קול שופר, קול תפלה

פעמים רבות נעמדים אנחנו בפני מחזורים פתוחים, בפני מילות תפילה, בפני שערי שמים פתוחים, בפני עולמות נחרבים ונבראים, בפני מאורעות זמנים ומועדים, ואנו תועים. זה לא אני זה לא אתה לא נדבקים פה אותיות ומילים אחד אל השני וכולם אל הנפש. קורא אדם וידוי וכתוב בו אשמנו בגדנו גזלנו וכך הוא ממשיך על סדר כל האלף בית, ואין לו מושג מה רצון המילים האלה ממנו ומה הוא רוצה מהם ומה כל המעמד הזה ומה מנסים לעשות כאן. מגיע אל תעינו הוא אומר לפחות זה אמת שתעינו ואין אנו יודעים כלל מה הולך כאן.

חכמי הספרות מדברים אודות מושג ה'קול'. הvoice שדרכו מסופר כל תיאור כל סיפור כל משפט. זהו הכלי שבלעדיו אין שום דבר מתחיל. לא שאין סיפור ואין קושיא ואין תירוץ. אלא שכאשר חסר האני המספר, חסר הקול שדרכו יביעו דברים את מאמרם, הרי אין את החוט את המוט את העמוד את הבסיס לתלות עליו את המילים ולספר עליו את הסיפורים. וכמה קולות יש שונים זה מזה, גוף ראשון גוף שני גוף שלישי קול העצב קול השמחה קול הסיפור. וכל אחד מאלה אינם ארגונים ביטויים בלבד, כאילו את אותו הסיפור אפשר לספר בכמה קולות, אבל הם ממש הגדרת מהות פעולת הדיבור עצמו. כי כאשר אדם מדבר בקול האני שלו בגוף ראשון הוא עושה דבר אחד וכאשר עובר לתאר מצד אוביקטיבי בגוף שלישי הוא עושה משהו אחר בנפשו ובדבריו ואין שני הפעולות דומות כלל. העמדה של המדבר לנוכח אינו העמדה של המדבר על עצמו ואינו העמדה של המדבר מן הצד.

וכאשר הולכת הנפש בגלות, הולכת השכינה בגלות, הולכת האני בגלות, הולכת הקול בגלות. אין האדם יודע מאיזה צד לפתוח את הספר הזה שהוא העולם הזה. אינו יודע מיהו ובשם איזה אני או איזה קול יתחיל לדבר כלל או יתחיל להתפלל או יתחיל לעשות או לספר. וכשם שיש קולות מוכרים לנו יותר ואפשר לקרוא להם קולות 'חילוניים'. כך יש קולות של קודש. קול של תפלה, ואני תפלה. יש מין תנועה כזו מין עמדה כזו שהוא הקול של האני כשהיא מתפללת. שאינו דומה לא לגוף ראשון הסיפורי הרגיל ולא לגוף הנוכחי הרגיל ולא לגוף שלישי הרגיל. הוא קול המתפלל. וכאשר אנו מאבדים את הקשר עם קול התפילה ברוב רגילותינו בקולות שאינם נכונים אנו שוכחים מה זה להתפלל בכלל. לא כי אנו לא יודעים אל מי להתפלל או מהו התפלה, אלא כי פשוט הפעולה הזו שנקראת תפילה זקוקה לקול לאני שתוכל להביע כלל, וכאשר אין יודעים מהו קול תפלה אין יכולים להתפלל כלל.

