלהות סובלת את העולם ואין העולם סובל את האלהות.

[ד] חזרו ר"א ור"ש בנו למערה, בסוד עיבור שני, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, הוא תכלית זמן העיבור כנאמר הוי עובדא ואשתהי תריסר ירחי ומבואר. ומשפט רשעים בגיהנום הוא צירופם בשלהובא דאימא עילאה. חוזרים הם עם יצריהם ועם לבת אש עיניהם לעלות למעלה בעיבור א"א, ושם מצטרפים שני הגבורות להיות לאחדים, מגיעים הם למקום רבי עקיבא עצמו, שנכנס בשלום ויצא בשלום כלומר חזר למעלה והמשיך משם שלום אליהו שנית. והסוד הוא עבודת הויה בכל לבבך בשני יצריך. כאשר העיבור ראשון הוא כמו הכנעה, גדלות ראשון הבדלה, עיבור וגדלות שני המתקה. כלומר אחרי שהכניעו את היצר ביציאת מצרים ונבדלו ממנו בפסח יש לחזור להתעבר תוך פרעה עצמו ולהמתיק אותו ולהקריב אותו למעלה. וזה כמו במשל תחתון האדם נולד ילד ביצר רע, נעשה בר מצוה ומתחיל להילחם ביצר רע ולהבדיל את עצמו בטוב, שמונה עשרה לחופה הוא חוזר שוב לעיבור שני להשתתף עם יצר הרע ולקיים את הייחוד עם אשתו בשלהובין דיצר הרע המתאחדים אל היחוד.

וכן בפעם השנית כל מקום שהיה שורף ר"א היה ר"ש מרפא, בתחילה מטי ולא מטי היה הולך ומלמד את בנו שהיה בחינתו גבורות יותר עצומות לשתף את יצר הרע ביחוד, עד שמצאו זקן אחד, מעולם דעתיקא, שהיה רץ בערב שבת. ואוקמוה דהרץ בערב שבת ומזיק פטור מפני שרץ ברשות. כלומר אף על פי שבשאר ימות החול גבורות המרוצה קשים ומזיקים הם, ערב שבת הוא זמן שאותו שלהבת דחיפות גבורות היצר עולה להתכלל בקדושה ורץ להמשיך רשות הרבים לתוך רשות היחיד. והיה אוחז תרי מדאני אסא בידיה. שאלו אותו הרי אלה לכבוד שבת אבל לשם מה לך שנים, אלא אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כלומר כנגד דכר ונוקבא יצר טוב ויצר הרע תרי מלאכין שמלווים לו לאדם בערב שבת, אין די בזכור וצריך שמור כנגדו וזו חביבות המצות על ישראל, המצוות שהביאו אותם מתוך חביבותא דהאי עלמא מתוך יצר הרע מתוך הדסים שמראים תוקפא דרחימותא בעולם לארוס וארוסה להתקפא חלשין.

[ה] מצאו את רבי פנחס בן יאיר. והנה פנחס בן יאיר הוא ממש אליהו כנאמר פנחס זה אליהו, הוא השיב את חמתי כאשר המשיך ברית שלום שהוא קו א"ס. והוא בן יאיר כלומר בן האור המאיר מסוף העולם ועד סופו. בנו הממשיך את האור במידה ומשורה. הכניסום לבית המרחץ למקום מים התחתונים, וראו את הסדקים בגופו. כי במערה נתפשטו רשב"י ור"א מכל לבושים, עד טרם היות לבוש לעולם טרם היות חטא עץ הדעת ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. עד שגם לבוש עורם שהוא לבוש גופם לנפשם נסדק הואר תוכו אור הנשמה. אך אותו התפשטות כאשר מביאים אותו אל החוץ הוא כואב מאד כי אינו יכול לסבול את העולם ואינו יכול לסבול את דמעת העשוקים שהם מים תחתונים בוכים. אבל אמר לו אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאתני בכך. שהיה מפרק את קושיות רפב"י בכ"ד תירוצים. כלומר היה ממלא כל חסרון בכ"ד אלף תלמיד ר"ע שמתו מתוך שפגמו בקטנות יחודא תתאה כ"ד אתוון דבשכמל"ו, וכל מקום שהיה הקו מוצא הגבלה להכניס שם האור היה רשב"י מלביש אותו בכ"ד לבושים ומאיר לו כ"ד תירוצים.

ולו נקנה הוד והדר במערה ובשדה בעיר ובשוק, ויאהבו תלמיד חכמים זו את זו לפחות כמו זונות המפרכסות זו את זו אכי"ר.

ל"ג בעומר

אין דבר חדש בא לעולם אלא או כשהוא משלים חסרון במה שהיה לפניו, או שהוא ממציא דבר כה חדש ומועיל שבערכו הרי כל הקודם נמצא חסר. זהו כלל ראשון בהבאת מוצרים חדשים לשוק, או שהם באים לפתור קושי שהיהי לכולם בלעדיו, או שהם כה חדשניים שהם מייצרים קושי למפרע, כמו שקשה לנו לשער חיים מבלי אינספור המצאות טכנולוגיות.

כאשר הגיעו חכמי המקובלים אשר שיאם בספר הזוהר להגיד משהו חדש בעולם, לא הגיעו אלא על רקע חסרונות שהם זיהו במציאות שהיתה לפניהם. החסרון הזה הוא חסרון אינטלקטואלי, כאשר הרעיונות המקובלים אינם מכסים את האתגרים האינטלקטואלים של השעה, חסרון מוסרי, כאשר רבים שבוים במצוות אנשים מלומדה ואין שום תיקון מתקדם לחייהם, וחסרון מעשי, כאשר נדרש רעיון להלהיב את האנשים לקראת משהו יותר טוב.