המבדיל בין קודש לחול חטאתנו הוא ימחל –
כך סיפרו, כאשר באו ששת ימי בראשית אל קיצם, קדש היום ועוד לא סיימו כל הברואים להיבראות. כמו שאנו מגיעים כל שבוע אל השבת ועוד לא הסתיימו כל מטלות השבוע. נשארו יצורים בעלי רוח בלי גוף. אלו הם השדים, או בלשוננו, רעיונות אשר לא יצאו אל הפועל. מחשבות עקרות. וכאשר יצאה השבת חזרו אלה לתבוע את גופם, באמרם הרי כבר הובדל בין קודש לחול, יחזרו נשמות לגיהנום, יחזרו אותם רעיונות שאין להם גוף לצירוף כף הקלע של ספיקות הרהור הלב. לקח אדם הראשון שתי אבנים וחכן זה מזה ויצא מהם אש, אמרו עברה שבוע היצירה והותחלה שליטת אדם, נמסרה הדעת אליו, ואשר יוליד הוא יהיה.
וכשם שקרה בין חול לקודש בערב שבת, כך קורה בין קודש לחול במוצאי שבת, יוצאת השבת ונשארו געגועי שלש-סעודות תלויים באוויר מבלי מענה. נשארו אותם בקשות כמו תקועים באוויר הפנוי שבין קודש לחול, שאין מי שמבחין בו אלא המבדיל בין קודש לחול, כמו אותם דמדומי בין הערביים שבין אור לחושך, שבהם קווי אור וניצוצי חושך מעורבבים זה בזה, שבהם גנוזים כל חצאי המחשבות וכל חצאי הפעולות. וכאשר השבת עוזבת יוצאים ומסתובבים נשמות ערטילאיות עם בגדי השבת שלהם אל הרחוב, כמו גופים שנשכח מאיתם מקום נפשם, מקרבים את הבשמים אל חוטמם מבקשים להשיב את נפשם, אבל הריח חמקמק תמיד, כמו מנסים לאחוז בו תמיד אומרים אהההה, אבל הוא איננו.
חזרו לשיר לנגן ולבקש ‘הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך’. מי שיודע אותם נשמות שנשארו ערומות מיום שישי. מי שיודע אותם גופות שנשארו פנוים ממוצאי שבת. מי שיודע איה נבדלו האור והחושך. ולמה נפרדו ישראל ועמים. ומה יש בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ידע גם את מעשינו הבלתי גמורים, ואת המעשים והחובות ההחוזרים לרדוף אחרינו. חטאתנו הוא ימחול – זרענו וכספנו ירבה כחול.
ואנחנו לא נדע מה נעשה –
ענני יודע יצר ענני.