על כך אמרו משחרב ביהמ"ק ננעלו כל שערי התפלה. כי בתפלה עצמה יש כמה מיני קולות רבים ויש תפלה בלשון נוכח ותפלה בלשון נסתר ותפלה שהוא חזרת תפלה שכבר אמר מישהו אחר ותפלה שהוא חידוש תפלה מעצמו ותפלה שהוא קבוע ותפלה שהוא תחנונים וכל מיני תפלות. ולכל אחד מאלה צריך ללמוד איך למצוא את הקול הזה ואיך אם אדם קורא מזמור תהלים הוא צריך להתלבש בתוך האני של האומרה הרשום בראש המזמור, שאין ציונים אלה היסטוריים אבל הם סימנים אל איזה אני צריך לכוון כאשר מבטאים תפלה זו. וכך הפייטנים רושמים שמם על מזמוריהם כדי שנדע איך להתלבש בהם ובאיזה קול להתפלל את התפלה. וכך אנו מתפללים מי שענה לזה וזה הוא יעננו. אין זה סתם מליצה אבל הכוונה הוא לדפיקה על אותו השער על הצטיירות באותו התמונה אותו הקול שעשה אותו מתפלל באותו סיפור והתלבשות תפלתנו באותו קול. וכאשר נעלם מאתנו כל זאת אנו נשארים מאחורי כל סוגיית התפילה ומסתובבים סביב בית הכנסת סחור סחור ואין אנו יודעים מאיזה צד להיכנס.

ויש דרכים שהם כמו משל הבעש"ט שיש מי שיודע את המפתח לדלת ויש מי ששובר אותה. כך הוא שערי דמעה שאין הכוונה בו לשער מסוים שכאילו ננעל, אבל הוא כמו פרץ התפרצות שנובע מתוך משהו עמוק ויסודי מאד שנשאר שם בנפש תמיד, והוא מסוגל להמציא קול אני גם כאשר נאבדו כל הקולות. וכך הוא סגולת קול השופר שהוא מעורר ישנים. שעניין השינה בנפש הוא אבדת האני כאדם הישן שיודע הרבה דברים ורואה הרבה סיפורים אבל אינו שולט על קול אחד שיוכל לשזור את הסיפור עליו כמו חוט, והשופר הוא מעורר את זה כלומר הוא מה שקראו בספרים קול פשוט, הוא לא אני מסוים הוא פשוט התפרצות של צעקה שאומר אאאאאאאאא וזו ההתפרצות שהיא ממציאה קול ולא הולכת עם קול בלבד. וכאשר מתחילים עם הקול הזה מן ההתחלה אחרי שלא ידענו כלום, משם מתפרטים כל הקולות לשלש ושבע ועשר ושלשים ומאה, ומשם אנו לומדים להכיר ולגאול את כל הקולות עוד ישמע וגו' קול ששון וקול שמחה קול אומרים הודו.

המבדיל בין קדש לחול חטאתינו הוא ימחול

המבדיל בין קודש לחול חטאתנו הוא ימחל –

כך סיפרו, כאשר באו ששת ימי בראשית אל קיצם, קדש היום ועוד לא סיימו כל הברואים להיבראות. כמו שאנו מגיעים כל שבוע אל השבת ועוד לא הסתיימו כל מטלות השבוע. נשארו יצורים בעלי רוח בלי גוף. אלו הם השדים, או בלשוננו, רעיונות אשר לא יצאו אל הפועל. מחשבות עקרות. וכאשר יצאה השבת חזרו אלה לתבוע את גופם, באמרם הרי כבר הובדל בין קודש לחול, יחזרו נשמות לגיהנום, יחזרו אותם רעיונות שאין להם גוף לצירוף כף הקלע של ספיקות הרהור הלב. לקח אדם הראשון שתי אבנים וחכן זה מזה ויצא מהם אש, אמרו עברה שבוע היצירה והותחלה שליטת אדם, נמסרה הדעת אליו, ואשר יוליד הוא יהיה.

וכשם שקרה בין חול לקודש בערב שבת, כך קורה בין קודש לחול במוצאי שבת, יוצאת השבת ונשארו געגועי שלש-סעודות תלויים באוויר מבלי מענה. נשארו אותם בקשות כמו תקועים באוויר הפנוי שבין קודש לחול, שאין מי שמבחין בו אלא המבדיל בין קודש לחול, כמו אותם דמדומי בין הערביים שבין אור לחושך, שבהם קווי אור וניצוצי חושך מעורבבים זה בזה, שבהם גנוזים כל חצאי המחשבות וכל חצאי הפעולות. וכאשר השבת עוזבת יוצאים ומסתובבים נשמות ערטילאיות עם בגדי השבת שלהם אל הרחוב, כמו גופים שנשכח מאיתם מקום נפשם, מקרבים את הבשמים אל חוטמם מבקשים להשיב את נפשם, אבל הריח חמקמק תמיד, כמו מנסים לאחוז בו תמיד אומרים אהההה, אבל הוא איננו.

חזרו לשיר לנגן ולבקש 'הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך'. מי שיודע אותם נשמות שנשארו ערומות מיום שישי. מי שיודע אותם גופות שנשארו פנוים ממוצאי שבת. מי שיודע איה נבדלו האור והחושך. ולמה נפרדו ישראל ועמים. ומה יש בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ידע גם את מעשינו הבלתי גמורים, ואת המעשים והחובות ההחוזרים לרדוף אחרינו. חטאתנו הוא ימחול – זרענו וכספנו ירבה כחול.

ואנחנו לא נדע מה נעשה –

ענני יודע יצר ענני.

במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה

במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה –

בתחילה היה 'סליחה' מענה האל – "סלחתי", אחריה היה 'סליחות' סדר הבקשה.

בתחילה היה סליחה, אחריה היה 'סליחה' פיוט כתוב, ליריקה נהדרת המשוחחת אודות הסליחה.

'ויעבר הוי"ה על פניו ויקרא' – 'מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'. הפכו קריאת הויה לתפילה ממנו אליו.

'אל הורית לנו לומר שלש עשרה'. הנה עשינו את קריאתך תפילה. עכשיו 'זכר לנו היום ברית שלש עשרה'.

'סליחה', כשימוש היומיומי, כקיצור מילים, סליחה שאני מבקש ממך, כמו קיצור של אני מבקש ממך שתסלח לי מראש על בקשתי.

בתחילה היו סליחות בתחילת שנה ולבסוף היו סליחות בסוף שנה. – נקל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.

רשות הסליחה נתונה מאת כותבה, מאת אותם המילים שקרא בפני משה בתורה, הורית לנו.

סליחה, סליחה, סולח, סלח לנו, צליל חלקלק לו, מתגלגל מן השיניים אל הלשון אל הגרון – ס-ל-ח. עוד יותר – נ-ס-ל-ח.

'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים', כאשר לקחנו את פסוקיו והפכנו את חץ כיוונם אליו. בושת ההופך פירוש פסוק והנה הוא נמצא בפני המחבר. 'אתאנו על שמך – עשה למען שמך'.

בתחילה היה העיקר הפסוקים, אחרי כן לקחו לעיקר את הפיוטים. התלוננו הפסוקים על כך. ענו להם אין מחמאה כחיקוי המייתר את המקור.

בתחילה היה חזן אומר וקהל עונה, התחילו קהל אומרים, התלוננו חזנים על כך. ענו להם מי לנו גדול ממשה. 'ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר'.

בתחילה היו מצדיקים את האל בפני העם, התחילו מצדיקים את העם בפני האל. 'פנה נא אל התלאות ואל לחטאות'.

ממי, מאברהם אבינו, שהיו חצים הנשלחים עליו הופכים לעפר, והיה חוזר ומהפך אותו עפר לחיצים נשלחים על שולחיהם. 'הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר'.

'בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון', נשלח שליח מפי בית דין שלמעלה ובידו הזמנה לדין. ענו ישראל ואמרו הרי נפסקה הלכה התובע הולך אחר הנתבע, תקדים אתה ותבוא אלינו. התאספו כולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פתחו ואמרו 'אשרי יושבי ביתך'.

וסלחת לעוננו כי רב הוא

וסלחת לעוננו כי רב הוא. היינו כמו שבא הסוחר אל הבנק ומספר לו הנה תראה החוב שלי גדול מדי בין כך לא תקבל אותו, בוא תעשה לו תספורת תוותר עליו וככה נרוויח שנינו.

כל רעיון ראש השנה הוא לעשות פשיטת רגל. יגידו המרמזים לפשוט רגל ולהתחיל מראש. כי במשך השנה מצטברים כל מיני חובות וזכויות, ומגיע שלב שכל זה פשוט יותר מדי, לא שווה לא לי ולא לך להמשיך להחזיק בכל החשבונות. די בוא נכריז על פשיטת רגל שנתית לא אנחנו חייבים לאלוהים לא אלוהים חייב לנו נתחיל מדף נקי.

תכלה שנה וקללותיה, זה המניע להתחלה חדשה, כאשר מספיק קללות וחובות נשאר לנו ביתרה כבר אין ענין לאף אחד להמשיך, פשוט תכלה שנה וחובותיה תחל שנה חדשה שאין עליה חובות, תחל ממילא בפלוס.

וכך זה בין אדם לחבירו. בטח זה צודק שיש לו טענות על זה ולשני יש טענות עליו. אבל ככה לא שווה לאף אחד להמשיך לחשב חשבונות לנצח. המחשב בכלל נגמר לו הזכרון באיזשהו שלב.. אז מסכמים כולם פשוט מכריזים על פשיטת רגל ומתחילים עוד פעם, וחוזר חלילה.

שבת סליחות תשע"ה

סליחות

כי כל כך הרבה אנחנו מתווכחים, דנים, משוחחים, מדברים, וחלק כה גדול מכל אותם הטענות הם בכדי להצדיק בחירות קודמות שלנו. הרי את זה כולם יודעים, שהחיים שלנו הם רצף של בחירות, גם אם לבחירות שלנו יש סיבות טובות בחרנו להאמין ככה כי ככה ולהשתייך ככה כי ככה, עדיין אלו בחירות שלנו ויש להם מועד קבוע בזמן מתי קרו, ואת כל הוויכוחים שאנחנו מנהלים אחרי זה אין הם לברר דבר חדש אלא להצדיק בחירות שעשינו בפני אחרים. וכולנו יודעים כמה אנרגיות ומאמצים מיותרים ההצדקות האלה גוזלות מאתנו. אנרגיה אשר אילו היתה נשארת בידינו היינו יכולים להפנות אותו אל המקומות אשר אנחנו צריכים אותה – אל לימוד ובירור על הבחירות הבאות לקראתנו, תחת לבזבז אותה על הצדקת האתמול.

לכן, כאשר אנחנו באים להתחיל שנה חדשה, מן הראש, המחשבה, כפי שנקרא ראש השנה, צריכים אנחנו מקודם לדאוג לפנות מקום בראש הזה להחלטות חדשות, לראיית מצבים חדשים שהם הבאים עלינו בשנה העתידה, ולקוות לדרכה נכונה בבחירות שנעשה בהם. אין דבר חשוב מאשר להקל מעלינו את הסבל של הצדקת בחירות קודמות שלנו.

כמה זה מקל מאתנו את הכובד הזה כאשר נלמד להכיר כי לא בהכרח צדקנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו זהו עיקרה של וידוי. מבלי לפרט מהו החטא ומהו הטעות, כי באמת אין אנחנו יודעים אותו תמיד, ואילו ידענו מהו הטעות הרי הוא שוב נכנס אל הבחירות העתידיות שלא נעבור על אותו טעות שוב. אבל פשוט נלמד להגיד סליחה, טעינו, חטאנו. נכון אלו הבחירות שלנו והם נשארים איתנו, אני לא מדבר על לפקפק כל פעם בדרכים שעשינו או להתנצל כל הזמן על החיים שלנו. אלא פשוט להקל מעלינו את העול הכבד הזה של להיות צודק, של הצדק המנופח הזה המשתמש לו בכל המאמצים של המוח והנפש שלנו להצדיק את עצמו כל הזמן בפני עצמנו ובפני אחרים.

ניכנס לבית הדין הזה באמירה מוקדמת, סליחה, חטאתי. זהו. מעכשיו פטור אני מלהעלות טיעונים לחטט בספרים לשכור עורכי דין להמציא ראיות שצדקתי. יכול אני להסתכל בלב פני ופתוח על המציאות שלי הכלולה מכל העבר ולהביט אל עתיד בנפש נקייה מקווה לדעת מה נכון בשבילי לבחור בה בשנה הבאה.